אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

דמות משה בספרות הגרמנית חלק ד - המחקר הארכיאולוגי


התמונה של משה גנן

המחקר הארכיאולוגי;–פרידריך דליטש (1850-1922) המקרא ובבל (1902 ולהלן) המחקר הארכיאולוגי

-דמות משה בספרות הגרמנית מימי הביניים עד ימינו-דמות משה בספרות הגרמנית מימי הביניים עד ימינו חלק ב-דמות משה בספרות הגרמנית מימי הביניים עד ימינו חלק גמבין כתלי הכנסייה ובתי המדרשות מלאי האמונה יצאה דמות משה אל הקתדרות ואל המחקר האוניברסיטאי[1].

המחקר הפילולוגי של כתבי היד העתיקים[2] מסר מקומו למחקרים שמקורם והחומר המזין אותם היה בחקירות בשטח והשראתם באה מבטן האדמה, מחפירות ארכיאולוגיות. העת החדשה הייתה עת הָאֵת, את החפירה. מחקרים אלה – ככל הנוגע, לענייננו, בדמות משה, ובכלל – נפתחו בידי champollion jean françois (1790-1832) שפענח את ההירוגליפים,[3] בערך באותו זמן ש-rawlinson [4] פיענח את כתב היתדות. חקר תרבות מצרים ותרבות ארם-נהריים, שתי התרבויות העתיקות של המזרח התיכון, שימי חייהן חופפים במידה מסוימת, ולשניהם נגיעה לדמות משה, התקדמו בד בבד.

חקר שני מרכזי תרבות עתיקים אלה של המזרח התיכון נתנו ביד חוקרי המקרא – וביניהם ביד פרידריך דליטש כלי מחקר, מרחב מבט, יכולת העמקה – אך גם כלים להתקפה על היהדות ואוצרות תרבותה.

המזכיר את פרידריך דליטש עושה כך על פי רוב בהקשר לאביו, פראנץ דליטש לפי מקורות אחדים פראנץ דליטש היה יהודי שהתנצר ועבר לדת הלוטרנית. לפי חוקר בשם crawford howell toy richard gottheil דליטש

was not of jewish descent; although, owing to his rabbinical learning and his sympathy with the jewish people, and from a misunderstanding of his relation to his hebrew godfather (whom he called "uncle"), a jewish ancestry was often attributed to him.

לפי

surburg, raymond f: "the influence of the two delitzsches on biblical and near eastern studies", concordia, theological quarterly, vol. 47, number 3, july 1983, "the nineteenth century and the first half of the twentieth saw the appearance of a father and son on the stage of european biblical studies both of whom exercised a considerable influence upon the theological and philological thinking of many scholars, pastors, and lay people. they were franz delitzsch (1813-1890) and friedrich delitzsch ( 1850- 1922). their lives present many interesting parallels and also exhibit many contrasts relative to their attitude toward hebrew, the old testament, and the new testament. both men were also interested in near eastern studies; the son probably contributed more in the arena of near eastern studies than did the father, while the latter's literary and teaching efforts were much more important than his son's in the disciplines of biblical interpretation.

כדי לא להרחיב, לא נעסוק כאן בדמותו של האב, פרנץ דליטש[5], מתרגם הברית החדשה, יחד עם יצחק זאליקסון, לעברית. אם היה במקורו יהודי ( לא לפי האנציקלופדיה העברית), ואם היה נוצרי מלידה, הוא היה קרוב ברוחו לערכי היהדות, כתב על השירה העברית, ועסק במקרא.

דליטש האב היה פרופסור לאשורולוגיה בלייפציג, ועוד מקומות. הוא היה ממניחי היסודות של האשורולוגיה החדשה - על ענפיה (על פי האנציקלופדיה העברית; ולא נפרט). הוא עסק גם במקרא. הוא עשה זאת על בסיס המחקר המשווה בין המקרא לתרבות בבל. אחר מלחמת העולם הראשונה הוא הוציא ספר בן שני כרכים, die grosse täuschung; "אולם כאן סטה מן הדרך המחקרית-מדעית ונתפס למגמתיות אנטישמית מובהקת.

ב1902/3 ערך דליטש שורה של הרצאות על הנושא "המקרא ובבל" שבהן השווה את המיתוסים הבבליים על בריאת העולם והמבול לסיפורי התורה ואת ההשקפות והרעיונות הבבליים לערכי-הרוח של התורה; הוא טען לעליונות המוחלטת של "בבל" על "ישראל": שכל ערכי-התנ"ך גנובים מן התרבות הבבלית, ובייחוד מן השומרים - שלא היו שמיים – ושאין לתנ"ך כשלעצמו ערך דתי ומוסרי[6]. עצם המילים "היכל" (e-kallu) לציון המקדש בירושלים או המילה "כסא" (של דוד) הן שומריות, מציין דליטש: (בהרצאות השלישית, עמ' 4): ועוד[7]. להרצאותיו אלו היה הד עצום בציבור הרחב; הן יצאו במקורן במספר רב של מהדורות, ואף תורגמו ללשונות אחרות. דעותיו נתקבלו ע"י האנטישמים בתרועה; בין השאר הביע גם הקיסר וילהלם ii את קורת רוחו מ"הנמכת-הקומה' של העם הנבחר". גם בעולם המדע עורר דליטש ויכוח סוער; חוקרים ואנשי-דת, כיהודים כנוצרים, הגיבו בחריפות על השטחיות שבמסקנותיו ועל המגמה הזדונית הגלומה בהן. אולם דליטש, שנשתתק לזמן-מה, חזר אחרי מלחמה על טענותיו, והפעם בצורת התקפה גלויה על היהודים, התקפה שנגעה גם בלב הנצרות. בספרו die grosse täuschung,1920, הוכרזו לא רק סיפורי התורה אלא גם דברי הנביאים והכתובים כמעשי דמיון ותרמית, אלוהי התנ"ך כאל שבטי שמעולם לא נחשב לאלוהי-העמים, מזמורי התהילים - כחיקויים גרועים של תפילות בבל, והתנ"ך כולו כמשובש ומזויף בנוסחו. כ'תרמית' ציין דליטש לא רק את 'גזלת הערכים הבבליים ע"י היהודים', אלא גם את ההערכה המקובלת למקום שתופסת תרבות ישראל בדת ובתרבות של העולם מערבי-נוצרי. דברי דליטש תרמו לא מעט לסיסמאות התנועות האנטישמות בגרמניה". (מהאנציקלופדיה העברית).

ניתן לחלק את דברי פרידריך דליטש, אם כן לשנים: החלק המדעי והחלק האנטישמי שבו. המכיר, למשל, מקרוב את ההמנונות למרדוך וליתר האלים בספרות השומרית-אכדית, את הפאטוס צמא הדם שלenuma eliš, המספר איך נברא האדם מדם האל קינגו השחוט, המכיר את ludlul bel nemeki, המנון למרדוך, את תלונות "איוב" המוסופטמי[8], שיר שהוא ודומיו שימשו אב-טיפוס לשירת איוב שבמקרא[9]: המכיר את אלה יגלה בהם את האבות של סוגות שירה ותכנים מקראיים, ויעמוד על גדולתם ועל כי הם שלב מוקדם ובלתי מפותח ביחס לשירת המקרא[10]. כמובן, לא כאן המקום להדגמות ולהוכחת התיזה הן זו שלפיה מקורות השיר העברי במסופוטמיה ובאוגרית (לא במצרים[11]), והן כי שירה זו עומדת על דרגת התפתחות נמוכה מזו שבמקרא. לא בכך עסקינן ולא כאן המקום להביא דוגמאות והוכחות לטיעון זה , זאת ניתן לעשות במסגרת לימודי האשורולוגיה[12].

התרבות העברית וההיסטוריה העברית אחוזה בתרבות העמים שמצפון ליהודה. על כך עמד דליטש במסותיו ומחקריו. לדעותיו אלה - רגליים וידיים ועובדות במה שֶּׁאֵלֶּה תיאחזנה. אין כופר בערך המקרא כספר הספרים שעליו חייו הרוחניים, הדתיים והלאומיים של עם ישראל מושתתים ומבוססים. כל עם וקבוצת בני אדם זקוק, ומפתח עם הזמן סיפור מיתוס המסייע בידו להזדהות כיחידה אתנית אחת. עניין זה דורש מחקר והערכה בנפרד. האמת המדעית, החותרת תחת אשיות התודעה הלאומית בכל מקרה, היא תוצר סקרנות ויצר הדעת של האדם, ואין להגבילה. אולי בהתפתחות האנושות יגיע האדם ליכולת קבלת האמת ובניית חייו על פיו גם כאשר היא תימצא מנוגדת לאמונות עליהן חיי האומה מושתתים. אמת חדשה אולי תימצא מסוגלת לבנות תודעה חדשה, לא פחות מאוששת מהקודמת, זו שהייתה בנויה על אגדות ואמונות.

עם כל זאת, נראה דליטש צודק בעיקר קביעתו: אין לעם ישראל וליציאת מצרים, עם כל היות מעשיה זו יסוד מוסד בהיווצרות חיי האומה,

"it is well known that nowhere in egyptian literature, in history, or in the archaeological record is there a reference or artifact that would indicate that the "proto-israelites" were ever in egypt. we confront virtual silence on the egyptian side. the one text we do have, the famous victory stele of merneptah, c. 1207 b.c.e., recognizes a people (sic)denoted "israel," not in egypt but rather in canaan, and the text evi­dently knows nothing else about them. how could that be if these newly established "israelites" in canaan were former hebrew slaves, recently escaped from pharaoh and his armies in the eastern delta?" (william g. dever, "is there any archeological evidence for the exodus", in exodus, the egyptian evidence, winona lake, indiana, eisenbrauns 1997, p. 79).

אין עקבות תרבות מכריעים ומשמעותיים בשפה העברית לשאריות מהשפה המצרית. אין ממצאים ארכיאולוגיים מצריים ממשיים בארץ ישראל. כל היישובים שיהושוע מתאר כאילו נכבשו על ידו, לא היו קיימים במאה ה13- לפני הספירה[13]. הארכיאולוגיה מוצאת יישובים ישראליים על שפת יישובים כנעניים קיימים וה"כיבוש" התרחש בצורת אינפילטרציה. אין קיימים כלל חוקים מצריים – פרעה היה החוק – אך חוקי המקרא הם פיתוחים מאוחרים של חוקי חמורבי. גם המושג המפותח של בריתות (למשל בין אברהם לאל וכו') מוצאם ומקורם בחוק והנוהג המסופוטמי. - הדרך המתוארת כמובילה את בני ישראל ממצרים דרך מדבר סיני היא דרך ששימש את שיירות המסחר במשך מאות שנים, ולא דרך אחת מסוימת – מכאן כי כל שנה כל גיאוגרף מזהה הר סיני אחר ודרכים אחרות במדבר. שורשי עם ישראל מאז אברהם אבינו היו במסופוטמיה, באור כשדים ובחרן. לכאן יצחק ויעקב נושאים עיניהם כדי להתחתן – אין חיתוני עברים ומצרים, מלבד במקרהו של יוסף, גיבור הסיפור המצרי ביותר במקרא. כל סיפורי ספר בראשית – כפי שגם דליטש מציין – סיפור הבריאה במאמר, ספור בריאת העולם, בריאת האדם, הקשור לענייני עבודה (האדם נברא במיתוס האכדי כדי לשחרר את האלים מעבודת כפיים שהם נאלצו לעבוד וכו'), סיפור המבול ועוד הם סיפורים מאוצר המיתוס האכדי-שומרי. כמובן, לא זה המקום והסביבה הטקסטואלית בה נוכל לברר פרטים אלה: אך גם בחטף ועל פני הדברים כולם מצביעים על כי דליטש צדק בנוגע למקורות המסופוטמיים של עם ישראל ובשלילתו את כל מעשה יציאת מצרים כחסר בסיס היסטורי עובדתי.

ואמנם קרבת כנען, תולדות החיקסוס, חפירות שמצאו שרידי יישוב שמי בדלתה של הנילוס, מעט הידע בלשון המצרים המצוי בכל זאת במקרא (שמות כמשה, פנחס, עונות הגאות והשפל של הנילוס ועוד, ידע שכל סופר המכבד עצמו מצטייד בו בבואו לכתוב סיפור בעל רקע מסוים, ידע שאין קושי רב בהשגתו, כשמדובר בארצות קרובות ביניהן מתקיים מסחר (כמו הישמעאלים המורידים צורי ולוט למצרים, בראשית 38 ולהלן) וכל כיו"ב, כל אלה ועוד מצביעים על כי ייתכן שהייתה תנועת קבוצות ובודדים בין כנען למצרים. רוב החוקרים מפקפקים ביכולת המדבר לקיים קבוצות נודדים גדולות.

לקצר: קיומה של דמות כמשה שהוציא את עמו מבית העבדים, דמות שקורותיה עשויות לעלות בקנה אחד עם המסופר עליה במקרא – רב בו הספק. וכך מסכם ענין זה william g. dever:

the implication of the new picture of indigenous late bronze age canaanite origins for the majority of the early israelite population is clear. not only is there no archaeological evidence for an exodus, there is no need to posit such an event. ($) we can account for israelite origins, historically and archaeologically, without presuming any egyptian back­ground. as an… archaeologist, i regard the historicity of the exodus as a dead issue, despite this symposium's raising it again.

there are, no doubt, theological problems that this negative evidence presents, but i leave such problems to others. i would only observe in passing that if one regards the biblical accounts as story rather than history (i. e., as literature), amenable to literary analysis, then the task of critical scholarship perhaps becomes more manageable. that is,one need notpose the question of historicity but simply of the formation and transmission of a literary tradition. ($) in this case, it is principally the joshua tradition – one of mass migration and external military con­flict – that we must confront, since the alternate account in judges presupposes no such conquest. indeed, it offers a realistic portrait of sedentarization and gradual assimilation of the israelites over a period of as long as two centuries.

if one asks why the israelite historiographers preserved two diamet­rically opposed versions of their own history, we can at least offer new critical approaches that may prove constructive. recent structuralist analyses, such as those of polzin, gottwald, and others, have suggested that the redactors of the later, dominant deuteronomic tradition were fully aware of the radically divergent nature of the joshua and judges materials they incorporated, but they left them in tension in a deliber­ately dialectic manner. …

the fact is that most ancient peoples contrived origin myths for them­selves that were later incorporated into national epics, despite their some­times fantastical character, as did the greeks and others. ($) in the case of the israelite historiographers, it is possible that oral tradition had preserved the memory of canaanite groups in egypt during the hyksos period and their subsequent expulsion. if that were the case, it would have been easy to connect these events, as well as others down into the xixth dynasty, with the prehistory of israel. the tenth century b.c.e.-when the literary traditions of the j and e narra­tives of the pentateuch were crystallizing-would have provided an ideal sitz im leben for incorporating egyptian motifs into the hebrew national epic. on the other hand, …egyptian motifs in the biblical accounts of the exodus would fit best in the saite, or persian, period (c. fifth century b.c.e.) and perhaps only then. in that case, the entire exodus tradition would have to be assigned to the p (or priestly) source of redactors, who shaped the final version of the pentateuch precisely in the persian period.($).

המחלוקת שעורר דליטש לא שכחה עדיין. אכן, אין כל ממצא ארכיאולוגי לכך שישראל היו במצרים, וכן רוב ההשפעות הנראות הן מסופוטמיות. אך נראה כי מאחר וכל שיש בידינו הוא התנ"ך עצמו, ואין לנו ממצאים משמעותיים בני הזמן שיספרו לנו על נסיבות היווצרותו, יישאר הוויכוח הזה לעוד שנים רבות; מכאן שהשערה אחת טובה כאחרת. מה לעשות, שלא נתמזל מזלנו, ובני ישראל כתבו על קלף שלא נשתמר, לעומת התרבות המסופוטמית שכתבה על טיט ולכן אנחנו יכולים לשחזר 3000 שנות היסטוריה מבלי להעלות ספקולציות והשערות שונות (ע"פ אורי גבאי).

finally, of the joshua tradition, however folkloristic it may be, it must nevertheless be acknowledged that these materials may contain some raw-source data for the historian. we should observe that the evidence does not rule out the possibility that some constituents of the later israelite tribal confederation may have derived from egypt. in this con­nection, it is worth remembering that many biblical scholars have long held that only the house of joseph, or elements of the later tribes of benjamin and judah, which have disproportionately shaped the later literary tradition in the hebrew bible, were ever in egypt. the fact that most of the numerous iron i or proto-israelite villages we now have are in the area of the benjamin-judah tribal territories may lend credence to that suggestion. …

conclusion

ancient israel's problem … was the same as ours; how to account for the unique reality of the peo­ple of israel? the biblical writers fell back on the only analogy they had, historical experience, which for them was their own firsthand knowledge of the power of yahweh over their pagan neighbors and his ability to save and shape them as his people – despite their obscure origins, their lack of merit, and their disobedience. in the end, the biblical writers concluded that israel's election was nothing less than a miracle, and who are we, their spiritual heirs, to disagree? it is, as this symposium has shown, at least a mystery. to put it another way, the biblical study of the exodus is not so much history as it is haggadah. (exodus: the egyptian evidence, ibid, pp. 82-83).

ואכן, רוב היוצרים והוגים בהם נעסוק מכאן והלאה רואים במשה דמות ספרותית, שיש לדון בה כבדמויות ספרותיות אחרות, דהינו לא על פי הקריטריון אם הם אמנם היו, גוף ונשמה, בתקופתם, אלא לפי הערכים שהם מייצגים בעיני הקורא עליהם במקורותיהם הספרותיים. דיון "היסטורי" בהם הוא כדיון בדמותו של המלט ( ממחזהו של שקספיר), לגביו החוקרים מזמן קבעו כי אין טעם לשאול שום שאלה לגביה אין הסופר מודיענו מיוזמתו פרטים: שהרי אין לדעת פרטים אלה באין רישומים אוטנטיים, היסטוריים, תעודות ועדויות של עדי-ראייה וכיו"ב, עליהם בדרך כלל היסטוריון מסתמך. אין כל אסמכתא חיצונית למקרא – תמונה, הקלטת קול או כיו"ב – שיעיד על היסטוריותו של משה. כל שבידינו הוא הטקסט, וטקסט בודד יכול להוות המצאה מגמתית וכיו"ב.

" [1] spekulationen über die vergangenheit des menschen, bisweilen verbunden mit der vorwegnahme sehr moderner anschauungen, gehen bis in die klassische antike zurück, aber eine ernsthafte beschäftigung mit den denkmälern und erzeugnissen der antike setzte erst in der renaissance ein, und die methodische analyse größerer materialkomplexe entwickelte sich sogar erst im 18. und 19. jahrhundert. dabei waren es vor allem drei anstöße, die die archäologie zu einer systematischen wissenschaft werden ließen: einmal das studium der antiken überlieferung, wie sie uns aus dem klassischen altertum und dem alten orient erhalten blieb, zum anderen auch die entdeckung der vergangenheit europas durch denkmäler und funde und schließlich ein im gefolge geologischer und biologischer forschung einsetzendes studium der ursprünge des menschen. altertumsforscher in der renaissance. die beschäftigung mit der klassischen antike begann im 15. jahrhundert in italien. zunächst galt das interesse nur der literatur, aber bald wollte man auch die orte und schauplätze kennenlernen, von denen die texte berichteten" (andrew sheratt (hg.), die cambridge-enzyklopädie der archäologie. aus dem englischen übertragen von c. bruder u. v. a., münchen 1980, s. 16 - 24 und 453). [2] "als führer durch die vergangenheit des menschen diente bis in das 19. jahrhundert hinein der bericht der bibel. das alte testament verzeichnet in chronologischer reihenfolge die ereignisse von der schöpfung bis zur entstehung der einzelnen hochkulturen, wie sie in der klassischen literatur aufgezeichnet waren, so das alte ägypten, babylonien und persien. in wörtlicher auslegung der bibel kam der erzbischof james usher im jahre 1650 zu der berechnung, daß die schöpfung sich im jahre 4004 v. chr. geburt zugetragen haben müsse. damit also schien die bibel zu belegen, daß die geschichte der erde insgesamt nicht einmal ganze 6000 jahre betragen habe, wovon etwa die hälfte auf die alten kulturen entfalle…usw." (andrew sheratt (hg.), die cambridge-enzyklopädie der archäologie. aus dem englischen übertragen von c. bruder u. v. a., münchen 1980, s. 16 - 24 und 453) [3] archäologie in ägypten: "bereits in der klassischen antike und im mittelalter hatte ägypten das interesse der altertumsforscher erregt, und nicht zuletzt galt diesem die aufmerksamkeit wegen seiner engen verknüpfung mit dem alten testament. ($) die wissenschaftliche erforschung ägyptens begann jedoch erst 1798 mit dem einmarsch napoleons. in begleitung seines expeditionsheeres, das drei jahre in ägypten verbrachte, befand sich eine gruppe von wissenschaftlern, die eine vollständige wissenschaftliche aufnahme nahmen. ihre ergebnisse wurden zwischen 1809 und 1828 vorgeleglegt. als bedeutendste entdeckung erwies sich zunächst der 1799 gefundene » stein von rosette« mit einer zweisprachigen inschrift - ägyptisch (in hieroglyphen und in der kursivschrift, demotisch) und griechisch. der engländer thomas young, der die koptische sprache (aus dem alten ägyptisch abgeleitet) kannte, begann als erster die arbeit der entzifferung, aber die vollständige übersetzung gelang 1824 dem französischen gelehrten jean-françois champollion . die ägyptologie wurde in dieser epoche bald außerordentlich populär, und ägyptische altertümer wurden in zunehmendem maße nach europa gebracht ($). (andrew sheratt (hg.), die cambridge-enzyklopädie der archäologie) [4] …"darum gilt im allgemeinen sir henry creswick rawlinson (1810-1895), der die kaum zugänglichen felsinschriften bei bisitun im westiran zwischen 1835 und 1845 kopiert hatte, als der entzifferer…. sein anspruch, die keilschriftinschriften übersetzt zu haben, wurde 1857 bestätigt…" (ibid) [5] according to surburg, raymond f , franz delitzsch was born of jewish parentage. despite poverty he studied theology, hebrew, and rabbinical literature. he was converted to christianity, specifically, to lutheranism. his friend schultz was… responsible for his conversion. delitzsch, after his adoption of the christian faith. … became an enthusiastic lutheran. no hebrew , or jewish encyclopedy substantiates this belief. [6] "the charges made against the old testament in these books shocked many christian people. the old testament was considered the word of god by jesus, paul, and the other new testament authors. what led delitzsch to make such an attack upon the bible of judaism by one who had jewish blood coursing through his veins? as a young man he had received an orthodox lutheran training in christianity, and this had inculcated in him a high respect for both the old and new testaments. … the desire and resolve was born in friedrich delitzsch to unmask the deceptions he believed were found in the old testament .delitzsch, therefore, embarked upon a vicious and slanderous attack upon the old testament, a book which his father prized so highly and loved so much …. the taking of the city of jericho as described in joshua 6 he claimed was simply ridiculous and impossible. he summarized his first volume by asserting that "the old testament" was full of deceptions of all kinds - erroneous, incredible, undependable figures, including those of biblical chronology, anachronisms; a constant intermixture of contradictory particulars and whole stories, unhistorical inventions, legends, folk-tales - in short, a book full of intentional and unintentional deceptions (in part, self-deceptions), a very dangerous book in the use of which the greatest care is necessary. the son of franz delitzsch contended that christianity is an absolutely new religion... totally distinct from that of the old testament. what a contrast the two delitizsches represent"! (surburg, raymond f.)

[7] האגוצנטריות של תיאורי המקרא, עליהם דליטש מרחיב את הדיבור, כמובן אינם ייחודיים לספר הספרים של היהדות. עוד לא היה עם שלא הכריז ולא שם במרכז את עצמו בכל כתביו וגלוייו, כולל הנצרות. – לא נעקוב כאן אחר כל טיעוני דליטש – לא כאן המקום לכך, ובוודאי עשו כבר זאת.

[8] s.n.kramer, history begins at sumer, doubleday anchor books, 1959, "suffering and submission: the first "job", p. 114 [9] "here was the first written essay on human suffering and submission, the theme made famous in world literature and religious thought by the biblical book of job. the sumerian poem in no way compares with the latter in breadth of scope, of understanding, and beauty of expression. its major significance lies in the fact that it represents man's first recorded attempt to deal with the age-old yet very modem problem of human suffering. all the tablets and fragments on which our sumian essay is inscribed date back to more than a thousand years before the compilation of the book of job." (ibid, p. 115)

[10] דליטש, המדען הדגול, אינו נמנע מלהודות בעוורנו ומלעוור עיני אחרים בשנאתו, המונעתו מלראות את התפתחות החוק והשירה, התכנים המיתיים וכו' , את רמתו השגב באלה שהמקרא מגיע אליהם לעומת מקורותיהם הרוחניים הקדומים בשיר, בחוק ובמיתוס הבבלי. [11] ספר משלי, שעל פי חכמים מקורו ודוגמתו במשלי מצרים, מבוססי על חומר שהיה נפוץ בכלל המזרח התיכון ( ש. הרטום, משלי, מבוא). [12] מאחר ובלא כלום אי אפשר, נביא דוגמא מהשירה האכדית" את " אהלל את אדון החוכמה" ( קליין-ש. שפרה, בימים הרחוקים ההם, עמ' 544): "יש המכנים מזמור זה 'איוב הבבלי'…בתרבויות הגדולות של המזרח הקדום, הן המצרית והן המסופוטמית, נכתבו יצירות חכמה פיוטיות העוסקות בתורת הגמול. מזמור זה, כמו ספר איוב המקראי, עוסק בבעיית ,הצדיק הסובל,. אולם שתי היצירות שונות זו מזו הן בצורתן ובסגנונן הפיוטי והן בדרכי ההתמודדות שלהן עם הסוגיה הפילוסופית –דתית של בעיית הגמול האלוהי. שלא כבספר איוב נעדר במזמור זה כליל יסוד ההתרסה כנגד האל; גם כאשר הגיבור מתאר את הפכפכנותו של הצדק האלוהי, אין הוא מעמיד אותו בסימן שאלה. נדמה כי הוא עוקף את שאלת השכר והעונש, מחשש לחילול שם אלוהיו. – ניכרים הבדלים מבניים בין שתי היצירות; ספר איוב מורכב מסיפור מסגרת ומחזור ויכוחים, ואילו מזמור זה הוא מונולוג ארוך…' מעין שיר הלל למרדוך". אין ספק כי איוב המקראי עומד על דרגה פילוסופית ואנושית , גם תיאולוגית גבוהה בהרבה מ-ludlul bel nemeki האכדי. [13] "[העי} עמד בחורבנו משנת 2500 [לפני הספירה] בקירוב, עד שנבנה ממחדש במאה הי"ב לפה"ס". (אנציקלופדיה לחפירות ארכיאולוגיות בארץ ישראל, כרך ב', "העי". כל ה חוקרים קובעים את המאה ה13- כמאה בה "נכבשה" א"י ע"י יהושוע.

קריאה נוספת אימגו - מה בין האדרת של גוגול לתרבות מארי? - משה / זיגמונד פרויד - מוצא השבטים חלק א / יאיר קורן - רקוויאם גרמני חלק א / דן לחמן

תגיות: 

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת משה גנן