אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

מהפכה בלשון השירה – משירת ההשכלה לשירת התחייה


התמונה של דליה וירצברג-רופא

שאול טשרנובסקי
שאול טשרנובסקי

ביאליק וטשרניחובסקי חצבו את לשונם הדחוסה מכל השכבות והרבדים של השפה, ובכך בצעו מפנה מהותי מלשון שירת ההשכלה שנכתבה על יסוד הטוהר המקראי. לעומת תכניה האוניברסליים של האחרונה, בשירת התחייה מתוארת חוויה אישית באופן לירי ורומנטי

ניתוח חלקי של המצאי הלשוני בהַחֶמְלָה/ אד"ם הכהן (1794–1878), ושל התופעות האופייניות לשירת ההשכלה:

הקטע הבא יכול היה להפוך להמנון הצמחונים:

חלק ב

גם האדם הזה, לו בר ופרי,ובשר נפש חיה לאכול לוקח.לאלפים ולרבבות, הוי, תֹך ומרי!יובילמו יום יום אל בית מטבח.בעשות זאת מאז לא יחשבנה פשע.כי כן ימתק כל מר, יצדק כל רשע.

שם ינעם קול ציפור. ופתאום פתע,מחץ יור בו גבר, נפל טבוח.עודו חי הדג, וישסעהו שסעובתריו יורדים חיים סיר נפוחמדוע אין שופטים על זאת בארץ?כולם קשרו קשר, שית למו קרץ.

זה, בפני האם, את עולה זובח,מה תגעה, מה תפעה, מי ישמענה?זה בדבר קוסם יונתו לוקח,קורעה חי לשניים או חי יקברנה.אנא החיוני! פו אמס כמים,חמלה אני מבנות השמים!

צורות הפסק ופֶרי, ומֶרי.

צורת מקור בעשות.

צורת שם נדירה תֹּך שפירושה חמס, מרמה, עושק (צורת הריבוי – תככים) מופיעה במקרא פעמיים בלבד: תהילים י, ז - אָלָה, פִּיהוּ מָלֵא וּמִרְמוֹת וָתֹךְ; תַּחַת לְשׁוֹנוֹ, עָמָל וָאָוֶן. תהילים נה, יב - וְלֹא-יָמִישׁ מֵרְחֹבָהּ, תֹּךְ וּמִרְמָה;

כינויים ארכאיים יובילמו, יחשבנה, ישמענה, יקברנה, החיוני.

צורת עתיד מקוצר יור משם הפועל להורות שפירושו ירה, הטיל קלעים, חצים וכו' מכלי נשק. ישעיהו לז, לג - לָכֵן, כֹּה-אָמַר יְהוָה אֶל-מֶלֶךְ אַשּׁוּר, לֹא יָבוֹא אֶל-הָעִיר הַזֹּאת, וְלֹא-יוֹרֶה שָׁם חֵץ.

צירופים מקראיים וישסעהו שסע לפישופטים יד, ו - וַתִּצְלַח עָלָיו רוּחַ יְהוָה, וַיְשַׁסְּעֵהוּ כְּשַׁסַּע הַגְּדִי; סיר נפוח -ירמיהו א, יג - וַיְהִי דְבַר-יְהוָה אֵלַי שֵׁנִית לֵאמֹר, מָה אַתָּה רֹאֶה; וָאֹמַר, סִיר נָפוּחַ אֲנִי רֹאֶה, וּפָנָיו, מִפְּנֵי צָפוֹנָה.

צורת פועל נדירה + כינוי ארכאי + צורת שם יחידאית שית למו קֶרֶץ - לשית פירושו לעשות, לקבוע: ישעיהו פרק ה, ו - וַאֲשִׁיתֵהוּ בָתָה, לֹא יִזָּמֵר וְלֹא יֵעָדֵר, וְעָלָה שָׁמִיר וָשָׁיִת; למו – להם; קֶרֶץ – טבח, כיליון: ירמיהו פרק מו, כ - קֶרֶץ מִצָּפוֹן, בָּא בָא.

הדהוד מקראי אמס כמים - יהושע פרק ז, ה - וַיִּמַּס לְבַב-הָעָם, וַיְהִי לְמָיִם; עוּלה זובח – הורג את צאצאה - מהדהד את הצירוף הרווח במקרא: עוֹלָה וְזֶבַח.

צורות סמיכות בשר נפש חיה, בנות השמים.

הקטע הבא מבטא את צער הקיום ברוחו של ספר קהלת:

חלק ג

אהה אל חנון, אך לך אתחוללהמשפטים אדבר ויהי מה יהי!אם נפש כל חי תחת שֹד כורעתלמה לאדם מהם הצרות?העוד נתת בו חכמה ודעת,לגדיל בם מכאוביו, לו הכינות?

המעט מאדם את מותו לדעת,כל ימיו לראות כי קברו מתחת!הן חייו יתנו אל חייו מגרעת!כי מה אֹרך ימיו? קרבת השחת.מה לדת בנים? הרבות מתי חלד,וכנושק עצמות מת – נושק הילד!

עוללים ערומים, רגלם נרטבה,אש-רעב בלבבם, מים על עין,שם סבו אביהם: "מה אתך? הבה!"גם הוא בבכי עונה: "אין לחם, אין!

אוי מי יתן מותכם, או לו נכרתי,או טוב מאלה, מרחם לו מתי!"

צורת פועל נדירה אתחוללה אהפוך קודש לחול. איוב טו, כ - כָּל-יְמֵי רָשָׁע, הוּא מִתְחוֹלֵל. צורת עתיד מקוצר+ צורת הפסק ויהי מה יֶהי.

צורות מקור הרְבּות, לֶדֶת.

ציטוט מקראי נפש כל חי - איוב יב, י - אֲשֶׁר בְּיָדוֹ, נֶפֶשׁ כָּל-חָי;

צירוף מקראי רווח אין לחם.

צורות פועל נדירות הצרות השורש צ-ר-ר בבניין הפעיל: להציק, לענות. ירמיהו י, יח כִּי-כֹה אָמַר יְהוָה, הִנְנִי קוֹלֵעַ אֶת-יוֹשְׁבֵי הָאָרֶץ בַּפַּעַם הַזֹּאת; וַהֲצֵרֹתִי לָהֶם; לגדיל במקום להגדיל.

צורות שם נדירות - שַחַת במובן קבר – יחזקאל כח, ח - לַשַּׁחַת יוֹרִדוּךָ; וָמַתָּה מְמוֹתֵי חָלָל, בְּלֵב יַמִּים; חָלֶד (בצורת הפסק) במובן עולם,

צורת הפסק היָּלֶד.

צורות סמיכות נפש כל חי, לדת בנים, מתי חלד, עצמות מת

הדהוד מקראי – מים על עין – ירמיהו ט, יז - וְתֵרַדְנָה עֵינֵינוּ דִּמְעָה, וְעַפְעַפֵּינוּ יִזְּלוּ-מָיִם.לו נכרתי... מרחם לו מתי מהדהד את ירמיהו כ, יד - אָרוּר הַיּוֹם, אֲשֶׁר יֻלַּדְתִּי בּוֹ, יוֹם אֲשֶׁר יְלָדַתְנִי אִמִּי אַל יְהִי בָרוּךְ. וגם את איוב ג, ג - יֹאבַד יוֹם, אִוָּלֶד בּוֹ; ובהמשך איוב ג, יא-יג לָמָּה לֹּא מֵרֶחֶם אָמוּת; מִבֶּטֶן יָצָאתִי וְאֶגְוָע.

צורת עתיד מוארך – הבה.

צורת פועל ארכאית - סבו - תהילים מח, יג - סֹבּוּ צִיּוֹן, וְהַקִּיפוּהָ;

מילת יחס במשמעות ארכאית - מה אתך? במובן: מה הבאת? מה יש באמתחתך?

כל הסיטואציה המתוארת כאן - עוללים המתחננים ללחם לשווא - מהדהדת את איכה ד, ד - עוֹלָלִים שָׁאֲלוּ לֶחֶם, פֹּרֵשׂ אֵין לָהֶם. האב האומלל שאין ביכולתו להאכיל את ילדיו מבקש את מותם: אוי, מי יתן מותכם. בקשה זו מהדהדת את שמות טז, ג - וַיֹּאמְרוּ אֲלֵהֶם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, מִי-יִתֵּן מוּתֵנוּ בְיַד-יְהוָה בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם, בְּשִׁבְתֵּנוּ עַל-סִיר הַבָּשָׂר, בְּאָכְלֵנוּ לֶחֶם לָשֹׂבַע: כִּי-הוֹצֵאתֶם אֹתָנוּ אֶל-הַמִּדְבָּר הַזֶּה, לְהָמִית אֶת-כָּל-הַקָּהָל הַזֶּה בָּרָעָב.

לסיכום, בכתיבתו של אד"ם הכהן בולטים מאפייני השירה המשכילית: הטקסט כולו גדוש ציטוטים מהמקרא, והוא מופת לשגב המקראי במיטבו, ללא יסודות לשוניים מאוחרים יותר; התכנים אינם אישיים אלא אוניברסליים.

2) ניתוח חלקי של המצאי הלשוני בקטעים מתוך חוכרי הדעת המלומדים/ ח.נ. ביאליק (1873–1934) ואפיונו

חוכרי הדעת המלומדים, בטלנים מבלי עולםמלמדי תבל ומאשריה הנהנים מזיו חכמתםשכבר הלאנו עז מצחם ונקץ בגאון קולםהמטיל עלינו חובה להודות בגדולתם.

ידעונים עוטי גאות, גאוני הדור, בני העליהשקנו את עולם בישיבה מרבה ובטחוריםהמשתדלים לפתותנו שהם מלח הבריאהנוהגים בחסדם כל דור ואנחנו החמורים

היכלי החכמה והמדע בתי שבת תחכמוניהבטוחים על רחמינו ובסכלותנו נשעניםהמשלמים זיעת אפינו בגאון אחד חכמוניבנביא או בחולם חלום אחת ליובל שנים.

בוראי נפשות יפות, ברואים נאים ומשובחיםבוראי עולמות תוהו, יודעי יצר כל יצוריםהמכלכלים בטן ריקה בכפתורים ופרחיםהמפרנסים לב רע במשלים וסיפורים.

יוצרי שיטות ומחדשיהן ובוראי דון קישוטיםהמשיבים רוחות רעות ומעקמים את החייםשקיימו וקיבלו להרבות לנו שוטים המוציאים מיטב שנותם במלחמת רחיים.

ובית אחד נוסף מההמשך:

מליצים, מפיחי נודות, הנותנים אמרי שפרהמנצלים עצלותנו בממתקים ומעדניםהמקפלים את החיים וכורכים אותם בספרותובעים בפה מלא זרי פרחים ושושנים.

השיר נראה קרוב ברוחו לתקופת ההשכלה: סגנונו מכתמי ושכלתני, וההיבט הלירי האישי כמעט לא קיים; אולי רק בעקיפין ובמרומז. אנסה להוכיח כי לפחות מבחינת דפוסי הלשון יש בו חדשנות גדולה לעומת שירת ההשכלה.

מירון כותב על שיר זה: "ביאליק תקף כאן, בשנינה ובברק סאטיריים ... את כל האינטלקטואלים המקצועיים: הפילוסופים, המלומדים, אנשי המדע ... הנוטלים לעצמם זכות להמיר את חכמת החיים הבחונה של האיש החושני הממוצע בהפשטות, באוטופיות ... בתביעות מוסריות ורגשיות בלתי אפשריות, בנבואות ובחזונות" ('בואה, לילה', עמ' 83).

חוכרי הדעת המלומדים – חוכר אינה מילה מקראית; במילון אבן שושן יש לצדה כוכב המסמן את רובד חז"ל. זהו ביטוי אירוני מושחז הממעט מדמותם של המלומדים אשר מחזיקים בדעת כפי ששוכרים קרקע או בית עסק לזמן מוגבל; מלומד מסומנת בעיגול, כלומר לקוחה מהספרות החדשה (מתקופת ההשכלה ואילך).

בטלנים מבלי עולם – בטלן – מילה תלמודית. צירוף הסמיכות מבלה עולם לקוחה מהספרות החדשה, ופירושו - בטלן, הולך בטל.

זיו חכמתם – צירוף סמיכות חז"לי. "משמת רבן יוחנן בן זכיי בטל זיו החכמה" (סדר נשים, מסכת סוטה).

עז מצחם – עז מצח צירוף סמיכות מימי הביניים שפירושו חוצפה.

המטיל עלינו חובה להודות בגדולתם - להטיל (מס, חובה, אחריות, תפקיד) – מהספרות החדשה. חובה – מילה חז"לית. להודות – מילה מלשון חז"ל (לפי אבן שושן - משמעות מס' 3 - הכיר באמתות דבר מה, הסכים לדברי הזולת) גדולתם – מילה מקראית.

שקנו את עולמם בישיבה מרבה ובטחורים - קנה את עולמו – ביטוי חז"לי. ישיבה – מילה חז"לית. טחורים – התאכזבתי לגלות שזו מילה מקראית: "יככה ה' בשחין מצרים ובעפלים" ובעפלים - כתיב; ובטחורים - קריא (דברים כח, כז), אך אף על פי כן היא משרתת את מטרתי, כי הבחירה בה משקפת נורמה חדשה המאפשרת שימוש במילים מקראיות שאינן שייכות לרובד הנשגב והפיוטי.

המשתדלים לפתותנו שהם מלח הבריאה - משתדלים היא מילה תלמודית. מלח הבריאה – הביטויים הבאים: מלח (עיקרו ותמציתו של-) הארץ, מלח העולם, מלח האנושיות מופיעים במילון אבן שושן כערכים מהספרות החדשה. הצירוף הנ"ל הוא מקורי.

היכלי החכמה והמדע בתי שבת תחכמוני – שורה זו מצוטטת פה אף שכולה על טהרת לשון המקרא כדי להדגים, לפי הנחיות העבודה, מה יוצר בשירת ביאליק את הרושם המקראי הארכאי. לכאורה ארכאיות מקראית דחוסה (שני צירופי סמיכות) אך בעצם כעס ולעג מר אקטואליים על חכמי הדור. המלומדים האלה, טוען ביאליק בשירו, מכתירים גאון אחד פעם בחמישים שנה ומתעלמים מעמלם המפרך של כל היתר. (השיר מוקדם מאוד, כנראה מ-1895 או 1896, ונכתב הרבה לפני שביאליק קנה לו את מעמדו הציבורי הנישא, ואולי לפני שהעלה בדעתו שיזכה למעמד כזה.)

ברואים נאים ומשובחים – ברואים – מלשון ימי הביניים. נאים ומשובחים – מילים חז"ליות.

בכפתורים ופרחים – מקור המילים מקראי (מקישוטי מנורת הזהב), אך פה יש רמיזה, לדעתי, לביטוי התלמודי: כפתור ופרח, כלומר קריאת התפעלות לנוכח דבר יפה. שוב האירוניה מרה המופנית כלפי אלה המאכילים את הרעבים במילים נבובות.

לב רע – צירוף מקראי - עצבות, מצב רוח קשה.

משלים וסיפורים – סיפור – מילה חז"לית.

יוצרי שיטות ומחדשיהן – צירוף סמיכות; שיטה – מילה מלשון המשנה. מחדש - מלשון ימי הביניים.

המוציאים מיטב שנותם במלחמת רחיים –החלק הראשון הוא פרפראזה על הביטוי התלמודי: לא הוציא את שנתו - לא זכה לחיות עד סוף השנה; מלחֶמת רֵחיים – לא מצאתי צירוף סמיכות זה במילונים, וגם לא בחיפוש חופשי במנוע אינטרנט. שוב, ביטוי מקורי וייחודי הבא להגחיך את המאמץ העקר שיש בו כתישה ושחיקה חוזרים ונשנים.

בבית הנוסף מהמשכו של השיר ובשלושת הבתים האחרונים (שלא הובאו כאן), מתקיף ביאליק בשצף-קצף עז במיוחד דווקא את המשוררים. השיר חותר בעצם להוקעת המשוררים, המוצגיםבאופן מלעיג וחריף במיוחד, כיצורים רומנטיים תלושים, המנותקים ממצוקותיו וממאווייו הממשיים של הקולקטיב הלאומי.

אדגים מבית זה צירוף אחד בלבד:

מפיחי נודות – להפיח – משמעות מס' 4 אצל אבן שושן היא מלשון התלמוד: הוציא רוח, פלט נפיחה, ונאד במובן נפיחה כקיצור לביטוי התלמודי "נאד נפוח". נוד (בכתיב נאד) במשמעות נפיחה מוגדרת במילון הנ"ל כ"לשון המונית" ובמילון הווירטואלי רב מילים כ"לשון המונית גסה"...

לסיכום, שירתו של ביאליק מדגימה את המהפכה שחולל בלשון השירה לאחר תקופת ההשכלה, וזאת באמצעות צירוף והתכה שיטתיים של ביטויים ומילים מכל רובדי הלשון. לשונו המורכבת והדחוסה (גם באמצעות צירופי הסמיכות הרבים) משרתת את מטרותיו התמאטיות ומבטאת את הלוך רוחו במפגן שליטה לשוני, המהדהד גם ארכאיות מקראית ברוח מקורית ונועזת. לא פיללתי כי מה שידגים במאמרי יותר מכל את זניחת נורמת השגב המקראי של שירת ההשכלה הוא הצירוף הוולגרי משהו "מפיחי נודות", אבל אני מתנחמת במילותיה של לאה גולדברג ב"חמישה פרקים ביסודות השירה" מתוך "האומץ לחולין": "לגבי שירה – וזה מושכל ראשון – אין מילים מכוערות ומילים יפות". ובמקום אחר היא כותבת: "ההרמוניה של השיר היא שמעבירה אותנו מדרגת ההרגשה החילונית של החיים להרגשה חגיגית יותר ונותנת בלבנו את תחושת היפה, גם בשעה שאין המשורר מתעלם מפגעים ומנגעים; אדרבה – גם בשעה שהוא מבליטם".

3) ניתוח חלקי של המצאי הלשוני בכוכבי-שמים רחוקים/ שאול טשרניחוסקי (1875–1943) ואפיונו

 

המשורר "מסייר" מלא התפעמות בשמי העולם במין מסע בין כוכבים:

כוכבי הפמפה הגדולה, צרופים משונים לי זרים!כוכבי ארץ ושמים חדשים, אני לא ידעתי,מאורות מרחביה איומה, עדים אחרונים לכוחטבע יוצר איתנים, אתם ראיתם פה תועיםפלאי הוויה מבראשית, הדר מפלצת האימיםבקסם עתרת אייל ביצירה טרם שכלולה.אתם ראיתם גסיסת אותם אדירי השחץ.אתכם אין אני חובב, אך לבי נמשך אחריכם,אחר קסם חידתכם ותעלומות הווייתכם.ואי מזה צער חרישי מלטף הלב המצטמק,אשר יתגנב ובא עם בואכם אל הרקיע:כאילו הייתם אך נרות-נשמה לעולמות שמתו

כוכבי שמים חביבים, כוכבים שאהבה אמי!אפס את שמותם קיבלתי מאבי הנודד בנעוריובלילות קיץ וסתיו, בנתיבות רחבות המסלולבין הדניפר והדון, בין ים אזובי והשחור.הוא ידע שמותיהם ששמע מפי קשישים טשומקים.הראה לי 'אלף' ו'תו', 'עגלה גדולה' ו'קטנה','מאה היקודים' וגומר, עד 'דרך עיר ירושלים' - שמות פשוטים ומשונים שחיו חייהם בזיכרונםשל האנשים הפשוטים וזקני הדור המופלגיםבין שמות מזלות מקדם. מאבי ואמי קיבלתיאת אהבתי לכם, כוכבים רחוקים-קרובים.ברוכים לי כולכם היו באשר תהיו, חביבים!

כוכבי הפמפה הגדולה, צרופים משונים פמפס(pampas) - אזור במרכז ארגנטינה המורכב משטחי ערבות, דיונות חול וביצות. אזכור חבל ארץ לא ארץ ישראלי בשירה עברית לא היה מקובל בתקופת ההשכלה, וגם זה בגדר חיִדוש. צֵרוף, משונה - מהרובד החז"לי.

מרחביה - במילה אחת בלשון נקבה (ולא – מרחב יה) לקוחה מהספרות החדשה. הדוגמה הראשונה במילון אבן שושן למילה זו לקוחה מתוך שיר של טשרניחובסקי! "וערבותיכם מרחביה מוריקה" (טשרניחובסקי, שירים, 318). גם ב"כוכבי שמים רחוקים" מופיעה מילה זו פעמים אחדות.

טבע יוצר איתנים – טבע במובן שם כולל לכל הבריאה לקוח מהספרות החדשה. איתן – שם תואר במקרא, אבל כשם עצם המתייחס לכוחות הטבע הגדולים – לקוח מהספרות החדשה. בתנ"ך או בשירת ההשכלה "יוצר איתנים" היה מיוחס לאלוהים, ואילו פה (אולי בהשפעת ההשקפה הפנתיאיסטית של שפינוזה) הוא מיוחס לטבע.

הוויה - לא הצלחתי להכריע אם המילה הוויה מובאת פה במשמעות לשון ימי הביניים – היות; במשמעות החז"לית – התהוות; או במובן הספרות החדשה – ישות.

מפלצת – במקרא נמצאת המילה במובן פסל אליל, ובמילון אבן שושן היא מתארת דבר מכוער, מתועב ואיום. המילון רב מילים מתאר אותה במשמעות המוכרת: "יצור אגדי-דמיוני המתואר כיצור רע ומכוער בעל מראה מפחיד", אם כי אני משערת שהמשורר התכוון כאן ליצורים קדומים, כגון הדינוזאורים.

הדחיסות הלשונית המצויה בכל השיר בולטת כאן באמצעות שורת צירופי סמיכות: "פלאי הוויה מבראשית, הדר מפלצת אימים בקסם עתרת איל ביצירה טרם שכלולה". בצירוף זה, שבו 12 מילים, ישנם תשעה שמות עצם ואף לא פועל אחד. יצירה, שכלול – לשון חז"ל.

גסיסת – לשון ימי הביניים.

לבי נמשך אחריכם – ביטוי חז"לי.

...מלטף הלב המצטמק - מלטף לקוח מרובד הספרות החדשה (ואני תמהה: האם בתנ"ך לא ליטפו? ומה עשו חז"ל?). מצטמק – לשון חז"ל. נרות נשמה – מלשון ימי הביניים. ים אזובי - אזובי, מלשון ימי הביניים, נמוך כאזוב. (מדובר בשלוחה הצפונית של הים השחור, שם המים רדודים יותר.)

קשישים טשומקים - קשיש - לשון חז"ל. טשומקים – אוקראינים שנדדו בין אוקראינה לבין קרים; המילה מוסיפה נופך זר וחדש למבע השירי (כמו גם הדון והדניפר).

'עגלה גדולה ו(עגלה) קטנה' – מלשון הספרות החדשה, כינוי לקבוצות כוכבי הצפון הידועות גם בשם הדובה הגדולה והדובה הקטנה.

'מאה היקודים' - במילון אבן שושן אין כל אזכור לצירוף זה. עברתי על רשימת קבוצות הכוכבים בוויקיפדיה ולא הצלחתי למצוא את המקבילה (אולי fornax cluster, ובעברית - תנור);

פשוטים – מלשון חז"ל.

בזיכרונם - במובן זה: הכושר לזכור דברים ולשמרם במוח – לשון הספרות החדשה. המופלגים - מופלג – גדוש, מרובה, מלשון ימי הביניים.

חביבים – לשון חז"ל.

בדומה לביאליק גם טשרניחובסקי חוצב את לשונו הדחוסה מכל השכבות והרבדים של השפה, ובכך מבצע מפנה מהותי מלשון שירת ההשכלה שנכתבה על יסוד הטוהר המקראי. לעומת תכניה האוניברסליים של האחרונה, כאן מתוארת חוויה אישית באופן לירי ורומנטי. המשורר מביט בכוכבים בהערצה, נזכר בתקופות שונות מחייו, נזכר בהוריו, ואף מתמלא עצב כשהוא חושב על כך שחלק מהאורות המנצנצים הם עדויות אחרונות לפלנטות שאינן קיימות עוד ("ואי מזה צער חרישי מלטף הלב המצטמק ... כאילו הייתם אך נרות נשמה לעולמות שמתו").

יוסף קלויזנר כותב על טשרניחובסקי במאמרו תפיסת העולם של שאול טשרניחובסקי: "כאבן גבירול, שהאסטרולוגיה תופסת במבחר שיריו מקום גדול, אף טשרניחובסקי הוא 'עובד כוכבים ומזלות'. החמה, הלבנה והכוכבים נוטלים במבחר שיריו מקום בראש". פסקאות אחדות לאחר מכן הוא מוסיף: "ואף על פי כן מי שיצייר לעצמו את שאול טשרניחובסקי בתור 'עובד אלילים' לא יהא אלא טועה. מי שיודע את התנ"ך כמותו – עד כדי להלביש את המושגים החדשים ביותר בביטויי המקרא העתיקים ביותר, אי אפשר לו שלא יהא מושפע מרוחם של כתבי קודשנו".

ואת מילות הסיכום למאמר יאמר שאול טשרניחובסקי עצמו, מתוך מכתב אישי שכתב ליוסף קלויזנר: "החיים עצמם – באותו ציור המתגלם לפנינו מהם בכל מקום ומקום – מלאים הם סחי ומאוס עד מחנק. אבל תוכן החיים, מהותם, חידת החיים – היא שירה, שירת השירים היותר נשגבה, שישנה ושיכולה להיות. ולא שירה סתם, כי אם שירת ניצחון. ניצחון החומר על התוהו ובוהו, ניצחון היש על האפס, ניצחון החיים על המוות. וכל אחד מאתנו, כל החי, הוא בבחינת שיר".

מראי מקום ואמצעי עזר:

1. אבן שושן, אברהם: המילון החדש בארבעה כרכים2. מאגר ספרות קודש באתר הווירטואלי סנונית - עמותה (מלכ"ר) מייסודה של האוניברסיטה העברית בירושלים3. גולדברג, לאה: חמישה פרקים ביסודות השירה בתוך האומץ לחולין4. מירון, דן: 'מעמדם של הדמיון והמיתוס בשירתו המוקדמת של ח"נ ביאליק' בתוך דן מירון, בואה לילה5.קלויזנר, יוסף: 'תפיסת העולם של שאול טשרניחובסקי' בתוך שאול טשרניחובסקי – מבחר מאמרי ביקורת על יצירתו בעריכת דן מירון

קריאה נוספת אימגו

- דרכים חלופיות לנורמת הנוסח – סטייה, רישול או סגנונות חדשים?- אבות ובנים – ממיכ"ל עד יונה וולך- ביאליק ושירת המתמיד בוולוז'ין / בן ציון יהושע- ביאליק, אלתרמן וצבע הזברה / זיוה שמיר- אני מאמין - של שאול טשרניחובסקי / בלפור חקק- שאול טשרניחובסקי: עשר השנים הראשונות - הביקורת השלילית / משה גנן

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת דליה וירצברג-רופא