ביבר הדמיונות / לימור שריר

עולם הדמיונות של לימור שריר

כמה מלים על ספר חדש –טקסט ואיורים. לימור שריר, "ביבר הדמיונות", הוצאת כרמל, 2009. ספרה של לימור שריר סוחף אותנו לעולמות מופלאים ומעלה את השאלה הנצחית, האם יש דיאלוג בין ספרות לבין ציור?

לפני שנה זכינו לקרוא את קובץ הסיפורים האחרון של לימור שריר ונסחפנו אחרי הסיפורים הקסומים שלה, שזכו לשם המופלא - "דיונות הזהב והכסף". בספרה החדש של לימור שריר, "ביבר הדמיונות" אנו מיטלטלים לתמונות מעולמות פנימיים. לרגע אנו נזכרים באותן סצנות רפאים בספה הקודם. גילינו בספרה הקודם סצנות חובקות עולם ותמונות מצמררות, שחלקן נראו כמעוצבות לפי מיטב הספרות הגותית: עולמות שנרקחים באפלה, דמויות רפאים, כוחות על טבעיים.

הספר החדש של שריר, " ביבר הדמיונות", הוא תולדה של חיפוש אקראי בעליית הגג שלה. בין מזוודות שהעלו עובש גילתה לימור אוסף ציורים שציירה במהלך שירותה הצבאי. הדפדוף בציורים עורר בלימור שריר תחושות של צלילה למחוזות חלום ישנים. לימור חיברה לציורי הנעורים הישנים, מבט רטרוספקטיבי של כותבת ששבה לאחור.

אנו מביטים בציורים של לימור שריר, והם נראים לנו כשרבוטים שיצאו מעולם של חלום, צירופי קווים מסתוריים שלעתים נראים כמגזרות נייר מסתוריות. הקווים מתחברים והופכים להתגלמות של דמויות ומצבים - והכול מקבל מהות של עולם מופלא, עולם מים צופן סוד ודמויות אפלות.

השורות כתובות, ולרגע זו אכן חוויה של קריאת סיפור, ובין השיטין אנו דולים מים החיים של הסופרת פרקים מחייה, מהזיותיה, מאשליותיה, דגים בחכתנו מטמוני חיים, אסוציאציות, זיכרונות ילדות.

ביבר הדמיונות / לימור שריר, הוצאת כרמל, 2009.

שביל בתוך מבוך

הקשר בין התמונות לטקסט סוחף: הכול בשחור לבן, שברי קווים וקימורים שנראים כניסיון למצוא שביל בתוך הלבירינט – והצמרמורת לא חולפת. זה נראה כתמונות רפאים. ומעבר לכל הרוחות והאימה יש סוג של קתרזיס: תחושה של משהו נאצל, של עולם תמים,

אווירה של טוהר. האור מעבר לקווים אומר הכול: זו חזרה, זו שיבה של סופרת לעולמה האבוד. הסופרת שבה להביט בעולמה החדש דרך עיני הילדה הקסומות, עיניים שרואות הכול בצורה בלתי אמצעית.

הקשר בין הנערה המציירת לבין הסופרת ששבה ממרחק זמן לאותו אלבום ישן, הוא קשר שמסקרן אותנו. כל דף בספר מגביר את הסקרנות ואת התהייה. אנו צופים במראה מלא ההוד של "גבירה עם תום לב ילדותי עדין" , במראה של טווס מעוות המבטא "צילו של איום מרחף על נפשי" , והנה הולם בנו ציור של שב מתוארת דמות בעלת "קווי יופי פראי", "כיעורה הנהדר עדיין האציל עליי עוצמה כישופית"...

המראה משורטט בדמות נשית מוזרה, מחלצות של קווים שנראים ספק כגלימה מלאה שכבות וספק כפרח מרופד בעלי כותרת זה על זה – ומה שמדהים עיניה של הדמות ללא ראש, העיניים נעוצות בבית החזה . הפחד והכעס מתחלפים לרגע ל"רגש נואש של נטישה" ואנו מוקסמים ממראה חיה מוזר, ספק צב, ספק תנין. מבקש לו את מקומו בעולם.

כל הדמויות נראות כסרט שמלוהק בקווים של דמויות קסומות מן המיתולוגיה הפרטית של הסופרת. המלים ושברי התמונות מדברים אלה עם אלה, הדמויות בציוריה- איוריה מתקשרות זו עם זו ועם הסיפור המאוחר - אנו נסחפים בקרוסלה, והכול שב לחיים כמו בסרט אילם. השילוב בין סיפור לתמונה הופך להיות סוג של דיאלוג בין מדיות שונות. אפשר לומר – שאצל לימור שריר – השפה האמנותית היא העיקר, שמה שעומד מעבר לכול, זו דרך התקשורת עם עולמה.

הן בספרות והן באמנות בכלל, בציור ובשאר ענפי האמנות – אנו כיוצרים מנסים לעצב לנו ביטויים חזותיים או מילוליים, ביטויים המשקפים תקוות, השקפות, ערכים. יצירתה של שריר חושפת את עולמה הפנימי, מחשבות, רגשות, קשת רחבה של מבעי ערכים אנושיים.

תערובת של שתי מדיות

מעניין החיבור של לימור שריר לספרות ולאמנות הציור: מצד אחד היא מוכרת כסופרת, ומצד שני היא מגלה לנו פן ישן שלה כציירת- מאיירת. החיבור הקסום של שתי המדיות לוקח אותנו לעולם של אגדה. התערובת המיוחדת יוצרת קליידוסקופ של אותיות וקווים, וזה היכל היצירה השלם, היכל האמנות.

לימור שריר כסופרת כמו נפעמה מן התמונות שציירה בנעוריה, והמפגש היה מפרה. היא ניסתה לדובב אותם, להלביש עליהם מלים ממרחק, והנה הצופים מן הצד מביטים בזירה החדשה: זה סרט חדש, מלא חיים, ואז אנו מבינים מה הרגישה לימור שריר: הציורים נראו לה כיצורים שמנסים לומר משהו, היא סירבה להגדרה השבלונית שציור זו יצירה דוממת, שזה משהו אילם.

הסופרת ששבה ממרחק קלטה את הקווים, כפי שצייר מביט בטקסט. הצייר מנסה בדמיונו לצבוע את המלים, לראות את השורות הכתובות כתמונה על בד, כקווי צבע בשמן על יריעות.

היטיב להגדיר זאת ליאונרדו דה וינצ'י בספרו ' ספר הציור' :

" אם תקרא לציור שירה אילמת, יוכל הצייר לכנות את השירה ציור עיוור. ראה נא מי הוא בעל המום הקשה ביותר, העיוור או האילם ?".

ככל שאנו יורדים למעמקי חלומותיה של בת הים החדשה, לימור שריר, אנו חשים, שאנו מדפדפים בספר, קוראים סיפורי חיים- שכן שתי המדיות, הן הספרות והן הציור- באות לבטא חיים, ממשות, במוחש, במופשט.

החיבור בין המדיות

יצירתה של "לימור שריר" שובה אותנו בקסמה, והמחשבות מטלטלות אותנו בכובד שלהן, בהרהורים על תוגת העולם, על צער החולמים – ולרגע אנו מבינים מדוע יש חובה לחבר בין מדיות.: "הימים נעשים דומים. שגרה אפורה אוחזת בי ומכלה את נפשי".

העצבות והקדרות סוחפות אותה לאמת קיומית שדורשת לצאת מן הכלים הקיימים וההווה הדל: "ממלאת אותי תחושה שהעכשיו אין לו כלום משלו".

חיבור המדיות הוא הגאולה האמיתית, האפשרות ליצור עולם שמעבר לעולם השגרתי: "ושוב אני חולם על גן עדן אבוד וחושב שגן העדן הוא אותה מהות קורנות ומהלכת קסם שצומחת עם הזמן...".

המדיה הספק-אילמת והמדיה הספק-עיוורת, יכולות אכן להתחבר יחד – כאותו חיבור אגדי של פיסח ועיוור. יחד יש להן כוחות בלתי מוגבלים – לרגש, לעורר מחשבות. הכוח העצום הזה מזיז את העולם, מעורר אמוציות,

מפיק בנו כוחות לראות דברים מעל למלה הכתובה, להבחין בקווי ה- DNA של הציור, מה התוכן שמסתתר מעבר לכל, מה הציור שמעבר למלים, מה הן המלים שנושמות מעבר לקווים.

לימור שריר מתכתבת עם דמותה הקדומה, ויוצרת בעצם דיאלוג בין דורות, בין מדיות - והמסע הזה סוחף ומרגש. זה הסיפור שלעולם אינו נגמר.

(המאמר פורסם לראשונה בכתב העת לספרות – "מאזנים" – ביטאון אגודת הסופרים העברים במדינת ישראל).

קריאה נוספת אימגו

- לימור שריר / דיונות הזהב והכסף
- לימור שריר - ראיון / רמי נוידרפר
- לימור שריר / פגישה עם הסופרת / שושנה ויג
- האישה מול האלוהים: התיאולוגיה של לימור שריר / אלי אשד
- אלוהים ואלווירה / לימור שריר - פרק ראשון / הוצאת כרמל