אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

לונאר פארק / ברט איסטון אליס


התמונה של דן לחמן

לונאר פארק / ברט איסטון אליס. הוצאת בבל. תרגום רונית ליברמנש

אינני זוכר מתי תורגם לעברית ספרו של ג'יי מקינרני "אורות בוהקים עיר גדולה". הספר נכתב בתחילת שנות השמונים ותיעד את החיים הפרועים של איש פרסום ניו יורקי. ספר ראשון שקראתי שעסק ישירות בתרבות הסמים כהתנהגות חברתית. המועדונים הגדולים. הכסף הגדול. המין הפרוע. ימים בהם כולם שכבו עם כולם בלי הבחנה. ניו יורק בימי רייגן. ספר שהיה מדהים בעצמתו הראשונית. כעת יצא לאור תאומו הסיאמי.

מקינרני כתב על ניו יורק, איסטון אליס כותב על לוס אנג'לס. הוליווד. אותם ימים. אותה התנהגות אותה כתיבה. אין צורך לספר על הסופר. הוא עושה זאת מצוין, בפרטי פרטים, בעצמו. כולל שמות תאריכים ומקומות. אלא שאינני בטוח כלל שהכול אכן אמיתי. וזה ממש לא חשוב. הפרטים נשמעים כל כך אמינים, הכתיבה שוטפת ונראית פשוטה כאילו ישב מולך וסיפר לך את סיפורו כידיד. כל כך קל להזדהות ולהבין את הטלטלות של חייו. ואם הוא קורא לזה אוטוביוגרפיה, אז גם אם רק חלקה אמיתי, למה שלא נקבל את ההגדרה.למיטב זכרוני זה הראשון מבין ספריו של איסטון אליס שתורגם לעברית אך זהו ספרו השישי שהתפרסם. ספרו הראשון היה סנסציה ספרותית.הוא מתחיל את הספר בציטוטים מעצמו. הוא מצטט את המשפטים הראשונים שפתחו כל אחד מספריו הקודמים. דרכם הוא מכניס אותנו לעולמו של סופר. להחלטות שהוא מקבל תוך כתיבה. הוא מצטט משפטים מתוך מאמרי ביקורת. אך מיד הוא עובר לספר על הצלחתו הראשונה. הספר "סופת קיץ" שזכה להצלחה ספרותית ואפילו הפך לסרט. הוא התעשר מאוד והחל להתפרע.כששלח את הספר לאיזו הוצאה אמר שם אחד העורכים "אם יש קהל יעד לרומן על מסניפי קוקאין ונרקומנים מוצצי זין, בואו נוציא לאור את הדבר המחורבן הזה" והיה קהל. קהל לא קטן.בהתחלה, חשבתי שהוא מחכה את מקינרני. אך כעת כשהתפרסם והופך לסלבריטאי הוא פוגש את מקינרני, המוזכר בספר בשמו. הם מתיידדים ומתפרעים יחד עם קבוצה נוספת של סופרים ועורכים שהחלה לעלות אז. הוא האמין שכתב כתב אישום כלפי אורח החיים הפרוע שהוא עצמו היה חלק ממנו. הוא כתב נגד כל שנות השמונים של ממשל רייגן. וכלפי כל התרבות המערבית של התקופה.צריך לזכור שסוף שנות השבעים היו שנים סוערות של מיני מהפכות חברתיות. לגבי מה שמתכוון אליו אליס, זו הייתה פעם ראשונה בהם נפתחו מועדוני סקס לסטרייטים. הם התחילו אולי כדיסקוטקים אך הפכו במהרה למקום בו התבצעו יחסי מין בפומבי. בעזרת הקוקאין שנכנס אז לאופנה הרבה מעצורים נפרצו. גברים סטרייטים שהייתה להם איזו פנטזיה מודחקת לקיים מגע גופני עם גבר התגברו על המעצורים. וכך במועדונים גברים עם נשים, גברים עם גברים, נשים עם נשים ומין קבוצתי הפכו להיות התנהגות נורמטיבית. לא היה צורך להדביק תווית סטרייט –הומו- לסבית. עד שבא האיידס הכל היה מותר. לארץ האופנה כמעט שלא הגיעה, וכשקוקאין הפך להיות גם פה סם אופנתי של בליינים הוא לא לווה בהכרח ביחסי מין ופחות בשימוש בציבור כמו בערים הגדולות באמריקה. בארץ העדיפו את החשיש והגראס. הקוקאין והסקס, זו התרבות עליה כתבו מקינרני אליס ואחרים.מבקרים משבחים את הספר. "ממתק מריר" רומן של דור האם טי וי. והסופר בן 21. הוא גם מרוויח המון כסף, ומשתחרר בזאת מעולו של אביו. העושר החדש מקנה לו אפשרויות שלא חלם עליהן. הוא מרואיין בכל תכניות האירוח. הוא נעשה ידוען, עשיר מדי, צעיר מדי ומהר מדי. למסיבה שהוא עורך מגיעים מדונה, אנדי וורהול, מקנראו ועוד ועוד ידוענים אחרים. באותה מסיבה הוא פוגש גם את ג'יי מקינרני והם מתידדים. שני סמלי התקופה. אחד של החוף המזרחי והשני של המערבי.הם מצולמים יחד במדורי ספרות נערכות השוואות בין האחד לשני ובסופו של דבר קיבלו את השם " התאומים הרעילים".

אליס עובר לניו יורק וגר בבנין שטום קרוז גר בו. מקינרני הוא ועוד כמה מהצעירים נעשים חבורה נוסח פרנק סינטרה דין מרטין והאחרים. כשהם מתורגמים ה"לה מונד" הצרפתי כותב עליהם שמעולם לא הייתה הספרות האמריקאית צעירה כל כך ומגניבה כל כך. הקוק והאלכוהול המשובח ביותר הפכו להיות חומר הדלק שהפעיל אותם. ולמרות כל זה אליס מצליח לכתוב ספר נוסף וזוכה בצלחה נוספת.הוא מתחיל לנהל רומן לא מחייב עם שחקנית בשם ג'יין דניס. ולתמונה נכנסים גם בחורים שהוא מתנסה אתם. הוא הולך ומשמין. הנער הצעיר הופך לנער רופס. מרשמלו אנושי.הספר השני היה על רוצח סידרתי. הוא הצליח במכירות אך מבקרים וארגונים שונים יצאו נגדו. והוא פך להיות מושמץ. באותה שנה הפך להיות שנוא. ואם לא על דברים אחרים, הוא נהנה מאוד מהעניין שהיה לציבור עם מי הוא שוכב. גברים, נשים, גם וגם בו זמנית. העניין שגם הוא התחיל להתבלבל מעט בנטיות שלו.ג'יין נכנסת להריון והוא נכנס לפאניקה היסטרית ומסרב להכיר באבהותו. הקשר ביניהם לא התהדק, למרות שעזרה לו בעבר הקרוב. הזוגיות נפרמה אך הם המשיכו להיות ידידים.שנות השמונים מתקרבות לסיומן. הקוקאין כבר לא מספיק לו. עכשיו הוא על הרואין ועסוק בכתיבת ספר חדש ומסיבות סמים חדשות. אך החגיגות לא היו משמחות מדי. הוא הגזים בשימוש בסמים. הוא ערבב אותם הכל בכל. מצבו החמיר ולא פעם עמד על סף מוות.למרות סכומי העתק שהרוויח הוא מגיע יום אחד למצב שאין לו אגורה. על מה בוזבז הכסף? על שטויות, בגדים מכוניות ובעיקר סמים. כבר מזמן לא קנה סמים במנות אלא בקילוגרמים. במוסד לגמילה אובחן כמי שסובל מנרקיסיזם נרכש. הגמילה לא הצליחה, כמובן. הוא לא כתב שום דבר חדש, למרות ההתחייבויות. הוא הבין שלהיות סלבריטאי משמעו לחיות במקום בו אתה חייב לפענח כל יום מחדש מה רוצים ממך ולבחור תמיד בהחלטה שגויה.כשהוא מתחיל לחפש עזרה הוא פונה לג'ין שמגלה נכונות לעזור לו, ויותר מכך להתחיל הכל מהתחלה. הוא מבין שהיא האדם היחיד בעולם, באותו זמן שרצה בו באמת.הם מתחתנים ובעקבות אירועי הטרור ומגדלי התאומים הם עוברים לפרבר רחוק אל מחוץ לעיר. הוא עובר גמילה ומקדיש את זמנו לילדים. מוצא עבודה כמרצה לכתיבה יוצרת. ולרגע הוא מרגיש מאושר. כל כך מאושר עד שהוא חוזר מיד להשתמש בסמים.בצורה לא לגמרי טבעית הוא גם איש משפחה פתאום. ילדים שאין לו סבלנות אליהם ואין לו מושג איך מתנהגים אליהם. אליס מתאר לא רק את קשייו האישיים. הוא נכנס בפרטים לכל סיפורי האימים הקשורים בילדים שנעלמו או רצחו ועוד מיני דברים נעימים כאלה. וביחד עם כל זה מתחילים להצבר אירועים קטנים עוד לא איומים ממשיים, אך מטרידים ומנבאים משהו רע.לאורך כל הזמן הזה, לא רק אליס איננו מאושר. גם בנו בן האחת עשרה המואבס בכל הכדורים הפסיכיאטריים האפשריים, כי זה מה שכל הילדים לוקחים אומלל.

ילד שלובש פראדה, טומי הילפיגר ולאקוסט. משתמש כבר בגילו באפטר שייב של בוס, גם הוא איננו מאושר. העולם איננו מאושר. לא קטנים, לא גדולים. עולם של אומללים.ליל כל הקדושים היה תמיד לילם של הילדים, מחופשים, דהרו מבית לבית ובקשו ממתק. השנה נעלמו יותר מדי ילדים. ההורים הפכו להיות קבוצת מלווים. מועקה עמוקה הופכת את אליס לפרנואיד. הוא חש שעוקבים אחריו. עוד רמז מצטבר למשהו שמרחף מעל. מהנקודה הזאת הספר עולה על אוטוסטראדה אחרת. נסיעת אימים. הכל נראה רגיל, האימים אולי תוצאה של השתייה והסמים. אולי הן הזיות אולי מישהו של ממש. מוזרות רודפת מוזרות וזו כנראה לא הפרנויה של אליס. בעיקר לא אחרי שערב אחד בלש מתדפק על דלת ביתו ומספר לו שרוצח סידרתי שואב את השראתו מאחד מספריו, והוא רוצח אנשים בדיוק לפי אותו סדר ובאותן צורות שבספר.כמובן שמכאן ואילך הספר הופך לכזה שאי אפשר כמעט לדבר עליו יותר מבלי לגלות פרטים. אליס מוליך אותנו בתוך הזוועה שהוא חי בה פתאום. וכל כמה שהאירועים מעבירים צמרמורת לאורך חוט השדרה ונראים דמיוניים לגמרי, אליס מבטיח לנו שכולם קרו באמת, אחד לאחד. שזה איננו דמיונו הספרותי, מה גם שאת הספר על הרוצח הסדרתי שלו הוא כבר כתב בעבר. אבל ההיגיון אומר משהו אחר. הזוועה איננה מציאותית באמת. ברור מיד שזו מטאפורה למצבו. למה שמתרחש בראשו. אליס, אם הוא אכן גיבור הספר, האלכוהוליסט המסומם איננו חס על עצמו כשהוא מתאר את חייו, גם הפנימיים. אך אליס הוא גם סופר בעל עין והבחנה המתאר למשל את חיי הפרברים ומספר את מה שלא מראים ב"עקרות בית נואשות" גם אם הוא מגזים ספרותית כשהוא מתאר שאין שם אף ילד בשכונה שאיננו חי על כדורים פסיכיאטריים ולבוש במותגים היקרים ביותר, גם אם הוא מגזים הבחילה הלא קלה האמיתית מהחיים כאלה מלווה את הקריאה לכל האורך. והילדים הללו הם רק דוגמה למה שקולטת עינו של אליס. דוגמה קטנה ולא הכי טובה. הוא מספר על ארוחת ערב אצל השכנים: " סקרתי את הנוכחים בחדר,ושרידי מצב הרוח המרומם שלי התפוגגו כלא היו כשנוכחתי לדעת שהמכנה המשותף שלנו קלוש ביותר. האבות קרייריסטים, האמהות האחראיות, הלהוטות לרצות. עד מהרה נמלאתי אימה ובדידות. הייתי כלוא בתחושת העליונות מדושנת העונג של זוגות נשואים שפעפעה לחלל האוויר. האמונות המשותפות, האדישות המתוקה והזחוחה – אף על פי שלא היה אף רווק בחדר שאפשר היה להפגין כלפיו התנהגות כזאת. הכל הסתכם בתחושת קץ מייסרת שכל האפשרויות שהיו פתוחות בפנינו נגוזו, שהזמנים בהם עשיתי כרצוני חלפו עברו. העתיד חדל מלהתקיים. הכל קיים אך ורק בעבר, ושם יישאר....השיחות המנומסות שהתנהלו מרגע הגשת הקוקטילים בואכה ארוחת ערב היו קפוצות ודכאניות והדיפו נופך של היעדר חמלה"אולי לא הכי עמוק אך העין המרחפת הרואה את הפנים והחוץ מתארת בדיוק נמרץ וכואב כזה לאורך כל הספר. האם הספר אמין? החלק הראשון האוטוביוגרפי לכאורה מעניין מאוד ויותר מזה, החלק השני הופך להיות ספר שונה לחלוטין.משלב זה הספר מזכיר במידה רבה את ספריו של סטיבן קינג. קוראים המוכנים לשקוע בתערובת כזאת ייהנו מכל דף ודף. אני חייב להודות שספרי אימים מהסוג הזה לא ממש מרשימים אותי, אם כי האימים והחרדות עבדו גם עלי.

 

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת דן לחמן