אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

הספרות והתקשורת ולבטיהן בין חילוניות לדתיות חלק ב


הספרות והתקשורת ולבטיהן בין חילוניות לדתיות חלק א

הבדל שני בין העיתונות החילונית לדתית

על הבורות ביהדות ובשאר תחומי התרבות

כהבדל שני עלינו לתהות על הבורות המצערת ופעמים אף זועקת עד לב השמיים. בורות זו מתגלה בתקשורת בכלל אצל עיתונאים רבים, ובייחוד אצל הצעירים החילוניים שביניהם, אף ביחס לתרבות הכללית של העמים. יש לבדוק עד כמה פוגמת בורות זו בענפי התקשורת הכללית ולהשוות את פגיעתה למתרחש בתקשורת המבקשת להיות דתית. מכל מקום, הבורות של העיתונאים בתרבות הכללית גלויה פחות ומרגשת פחות מפני שעיתונאי ישראלי רגיל, הן חילוני והן דתי, נתקל רק לעיתים רחוקות באירועים שבהם הוא נדרש לטפל בתרבות הכללית. בנושאים אלה מטפלים בדרך כלל רק אקדמאים המומחים לנושא. לעומת זה בעיית הבורות בתרבות הדתית, המסורתית, וההיסטורית של האומה הישראלית המתגלה בתקשורת החילונית הנה חמורה הרבה יותר, כי הם נאלצים לטפל בתחום זה על כל צעד ושעל בשעה שרבים מאד מהם ידיעותיהם ביהדות מצטמצמת לפחות ממינימום. עולה מדברינו כי מה שאנו מוצאים בתהייתנו-בדיקתנו היא בורות המקיפה את כל מה שנוגע לתרבות בכלל ולתרבות ישראל בפרט.

רבים מאנשי "השמאל" החילוני טוענים, שאמנם אין הם מצויים כל כך בתרבות ישראל, אבל יש להם תרבות חילופית אחרת – חילונית. מובן שזוהי טענה של בורות, כי תרבות אינה בגד (מלשון בגידה) שמחליפים, והיא לעולם אין לה תחליף. תרבותו של אדם מוטבעת בנשמתו, והוא סוחבה עמו עד יום מותו. אדם שגדל בין בעלי חיים הוא פשוט חסר תרבות, עם נכונות מסויימת המותנה ברמה השכלית ובגיל, לקלוט תרבות קיימת. ובאמת כאשר אנו שואלים בני בלי תרבות אלה, ומבקשים מהם דוגמאות קונקרטיות, הם מונים את הומרוס, את סופוקלס, את רסין, את שקספיר, את גיטה, את שילר, וכן את המחברים כבלזאק, פלובר, תומס מן, הרמן הסה, פרנץ קאפקא, גינטר גראס טולסטוי, דוסטויבסקי ועוד. זה כמובן מרשים מאוד, אך יש להעיר את הידוע לכל: א. שכל אלה אינם חומריה של תרבות ישראל, אלא של תרבויות אירופאיות זרות. ב. שאין אדם קונה כל תרבות אלא בילדותו, ודווקא באמצעות מושגי היסוד שרכש אותם בתרבותו הלאומית שאותה קלט עוד בילדותו המוקדמת.

והנה כל היוצרים שהוזכרו שייכים לאומות שונות, וכמעט שאין להם כל קשר לתרבות הלאומית שלנו. זאת ועוד. על אף השפע של היוצרים שהוזכר כאן, התברר כבר פעמים רבות, כי, הציבור בכלל, ואף הציבור הנקרא משום מה "אינטליגנטי", יודע מעט מאוד על ספרות אירופה ועל אמנותה, ולא רק רוב היצירות, אלא אפילו רוב היוצרים כלל אינם ידועים לו. והנה, "הכול דיבורים" והם סוברים בבורותם, שהזכרת השמות בדיבור משמש תחליף לידיעת היוצרים והיצירות ולהבנתם. באמת אין כל קושי להוכיח, שאף ב- "תרבות" זו חוגגת הבורות בקרב המוני החילוניים. ואולם בכל מה שנוגע לתרבות ישראל, ובייחוד בהיות זו תרבותנו הלאומית, המצב חמור הרבה יותר, הן מפני שזו מהווה יסוד לרכישת כל תרבות אחרת, והן מפני שבתרבות זו אין הציבור החילוני מתמצא אפילו במה שידוע לכל ילד דתי כבר בגיל חמש או שש. דבר אחרון זה בולט ביותר בתקשורת החילונית עד שחוקרי לשון רציניים אספו אינסוף דוגמאות המתארות והמדגימות את המצב.

סיפר לי חבר, הלא הוא הבלשן הפרופ' שמחה קוגוט מאוניברסיטת ירושלים את המעשה הבא: "בהלווייתו של מנחם בגין ז"ל סיפר קרין ברדיו על המתרחש ליד הקבר. הנה אנשי הרבנות מורידים את גווית בגין העטוף "בבד לבן" אל הבור. מיד לאחר מכן הוא ספר שהבן בני בגין כבר מתכונן לשאת את נאומו לזכר אביו. הוא נושא נאום נשגב ומליצי והוא משתמש במלים עבריות עתיקות ומערב בהן גם מלים ארמיות. (בני בגין אמר פשוט קדיש יתום ליד הקבר ואמרו בלא שבושים כבר אורין ולא כעם הארץ). ועתה הוסיף הקרין תודה מיוחדת למר בגין הצעיר, ושבחו בשבח מיוחד על שבחר לסיים את נאומו במשפט המזכיר את השלום ואמר: "עושה שלום במרומיו הוא יעשה שלום עלינו ועל כל ישראל ואמרו, אמן"

קשה להאמין שקרין יכול להתקבל לרדיו עם רמה גבוהה כל כך של בורות. מורגש בספור שהדבר היחיד שמלא את ראשו של אותו קרין בשעת הקבורה היה השלום המעסיק את אנשי "השמאל" בכל אתר ואתר ובכל שעות היממה. נראה שעל אמירת קדיש יתום הוא לא שמע מימיו, כשם שלא שמע שאת המת מביאים אל הקבר בטלית, ולא בסתם בד לבן.

אך מה לנו כי נתלונן על קרין בתקשורת, כאשר קראנו מעתו של עיתונאי אחר סיפור על אחת משרות החינוך שלנו. שרת החינוך התורנית באותו פרק זמן נשאלה על-ידי העיתונאי מדוע אין חופשה מבית הספר בט"ו בשבט. זה פשוט מאד ענתה כבוד השרה, שהרי החג הזה אין לו כל זכר במקורות היהדות, והוא הומצא על ידי הסתדרות המורים כדי לקיים בו נטיעות. אם ניתן חופשה ביום זה מבית הספר אי אפשר יהיה לקיים את המצווה החשובה של הנטיעות. כך קבעה אותה שרה שמוטב שלא להזכיר את שמה. ראוי היה שהעיתונאי יעמיד את השרה על טעויותיה, אלא שכפי הנראה גם הוא לא ידע שהשרה טועה בדבר אלמנטרי כזה. (אם אני זוכר נכון אף מעשיה זו שמעתיה מפי הפרופ' קוגוט).

הגב' הדסה קנטור, אספנית הקוריוזים החשובה האוספת עדויות לבורותם של אנשי התקשורת שלנו שלחה לי קטע מרתק מתוך מעריב מיום י"ד בתשרי תשס"ח ה- .2007 .9 .26. וכך כתוב שם במאמר בשם "כיפה, טלית ורוקנרול" המספר על ביקור של בוב דילן בבית הכנסת ביום הכיפורים של שנת תשס"ח. (מפרי עתה של טל שניידר, כתבת מעריב בוושינגטון). וכך מסופר שם: "...בערב שישי האחרון. הסופרסטאר עטה טלית, חבש כובע סקי במקום כיפה והצטרף לאנשי חב"ד של קהילת אטלנטה. רב חב"ד יוסי ליו כינה את דילן בשמו העברי, זושא בן אברהם, והעלה אותו לתפילה בדוכן המרכזי בבית הכנסת, לחלק השישי מבין שבע התפילות". ובכן הבלגן שלם לחלוטין. ברור שלא מדובר כאן בשישי מבין שבע התפילות, אלא בשישי מבין שבע העליות לתורה הנהוגות בשבת בבוקר. בדרך כלל ביום כיפור בערב אין עולים לתורה לבימה המרכזית. אם יש לפעמים שקוראים בתורה בערב, כי אז יש רק שלושה קרואים ולא שבעה. יש אמנם שבע ברכות של תפילת העמידה, אבל אלו אינן ברשות הגבאים, ואינו עומדות לחלוקה בין באי בית הכנסת. לעומת זה לביטוי "שבע תפילות" אין כל משמעות לא בהקשר זה ולא בכל הקשר רלוונטי אחר. העתונאית הלא מלומדת פשוט בלבלה את המושגים, ורק מזל הוא שלא הוסיפה עליהם גם את שבע התחנות שעל הירקון.

העיתון "מלאבס" בתאריך .2004 .5 .20 (אין תאריך עברי על הדף, ואולי עיתון זה בכלל אינו יודע שקיים תאריך כזה), קובל קשה על בית ספר תורני אחד, שעל אף ההבטחות מקיימים בו אירועים פרטיים. וכך הוא כותב: "בסוף השבוע נערך במקום אירוע שבת חתן לנער שחגג בר מצווה". ובכן ידידי המלומד מ – "אם המושבות" המושך בעט סופרים. מכובד ומלומד כמוך ראוי היה שידע כי לנער בר מצווה, אף-על-פי שקוראים לו חתן בר מצווה, לא עושים לו "שבת חתן", אלא סעודת מצווה בלבד. "שבת חתן" הוא מושג מיוחד, ואותו עושים רק לחתן העומד לשאת אישה בשבת הקרובה ליום הנישואין. (אצל האשכנזים לפני יום הנישואין ואצל עדות המזרח לאחריו).

כל אדם ואף כותב שורות אלה עשוי לטעות. ואולם לפי ניסוח הדברים ברור שבמקרים שהבאנו, ובאלפי מקרים נוספים שלא הבאנום מדובר לא בטעויות, אלא בבורות הזועקת לשמים. הגיע הזמן, שמועצת העיתונות תכנס לעובי הקורה, ותדאג, שלא יוכל לשמש כעיתונאי, אלא מי שמגלה ידיעות יסודיות ואף מעמיקות הן בתרבות הכללית, ועוד הרבה יותר מכן בתרבות העברית והמסורתית. ויתכן שמשימה זו צריכה להימסר לידי הממשלה, והבחינות לעיתונאות וכן הנפקת התעודות תערכנה על-ידי משרד החינוך.

הבדל שלישי בין העיתונות החילונית לדתית

הרישעות הזדונית וההתנשאות השחצנית.

בהצופה מתאריך .2007 .9. סיפרה נילי בן-גיגי-וולף על ראיון שערכה אסתי פרז (מי זאת בכלל?) עם פוליטיקאים ועם מאזינים וביניהם עם ח"כ הרב יצחק לוי על שילוב בנות בכל התפקידים הקרביים בצה"ל. הרב לוי השמיע בקורת נוקבת על עצם הרעיון. לאחר השמעת הטענות של הרב לוי, שאמר, כי "פעילות מבצעית משותפת היא פתח להטרדות מיניות" העירה אסתי פרז בלי שהמרואיין יוכל להגיב ואמרה: "מה הקשר? (כאילו באמת אין קשר חזק מאד) והוסיפה: "בדרך כלל הוא מדבר דברים של טעם". ואני שואל: מי מינה את אסתי פרז להיות הקובעת מהו דבר של טעם ומה לא? הרב לוי הוא תלמיד חכם, הבקי בכל חדרי התורה שבכתב ושבעל-פה, הוא שימש ראש ישיבה תיכונית, הוא בקיא בעקרונות החינוך המודרני, והוא גם מתמצא יפה בענפי התרבות הכללית. והנה אסתי פרז קובעת שעתה הוא מדבר שטויות חסרי טעם, אף-על-פי שבדרך כלל הוא מדבר "דברים של טעם". בדרך שחצנית מכוערת זו מנסה עיתונאית שאינה ידועה לציבור, לבנות לעצמה שם ומעמד בין אנשי התקשורת. ברור לכל שאין דרך זו אלא שיא השחצנות החילונית "הנאורה" לכאורה. איני רוצה להאריך, ולכן אוותר על הפרטים של המשך ההערות השחצניות של הגברת פרז באותו נושא, בלי שהמרואין יוכל להגן על כבודו ועל עמדתו.

באותו תאריך מספרת נילי בן-גיגי-וולף גם על דיון בעניין שעון החורף, שבו השתתף נחמיה שטרסלר מן "הארץ" וח"כ חיים אורון ממרץ. שני המרואיינים וכן המגישה קרן נויבך דיברו בציניות, בבוז ובבכיינות על הנושא שנויבך ניסחה אותו במשפט: "איזה קריזה עם הדתיים האלה?". בלי להיכנס לגופו של עניין ברור לחלוטין שלפנינו תקשורת שקרית, אגרסיבית, זדונית וצינית, המשתמשת בכלים פרימיטיביים המוצגים כאילו הם מתוחכמים. דמגוגיה ארסית כדי לבזות את מי שדוגל בהשקפת עולם אחרת המעדיפה את עולם הרוח על פני עולם החומר. אם עתה נכנס מעט לגופו של עניין תתגלה לפנינו הצביעות במלא כיעורה. בכוח חוק שאגודת צער בעלי חיים הצליחה להעביר בכנסת, סגרו אצלנו שורה של חוות גידול לאווזים. אווזים אלה ובעיקר הכבד שלהם שימשו ליצוא לצרפת לשם עיבוד בבתי חרושת, ולשם שיווק למסעדות שלהם. דרכי הפיטום של האווזים פגעו ברגשותיהם של חברי האגודה מלאי הצער. מה עשו הבעלים? העבירו את החוות לחוץ לארץ, ובמקום מאות המשפחות מישראל שהתפרנסו מהן, עכשיו מתפרנסים מהם הגויים, ולאווזים לא הועילו בכלל. לעומת האווזים, על אותם נשים, ועל אותם זקנים שצמים ביום הכיפורים שעה נוספת של יום ארוך, שיש למנותה מעלות השחר ועד הערב (שהרי הלילה אינו נחשב כי בלילה ישנים) איש אינו מרחם. ידוע שהשעה האחרונה של הצום הוא לעיתים השעה הקריטית ביותר, ובשעה זו מתרחשות רוב ההתעלפויות ורוב ההתקפים, ואף על פי כן אגודת צער בעלי החיים אינה מתערבת. במקום זה באים מספר עיתונאים חסרי דעת ומצטערים על הפסד הכסף בגין קיצור שעות הקיץ, ואולם על הפסד הכסף בגין סגירת חוות האווזים, על התעלפויות ועל התקפים אצל זקנים שבקיצור של שעה מן הצום אפשר היה למנוע אותם, בגינם איש אינו מצטער. והרי לך טיפשות שצביעות בצידה.

כבר רמזתי שאני מיצר זה שנים ללא הואיל על כך, שהעיתונאים הדתיים מתוך איזה פחד מן הבריונות החילונית, או מתוך עדינות שאינה במקומה, אינם משלמים לחילונים באותה מטבע עצמה, על אף שדוגמאות יש למצוא למכביר. אני עצמי יכול לספק הוכחות רבות לכך שעגלתם של החילוניים לא זו בלבד שהיא ריקה מכל תרבות (גם תרבות כללית), אלא שהיא דווקא מלאה רפש, בוץ, זבל וגסות רוח פרימיטיבית. כמעט שכחתי שלפי טענתם, יש להם גם תרבות כללית (שבאמת היא אינה שלהם, אלא היא גזל בידם), שנגזל מן האנגלים, מן הצרפתים, מן הגרמנים ומאחרים. כך הם טוענים, אבל אני טרם מצאתי אישור לדבריהם, שתרבות העמים היא אכן תרבותם.

התקשורת, ובעקבותיה דעת הקהל ואפילו מקצת מן המלומדים מסלפים בזדון את האמת על חייהם ועל מנהגיהם של רוב המיעוטים. כך מופצים שקרים והבנות מסולפות על הדתיים, על החרדים, על העולים החדשים, על העובדים הזרים, ובכלל על כל המהגרים, השונים בפרצופיהם, בתרבותם ובחיצוניותם. הביטוי העיקרי לסילופים ולתיאורים שקריים אלה הוא, יצירת שפה עברית חדשה, השונה מן השפה המקובלת באוצר המילים, בתחביר ובשימושי הלשון.

שינויים אלה מעניקים למושגים הישנים משמעויות חדשות, התואמות את תפישת העולם הישראלית הפוסט-מודרנית והפוסט-ציונית (לרוב שמאלנית מן הסוג החדיש), הרוויה שנאה עצמית (יהודים או ישראלים השונאים את עם ישראל), התנשאות ובוז כלפי גילוייה של תרבות ישראל (הגותה, מוסרה, מנהגיה, נימוסיה, דתה ותולדותיה וכד'), ובעצם שנאה כלפי כל מה שריח יהודי נודף ממנו. כך מספרים על שולמית אלוני שקראה ל- "כותל המערבי" המקודש בעיני כל ישראל, בשם "קיר" החסר כל קונוטציה דתית או היסטורית לאומית המצויות בביטוי ובמושג "הכותל". מתוך גישה דומה קרא הפרופ' קימרלינג בספרו מהגרים, מתישבים, ילידים" (עם עובד בשיתוף עם מכללת עלמא, 2004) לעולים החדשים בשם "מהגרים", תוך השחתה מחלטת של הקונוטציות הדתיות, הציוניות והלאומיות של המושג המקורי "עולים". באותו ספר קרא קימרלינג לעולים, למתנחלים ולמתיישבים בשם "קולוניאליסתים", והעניק למושגים הנידונים קונוטציות שליליות ומשפילות שדבקו במאה הקודמת בקולוניליזם של מדינות אירופה שכבשו, ניצלו, שיעבדו והיפלו את התושבים הילידים בארצות אפריקה אסיה וכו'. מובן שיש כאן מלבד סילוף בוטה של האמת, טשטוש של כל ההבדלים בין התופעות, באמצעות הענקת משמעות חדשה למילים של השפה.

הרחיק לכת בדרך זו עמוס עוז, שקרא למתנחל בשם "פוגרומיסט" על שם ההמון המוסט ברוסיה שרצח, אנס, שדד ועינה יהודים חפים מכל פשע, אך ורק בגלל יהדותם. (ידיעות חדשות יוני 1989). אם כך מבין עמוס עוז את שפת כתיבתו העברית, שוב אין לי כל אימון אף לא בלשון יצירתו, ואני חייב לבדוק אותה בבחינת "כבדהו וחשדהו" עם דגש מיוחד על החשדהו.

בדומה לזה קורא זאב שטרנהל ב- "דבר" באפריל 1988 למתנחל בשם "פשיסט". אנשים אלה התוקפים את בני שארית הפליטה המשתמשים בשיגם ושיחם ובמאבקיהם בסמלי השואה, אינם בוחלים אפילו בשימוש במילה "פשיסט" עבור יהודים שחלקם הוא שארית של שארית הפליטה, אף-על-פי שהם עצמם בקושי הריחו את ריח השואה. ב- "מעריב" כסלו תשנ"א נקראים החרדים בשמות כגון "טפילים" או "אסון", ובבטאון הסטודנטים של ירושלים נקראים הדתיים בשם "נאצים", והפגנה משל חרדים בשם "אינטיפדה של חרדים"..

אין בהכללות מסולפות אלה כל הבחנה בדקויות שבין העובדות. כסילוף דומה מנסח קימרלינג שהזכרנו קודם הנחות ומציגן אגב אורחה כעובדות מחלטות. כך הוא מניח שהחינוך הדתי הנו נחות לעומת החינוך החילוני, ומתעלם מן הבורות הכמעט מחלטת של הציבור החילוני ושל תלמיד החינוך שלהם בכל מערכות תרבות ישראל ואליבא דאמת אף בתרבות הרוחנית של העמים. (מה הם יודעים על אפלטון, על אריסטו, על דיקרט, על קנט, על הגל והבאים אחריהם. ומה ידוע להם על יצירת טולסטוי, דוסטויבסקי, תומס מן, גינטר גראס, שקספור, רסין, בודליר, ורלין וכו' ומה ידוע להם על פיקסו, על רינואר, על סיזן, על וון גוך, על הנרי מור ודומיהם?). והנה לקימרלנג ברור שהחינוך הדתי דווקא נחות מן החילוני, והוא כותב לאחר כשלונם של החילוניים לקלוט את העליה מאתיופיה: "ויתכן שדווקא בגלל רמתם הנמוכה יחסית של הלימודים בבתי הספר המשתייכים למערכת החינוך המסורתית והדתית, חלק ניכר מן התלמידים האתיופיים אכן הצליחו לסיימם. (עמ' 499). (מעניין מה זה בכלל חינוך מסורתי בארץ? האם יש דבר כזה? או שמא הוא קיים רק בהזיותיו רוויות השנאה של קימרלינג. לפני שנות יובל הנהיגו בכפר נוער אחד חינוך מסורתי. היה זה בכפר הנוער שפיה. הם עשו זאת בגלל אהבת המסורת היהודית. היום נעלמה אף מסורת מועטה זו, וטבעה במערבולת הקידמה הפוסט-מודרנית). ומשמע שאף את שבחיו של החינוך הדתי מציג שקרן זה ככישלונות. יש לציין שאתיופים אלה עמדו ברובם גם בבחינות הבגרות שהן ארציות וכלליות ואינן תלויות בדתיות של בית הספר. כל המערכת הלשונית הזדונית שתוארה כאן נספגה כמובן בתקשורת הישראלית החילונית, ומשמשת יום אחר יום ככלי להסתה נגד שליש מאזרחי מדינת ישראל.

ויש לומר מחדש מה שכבר אמרנו. התקשורת הדתית, אם מתוך איזה פחד מן הבריונות החילונית, או מתוך איזו עדינות שאינה במקומה, ואם מפני שהם מבקשים לשמור על קשרים טובים וידידותיים עם הצבור החילוני, אין היא משלמת לחילונים כפי שראוי לשלם להם, ואינה מודדת להם במידה שבה הם מודדים לנו. במקום תגובה מילולית אגרסיבית, היא נוטלת לעצמה את "זכות השתיקה", או שהיא פונה לתלונות בכייניות. היחס החיובי לבכיינות אפשרה לבעלים של אחד העיתונים "השותקים", להדיח מתפקידו עורך נועז, שפנה עורף לשיטת "השתיקה", ופתח את פיו נגד העוולות שנעשות לציבור הדתי. נראה שאותו עורך לא מצא תומכים לשיטתו. לעומת זה הכל מכירים את העובדה, שהציבור הערבי המלוכד שידע להגיב בעצמה גדולה על קיפוחים אמיתיים ואף על קיפוחים מדומים, הצליח למנוע הן קיפוחים והן האשמות נבזיות מן הסוג שתיארנו. אין לנו מנוס אם כן מלראות בציבור החילוני יריבים קשוחים ואכזריים, ולהשתמש נגדם בנשק שלהם עצמם.

מובן שהסילופים הלשוניים הסוגסטיביים והזדוניים אינם מכוונים תמיד רק נגד הציבור הדתי, אלא הם פונים גם כלפי המיעוטים המקופחים האחרים. נגד העליות השונות, נגד ענפי הימין הפוליטי למיניהם, נגד יהודי הגולה וכד'. התקשורת הדתית היה לאיל ידה להשתמש בכליה ובמעמדה כדי למנוע התקפות נגד המגזרים, שהיא מרגישה קרבה אליהם, ויכלה להיות להם לפה. חבל שהי החמיצה וחבל עוד יותר שהיא ממשיכה להחמיץ את ההזדמנות הזאת, לעשות משהו ממשי למען אופייה התרבותי של עם ישראל.

עשרות שנים הצטערנו על שאין לציבור הדתי עיתונאים ועובדי תקשורת. עשינו תעמולה בין הצעירים, הקמנו בתי ספר, חלקנו מלגות (אמנם הרבה פחות מן הצרכים), ובקשנו מן הצעירים לראות בעבודה בתחום זה משימה לאומית עבור המגזר הדתי. והנה בניגוד לכל הציפיות הצלחנו. היה לנו אדם שהלך בראש השיירה, הלא הוא ידידי הטוב משכבר הימים ר' אדיר זיק ז"ל. שיבדלו לאוימ"ט יש לנו היום עיתונאים כאורי אורבך, כגונן גינח ועוד שורה ארוכה של עיתונאים ששמם הולך לפניהם. ועם כל זה אין בכל אלה מי שיעקוב אחרי כל תעלולי הציבור החילוני ועיתוניו, וישיב נגדם מלחמה שערה. עלינו להוקיעם ולהעמידם לעמוד הקלון בגין כל כשל וכשל בלשונם, בגין כל רפיון בדעותיהם ובעמדותיהם, ויש להשיב מלחמה שערה על כל התקפותיהם. אסור לנו להתגונן. עלינו לתקוף כל גילוי של בורות, של זלזול ושל זדון לב, בלי לתת להם מנוחה לרגע, עד שיתקפם אימה, ויפחדו לפצות את פיהם נגד ישראל עם קדושים, שישכנו לבטח בארצם ויתענגו על תורתם ונאמר אמן.

הבדל רביעי בין העיתונות החילונית לדתית

על הנימוס ועל הטעם הטוב

כבר במה שכתבתי עד עתה אפשר לראות הוכחה מספיקה לכך, שהתקשורת החילונית מיחסת חשיבות השואפת לאפס לכל מה שנוגע לנימוסים ולטעם הטוב. הדבר בא לביטויו הן באיכות הלשון ובניקיונו, הן באגרסיביות לשונית, בלשון המשתמשת בקללות לסוגיהן, והן בלשון הנוקטת חופש רב מן הראוי באזכור שמות של אברים מוצנעים, ושל פעולות של חדר המיטות ושל בתי הכבוד. מטבע הדברים מנוע אני להביא דוגמאות קונקרטיות ועסיסיות לתופעות אלו, אבל אין זה פוגע במהימנות דברי, מפני שהמפורסמות אינן צריכות ראיה. יש אמנם עיתון חילוני מובהק אחד היודע לשמור על לשון נקיה פחות או יותר, אבל במה שנוגע ללשון צינית וסרקסטית כלפי יריביו, וכן בביטויי שנאה ובוז כלפי מתנגדיו אף הוא אינו יודע כל גבולות. נוסף לכך, גם עיתון זה כחבריו החילוניים האחרים נכשל בפשע החמור של רדוד הלשון והפיכתה לשפה דלה באוצר לשונה, רדודה במשמעויותיה הסמליות ובמסריה הפשטניים המתחמקים מכל רב ממדיות הנקנית על-ידי הקשרים האינטרטקסטואליים ועל ידי הקונוטציות היוצרות משמעויות רב ממדיות מעמיקות. חסרון תכונות אלה של הלשון גורם, שאין ללשון העיתונות כל שיח ושיג לא עם עברה ההיסטורי של לשון האומה, ולא עם המגזרים הרבים המסורתיים והמדעיים הבונים היום את הבסיס לשפה העברית המקיפה.

בכל אלה עולה התקשורת הדתית על חברתה החילונית, ואין היא משתמשת באי אלו מילים, ביטויים וניבים מחודשים המשמשים תכופות בפי נוער השווקים, ובפי מבוגרים המזלזלים בכבוד עצמם. לעומת זה כל דרכי הביטוי הבוטות והגסות נחשבות היום בטלוויזיה כלגיטימיות לחלוטין. בשעה שבתקשורת החילונית השימוש בכינויים המוניים לאברי הגוף ולפעילויות המוצנעות, כל אלה שאבותינו נהגו להשתמש כלפיהם בלשון נקיה, נעשתה "תקנית", אנו מוצאים בתקשורת הדתית הימנעות מן הלשון הבוטה ומכל לשון נמוכה וגסה. מין צניעות שהיא בעצם אינה אלא שמירה על הטעם הטוב שולטת על התקשורת הדתית כפי שזה מקובל במגזר הדתי עצמו, שבו נדרשים אפילו מבקרים זרים להתאים עצמם למקובל, להופיע בלבוש הולם, לדבר בלשון נקיה ולכבד את הנוהג של החברה. ויתורים בדרישות אלו מצד המגזר הציוני דתי (למשל למען האחווה הלאומית עם הציבור החילוני או עם כל חוג אנשים אחר), יש בהם מידה רבה של חולשה תרבותית.

בהשפעת התקשורת החילונית ובמיוחד בהשפעת הטלוויזיה המתייחסת לנימוסים כאילו הם מטרד וכפיה שרירותית הפוגעים בחופש הפרט, נפרצו כל הסכרים לא רק בדיבור, אלא גם בהופעה וגם בהתנהלות לפי המנהגים המקובלים. אנשים, נשים וגברים החלו להופיע בפומבי בלבוש המבזה את עקרונות המקום. הופעה בחזיות, בגופיות, בחולצות החושפות את הבטן, וכן הופעה במכנסיים קצרצרים (גברים ונשים) במסעדות, בבתי חולים, בבתי עלמין ואף בבתי כנסת, בבתי נבחרים, בבנקים ובשאר מקומות מכובדים ו-או מקודשים כגון בנקים מזה והכותל המערבי מזה מביכים את הממונים על הטיפול במקומות אלה ואת המבקרים בהם. לעיתים נאלצים ממונים אלה לתבוע הופעה הולמת ובשעת הצורך אפילו להרחיק בכח את כל מי שאינו מציית לכללי המקום. הקפדה כזו מקובלת באירופה בכל משרדי השלטון, בבנקים, במסעדות מכובדות, באולמי הצגות וקונצרטים וכד'. יש רושם שהתקשורת החילונית שלנו מנהלת מלחמת חרמה נגד צניעות זו ונגד נימוסים אלה, תוך שימוש בבוז (כינויים כגון פרימיטיבי או מפגר או שריד מימי הביניים וכד'). הציניות והלעג מופנים על-ידי הציניקנים כלפי מה שנקרא בפיהם "אנשים מאובנים" המבקשים להשליט במאה ה- 21 עקרונות חברתיים של ימי הביניים. במיוחד מופנית הציניות כלפי המנהגים של החרדים וכלפי לבושם. בעזרת הדקונסטרוקציה הם מגיעים אפילו לתפישה, כי כל מה שמכנים בציבור הדתי בשם צניעות, היא בעצם אינה אלא צביעות. על אף העמדות הקיצוניות והתוקפניות הללו של התקשורת החילונית, מצאתי שהתקשורת הדתית המצייתת לכללים של החברה המתוקנת ולשונה, ולהתנהגותה, נקייה הרבה יותר משל חברתה החילונית, אבל עם כל זה אין היא מוכנה להלחם למען מצב טוב ונאה יותר באופן גלוי ומורגש ובמידה הדרושה, בתופעות האנטי תרבותיות אצל החילוניים ובתקשורתם.

אין ספק אפוא שאבד לה לתקשורת החילונית החלק הארי מתחושת הטעם הטוב, שהוא עדיין מקובל בעולם הגדול ביחס למקומות ציבוריים . אף ישראלי לא יעיז, על אף השם הרע שיצא לישראלים, לנהוג בניגוד לכללי הנימוס המקובלים במקומות אלה, גם אם הכללים נראים בעיניו תמוהים וחסרי הגיון, כגון החובה לענוב עניבה במסעדות, או החובה להסיר את הכובע בכנסיות ולחלוץ את הנעלים במסגדים. רק בנמל הבית שלהם, בישראל, הם מרשים לעצמם לנהוג כפורעי עול, ולגרום לביזוי הציבור הישראלי כפרימיטיבי, כחסר תרבות, כחסר נימוס וכחסר טעם טוב בעיני תיירים ובעיני כל מבקר זר אחר המזדמן אצלנו. נראה שדווקא תופעה שלילית זו בחיים ובתקשורת מלמדת אותנו שהיפוכה צריכה להיות ההתנהלות הראויה.

והנה העיתונות החילונית לא זו בלבד שאינה מגיבה בשלילה מחלטת נגד התופעות הישראליות הללו, אלא שלעיתים היא עוד משבחת ומעלה אותם על נס כגילויים של האופי הטבעי של הצבר הצעיר, שהוא הישראלי החדש.

הבדל חמישי בין העיתונות החילונית לדתית

על היחס לזמנים המצויינים

מוטיב הזמן במשמעות של גורל משמש כבר בשירת ימי הביניים. למשמעות רבגונית מקיפה ולעומק רגשי בעל עצמה מיוחדת זוכה המוטיב בשירתו של אורי צבי גרינברג. ואולם הזמן הוא לא רק ייצוג לגורל האנושי, אלא הוא גם אחד הכלים המפעילים את האדם בכלל ואת מעשיו בפרט. ככלי מפעיל או ככוח משיכה רוחני, הוא משמש כאנרגיה המכוונת את עמדותיו ואת מעשיו של האדם. אחד הגורמים המשפיעים ביותר על חיינו הוא העובדה, שהזמן יצר תחנות הצפויות מראש, ונפש האדם נדרכת לקראתן בציפיה חזקה לבואן. ציפיות אלו לתחנות הזמן והסיפוק שאדם מרגיש עם בואן הופכות את הזמן לבעל משמעות רוחנית חשובה בחייו. בתולדות ישראל היתה זו הדת היהודית שהצליחה ליצור תחנות כאלה של הזמן ולצקת לתוכן משמעויות רוחנית מקודשות. פסח ושבועות מזה והימים הנוראים וסוכות מזה וגם ימי הצום והשמחה הקלים יותר שביניהם בנו מערכת שלמה של ציפייה לזמנים המקודשים, והם מצילים את האדם מישראל מן השממון בחייו, ומן הזמן הסתמי החסר תחנות מקודשות, ולכן גם חסר כל משמעות רוחנית.

והנה יחסה של התקשורת החילונית אל הזמן, כמו אצל רוב החילוניים בעצמם, הוא אינדיפרנטי. השבת משמשת זמן לבישול, לקניות, לכביסה, לניקוי המכונית, לערכת קנית בקניונים, לנסיעות וכד'. אין לזמן הזה כל ייחוד שעשוי לגרום לקהל ישראל להיערך לקראתו ולצפות לבואו בחינת "לך דודי לקראת כלה פני שבת נקבלה". העיתונות החילונית משקפת את המצב הזה במשפטים כגון: פלוני עובד בעבודה רצופה, ושבתות הוא מקבל לפי תורנות פעם ביום שלישי, פעם ביום רביעי או חמישי. יש כאן שחיטה של הקונוטציות הדתיות של השבת, שחיטה שהפכה מקובלת על כל התקשורת החילונית, ואלמלא החוק המחייב , הם לא היו מציינים כלל אפילו את התאריך העברי.

עד כמה הזמן אינדיפרנטי בציבור החילוני קראנו באחד העיתונים החילוניים שסיפר כי קצין באחת היחידות של הצבא או של המשטרה למד מספר שנים בקורס לרבנות כדי להעלות את שכרו, אבל לא הגיע לבחינת הסיום, כי שבר את רגליו בשיפוצים שעשה בביתו. בדיקה העלתה שהשיפוצים נעשו בים כיפור דוקא. פרוש הדברים שעבור אותו קצין רמאי שזייף את זהותו, לא היתה כל משמעות לא לזמן המקודש של יום כיפור ולא ללימודי הרבנות. אף לעיתון המדווח על המקרה לא היתה כל חשיבות לזמן, וכל הסיפור בא רק הודות לקוריוז שבדבר. המעניין הוא שכל התחליפים המודרניים הדתיים והחילוניים לציון הזמנים המסורתי לא צלחו. לא יום העצמאות לא ימי הזיכרון הלאומיים(למשל, יום הזיכרון לרבין, שבאחד המשאלים שנערכו בין ילדי חטיבת הביניים, רוב הילדים לא הכירו את שמו), ואף לא האירוויזיון ודומיהם. רוב האירועים החילוניים אינם משתלבים בכל רצף היסטורי, ואינם יוצרים ציפייה מחזורית, וודאי לא ציפייה מקודשת לקראתם. אפילו יום העצמאות, הואיל ועדיין אינו נכלל בכל סידורי התפילה אינו מצליח להשתלב ברצף החגים הדתיים אפילו לא כחנוכה או כפורים.

באשמת עצמם, באשמת חינוכם, אך במידה רבה גם באשמת התקשורת החילונית חיים בני הציבור הזה בזמן שהוא סתמי וחסר כל ייחוד. עם החי בזמן סתמי מאבד את המטרה של קיומו הנפרד, ודבר זה משותף לכל המטרות הקולקטיביות, הלאומיות, הן ההומנית, הן החברתיות והן הפטריוטיות. עם כזה שאצלו הכל הוא סתמי אין לו דברים מקודשים שראוי למות בשבילם, ועל כן גם אין לו דברים מקודשים שכדאי לחיות למענם. ברור, כי עם שאין לו בשביל מה לחיות, אינו מוטרד כלל מסכנת ההכחדה הלאומית המרחפת מעל ראשו, והוא כולו מרוכז בזכויותיו ובצרכיו של הפרט, ובסכנות האורבות לו. תהליך זה של השתלטות הסתמיות על החיים של עם ישראל מוביל אם כן למצב שעלול להשלים את כל מה שהיטלר לא הצליח לעשות. אוי לנו שדבר זה אינו מטריד בכלל את מנוחת מנהיגי המדינה, לא את ציבור האינטלקטואלים, אך גם לא את מחנכיהם.

אפשר לומר שדאגה למצב זה אתה מוצא רק בתקשורת הדתית, ובזה הוא נבדל מן התקשורת החילונית. בתקשורת הדתית מתקיימים למשל דיונים נוקבים כבר שנתיים לפני הזמן על דבר השמיטה, על קיום מצוותיה ועל הבעיות שהיא מביאה עמה. רבים מאנשי התקשורת הדתית ורבים מקוראיה חיים על פי לוח הזמנים של חגי ישראל. הם אפילו משתמשים בזמנים אלה כדי לציין בהם את התאריכים, על אף שהציבור החילוני לרוב אינו מבין אותם כלל.

התקשורת הדתית ובייחוד זו החרדית מציינת אפילו את התאריכים לפי לוח הזמנים העברי: לפי פרשיות השבוע, לפי ספירת העומר, לפי ימי בין המצרים (בתחילת ימי בין המצרים, בתשעת הימים, בשבוע שחל בו תשעה באב) ובעיקר לפי השנים והחדשים העבריים. חלק הולך וגדל של הציבור החילוני לרוב בכלל אינו מבין את ציוני התאריכים האלה ואפילו אינו מכיר את שמות החודשים העברים שבעקרם הם עלו מבבל. על אף שהחוק מחייב להכיר בתאריכים העבריים, יש בנקים המסרבים לקבל צ'קים המציינים רק תאריך עברי, וכדי בזיון וקצף. גם הנהיה אחר הלע"זים על כל מטרותיו, מעידה גם על התייחסות לא יהודית אל התכנים. לעניין אחרון זה קראתי ספור במעריב מערב שבת פרשת נוח א' דראש חודש מר-חשון שלפיו: האקדמיה האמריקאית לקולנוע קבעה, כי הסרט "ביקור התזמורת" לא יוכל להשתתף בתחרות האוסקר לסרטים הזרים, מפני שמשתמשים בו יותר מדי באנגלית. דבר זה מזכיר לי את סיפורו של בנימין תמוז על "תינוק שנשבה" (בתוך ספרו אנג'יאוקסיל תרופה נדירה הקיבוץ המאוחד, ת"א תשל"ג). נראה מן הספור ודומיו שהשומרים האמיתיים על תרבותינו העברית הייחודית הם הגויים בני התרבות מזה, והגוים האנטישמיים מזה. סיפורים אלה ראוי שכל יהודי חילוני יקרא ואף יפנים אותו. לאור האמור אין פלא שהציבור החילוני מתקשה ביותר להבין את שפת העיתונות הדתית, כמעט כמו שהוא מתקשה להבין את שפתו של עגנון. החילוניים יצרו לעצמם שפה עברית חדשה דלת תרבות, ואת שפתם משכבר הימים, שהיום היא הפכה להיות שפת הדתיים בלבד, שוב אינם זוכרים ואינם מבינים.

דברי סיכום:על חשיבותה של התרבות הלאומית לאומה ולתקשורתה.

בסיום הדברים נביא ראיות נוספות לראשוניותה ולעדיפותה של תרבות ישראל מכל התרבויות לפחות עבור בני האומה היהודית. נזכיר גם שהנסיון לאמץ את תרבות העמים לא יוכל למלא לעולם את מקומה של תרבות ישראל המקורית וראוי שהציבור החילוני וכן התקשורת החילונית יתנו על כך את דעתם.

כל אדם יכול ללמוד שפה ולהגיע בה לרמה גבוהה ביותר, אפילו בתחום השימוש האקטיבי. בנימין תמוז הצעיר, שטרם הושחת על-ידי התפיסות האוטו-אנטישמיות, כתב סיפור שהזכרנו מקודם על צעיר ישראלי אחד בשם מיכאל אנגלסון שהיה בעל כישרון פנומנלי לשפות. אנגלית, צרפתית, גרמנית ואף שפות אחרות, והוא הגיע בהן עד מהרה לרמה של שפת אם, על כל הצלילים, ההטעמות והניואנסים של השפות השונות. צעיר זה קבע כמטרת חייו לשמש שחקן בצרפת או באנגליה, ודווקא לגלם דמויות ששפת אימן היא אנגלית או צרפתית. על אף שהוא גילה כשרון לא רגיל במבטאו בבחינה לפני גדול מורי הבימה בצרפת, הלה דחה אותו בבוז בטענה, שאמנם מותר ללמוד שפות זרות כדי לדבר בהן, "אבל לחיות מותר ואפשר רק בשפה אחת" הווה אומר בשפת האם. לכל זה הוא עוד הוסיף על הבחור שלנו כי:

"היכולת לשחק היא היכולת לבטא אמת. אמיתו של המחבר או אמיתו של השחקן, או של שניהם, ובסופו של דבר אמיתה של תרבות שלמה. ומה הוא מבטא? איזו אמת? של איזו תרבות? של מה? זונה. זה הכל".

וכדברים הללו אמר לו למיכאל שלנו גם הבימאי האנגלי, שאצלו נסה את מזלו לאחר מכן, ולאחר ששינה את שמו למייק אנג'ל. וכך נאמר שם:

"הבימאי חיבק את כתפו, ובהשפלת קול, כמגלה סוד אמר: בין הזרים דוברי האנגלית יש שני סוגים. כאלה המדברים אנגלית במבטאם הזר, המקורי; וכאלה המדברים במבטא אוכספורדי נהדר. למראה הראשונים אנו מגחכים בסלחנות, האחרונים מעוררים בנו סלידה". (בנימין תמוז, "תינוק שנשבה", בתוך: "אנג'יוקסיל תרופה נדירה", הוצאת הקיבוץ המאוחד, תל-אביב תשל"ג, עמודים 129-132).

גישה מעין זו אנו מוצאים גם בביקורת הספרות, וגם בפילוסופיה של השפה ושל התרבות, אך יש לה מהלכין גם בשירה: "האדם אינו אלא קרקע נוף מולדתו" אמר שאול טשרניחובסקי", ואף הוסיף ופרט את דבריו:

"רק מה שספגה אוזנו עודה רעננהרק מה שספגה עינו טרם שבעה לראות,כל אשר פגע במשעולי טללים ילדמתלבט, נכשל על כל גוש ועי אדמה,

והוא מסיים את הבית ואומר:"ואך ברבות הימים ובמלחמת ישות,ומגילת ספר חייו הולכה מתפרשת, -ובאו אחד אחד, ויגלה פשרכל אות ואות וסמל סמל כל הבאות,שחקקו עליה בראשית בריתה, -האדם אינו אלא תבנית נוף מולדתו".

(שאול טשרניחובסקי, "שירים", הוצאת שוקן ת-א וי-ם, תש"ט עמוד 466).

לפי זה קיום של תרבות תלוי בשפה הלאומית, במנהגים הלאומיים או השבטיים, במנטליות הלאומית, ברקע ההסטורי המשותף, במטרות וביעוד הלאומי המשותפים, בשותפות של גורל, ואפילו בנוף הגיאוגרפי המשותף של המולדת. מסיבה זו אין קיום ואין עתיד לשום תרבות אוניברסלית, ואפילו רכישת תרבות חדשה היא משימה קשה ביותר. אפשר ללמוד שפה אפילו בגיל מבוגר, אך קשה מאד לספוג בשלמות את תרבותה, אפילו בשנות העשרים המוקדמות ביותר של חיינו. במידה שבה נקלטה אצל הצעיר תרבותו המקורית בצורה מעמיקה יותר, באותה מידה קשה לו יותר להתמזג עם התרבות החדשה שהוא קולט. אינסוף הפרטים של התרבות, יסודותיה וסמליה נקלטים שעה אחר שעה, ויום אחר יום עם גידולו ועם התפתחותו של תינוק. במידה שבה לוח התודעה חלק יותר, במידה שבה יש עליה פחות עומס של תרבות קודמת העשויה לפעול כעכבה פרואקטיבית, בה במידה קליטת התרבות החדשה חלקה וקלה יותר. כל מה שנקלט לאחר מכן על גבי עומס תרבותי קודם, ואפילו בגיל צעיר, מורגש לאורך כל החיים כטלאי מלאכותי שאינו משתלב אורגנית בתשתית הקודמת. בגיל מבוגר, כאשר התשתית התרבותית הבסיסית כבר מעוגנת חזק בתוך התודעה, הקליטה החדשה קשה עוד יותר, עד שבשלב מסויים היא נעשית בלתי אפשרית. מובן שכל אדם הגון חייב להתיחס בסלחנות ובאהדה לכל הדרגות השונות של הקליטה התרבותית המאוחרת, כל זמן שהיא משמשת את הסוביקט בצורה כנה וצנועה. ואולם, כאשר אנו נתקלים בהעמדת פנים מזוייפת, בהצגת תרבות טלאים חדשה כאילו מדובר בתרבות מקורית מילדות, לא זו בלבד שאנו מרגישים מיד בזיוף, אלא שאנו גם חשים סלידה. זה המצב בדיוק בסיפורו של בנימין תמוז שבו פתחנו דיון זה, וזה בדיוק המצב ביחס לטענות התקשורת החילונית, שלפיהן יש לנו ליהודים תרבות חילונית משל הגרמנים, משל האנגלים, משל הצרפתים וכד'.

דברים אלה מעוגנים כמובן גם בתפיסתו של ג'ון לוק על היות תודעתו של האדם מלידתו כלוח חלק. רמז לתפיסה זו אנו מוצאים כבר בתפיסתו של אלישע בן אבויה על ילד שלימודו "דומה לדיו כתובה על ניר חדש, ועל זקן שלימודו "דומה לדיו כתובה על ניר מחוק". (אבות ד כ"ה).

מתברר שהיהירות רב כוחה להעביר את האמן על דעתו, ומדרבנת אותו ליצור דברים מן הדמיון שלא תמיד יש להם אחיזה במציאות. תופעה דומה מצאנו גם בתקשורת. משותף לספרות ולתקשורת ששתיהן עוסקות בגילגוליהם של בני אדם. אף על פי שמבחינת ההתרחקות הכמותית והאיכותית מן הממשות שונה העיתונות מן הספרות שוני רב, פעמים שקשה מאוד להפריד בין שלשה תחומים אלה, ולעיתים גולשות הספרות והעיתונות אל תחומי הממשות שאותם אנו רואים במו עינינו. מסיבה זו אנו אומרים לעיתים שהחיים מספקים לנו עלילות טרגיות, קומיות, מיסתוריות, מפותלות או מסובכות לא פחות מן הרומן אןו מן המחזה. לפעמים אנו חשים (ואף אומרים) שהחיים עולים בהתפתלויותיהם על כל דמיון. עם כל זה, רע וחמור הדבר, כאשר התקשורת, מרוב להיטות להיות דמוית מציאות, מגזימה במודע באפיה הבדיוני, וגולשת הרבה מעבר לפיקטיביות הטבעית וההכרחית שלה. במקרה זה, התחושה של הקורא הנבון היא שמרמים אותו, ומוכרים לו סחורה שיקרית.

גילוי קיצוני של תופעה זו היא הצגת מציאות שלא היתה ולא נבראה, ואף-על-פי-כן היא מוצגת כמציאות קיימת. משהוא מעין זה יכול להתרחש כאשר עיתונאי משועמם, שאין לו דבר כדי לדווח עליו ממציא ברווזים עיתונאיים כיד הפנטזיה הטובה עליו. הואיל וחדשות דמיוניות אלו קשורות בנקודה זו או אחרת אל המציאות הממשית, יש בהן הטעיה רבה, והן גורמות נזק רב הן לתחום המסוקר והן לתקשורת המסקרת, המאבדת אף את שארית האמון שעוד נותר לה בתודעת הציבור.

גם ניפוח של נסיונות הצצה אל החיים הפרטיים והאינטימיים של אנשי ציבור קרוב לתחום זה של ברווזים עיתונאיים, והוא מתרחש לעיתים גם בעיתונים "המהוגנים" ולא רק בצהובונים. אף על פי שהעיתונות הדתית מרוסנת למדי בפעולות כגון אלו, ועל אף שהיא מעצם טבעה בכלל אינה מטפלת בהצצות, קשה לי לקבוע בוודאות שהיא נקיה לחלוטין מחטאים אלה, והיא שונה תכלית שינוי מחברתה החילונית. נראה לי שההבדל ביניהם בתחום זה טעון עדיין בדיקה וחקירה. ראוי שהעיתונות הדתית מזה והאקדמיה מזה יהיו היוזמים של מחקר כזה, ואנו יכולים בינתיים רק להתפלל שיהיו כל מעשינו לשם שמיים.

מדברי הסקירה האמורים בפרקים של מאמר זה וכמסקנה מהם מתברר שאכן עגלת התרבות היהודית הדתית היא עגלה מלאה. לעומתה עגלתם של החילוניים היא אמנם ריקה מתרבות של ממש, אבל הודות לבידור הזול והודות לבורותה של התקשורת החילונית, הודות להנאתה מן הגזל של תרבויות אחרות ושל תת תרבויות רוויי כעור, וכן הודות להזדקקותה לפסולת של תרבויות זרות (אמריקאית למשל), היא מלאה ממש זבל תרבותי שריחו הרע נודף למרחקים.

Add new comment

CAPTCHA

This question is for testing whether you are a human visitor and to prevent automated spam submissions.

Fill in the blank.

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת דב לנדאו

.