אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

פוליטיקה / אדם תירלוול


התמונה של דן לחמן

אינני יודע איך קרה המקרה, אך זהו הספר השני ברצף שקראתי בימים אלו הנפתח בזיון הטרוסקסואלי בתחת.

אם ב"טרילוגיה המלוכלכת של הוואנה" הסקס היה פרוע ופתוח, כאן הוא מצחיק. שני אנגלים לבנים, הוא יהודי בשם משה והיא נוצריה, ננה, משחקים משחקי מין הכוללים אזיקים וורודים, שהם גדולים מדי לידיה הקטנות מדי של ננה והיא צריכה להעמיד פנים שהיא קשורה ונכנעת. הם מנסים לממש כל אחד את הפנטזיה של השני ושל עצמו. וכך היהודי, שאבא שלו עבד על האנייה שלום, יזיין בסופו של דבר את השיקסה האנגלייה בתחת. הסיטואציה מגוחכת וצורת הכתיבה מנבאת שהספר הולך להיות מצחיק. הוא ייקח את עצמו ברצינות מצד אחד אך יבדר מאוד מצד שני.

תירלוול מצטט מיד את הסופר הצרפתי סטנדאל שהייתה לו תיאוריה למה אנחנו אוהבים לקרוא. בלשונו של משה: "בדיוק כמו שאתם לא יודעים איך נראית הבטן שלכם, אתם גם לא יודעים איך נראים הרגשות שלכם....אתם לא יודעים איך נראים הרגשות שלכם בגלל יוהרה וגורמי אשליה נוספים. כדי להתגבר על בעיית העור ( המכסה את הבטן) יש לנו ספרי אנטומיה. כדי להתגבר על בעיות היוהרה וגורמי האשליה הנוספים, יש לנו רומנים"

משה שוכב מבויש אחרי מה שנראה לו סקס לא ממש מוצלח ומפחד שננה תיהפך לסרקסטית. ננה לא מתוסכלת, היא נעשית דאגנית למשה. "בשעה ששכבו שם מסופקים, הוא החליט לחזר אחריה מההתחלה, לספר לה את סודות התת מודע הפגוע שלו. בגלל זה אנשים עושים סקס. בשביל מה שקורה אחרי זה. האינטימיות השקטה, השיחות. זה היה לילה בלתי נשכח" ניסוח לאקניאני של ממש הנוגע באהבה של תת מודע לתת מודע אחר.

פנטזיות מיניות הן לא היחידות בספר הפרוע הזה. כשמשה רואה לראשונה בחייו את המלכה האם, הוא מדמיין לעצמו את האישה שגילה קרוב למאה עומדת בחדרה ומכינה לעצמה מנת הרואין להזרקה ביד אחת כשבעזרת שיניה היא קושרת רצועה כדי להבליט את הורידים. אין לו שום כבוד לאיש לתירלוול הזה. הכל מותר הכל חופשי. ומאחורי השובבות מסתתרת חכמה ואהבת אדם גדולה. זה ספר על אמפטיה וחיבה אנושית המסתתר מתחת למעטה מיני פרוע.

משה וננה נפגשים לראשונה בתאטרון מאחורי הקלעים. משה הוא שחקן, ננה בתו של משקיע עשיר, ושם מאחורי הקלעים לאחר ההצגה מצטרפת לסיפור אנג'אלי שחקנית נוספת שכבר במשפט התיאור השני שלה היא מדברת בגלוי על אהבתה לנשים. אנג'אלי תהייה גיבורה נוספת בסיפור הזה.

בתבונה רבה מתאר ומנתח תירלוול מעמדים דו משמעיים בין אנשים שונים. מה כל אחד מרגיש או חושב, נניח ברגע של התאהבות, מה כל אחד מיחס לעצמו ולשני ומה זוכרים אחר כך. ובמקומות המעניינים עוד יותר הוא גם מצטט אנשי שם שאמרו דברים בנושא לעתים הוא מסכים ולעתים מתווכח עם אלו שאינם נוכחים. נדייז'דה מנדלשטאם למשל בזיכרונותיה על פגישתה הראשונה עם המשורר הדגול שהפך להיות בעלה, אוסיפ מנדלשטם.

אחרי האקט הראשון משה מתמלא ספקות על טיב ובעיקר משך ביצועיו המיניים. הוא חשש שגמר מהר מדי. אחד היתרונות בהומוסקסואליות היא שאתה יכול לדעת בדיוק מה הממוצע הג'נטלמני הוא חושב לעצמו.

וכדי להרגיע את משה (תאורטית כמובן) תירלוול מצטט שיחה ידועה של קבוצת גברים שהיו חברים בתנועה הסוראליסטית. ארטו, ברטון, דואמל,פרוור, ועוד כמה שהתיישבו לדון ברצינות ופתיחות על אורך הזמן בו לוקח לגבר לגמור. הם ראו בשיחה זו אקט פוליטי של פתיחות, והממוצע שלהם היה כשתי דקות בשיא. אלא שלאחרים זה לקח עשרים שניות. משה גמר אחרי שש דקות הוא היה ווירטואוז מיני מבלי לדעת זאת.

אנג'אלי היא הודית החיה בלונדון, ואין לה בעיה עם זהותה האתנית ההודית ולא עם דו מיניותה הנוטה יותר לכיוון נשים. היא אוהבת את סרטי בוליווד, שאינם הודים בעיניה, כי הודו היא רק בוץ ופרות. משה יהודי ויש לו בעיה עם יהדותו החלקית. לרוב איננו אוהב את היהדות אך יסרב להתכחש ליהדותו. ננה איננה מתייחסת למוצאה. ננה ומשה, הופכים את אנג'יאלי לצלע שלישית ברומן שלהם. ננה לא הופכת ללסבית בגלל כמה נשיקות עם אישה אחרת. ננה לא באמת אוהבת יחסי מין. משה אוהב מין אך לא תמיד מצליח להפוך את חיבתה של ננה לתשוקה. החיים בשלישיה מעלים מיד בדעתו של תירלוול את הספר והסרט ג'ול וז'ים, העוסק בחיים בשלישיה משותפת ,כמעט, של שני גברים המאוהבים באותה אישה, ויש לו גם מה להגיד על הסרט. אבל בעקיפין ודרך אנג'יאלי דווקא הוא מעלה על הדעת את הסרט "קזבלנקה" שם אוהב אחד מוותר בנדיבות על אהובתו לגבר אחר. וכאן בא ניתוח של חשיבות הנדיבות שביחסים. ותירלוול לא חושב שלקזבלנקה יש סוף טראגי. למה שאישה אצילה כמו אינגריד ברגמן תישאר תקועה עם גבר דכאוני שכל מה שיש לו זה איזה בר שתקוע בקזבלנקה ולא תיסע עם הגבר האינטלקטואלי הלוחם בנאצים?

זה הרי סוף טוב ונכון. ולכן אנג'אלי מבינה שהיא צריכה לוותר על ננה בשביל משה. אהבה היא לא עד כדי כך חשובה, הוא מסכם.

על מה עם כך הספר? על פוליטיקה הנרמזת משמו וודאי שלא. אין בו שום דבר פוליטי. הוא עוקב אחרי האפשרויות של מה אנשים חושבים בזמן שהם עסוקים בדבר אחר ממה שהם עושים. למשל, מה מעסיק את מוחם בזמן סקס. הסיפור הזה מחויב רק לשלושת גיבוריו, אך כל קורא יוכל לגלות לעצמו איזו אמת קטנה חבויה לגבי עצמו. ואם יש ממד חתרני בספר הרי שזה המקום בו הוא יגרום לכל האנשים סטרייטים או לא שיש להם פנטזיה של מנאז' א טרואה, חיים בשלישיה לבטל מיד את האפשרות לקיים במציאות פנטזיה מסוג זה. כי כמה שקשה לקיים זוגיות שלישיה קשה הרבה יותר בטור מתמטי עולה בלי קשר למספר המשתתפים כי לכל אחד מהם יש עמדות שונות ומשתנות בכל רגע נתון לגבי השניים האחרים. כל כך מצחיק, כל כך נוגע ללב, כל כך עצוב.

הספר לעומקו מציע דרך איך לקרוא ספרים. איך להבין ממחוות קטנות, מחלקי משפטים שאומרים גיבורי הספר מה אופיים האמיתי, מה כוונותיהם הנסתרות. ספר שהוא לא רק חכם מאוד אלא הוא גם מנסה להחכים בצורה כל כך מעודנת ומרחיבת לב. אפשר היה לחשוב שתירלוול מתחכם יותר ממחכים, אבל הוא לא. הוא באמת איש ספרות ותרבות, והוא משתף אותנו בהבחנות דקות מצחיקות או נוגעות ללב.

מה עושה ספר למשהו מרנין לב. סיפור, בוודאי, בלי סיפור טוב אין ספר. דמויות שקל לאהוב, לא בהכרח בגלל אופיין או מעשיהן אלא דווקא בשל התיאור הפנימי המיוחד שהסופר מקנה להם. סגנון כתיבה, בוודאי, אך האם כל סגנון הוא מרנין וודאי שלא. והנה ספר שיש בו סיפור, סגנון, דברי חכמה המתחפשים לדברים יום יומיים טריוויאליים והספר כל כך משובב נפש. אם יש בספר התייחסות קלה לגזענות של יהודים ניצולי אושוויץ נגד "השוורצעס" בשכונות שלהם. אישה החושבת באמצע משגל לאיזה צבע היא צריכה להחליף את האיפור שלה, וזאת כשהיא גונחת את הגניחות הנכונות. ציטוטים ממקומות רבים של אנשים הנחשבים לחכמים. אנשים בספר עושים דברים ומיחסים לעצמם סיבות, תירלוול מרחיב את הסיבות לכיוון מה שמתחת לפני הקרקע. כמו אותה נערה החוזרת לפראג אחרי האביב המפורסם אלא שלא ההתנגדות לסובייטים הייתה הסיבה האמיתית מתחת לפני השטח, ולמרות שנטרה לקונדרה שעזב ב1975. לא, אימא סידרה לה שם עבודה בשגרירות האמריקאית עם משכורת טובה. ובלונדון היא נעזבה על ידי גבר ממילא. והנערה הזו אפילו לא דמות צדדית ברומן הזה. תירלוול לא מניח לאף דמות לחמוק מבלי להיכנס לעומק המוטיבציות האמיתיות. אך הכל באהבת אדם גדולה. אם יש משהו גדול העוטף את הספר, את גיבוריו ולכן את כולנו בני האדם זו האמפטיה ואהבת האדם.

האם ידעתם שמאו צה דונג אהב יחסי מין ואהב נערות צעירות אך לא היה גומר. לא בשל תקלה מינית אלא בגלל תרגול דאואיסטי נעלה. ואת המידע הזה אנו מקבלים בספר תוך כדי טיפול נגד פטרייה וגינאלית שמשה עוזר לננה לעבור ומסתבר שהיו"ר מאו הדביק בה כמה וכמה מהנשים אתן שכב. ואיך בוכרין ותורת הכלכלה המהפכנית משתלבת בסיפור אהבה לונדוני תצטרכו כבר לגלות לבדכם. ואם ציטוטים אז איך אפשר בספר שהוא לכאורה נוטף מין אך למעשה איננו כזה, בלי המשפט המפורסם של אנדי וורהול " סקס הוא רק נוסטלגיה לסקס".

כל כך הרבה שמות של אנשים החשובים לעולם התרבות מוזכרים ומנותחים בספר לעתים במשפט בודד לעתים בכמה אמרות חדות. זו יכולה להיות למשל תזכורת לשיחת טלפון מפורסמת בין בולגקוב, הסופר הרוסי הגדול לסטלין.

כפי שכבר אמרתי בעבר, יש בספרות האנגלית החדשה כתיבה רעננה שקל להתחבר אליה מידית. זהו סיפרו הראשון של תירלוול. עוד סופר שכנראה יהיה כדאי לשים לב להתפתחותו הספרותית.

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת דן לחמן