אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

ראובן קריץ: הזהויות הבדויות חלק א


התמונה של אלי אשד

לאחרונה זכתה לפרסום ברשת ומחוצה להפרשת צאלה כץ, משוררת בדויה שנוצרה בידי גבר במגזין ספרותי וברשת וזכתה ל"חיים עצמאיים" משלה עד שנחשפה לראשונה באתר כזהות בדויה. כמובן זאת לא הייתה הפעם הראשונה. בשנות השבעים יצר הסופר הצרפתי הידוע רומן גארי זהות בדויה של "אמיל אז'אר" סופר שתחת שמו פרסם כמה ספרים ידועים וזכה כתוצאה לתהילת עולם. אבל גם הוא לא היה הראשון. ראובן קריץ חוקר ספרות וסופר ישראלי שיצר גם הוא כמה זהויות כאלו התפרסם הרבה פחות אם כי קדם לגארי בכמה שנים. אבל קריץ עוד הרחיק לכת הרבה מעבר לרומן גארי ומעבר ליוצרה של צאלה כץ.

הוא לא רק יצר זהות בדויה של סופרת שתחת שמה פרסם את ספריו אלא הוא גם יצר זהות בדויה מפתיעה מאין כמוה שנחשפת לראשונה במאמר זה בסקופ מדהים של האתר. הוא האדם היחיד שיצר דמות בדויה שכתבה עליו עצמו ספר מחקרי.

לחוקר הספרות המבקר והסופר ראובן קריץ מלאו לאחרונה 80 וזה נראה לי גיל מתאים לסיכום ולהערכה של יצירתו ושל הקריירה שלו. ראובן קריץ עסק כל חייו בספרות – בהוראה, ביצירה ובמחקר. בחמישים שנות כתיבה הוא פרסם 36 ספרים בספרות יפה ו-18 במחקר ועיון, ביניהם "אחות קטנה", "בוקר חדש", "חטאות נעורים", "בני-בי-רב", "נפנוף של מטפחת", "אלון ועירית", ספרים שהשפיעו בזמנו על דור שלם של בני נוער, שגדלו על ספריו. ובביקורת: "בדרכי השירה", "שירי רחל, שירת רחל, רחל", "סיפורי הקיבוץ" ועוד. בשלושת התחומים – הוראה, יצירה, מחקר - השיג הישגים ראויים לציון ובשלושתם גיבש לו סגנון מיוחד שזכה להערכה ולחיבה בין תלמידיו, קוראיו ועמיתיו. עם זאת לאורך כל השנים ראובן קריץ כמו נשאר דמות צדדית הן כיוצר והן כחוקר, ידועה רק בחוגים מצומצמים יחסית של "מבינים" ולא מוכרת לקהל הרחב.

קריץ עצמו מעריך את עצמו ואת מקומו בספרות העברית כמי שיושב בשורה שלישית בצד ,דהיינו לא אחד הסופרים החשובים הבולטים המצליחים והמרכזיים אלא יותר כמישהו שגם הוא נמצא במקום אבל לא זוכה לתשומת לב מיוחדת. בדיעבד דומה שהדבר המדהים ביותר ויוצא הדופן ביותר לגבי סופר זה הוא שהוא יצר זהויות בדויות של עצמו. ולרוב תחת המין הנשי הן של כסופרת נשית בשם "ריקי קלר " (וזה לא דבר חסר תקדים אם כי נדיר אצל סופר גברי) והן של "חוקרת" נשית המבקרת אותו עצמו וזה עד כמה שידוע לי הוא דבר חסר כל תקדים וגילויו הוא סקופ של מאמר זה.

החוקר

יותר משראובן קריץ ידוע כסופר, הוא ידוע כחוקר חשוב של הספרות עברית. הוא פרסם ספר רחב ומקיף על אמנות השירה ( שאותו עיבד והרחיב במהדורה חדשה של שני כרכים ביחד עם ביתו אורי חוקרת ספרות עברית בפני עצמה) וספר על השירה של המשוררת רחל שזכה לכמה מהדורות כל אחת מורחבת יותר מקודמתה.אחד מספריו המעניינים ביותר הוא ספר "סיפורת דור המאבק לעצמאות" (1978) שבו סקר סקירה כמותית את הסיפורת של דור סופרי מלחמת העצמאות ובראשם מיגאל מוסינזון ו-משה שמיר וס.יזהר. קריץ מביא לפני הקוראים תיאור מדוייק ומפורט של כלל היצירה הספרותית שפורסמה באותם השנים של בני אותו הדור, ונותן סקירה ותיאור של כלל סיפוריהם של כמה סופרים בולטים מאותה התקופה, סיפורים שחלקם מעולם לא פורסמו בספר, וכתוצאה ספר זה של קריץ הוא העדות היחידה לקיומם מעבר לדפים מתפוררים של כתבי עת נידחים .לחוקרים ולמתעניינים בתקופה זהו מקור מידע שלא יסולא בפז.למרבית הצער הספר לא זכה לתשומת הלב שהיה ראוי לה וכתוצאה קריץ לא פרסם את הכרכים הנוספים של המשכים שאותם תכנן לכתוב על הנושא. הוא פרסם ספר בשלושה כרכים בשם "סיפורי הקיבוץ" (1997) ביחד עם בתו אורי , מחקר מונומנטלי בעל חשיבות עצומה לתיאור ז'אנר זה (שהיום בראשית המאה העשרים ואחת ככל הנראה נעלם לחלוטין מהספרות העברית ) שבו סקר את כלל הספרים שהופיעו בספרות העברית משנות העשרים ועד התשעים על נושא אותו מוסד הולך ונעלם , הקיבוץ , ספר שהוא כלי עזר חיוני בחקר מוסד זה והיחס אליו בחברה הישראלית.בכרכים אלו הם רשמו תיארו וסקרו כל רומן חשוב וכנראה גם לא חשוב שהופיע אי פעם על נושא הקיבוצים תמונת העטיפה של כל כרך דיברה בפני עצמה ונתנה רמז ברור לגבי תוכן הכרכים .בכרך הראשון ראו אוהל מהשנים הראשונות של החלוצים והחלוציות. בכרך השני .התמונה הייתה מהקיבוץ משיאו בשנות החמישים. בכרך השלישי הייתה תמונה של אנשים זקנים בחדר האוכל מהשנים האחרונות ומשקפת את תהליך הזדקנות הקיבוצים כאשר מוסד הקיבוץ כולו הזדקן ודומה שהמוסד האוטופי שתרם כה רבות למדינה שעומד לפני חיסול והפרטה. שלושת הכרכים האלו יותר מכל ספר אחר שאני מכיר הם התיעוד האולטימטיבי לתופעת הקיבוצים, ולא רק בספרות. המחברים התייחסו גם לקיבוצים בסיפורים קצרים ובספרי ילדים ובתחומים אחרים .אבל מאידך היו גם חוסרים. הם לא התייחסו לנושא הקיבוצים בקומיקס למשל. מדהים שליצירה חשובה כל כך כמעט לא הייתה התייחסות ביקורתית. המבקרים רובם ככולם פשוט התעלמו ממנה. עד כאן התחומים שבהם עסק היו קונבנציונאליים לפחות לכאורה בחקר הספרות . אבל לאורך הקריירה שלו הוא גילה נטייה מוזרה כמעט אובססיבית לעסוק בכל מה שהוא לא קונבנציונאלי ונמצא בשולי הדרך.

במשך שנים רבות בזמן שהריאליזם שלט בכיפה ללא מיצרים בתחום הספרות העברית קריץ היה בין הבודדים שעסקו בישראל בחקר הספרות הפנטסטית וחיבר את הספר הראשון בתחום זה ועדיין אחד הבודדים המוזר בסיפור המוזר ( 1975) שהתבסס על עבודת תזה שלו שבו הוא מנתח בפרטנות את יצירות הפנטסיה של הסופר הגרמני הופמן, של אדגר אלן פו האמריקני ושל גוגול הרוסי. כן עסק לראשונה בעברית בניתוחים של ז'אנר דחוי ומושמץ אפילו יותר מהספרות הפנטסטית, הספרות אירוטית ופורנוגראפית. ואת זה עשה דווקא ברומאן המכתבים שלו המלא בדיונים ספרותיים מעמיקים סרטן בלילה (1966) ובמהדורה מאוחרת יותר בשם המושך בהרבה "לילות לשולה".

ספר זה הוא אוסף של הגיגים ספרותיים שמישהו כותב ושולח כמכתבים לאישה במשך כל לילה. חלק מההגיגים עושים רושם אוטוביוגרפי מובהק כמו סיפורי מפגשים עם הסופרים עגנון ומשה שמיר. בספר יש גם קטע מעניין מספר שקריץ תכנן כנראה לכתוב ולא השלים ומתאר את דוד המלך וגיבורי החייל שלו בעת סעודה. בכל אופן הקטע המעניין ביותר בספר זה וזהו קטע יוצא דופן לגבי ספר שנכתב בשנות השישים עוסק בדיון פרטני בספרות הפורנוגרפיה ויש שם בין השאר השוואה בין "פאני היל " ובין "ומאהבה של לידי צ'טרלי" שאז היו במרכזם של דיונים משפטיים חריפים. קריץ מגדיר את הראשון כ"קיטש" ואף מסביר את מקור המילה מהשפה הגרמנית כמו גם את מקור המילה פורנוגרפיה מיוונית. עוסק בקטעים פורנוגראפיים מהתנ"ך שלפי מילון אוקספורד הוא "אנתולוגיה של קטעים פונוגרפים גסים " ובראש ובראשונה מספר יחזקאל. עד כמה שידוע לי דיון כזה בפורנוגרפיה בספרות הוא יוצא דופן בספרות העברית לפני שנות השמונים והתשעים בספר קונבנציונאלי כל שהוא בעברית.

במאמריו המשיך קריץ לעסוק בתחומי שוליים אלו הוא אפילו עסק בסרטי אימה נחותים במאמר בשם "אנטומיה של קיטש" (שפורסם במסגרת ספרו האקדמאי המכובד "תבניות הסיפור" (1976). שבו ניתח את הסרט "מגרש השדים" בצורת מאמר אקדמאי פרטני דקדקני מכובד בתקופה שבה ההתייחסות לסרטים "זולים" מעין זה לא הייתה מקובלת כלל באקדמיה, בניגוד להיום כאשר "הכל הולך" וניתוחים מעין אלה של יצירות ספרות ותרבות "קלה" הם שגרתיים ומקובלים בהחלט. היום נושאים כאלה למאמרים ולמחקרים על הספרות והקולנוע הם מקובלים ונפוצים אבל קריץ היה מבחינה זאת פורץ דרך והקדים את זמנו.

אולי גם בגלל תחומי עניין כאלה קריץ לא נחשב במהלך שנות השישים והשבעים והשמונים כאחד מהחוקרים המשפיעים באמת מאחר שלא הקפיד לעסוק רק בתחומים "נכונים" של מחקר כנדרש.

הסופר

קריץ פרסם גם יצירות רבות של ספרות יפה, ורובן עוסקות בעולמות המוכרים לו היטב. ובראש עולם חיי הקיבוץ שבו שהה בילדותו. ספרים אוטוביוגרפיים כמו "האורות "ספר שהוא עיבוד מחודש מ-1970 של שלושה ספרים שיצאו במקור בשנות החמישים והשישים בנפרד בוקר חדש מ-1958 שנים של תכלת מ-1960 וחטאות נעורים מ-1962). ומתאר את חוויותיו של נער רגיש וחולמני בעל נטיות ספרותיות בקיבוץ.

ספרים נוספים מסוג זה היו "אלון ועירית: שבעה סיפורים מנוף הנעורים" ( 1961 ) קובץ סיפורים. "אחות קטנה " ( 1962) ו"נפנוף של מטפחת" ( 1963). ספריו של קריץ על חיי הנוער בקיבוץ היו פופולאריים מאוד בזמנם והיו מי שהשוו אותו לפוצ'ו מחבר "חבורה שכזאת".

ספרו "בוקר חדש" על חיי הקיבוץ אף תורגם לאנגלית ולשוודית (וניתן לתמוה עד כמה תרם לתופעת המתנדבים השוודיים שזרמו במשך תקופה מסוימת לקיבוצים בישראל?). מן הסתם היו לא מעטים שהוקסמו מתיאור חיי הקיבוץ שבהם כשל מקום קסום ( תיאור שהוא היום מאוד לא אופנתי ומאוד לא פוליטיקלי קורקטי ). הם עדיין מעניינים לקריאה כיום גם בגלל תיאורי החברה הלא חומרנית שהם מציגים שהיא כל כך שונה מכל מה שאנו רואים מסביבנו .

באחד משלושת חלקי הטרילוגיה שבמקור נקרא "שנים של תכלת" ובהוצאה מחדש "ימים של תכלת" יש פרק מעניין ששבו הנער גיבור הסיפור מדמיין את עצמו כנביא הזועם אליהו בחצר מלך ישראל הקדמון אחאב (ששם כל הנוכחים הם חבריו בקיבוץ) ואז לפתע מופיעה המלכה איזבל שאינה אלא חברתו לקיבוץ רחל שבה חושק הנער /אליהו בריקוד חושני שנקטע בדיוק ברגע שבו היא עומדת להציע לו את עצמה ככוהנת האהבה. מדהים כמה אירוטיקה יש בקטע התמים הזה שאינו אירוטי כלל במושגינו שכיוון ששום דבר בעצם לא קורה בו .

הרפובליקה הספרותית: עולם החוג לספרות

עולם אחר שאותו תיאר קריץ ובכך היה ראשון מסוגו ,היה עולם האוניברסיטה ובמיוחד של הסטודנטים בחוגי הספרות באוניברסיטה, בספר המעניין מאוד סטודנטית (ספר שיצא במקור ב-1964 תחת השם הבלתי אפשרי כיום "בני –בי-רב". איש לא יבין היום את הביטוי הזה שמציין את מאות הסטודנטים המצטופפים מידי שנהבמחלקות האוניברסיטה וטוב עשה המחבר ששינה אותו). זהו ככל הנראה רומן האוניברסיטה הראשון בספרות העברית דהיינו הספר הראשון שהתרחש כולו במסגרת חוג אוניברסיטאי .

זהו סיפור חייה ומאבקיהם של שלושה סטודנטים ובעיקר סטודנטית בחוג לספרות באוניברסיטה העברית בירושלים במהלך שנת הלימודים שם אי אז בשנות השישים במציאות הישראלית של ימי פרשת לבון ומשפט אייכמן. וכמה מהסצינות בספר קשורות לפרשיות אלו וכך למשל מתואר משפט סטודנטים שנערך במציאות על הפרשה. ויכוח מצולם לטלוויזיה הגרמנית אודות תגובתם של הישראלים למשפט אייכמן הופך לבמה בו משמיע גיבור הספר נמרוד כמה דעות קיצוניות בנושא שהיו אופייניות לצברים של התקופה. גיבורת הספר רוני היא מורה צעירה ילידת נהרייה המבקשת להשיג את התואר הראשון בספרות עברית ואנגלית הנקנה לרוב אחרי שלוש שנות לימוד בתוך שנתיים. ובמהלך הרומן היא יוצרת קשר עם שני סטודנטים נוספים נימרוד סופר צעיר ושחצן הכותב רומן שלם על רוני ועל שנתה הראשונה באוניברסיטה אחרי שנמלטה ממיטתו (!) סיפור המופיע כרומן בתוך הרומן , ובועז גבר בשנות השלושים המאוחרות לחייו שזנח את בית המסחר לשטיחים שלו כדשי לקנות דעת מופיע לאורך כל הספר ונהרג בתאונת דרכים בסוף הרומן. הדמות הנשית של רוני מבוססת ככל הנראה על קריץ עצמו שהשיג את התואר הזה בשנתיים בחיים האמיתיים. קריץ היה מרצה בחוג כזה ובעברו הרחוק יותר סטודנט כך שהוא מתאר דברים רבים מניסיונו האישי אם כי העדיף להציג זאת מנקודת מבט נשית וזה גורם לעיתים לקורא תחושה מוזרה שכן לא תמיד נראה שהסופר באמת מבין את נקודת המבט של האישה שאותה הוא מאמץ .

אבל הוא שמר על נקודת מבט נשית כזאת גם בהמשך בספרים שכתב תחת השם "ריקי קלר" שחלקם לפחות כביכול באמת התחברו בידי אישה. הספר שהוא משלב בתוכו דמויות בדיוניות ביחד עם תיאור מדוקדק ופרטני של דמויות אמיתיות של מרצים אמיתיים בחוג לספרות באוניברסיטה בירושלים שהופיעו בשמותיהם (דבר שלדבריו גרם לו בעיות עם אחד המרצים האמיתיים ,שמעון הלקין, שלא שמח למצוא את עצמו כדמות בספר על סטודנטים בדיוניים). הספר מומלץ במיוחד לסטודנטים לספרות שיחזהו בו הרבה מהתנסויותיהם .

החוג בספרות המתואר שם היה בגבעת רם בתקופה שבה המתרחש הספר אלא שמאז עבר להר הצופים. אני עצמי למדתי בגבעת רם בתואר השני וזה היה מעניין עבורי לקרוא על מקום זה כפי שהיה בשנות השישים. (זהו אגב הספר הבדיוני היחיד שמוכר לי שעוסק בפירוט בעולם חוגי הספרות באוניברסיטה והסטודנטים שלהם להוציא ספר בלשי של בתיה גור בשם "מוות בחוג לספרות (1989) שמתאר שרשרת רציחות בין מרצי חוג זה בירושלים וכנראה מבוסס על דמויות אמיתיות שאותן הכירה המחברת).

קריאה חדשה בספר הזה גרמה לי להגיע למסקנה שהסטודנטים לספרות היום השתנו מאוד בהשוואה לסטודנטים של שנות השישים ולא בהכרח לטובה. בספר זה התוודעתי לראשונה לרעיון "הרפובליקה הספרותית" .באחד הפרקים בספר שואלת רוני את נמרוד "מי יקרא את הרומן שלך?" והסטודנט- סופר משיב "שמעת על הרפובליקה הספרותית שלנו ? אלפיים –חמשת אלפים סופרים צעירים שרוצים לקרוא ספרות עברית בשביל להבין מה עשה איתם ומה נעשה סביבם". קריץ החל לכתוב אחרי ספר זה באופן אקסקלוסיבי לרפובליקה הזאת . שאליה מכוונים כיום כמעט כל הסופרים בישראל שהתייאשו זה מכבר מהקהל הרחב של הקוראים בפרק של רותי שמיר על הספר נטען שהספר זכה לתגובות אוהדות בודדות בלבד וכללית הרפובליקה הספרותית לא קנתה את הספר .ומוזר שיש התעלמות מכך שהספר זכה לתגובה אוהדת ומפורטת בשבועון "העולם הזה שפירסם את המחבר לאורך שנים. דומה ששמיר או קריץ מנסים להמעיט את היחס החיובי והתגובות הרבות שלהם זכה ב-העולם הזה לאורך השנים

רומן גארי הישראלי

ספריו הראשונים של קריץ זכו בזמנם באופן כללי להצלחה ולביקורות טובות. אך בשנות השבעים התברר לקריץ שיצירותיו שוב אינן נמכרות בגלל אדישות הביקורת וגם מאחר ששוב אינן נחשבות ל"אופנתיות" . הוא מצא את עצמו נאלץ לפרסם אותן בהוצאה עצמית , הוצאת "פורה". כתוצאה החליט לנקוט ב"טריק" יוצא דופן. הוא החליט ליצור לעצמו זהות חדשה ולפרסם ספרות יפה רק בזהות זאת. היה כאן דמיון מוזר בין קריץ ובין הסופר הצרפתי הידוע רומן גארי שכאשר התברר לו שיצירותיו זוכות לאדישות ביקורתית וציבורית החל לפרסם בזהות בדויה "אמיל אז'אר" ואף שכר אדם שגילם בציבור את תפקיד הסופר אמיל אז'אר בזמן שהקשר של גארי אליהם הוסתר בקפדנות. התוצאה הייתה הצלחה מיידית ואחד מספריו אלה "לחיות את חייו" אף הוסרט בידי הבמאי הישראלי משה מזרחי. הביקורת הצרפתית השתוללה מהתפעלות, מהיכולת המדהימה של הסופר החדש והבלתי ידוע עד כה, וכאשר חשף גארי לבסוף את זהותו כמחבר הספרים התוצאה הייתה הפתעה מוחלטת. קריץ קדם לגארי בכמה שנים כאשר הגיע למסקנה דומה לגבי יחס הביקורת לספריו ובהחלטה לנקוט בשיטה של יצירת זהות בדויה על מנת למצוא קהל חדש וביקורות חיוביות יותר לספריו . אלא שקריץ אף הרחיק לכת מגארי מאחר שהזהות הבדויה שבה בחר הייתה זהות של אישה דווקא.וכך במשך שנים החל לפרסם ספרים תחת השם "ריקי קלר", שם שגם תמיד היה שם הדמות הראשית בכל סיפור אם גיבור זה יכול היה להיות זכר או נקבה , כך שגם המין של המחבר/ת לא היה ברור שכן קריץ הקפיד לשמור את זהותו האמיתית בסוד .

זאת לא הייתה הפעם הראשונה שקריץ יצר דמות בדויה של אישה ככותבת יצירה שהוא מסתתר מאחוריה. אורי אבנרי עורך השבועון "העולם הזה" (שקריץ היה מקורב אליו מאוד במשך שנים) סיפר פעם כיצד נכנסה למשרדו צעירה בת 16 וביקשה שלראותה את העורך. בידיה היה כתב יד כתוב מכונת כתיבה.וסיפרה שזה רומן שלה. היא סירבה לגלות את שמה . היא ביקשה שאבנרי יקרא את הרומן ויחווה עליו את דעתו. אבנרי סיפר שהוא שונא לקרוא כתבי יד של סופרים מתחילים אך אותה נערה נראתה לו כה מסכנה עד כי לה היה לו לב להשיב לה בשלילה. הוא לקח את כתב היד ללא ציפיות והחל בקריאתו וסיים נרגש. היה ברור לו שהתגלתה סופרת חדשה בישראל סופרת בעלת יכולת מפליאה לתיאור מושב ישראלי בעלת בגרות מוזרה בעלת דעות בוגרות ביותר על יחסי אדם ועמים.אבנרי החליט לעזור לה למצוא מו"ל. הנערה הופיעה שוב כעבור חודש. אבנרי השמיע לה את דעתו הנלהבת על הספר מתוך חשש שמחמאות רבות מידי יקלקלו את כישרונה. הנערה הקשיבה לו בסבלניות ואז גילתה לו סוד: הספר המדובר כלל לא היה שלה אלא של סמורה ממשו במולדת בשם ראובן קריץ סופר שכבר פירסם סיפור ב"העולם הזה" שנים קודם לכן. אבנרי קרא שוב את הספר והתרשמותו לא פגה הספר היה לדעתו אחד הספרים הטובים בשפה העברית באותם השנים.. הספר יצא לאחר מכן בשם "אחות קטנה" בהוצאת פורה של קריץ .

אבנרי שאל את קריץ מדוע נקט בתכסיס זה וקריץ הסביר ש"חשבתי שאחרת לא תקרא". וזאת ככל הנראה הייתה הפעם הראשונה לתכסיס של קריץ של שימוש בזהויות נשיות כדי למשוך קוראים ליצירתו. והוא השתמש בתכסיס זה עם עוד שתי זהויות נוספות לפחות. לצערו בכל אופן . הזהות הבדויה של "ריקי קלר" עוררה רק עניין מצומצם בקהל אבל קריץ נשאר עימה במשך שנים.

בין ספרים שפירסם תחת שם זה ניתן להזכיר את קונצ'רטו לנער צורם ותזמורת (1970) סיפור בגוף ראשון על התיכוניסט ריקי קלר נער "מודרני" בעל נטיות ספרותיות והבנה וידע שלא תיאמן עבור נער היום וגם אז בטריוויה ספרותית וקוריוזים שונים מתולדות חיי הסופרים העבריים כמו שלונסקי ואחרים. לעלילה עצמה העוסקת בחיי תיכוניסטים בכל אופן אין הרבה קשר לקוריוזים מעולם הספרות היא לא ברורה ויותר מידי עושה רושם כיצירתו של אדם מבוגר המנסה לדמיין איך הנערים ב"ימינו" (סוף שונות השישים ) מדברים ומתנהגים. נראה לי שגם בסוף שנות השישים לא היה הרבה קשר בין התיכוניסטים שאותם תיאר "קלר" ובין המציאות. את הספר ייחד סיום בלתי צפוי באמת וכמו אפוקליפטי כאשר נערים "מהדרום" תוקפים מסיבה של נערים "צפוניים" בצורה שמזכירה את הסיום של הסרט של אסי דיין "החיים על פי אגפה".הספר הבא של קלר שזכה להצלחה גדולה יותר וכנראה בעיקר בשל שמו "הכחול " היה "דופקים " ( 1976) אבל לרומן עצמו אין שום קונוטציות ארוטיות והכותר שאין לו שום קשר למה שחושבים הוא כנראה בדיחה של המחבר על חשבון הרוכש הפוטנציאלי . גיבור הספר הוא כביכול "המחבר של "קונצ'רטו ". וזה הקשר היחיד לספר הקודם .פרט לכך אין בספר זה עניין רב.

הספר הבא של "קלר" שטים פשוטים ( 1979) הוא קובץ שירים שמתארים רומן קצר בין אישה נשואה בשם ריקי ומאהב שרמנטי כלשהו שמתרחש במהלך כמה שבועות . וכולל כמה שירים מדעיים בדיוניים מעניינים שהם לכאורה חסרי כל קשר והקשר לרומן האהבה השגרתי. אחד מהם הוא "דוח סודי ביותר" שעוסק בשאלה האם ביקרו אצלנו יצורים מהחלל החיצון בעבר הרחוק.

ואם מרכבות האלים היו חלליות משוכללות: אם הר סיני היה מתקן המראה ואוהל מועד היה מכון תדלוק ולוחות הברית היו הוראות תפעול . השיר ממשיך ושואל אם היצורים האלו מדווחים עלינו ומה הם מדווחים עלינו בתיק האישי של כל אחד לאלוהים שכבר המריא מכאן לכוכב אחר ושאת הוראות התפעול שלו שוב איננו יודעים לתרגם ל"ישראלית אנושית מדוברת ". בעיני זהו אחד משירי המדע הבדיוני יותר מרשימים שהופיעו בעברית. עוד שיר מדעי בדיוני מעניין הוא "כן יש לנו זמן " שמשווה בין שבע שבועות הרומן ועוד שבע וכמה רגעים של קרבת נפש מדומה בין בני הזוג ובין אורח החיים של התרבות המערבית. 4000 שנה בין סוקרטס וג'ימי קרטר או אורח החיים של התרבות היהודית 5000 שנה בין תרח ומנחם בגין "ויהיו לנו עד כמה מאות נקווה". לתרבות האנושית יש טווח של חמישים אלף שנה בין קוף האדם ובין הזיהום האטומי הסופי ואולי : "עוד מליארד אחד או שניים עד להתחממות או להתקררות השמש או לווירוס מן החלל שישמיד את אחרוני החרקים והשרכים והפטריות. אכן מה הם כל אלה לעומת קשר של כמה שבועות בין גבר ואישה? כנראה הרבה מאוד או מעט מאוד. אלו הם שני שירים בולטים מאוד בספר לעומת שאר השירים שהם קונבנציונאליים הרבה יותר באופים ומרשימים הרבה פחות (אותי לפחות).

בשדרות השקיעה (1981) הוא סיפור על נדודיו של הישראלי ריקי קלר בלוס אנג'לס, שם הוא מוכר את נשמתו לשטן ומתברר לו שהעיר עומדת לפני רעידת האדמה הגדולה האפוקליפטית ומשמידת הכל שכמותה לא הייתה מזה אלף שנה שתחריב אותה אך למרבית הצער הספר מסתיים בדיוק לפני רעידת האדמה הזאת שאליה הכל מוביל בו, כאשר הגיבור ומכרה מזדמנת מקיימים יחסי מין במרתף תוך ציפיה לרעידת האדמה הבלתי נמנעת שתקבור אותם במה שנקרא "בקול דממה דקה במקום בתקיעת שופר" (מה שפוגם בו מאוד) קלר החליט לסיים את הסיפור בקול יללה דקה במקום בפיצוץ האדיר שהיה מתאים יותר לקורא המצפה לסצנריו של אסון בסגנון סרט הוליוודי עתיר משתתפים שחקני משנה ותקציבים והקורא נשאר מאוכזב. זאת אולי החלטה אמיצה של המחבר ,אבל התחושה הסופית מהספר כתוצאה היא שהוא משעמם למדי . בכל אופן הספר עם האווירה האפוקליפטית שלו והציפייה לרעידת האדמה שתחריב את תרבות המערב הוא נראה כספר שהקדים את זמנו. אך נראה שקריץ השתמש בו שלא כהלכה בנושא האפוקליפטי שהוא משני בעיקרו והספר בעיקרו עוסק בנושאים אחרים מעניינים הרבה פחות. הוא פירסם גם את הספר הלא גמורות ( 1992) קובץ סיפורים שכל המקשר בינהם הוא שכל אחד מהם הוא לפחות לכאורה לא גמור ..ברובם לא מצאתי עניין רב.

בימי עתליה ויהואש

לצד סטודנטית הספר החביב עלי ביותר של קריץ הוא "עוזאי " וזהו אחד הספרים יוצאי הדופן ביותר שהופיעו אי פעם בספרות העברית. "עוזאי" הוא ספר שהוא סיפור תנכי למבוגרים שהוא גם שילוב עם סיפור מודרני. ספר שבמקורו הופיע תחת שם מחבר בדוי "ריקי קלר" ומאוחר יותר תחת שמו האמיתי ראובן קריץ. ספר שהמחבר החל לעבוד עליו עוד בשנת 1952, יצא לאור לראשונה ב-1983 ורק בשנת 2002 יצאה לאור הגרסה הסופית שלו (שעברה שינויים ועדכונים לשוניים קטנים) 50 שנה אחרי שעלה הנושא לראשונה בדעתו של המחבר. "עוזאי" הוא אנומליה מוחלטת ביצירתו של קריץ ובספרות העברית בכלל. בספר זה משלב קריץ בין העולם המודרני של הגיבורה הסטודנטית לספרות המתעניינת במיסטיקה ובנסתר, ובאמצעים מיסטיים שונים (שהמחבר אינו טורח באמת להסבירם לקורא הנבוך) נוסעת בזמן פעם אחרי פעם לעבר התנכי הרחוק והלא ידוע. אל ימי המלכה עתליה, והמלכים יהואש אמציה ועוזיהו גיבור חלקו השני של הספר שעל שמו נקרא הספר "עוזאי".תקופה זאת היא אחת הפחות ידועות גם לאנשים שמכירים תנ"ך .וזה חבל שכן המלכה עתליה היא אחת הדמויות המרתקות ביותר בתנ"ך. היא בתה של המלכה איזבל שלאחר הגיעה אליה הידיעה על מות אימה ובני משפחתה בידי תופס השלטון יהוא רצחה את כל בני משפחתה מבית דוד ביהודה ושלטה במשך שנים ביהודה ביד של ברזל כאישה היחידה ששלטה אי פעם בממלכת יהודה עד שבנה יואש שהובא בידי הכוהנים הועמד לבסוף בראש מרד כנגדה והוציא אותה להורג. דומה שבספרות העברית הייתה רתיעה מלעסוק באישה מעין זאת שהפכה על פיהם את כל היחסים המקובלים בין גברים ונשים.

קריץ מטפל בנושא של עתליה אך באופן מאכזב אינו מביא לפנינו את עתליה עצמה. אנו לומדים על מעשיה רק מכלי שני ולמדים שבנה יהואש (שתפס את מקומה לא היה נצר אמיתי של בן דוד ( שכל הזכרים בו אכן חוסלו ) אלא מתחזה בנו של הכוהן הערמומי יהוידע. אי הטיפול בדמותה של עתליה הוא ההחמצה הגדולה של קריץ שכן דמות נשית חזקה כל כך מעוררת עניין יותר מכל הדמויות האחרות המוצגות בספר. קריץ ממשיך לתאר בפירוט רב את אירועי תקופת המלכים הבאים אחרי עתליה יהואש ואמציה ובנו עוזאי המצורע שהם מעניינים פחות. ודומה שגם עניינו האמיתי של המחבר לא היה בנתינת תיאור אלטרנטיבי של האירועים המסופרים בתנ"ך אלא במשהו אחר, בהצגת "הראליה" חיי היום יום של ימי התנ"ך של האנשים הקטנים אלה שאינם זוכים לכל אזכור בתנ"ך כפי שחיו והאמינו והם האמינו באלים פגניים כפי שהאמינו באל יהווה שלא היה אז אל יחיד כלל בניגוד למה שעורכי התנ"ך היו רוצים שנאמין וכלל (כפי שמראות לנו החפירות הארכיאולוגיות). כך למשל בספר ניתן תיאור מפורט ומעניין מאוד של מחלת הצרעת בימי התנ"ך, ה"איידס" של אז שמראה על מחקר מעמיק בנושא. אחת הבעיות המרכזיות כיום בכתיבת רומן תנכי היא במציאת השפה שבה ישתמשו הדמויות וגם המספר. האם להשתמש בשפה מרוממת נשגבת או שמה בעברית "מודרנית " יום יומית ? והבעיה כאן בגלל העירוב של התקופה המודרנית עם התקופה התנכית היא חמורה שבעתיים. קריץ יוצר מעין שפה "תנכית" מיוחדת לו (שכוללת מילים שונות שהן פרי המצאתו) שבה מסופרים האירועים שמכניסים את הגיבורה ואתנו אל המציאות התנכית שהוא יוצר, מציאות שמנוגדת עם המציאות התל אביבית המודרנית. כאשר המשותף לשני המציאויות הוא החוסר המוחלט בכל קדושה ואידיאלים נשגבים, והקורא למד שלאמיתו של דבר עד כמה שהדבר נוגע לבני האדם הפשוטים ובעיותיהם היום יומיות לא הרבה השתנה מימי התנ"ך הנשגבים כביכול ועד ימינו. מעניין להשוות ספר זה עם רומן מודרני אחר שעוסק באותה תקופה, ספרו של עמוס מוקדי "חיי נביא" ( 1995) שעוסק בנביא עמוס שחי בתקופה זאת של המלכים אמציה ועוזיהו.אך עם זה ששני הספרים עוסקים באותה תקופה לא ידועה הם אינם יכולים להיות שונים יותר, שכן מוקדי בניגוד מוחלט לקריץ שם דגש על האידיאלים הדתיים והמוסריים שמנחים את הנביא עמוס ואנשי התקופה ,אצלו אין למצוא את הציניות והריאליזם האכזרי של קריץ. ניתן לאמר שמוקדי מתאר את התקופה, כפי שהייתה צריכה להיות על פי התיאור התנכי, בעוד שקריץ מתאר אותה כפי שככל הנראה הייתה, תקופה של אמונות פגאניות ותככים פוליטיים אין סופיים וחסרת כל אידיאלים מוסריים נעלים כל שהם. ודווקא משום כך קל יותר לריקי קלר התל אביבית הצינית ה"שינקינאית" הצעירה "להתחבר" עימה.לספר מצורפת אחרית דבר של "רותי שמיר" שחיברה מונוגרפיה מפורטת מאוד על קריץ ויצירתו שממנה נלקח הפרק על "עוזאי". היא מתארת בדקדקנות בתוספת הערות מרובות את עלילת הספר והיא יכולה לשמש כ"מורה נבוכים" למתקשים עם הספר המוזר והמיוחד הזה. "עוזאי" דווקא בגלל מיוחדותו וגישתו המאוד לא קונבנציונלית לתיאור התקופה הרחוקה תופס מקום של כבוד כאחד מהרומנים התנכיים הטובים ביותר שהופיעו עד כה בשפה העברית , וקריאה חדשה בו מראה שלאמיתו של דבר בניגוד למרבית הרומנים התנכיים האחרים כמעט שלא התיישן מאז הופעתו הראשונה דווקא בגלל סירובו להשתמש בקונבנציות המקובלות . ייתכן שרק היום אפשר להעריך רומן זה כערכו , בניגוד לפעם הראשונה שבה יצא לאור. ספרו האחרון בשם "ריקי קלר" ואחד המוצלחים ביותר הוא סיפורי הופמן (1997) סיפור פנטסיה המקושר לסיפוריו של הסופר הפנטזיה הגרמני מהמאהה19 א.ת.א. הופמן שעליו חיבר המוזיקאי אופנבך את האופרטה הידועה שלו "סיפורי הופמן ". ( ושיש הרואים בו את האב האמיתי של הסיפור הבלשי ) ובו כבר עסק קריץ באופן מחקרי בספרו "המוזר בסיפור המוזר ".

הספר מתאר את חוויותיה של הסטודנטית לספרות ריקי קלר (שהיא הבת של רפי קלר שהוא גיבור ספריו הראשונים של קריץ על חיי הקיבוץ וכנראה מבוססת על הדמות של בתו במציאות,אורי שהיא מרצה לספרות העברית גם היא ) סטודנטית נצחית לספרות שהספרות היא בשבילה מקור פרשנות כמעט בלעדי לחיים ( כמו אצל הגיבורה מ"סטודנטית " ביחד עם ידידה המוזר הופמן והחוויות הפנטסטיות השונות שהן אולי טבעיות ואולי על טבעיות שהם עוברים שהן בכלל לא במקרה מזכירים אירועים שונים מספריו של הסופר מהמאה ה-19.ביחד עם עוזאי זהו אחד מספרי הפנטזיה הבודדים של קריץ שבדרך כלל מעדיף כתיבה ריאליסטית . .הוא ראוי בהחלט לקריאה גם בגלל השקפות שמובעות בו על מקומן של הספרות והשל הפנטזיה בחיים. בשנת 2007 יצא לאור מהדורה חדשה של סיפורי הופמן שנתקצר וקיבל כותרת נוספת 'מחלת המשוררים' (2007) זאת נקודה שמעניינת שסופר שהחל את קריירה שלו כריאליסט ומוחה לתיאורי חיי יום יום בקיבוץ שבו גדל הפך בהמשך הקריירה שלו למומחה לפנטזיה ומפרסם סיפורי פנטזיה על תקופת התנ"ך ותקופתנו. אולי זה קשור גם לזה שיותר ויותר עם השנים הקיבוץ שקריץ מנסה לשמר את זכרו בספרות נראה כמוסד המבוסס על עקרונות לא ריאליסטיים של פנטזיה?.סך הכל בניגוד להצלחה שאותה קיבל רומאן גארי כאשר השתמש בשם "אמיל אז'אר" ספריו של קריץ כ"ריקי קלר" לא זכו להצלחה רבה יותר מספריו תחת שמו הוא ולרוב פורסמו ללא כל תגובה ביקורתית שהיא. המשורר נתן זך העיר על כך כאשר פירסם רשימה בשם "הבלתי מבוקרים" ב-1997 לאחר פרסום "סיפורי הופמן" שבה התייחס לסופרים שונים שלא זכו לכל תשומת לב ביקורתית שהיא למרות שהיו ראויים לכך הרבה יותר מסופרים אחרים שזכו לתגובות ביקורתיות מלוא החופן ושם את "ריקי קלר" בראש הרשימה.

גאוני קריית מוצקין

הוא פירסם גם ספר של רשימות ספרותיות קצרות ומעניינות ביותר בשם "סיפורהורים (שהורחב והופיע בשם "120 סיפורהורים" והורחב והופיע בשם המוזר והמיוחד עוד יותר בשם "פיתוי המוזה והתרגיל של ינקלה" ב1999.

שם הופיעו כל מיני רשימות קצרות של קריץ על ענייני ספרות שהופיעו במקורן כשיחות ברדיו .הן מצטיינות בהומור ובקישור ענייני ספרות לענייני דיומא ובאזכורים בלתי פוסקים באין ספור הקשרים ליצירותיו של סופר לא כל כך ידוע בשם "ריקי קלר ". אחת הרשימות המעניינות היא זאת שמסבירה למה עבר מתחום הריאליזם לתחום הפנטזיה ("מצאתי שטולסטוי משעמם").עוד רשימה מעניינת היא זאת שבה הוא משווה בין אתונה במאה החמישית לפני הספירה ובין קריית מוצקין ( חור נידח כלשהו ליד חיפה ) של היום. מסתבר לאתונה הקדומה ולקריית מוצקין של היו היה אותו מספר אנשים עשרים אלף .אבל ..אתונה העמידה לעולם את סוקרטס ואפלטון ,איסכילוס, סופקולס, אוריפידס ואריסטופנס ואחרים עוד רבים. ואיזה גאונים יש לקרית מוצקין היום ?תיאורטית לפחות גם לה היה צריך להיות את סוקרטס שלה ואוריפדס שלה. אבל הדמות הבולטת היחידה שהתגוררה בישוב זה וידועה לי בכל אופן היא ראובן קריץ עצמו . וגם הוא אינו נחשב לאחד מגאוני הספרות העברית. רק כיושב בשורה שלישית בצד כשם לספר שנכתב על פועלו. המאמר הנ"ל באמת מעלה שאלה מעניינת איך זה בתקופה מסוימת מופיע במקום מסויים ריכוז של אנשים יוצאים מהכלל שאינם מופיעים בריכוז כזה במקום זה בתקופות אחרות .עוד מקומות כאלה הם פירנצה במאה ה-16 וצפת של מקובלי המאה ה-16 מקומות קטנים שיצרו תרומות אדירות לתרבות בתקופה של כמה עשרות שנים בלבד . דעתי היא שזה צירוף של נסיבות ובמיוחד של אווירה שמעודדת יצירתיות ורעיונות חדשים. אוירה שמן הסתם אינה קיימת בקריית מוצקין של היום או במקומות אחרים, אבל אולי כן קיימת במקומות כמו תל אביב.

המשך בחלק הבא....

תגיות: 

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת אלי אשד