אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

הרוקי מורקמי / אחרי החשכה


התמונה של דן לחמן

עיר גדולה בלילה. כמה ספרים וסרטים ראינו על עיר גדולה ואנשי הלילה שלה. כאן זו טוקיו. טוקיו כתרבות אחרת תמיד מעוררת סקרנות ושאלות. הסקרנות לא תיענה וסקרנות לא תבוא על סיפוקה. זו טוקיו, אך לו זו שעליה שואלים. אין תרבות יפנית כמעט. למערבית דווקא יש רמזים. מטרופולין גדולה ואנשי הלילה. חלקם מוזרים, קרימינלים או תמימים. אנשים. מזכיר בדרכו את הסרט אבודים בטוקיו, על שני זרים מערביים בלילה בעיר הזו. כאן אינם מערביים. הם יפנים ואבודים לא פחות.

הספר הוא של הרוקי מורקמי. אין צורך לערוך הכרות ראשונית לקורא בארץ עם מורקמי. הוא סופר טוב ואהוד מאוד בארץ וספריו זוכים כאן להצלחה. השנה זכה בפרס ירושלים וביקר בארץ. 

הרוקי מורקמי / אחרי החשכה. הוצאת כתר, כנרת זמורה ביתן.

הרוקי מורקמי / אחרי החשכה. הוצאת כתר, כנרת זמורה ביתן.

 הספר הזה מתחיל במבט על טוקיו מנקודת מבט של עיניה של צפור המרחפת מעל העיר לכאורה. כבר מן המשפטים הראשונים מסתבר שהפרק הראשון כתוב במקצב מיוחד הדורש מהקורא לדאות יחד עם זווית הראיה המיוחדת. תרצו ציפור, תרצו מצלמה מרחפת מעל עד שהיא מגלה אזור אחד מואר במיוחד, ומתרכזת באורות של מסעדה. בהמשך נקודת מבטה של הציפור תקבל אישור להיותה מצלמה, כאילו מצלמה. נקודת מבט אובייקטיבית.

ליד החלון יושבת צעירה שקועה בקריאת ספר. לוגמת קפה ומעשנת. לא נראה שהיא מצפה למישהו בשעה זו של הלילה.

למסעדה נכנס צעיר, מדובלל, מזהה אותה ומצטרף אליה. הוא מזמין סלט עוף, היא מסבירה למה אסור לאכול עופות. ההורמונים שמזריקים , התרופות, הצפיפות בלול ומליקת הראשים התעשייתית. זו פגיעה שאין לה מרפא.

הוא מזכיר לה שנפגשו שנתיים קודם לכן, כשהתעניין באחותה הגדולה יותר, שלא הייתה מעוניינת בו.
הוא זוכר את המפגש המרובע, חבר שלו שהיה חבר של אחותה, היא והוא במפגש משותף. הוא היה גלגל חמישי היא הוזמנה כי מישהי אחרת הבריזה. מסתבר שגם היא זוכרת פרטים מאותו מפגש. ולא לטובה דווקא.

היא שואלת למה בא לאותו מפגש. הוא אומר שהוא מת על אחותה היפה, אבל חבר שלו יצא איתה. אני הייתי כמו תוספת למנה העיקרית, צ´יפס או סלט.

לה קוראים מרי אסאי, הוא מתחמק מלהגיד את שמו. הוא מוסיקאי, והיא מזהה להפתעתו שהוא מנגן על טרומבון. לא בדיוק כלי שכל הבנות מזהות. זו לא גיטרה חשמלית. אף כוכב רוק לא שבר טרומבון על הבמה. היא מתגלה להיות אינטליגנטית יותר ויותר.

כעת משתנה נקודת המבט. מנקודת מבט מלמעלה אנו רואים צעירה יפה מאוד ישנה ויודעים מיד שזו ארי אסאי, אחותה של מרי.

אנחנו הקוראים הם מצלמה מציצנית שיכולה להתקרב אל פניה של הישנה ולבחון פרט לפרט. היא לא תתעורר.

שתי אחיות, האחת יפה מאוד שכל מה שהיא יודעת זה להבדל בין גוצ´י לפראדה ואחרת אולי לא מכוערת אך בהשוואה לאחותה כל מה שנשאר לה זה לפתח אישיות.

פס הקול המלווה את הספר, פס קול מפני שמורקמי מזכיר לכל האורך את שמות היצירות והביצועים הנשמעים ומלווים כל סצנה, והם רובם יצירות ג´ז קלאסיות משנות הארבעים והחמישים, ואינך יכול אלא לשאול האם באמת הג´ז הקלסי כל כך אהוד ביפן.

הזמן חולף, עוד אנשים חוצים אל לילה של מרי.חלקם באופן ישיר, חלקם בעקיפין. הם חוצים את הספר אך לא נפגשים עם מרי ובכל זאת נוגעים בחייה הרגעיים. הם נעימים יותר או פחות. התסריט שהוא הספר מתאר פעולות כמו לצילום. רוחצת ידיים, קמה, מתיישבת. מדליקה סיגריה. לוגמת קפה. והמצלמה הסמלית מרחפת וממשיכה לצלם, ואולי צריך להגיד מתעדת את ההתרחשויות הקטנות.

בינתיים מתחיל בספר סיפור מקביל. קאורו מנהלת מלון אהבה מכניסה מוטיב של סיפור מתח לספר. משהו שמוסיף לו כיוון נוסף. השאלה אם יתפתח או ייגמר ברגע שמרי תזוז מהמקום. אנחנו עוד לא יודעים לאן יתרחב הסיפור ומה יעניין את המצלמה בהמשך. סרט הוא תמיד זה מה שרואה המצלמה.
שלא כמו בדרך כלל מורקמי הסופר איננו מסביר את הדמויות, לא היסטוריה לא מניעים. כמו בקולנוע יש סצנות קצרות, התרחשויות שצריך להבין דרכן.

ב3.07 שרי פוגשת שוב את הצעיר המוסיקאי. הם משוטטים ברחוב והוא עדיין מתחמק מלספר על עצמו. על כל שאלה שלה הוא עונה " זה סיפור ארוך" אך איננו מספר אותו. גם לא בקיצור. סצנה של הליכה ארוכה ברחוב הלילי.

בחדר שלה ארי ממשיכה לישון. חשים במוזרות מסוימת בשינה הזו. היא לא זזה או משנה תנוחה ובכל זאת משהו משתנה באווירה. גם נקודת המבט בחדר משתנה ויוצרת תהייה. בארי אפשר רק להתבונן ולתמוה. ב.3.25 מתחילים סימנים שהיא עומדת להתעורר. כשתהליך ההתעוררות מסתיים היא לא מבינה איכן היא. לא מזהה את החדר.

בעזרת טאקאהשי, המוסיקאי הצעיר, מתרחשת איזו התחלה של קרבה בין האחיות. השינה המטפיזית של האחת, הערות הפיזית של האחרת. דבר מה גם אם עדיין לא ברור מתקשר.

כמו ברוב הספרים העלילה היא חלק מרכזי אך לא תמיד העיקר. כאן השיחות הקטנות שמנהלת שרי, האנשים שחוצים את הלילה שלה ובעיקר הכתיבה עצמה. הם המרכז של הספר. זה ספר שקל ונעים לקרוא אותו. אינני בטוח שהוא עומד ברמה של ספריו הקודמים. אני מקווה שלא יקרה לי אתו מה שקרה לי עם סאראמאגו. אני מעריך את רעיונותיו, אך כתיבתו הופכת לי כבדה יותר ופחות מעניינת. לגבי מורקמי, כמובן שאחכה לספר הבא שלו. לסופר יכולה להיות סוג של מעידה חד פעמית. ייתכן שתרגיל הכתיבה שעשה לעצמו להיות עין של מצלמה, כאילו כתיבה אובייקטיבית מורידה מנוסח הכתיבה הספרותית הקודמת שלו. כל זה לא אומר שזה לא קריא זריז ומעניין. מה גם שאם במאי טוב היה עושה ממנו סרט כל הסיכויים שהיה יוצא סרט אווירה מעניין ביותר. מכיוון שאת הסרט אבודים בטוקיו עשו כבר, יכולה חברה אמריקאית לקנות את הזכויות להעביר את הסרט לניו יורק וכלום לא יגרע. ולמעשה לכל עיר גדולה בעולם. אבודים בעיר גדולה בלילה לרוב יוצר אווירה פיוטית מלנכולית. במשימה הזאת הספר עומד. כספר קריאה ניסיוני במידה הוא מעניין מאוד.

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת דן לחמן