אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

שי גולדן / הבן הטוב


התמונה של דן לחמן

שי

שי גולדן / הבן הטוב. הוצאת כנרת זמורה ביתן

ידיד שלי אמר לי לפני כמה ימים, אתה מוכרח לקרוא את הספר של שי גולדן. הידיד הוא אחד מאלה שאני סומך עליו. הלכתי לקנות את הספר. השם שי גולדן היה מוכר לי אך אני חייב להודות שלא ידעתי מאיפה. לא התקשר לזיכרון שיש לי מהשם. על העטיפה האחורית כתוב שזה ספרו הרביעי ואני לא קראתי את הקודמים. כתוב שזו אוטוביוגרפיה וחשבתי לי, מה יש לאיש צעיר למהר לכתוב אוטוביוגרפיה.אבל התחלתי לקרוא, והבנתי מיד למה ידיד חשב שאני חייב לקרוא את הספר ומה היה דחוף לגולדן לכתוב אותו.שי, שי ואחיו רן ילדים קטנים במשפחה רומנית. יש אלפי כאלה. אבל שי ואחיו הם ילדים מאומצים. שניהם באו מבית יתומים. מקום ששנים רבות קראו לו "המוסד" לא רצו לתת לו שם מדויק. עכשיו בבגרותם הם כבר מעזים לקרוא לדבר בשמו.הזיכרון הראשון של שי הוא מגיל ארבע אולי וחצי. רן אחיו גדול ממנו בשנה. רן הוא מגינו של שי. בית היתומים מקום שלא התחברו ולא התיידדו בו. היה להם רק אחד את השני, רן בטוח שהייתה להם גם אחות. הקשר בין שני היתומים הקטנים קורע לב.אך לפני סיפור "המוסד" שי מספר על אירוע בו שיקר לאימו. על מלחמתה בשקרנות הכרונית שלו.הוא היה בן שבע, אולי וחצי.למרות המלחמה בשקרים שי מגיע למסקנה "אמי למדה אותי לשקר. אני חב לה את כל הספרים שכתבתי" השאלה האם זה רמז לא להאמין לכל מלה בספר? כמו שהספר כתוב, מן ההתחלה, לא אכפת כלל מה אמת. חשוב ששי יכול לכתוב כזה ספר. חלק ממנו אמת של היום. חלק זיכרון מאז. ועל זיכרון אי אפשר לסמוך במאה אחוז, כפי שאנו יודעים. מכאן שחשובה הכתיבה. חשובות התובנות. נקודות המבט וההסתכלות.הוא לא מזכיר שיחות על העבר בימי המוסד. הוא חי את הרגע, חוסה תחת כנפיו של רן. מאוחר יותר הוא מבין שהסוד והשקר הו שהם ילדים מאומצים, כולם מסביב יודעים, כנראה, ושומרים את הסוד. ילדים שאין להם תמונות מינקותם. חסרי תיעוד של עברם המוקדם.אבל רן חיכה לה. לאמו במוסד, ואחר כך אצל האנשים הללו שהוא גר אצלם : הוא חיכה לה בלא מלים, הוא חיכה בלא מעשים, הוא חיכה לה בלא רגעים, הוא חיכה לה בלא לחכות. חייו עברו עליו בחיכייה, והחיכייה הפכה לחייו, חלפה על פניו, חלפה על חייו. הוא היה בן פחות מחמש, שש או שבע......"נטען כי ביקרה אותנו כמה פעמים. יכול להיות, יכול מאוד להיות. אני לא זוכר. אני מצטיין בשכחה.".איך מתארים את החיים בבית יתומים? אני בטוח שלגולדן יש קצת יותר זיכרונות מאלו שאותם בחר לספר, ומה שבחר, מה אפשר להגיד על ילדים בבית יתומים. דיקנס כבר כתב על כל זה מזמן. מנסים להפגיש אותם עם משפחות אחרות, רן מכשיל את הניסיונות. הוא ידע להתרשע לאנשים. " להוציא את החיכייה לאימא שלי ושלו, לא הרגיש אחי שום רגש אחר בחייו, מעולם".הזיכרון התחלף בדברים שאינם זכרון, אך הם זוכרים דבר אחד, שהיה להם שם קודם. שטרן. ושטרן זה כוכב בגרמנית הסביר לשי מישהו. כוכבים אפשר לזכור. ילד בן ארבע חמש שכבר הולך מעל תהום, ומתחת לתהום עוד אחת. איך מקיימים ילדים כאלה תמונת עולם.. ואולי, לא אולי, בטוח שהוא, הם, אחראים לזה שעזבו אותם.ילדים לוקחים על עצמם אשמה כזאת בקלות.יום אחד מגיע זוג אנשים מבוגרים אריה ואוולין. והם נחמדים יותר מהאחים, או לפחות יותר מאלו שאותם פגשו קודם. סיפור בית היתומים מסתיים. מתחיל סיפור חיי המאומצים.זה לא רק בית היתומים. זו היתמות עצמה. האם היא תעבור. מה יודעים מבוגרים על עולם היתמות הפנימית של ילדים. ילדים שגדלים להיות מבוגרים עם חור בתוכם שלעתים אינו נסתם.ואחרים,כאלה שאינם יתומים של ממש אך הופכים ליתומים מקצועיים, נצחיים, שתמיד יצטרכו שתתן להם משהו להוכחה שאתה אוהב אותם. או כמו שיכול להגיד גולדן המבוגר בשם שי הקטן. " אני לא יודע להיות, אבל אני יודע שאני קיים" וכמו שאומר רן לשי: "אני אבוא אתך רק בגלל שאני אחיך הגדול, אבל אני לא אסלח לך לעולם שהכרחת אותי לבוא" כמה קשה לוותר על החיכייה המושרשת לאימא שלא תבוא.הגולדנים, עולים חדשים יחסית מרומניה. עוד לא שולטים לגמרי בעברית. המלים שתחסרנה. הוא מהנדס היא אחות. הם מביאים אתם תחושת התנשאות תרבותית, אירופאית, על פני הברברים המקומיים.שי לא זוכר הכל. הוא מנסה כשי המבוגר להיזכר בשי הקטן עוזב את המוסד, למשל, ולא מצליח. מכאן יתחילו זיכרונות חדשים. זיכרונות משנת 1977 שלכל המדינה הייתה שנה חשובה בדרכה, בשבילו היא הייתה החשובה יותר בעניין אחר לגמרי. השנה בה הפסיק למות. השנה בה התחילו חייו בגולדנלנד ומכאן מתחיל פרק ההתמקמות בבית החדש, התהליכים שעוברים בנפרד כל אחד מהאחים.המלחמה בעבר, בזיכרונות שצריך להשכיח כדי שאפשר יהיה להתחבר לזוג ולקרוא להם אבא אימא. להמציא ביוגרפיה תואמת.. והחיים הפנימיים בתוך השניות, בתוך החתך של ילד שיודע אמת ונאחז בסיפור חיים חדש. פיצול פנימי שרק שי הבוגר יכול להסביר בו את הילד שי הקטן. סיפור של הכחשה ושקר בה משתתפים גם המבוגרים ורק רן נלחם ולא משתף פעולה. כך נולד הקרע בין האחים. רן שקיבל את תפקיד הילד הרע ושי שהפך להיות הילד הטוב. יחסים שימשיכו גם בבגרותם.כאן גם מתחיל השלה הבא. השלב בו שי הקטן רוצה לקבל על עצמו את האימוץ, רוצה לאמץ את הזוג להוריו. להשביע את רצונם, וכמעט מצליח. הוא ילד "טוב ומוצלח" בעוד רן נלחם על" האמת" אלו אינם הוריהם.והיא עוד אולי תחזור. הוא לא שוכח לחכות. הקרע בין שי האחים והציפיות השונות שלהם בגיל כל כך צעיר. קרע שילווה אותם בהמשך חייהם. רן שלא מאפשר לשי למלא לחלוטין את הצורך שלו להשתייך."להתנרמל" לכאורה. רן שקורע בשי את סדק אי השכחה. ושי, מחרדה וצורך לשקט פנימי מוכן לשכוח. להיות ילד טוב ומאמץ. אבל שי בודק את הוריו. הוא מחפש סימנים ולכן מבין את התנהגותם אחרת מילד שנולד למשפחה. הוא מנתח ולומד להתנהג אתם לפי מה שהוא מבין עליהם. שי שכל כך רוצה להשתלב במשחק ההורות והמשפחה האמיתית ורן שאיננו מאמין ביכולת הזאת. שאי אפשר לקבל באופן טבעי את הורותם של זרים.הם הולכים ומתבגרים. מכאן הספר היה יכול להיהפך ל"עוד מאותו דבר" אבל כנערים הם כבר ערים יותר לסביבה. למשפחה. אפשר כבר להתחיל להביט סביב ולראות את האחרים. ואצלם כשאמם צועקת עליהם תראו כל מה שעשינו בשבילכם ואתם ילדים רעים המשפטים שרובנו גדלנו עליהם מקבלים רובד נוסף לטקסט המוכר.ואז, ברגע בלתי מתוכנן אחד, דוקר רן את הבלון של חייהם ומפוצץ את משפחת השקרים. יש הבדל תהומי כמובן בין ילד שאומץ בימי ינקותו לבין ילד שאומץ בגיל שש. וקשה יותר שמאומצים שניים והאחד גדול יותר מסורב אימוץ בעל ציפיות וזיכרונות אחרים. שי עם כל הציפיות והתחמניות למצוא חן בעיני ההורים החדשים, רן עם כל התחמניות לפגוע בהם. הדרך שצריך לעבור כדי ללמוד לקרוא לזרים ההורים שלנו. הצורך הזה בהורים עד כדי ניסיון הדחקה של אמת טבועה בפנים. טעויות שנעשות מרצון טוב.לקראת החלק האחרון בספר התחלתי להתעייף ממנו. למרות הכתיבה המשכנעת. למרות הווידוי. אולי כי קשה כל כך לקרוא את כל השלבים. רן עורר בי סימפטיה גדולה יותר. ככל שהוא נעשה מופרע" יותר.לא שהחלטתי להפסיק לקרוא, אבל איזו תחושה של הליכה באיבוד בתוך התלם הארוך הזה. הפרטים שאני מבין שהיו חשובים לגולדן בכתיבה הפכו למעייפים. מכיוון שבינתיים אני כבר יודע מיהו שי גולדן, המשכתי לקרוא. רציתי לראות היכן יסיים, לאן יוליך את כל זה.אין ספק שווידוי של ילד קטן, גם אם נכתב מפיו של הילד שבגר, ואם הוא כתוב היטב הוא מעניין, והילד מתבגר ולמרות טיב הכתיבה משהו בעניין במתבגר אבד לי קצת.זה איננו ספר מלודרמטי שמנסה לגרום לדמעות לזלוג. זה לא יתומי הוליווד. אלא תאור תהליך חשוב שהוא מעבר להתפתחות ילד מאומץ. שי מצליח בין אם זה מהזיכרון הממש ובין אם זו מהבנה מאוחרת ליצור עולם פנימי אמיתי ואמין מאוד של המאבק הפנימי בנפשו של הילד המאומץ.עכשיו אני יודע למה ידידי חשב שאני צריך לקרוא את הספר. לא הייתי בבית יתומים ולא ילד מאומץ. לא זאת הסיבה, בכלל לא, אלא בגלל היתומים המקצועיים שלא היו יתומים שפגשתי. פשוט מפני שזה ספר שצריך לקרוא. הוא איננו חדש בשוק ואני בטח שכבר צבר לו את הקוראים שלו. מן הראוי שיצבור לו עוד ועוד קוראים.

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת דן לחמן