אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

אלנבי / גדי טאוב


התמונה של דן לחמן

אלנבי

אלנבי / גדי טאוב, ידיעות ספרים, עורכת: עליזה ציגלר.

אני חייב להודות שאת הדפים הראשונים של הספר הזה לא כל כך אהבתי. נכון יותר, לא התחברתי אליו. מועדוני חשפנות, בריונים, מכות. ניו יורק - לוס אנג'לס. אחרי כמה דפים נכנסתי לאווירה. הגעתי לתל אביב.לא שלא ידעתי על המועדונים הללו ולא חשבתי שתל אביב נקייה מהם. אך הנה בא ספר ומצלם לי חיים אמיתיים של עולם לא מוכר המתנהל כאן, אי אפשר להגיד מתחת לאף. כאן. ממש כאן. מקום שטאוב לא רק ניסה לתפוס את הרוח שלו אלא את השפה שלו. את סוג הריקנות האופפת את האנשים הללו. לא רק החשפניות. מנהלי המקומות, השומרים.ההתעסקות הזו בסקס של אחרים, ואפילו לא סקס אמיתי אלא ברובו סקס מדומה, כי חלק מהגדול מהחשפניות אולי מגרות גברים אך לא בהכרח מקימות איתם יחסים. פה ושם איזו מציצה.ככל שאתה נכנס לתוך הספר מתגברת איזו תחושה שטאוב לא המציא הרבה. העלילה עצמה אולי בדיונית, אך הטיפוסים, האווירה המקומות, כולם מתנהלים כנראה בדיוק כמו שהם מתוארים בספר, מתחת לחלון שלנו. ואפילו לא החלון האחורי. טאוב מכניס לכורסה בסלון שלנו, או למיטתנו, או לכל אחד והרגלי הקריאה שלו את עולם הצללים שרובנו לא היה רוצה לדעת עליו יותר מדי. עולם שאנו מכירים בעיקר מלהפנות את הראש הצידה כשנתקלים בנציגים שלו.טאוב איננו סופר חדש במחוזותינו. אך הספרים הקודמים שלו, לפחות אלו שקראתי (המתנחלים למשל) היו ספרי עיון. כאן הוא קופץ לבריכת הכתיבה הספרותית, וישר לעולם שכולו בוץ.המשפטים קצרים. לעתים בסוף משפט קצר בן שתי מלים, עוד משפט בן מלה אחת, המתארת או סוגרת הרגשה או התרחשות פנמית."ערן התקשר לעידו. ארבע אחר הצהרים.צלצול. אין תשובה.הוא ניתק. נעמד בכיכר. לא ידע לאן להמשיך. הוא עלה חזרה לקינג ג'ורג'.......חרא של לילה. חרא של קהל. צפוף בשביל יום שלישי..."לא שפת ספרות עשירה, שפה ענייה אך בעלת מקצב של דוברים מעולם אחר. השאלה היא אם סופר צריך לחקות אחד לאחד את השפה הנמוכה, בארץ שהשפה הולכת ומתרדדת בה, או לשמור על איזו רמה קצת יותר גבוהה. גם אם חשפניות כן מדברות שפה ענייה.טאוב מתאר עולם אחד ושובר דרכו את עולם המלים המוכרות, שפת הספרות. אלמלא הנושא אפשר היה לחשוב שהוא מנסה לשעתק למלים שפה של עולה חדש. אך השפה נשמעת אוטנטית. גם המקומות נראים אוטנטיים. אני מניח שטאוב השקיע שעות מחקר ארוכות לפני שכתב.תחילת הספר מבלבלת מעט. יותר מדי טיפוסים נכנסים בבת אחת לסיפור. בעיקר כל הגברים הללו שמסביב למועדונים. אחר כך לומדים להכיר אותם. להכיר את המקומות. אלו שנחשבים לאריסטוקרטית הביבים של רחוב אלנבי אחרי חצות, ואלו הפרולטאריים בדרום תל אביב. וכן, יש לכאורה הבדלי רמה. באלנבי עשויים לא להכניס פועל זר, או ערבי. בדרום העיר יש מקום לכולם.הלכלוך מסקרן מאוד. רוב הקוראים לא ילכו למקומות הללו ויחלפו על פיהם במהירות ברכבם הסגור, אלא אם כן אתה קצין צבאי גבוה, אך להכניס את העולם הזה כרוך סטרילית בספר זה כבר דבר אחר. זו סכנה שאפשר להתמודד אתה, להתחרמן עליה או לצקצק בלשון נגדה.לאורך התחלה די ארוכה טאוב איננו מנסה להיכנס כלל אל מתחת לעורם של גיבוריו. הוא מתאר התנהגויות. למה הם כאלה, זו כתיבה המתאימה לספרי מוסר חברתי. נערות מסכנות שירדו לחיי לילה עלובים. גברים בריונים. דלילות מוחלטת. הקורא אור לפענח את ההתנהגויות.העלילה מתחילה בלילה בו לקוח אחד, חובש כיפה, מתנפל, מכה עד זוב דם ושובר אפילו את שיניה של אחת החשפניות.זו ההתחלה שתרכז סביבה את בעלי המקום השומרים וחברותיה למקצוע של האישה המוכה. ועדיין זו לא יותר מעובדה שאישה חטפה מכות. המכות מסכנות את העסק יותר מאשר את האישה. כי כעת עשויים להסתפח לסיפור גם שוטרים שיבואו לחקור.אנחנו מכירים סיפורי פושעים. קולנוע, ספרות מקומית ולא מקומית. אנחנו מכירים אין סוף זונות ספרותיות וקולנועיות. אנחנו מכירים את כל אלו כגיבורים. גיבורים של יצירה. אין לנו מושג כמעט על אנשי השוליים. אלו שאינם ממש פושעים מיתיים. זונות שהן סתם נערות ריקניות.יש לנו ספרי בלשים וסיפורים שוברי לב על נערות שהתגלגלו לאן שהתגלגלו כי החיים היו כאלה וכאלה. אך מה על כל אותם אנשים אפורים שבשבילם לנהל מועדון חשפנות הוא כמו משרה בבנק. שלהיות חשפנית אינו שונה להיות פקידת מנכ"ל שעושה קפה ללקוחות, ואם היא חתיכה מחייכים אליה בגחמנות או צובטים אותה בתחת בחוצפה. על אלו, פקידות החשפנות ונוהליהן מספר לנו טאוב.על נשים שבמקום להיות כספריות בבנק בחרו במקצוע החשפנות. השוליים של השוליים. נשים לא נוצצות, שלבן אינו זהב בהכרח, בכלל לא. גברים שאת האקדחים שלהם שכחו בספר אחר.הבנות, חלקן נהנות לתת שרות לקוחות. עובדות משרד יעילות, אחרות כאילו רק התעוררו משינה, עוד לא ממש התעוררו לעבודה, אולי הראש שלהן במקום אחר. או כפי שאפשר לחשוב, חלק מהנשים מתעורר בבוקר והולך להיות פקידות ויש כאלו, לא רבות, שמתעוררות לפנות ערב, מתלבשות בבית כדי להתפשט במקום העבודה. אלא הן לא ממש בעבודה. אצל אחדות, אתה מסתכל בעיניים ורואה שאין אף אחד בבית. הריקנות בהתגלמותה. ואולי מחוקה לגמרי מהסמים. זה קצת כמו לצאת מהחיים, לעמוד על הבר זה לצאת מהחיים.הגברים גם הם בעבודה. רואים יותר מדי עירום. לא שלא מנצלים ושולחים יד מדי פעם.אבל יש איזה סוג של מרחק עובדת מעביד. אלא אם כן מישהו מסומם מדי וגם טעון בוויאגרה יקום מחר בבוקר עם חרדה שאולי נדבק באיידס כי לא באמת שלט במעשיו. כי הן לא נזהרות, החשפניות.אין כמעט קשרים של ממש. חברים של מקום עבודה אחד. מנוסים. כבויים. הם לא עבריינים. אך לעתים הם כן עשויים להתאהב בחשפנית. שוכחים מה היא עושה בריקודים פרטיים, בחדרים פרטיים. להזדיין אסור, אך מציצות הן חלק מה"ריקוד". הקליינטים לעתים עברייני צעצוע. אלימים. לשומרים, רוסים בעיקר, קל להסתדר עם העבריינים. הם אלימים לא פחות והם לא צעצוע.הנשים לא זונות. לא מאלו שעומדות בחצר או נשכבות על גבן. אמנם גברים רבים ממשמשים את שדיהן. בעד עוד כמה שקלים היא תרקוד על ברכיו ותגרה אותו, תוספת מחיר תיתן לו ריקוד פרטי בחדר צדדי שיגמר במציצה. כמעט עירומה אך לבושה במשהו. תחתוני חוטיני. משהו סמלי לא זונות. אז מה אם הן מראות את הכוס שלהן בציבור. ואם הן לא זונות למה שהגברים העובדים סביבן לא יתאהבו, או לפחות יתגרו עד כדי שינוי מלות היחס.אנחנו לומדים להכיר את עולמן המקצועי היומיומי של הבנות, של מנהלי העסקים. עובדים. אך מי שחסר לי בספר הם הלקוחות. אפשר לנסות להבין גבר הולך לזונה. אך למה שגבר ישב מול נשים שמתפשטות מולו, הכל מרחוק. מקסימום תרקוד לו על ברכיו. מה מביא אתם לחזור ולבזבז המון כסף על כמעט שום דבר מעשי.אין לי בעיה לקרוא ספר על החיי הביבים של העיר. אפילו אם הוא לא מחדש לי הרבה. לא כולם הם ז'אן ז'נה המחפשים גאולה בביבים, מספיק לעתים לתאר אותם בנאמנות. וממש לא חסרים לי תיאורים יותר מדויקים עד רמת הפורנוגרפיה האנושית.אולי הייתי מצפה שהספר יהיה פה לנשים. אך אין שם שום סימן לא לניצול ולא לחרטה. הבנות עובדות מרצונן. אז שתיים מסניפות קוק, אחת אפילו מבית חרדי שהתפקרה. ולא רק היא. ישנה חבורה של צעירים חרדים המנהלים עסקים אפלים ממין אחר לצעירים חרדים אחרים. כולם מרוויחים מספיק. לכולם יש פרנסה.אבל איפה העניין בספר? איזה סיפור מהודק מספיק שיחזיק אותו. אני כבר במחצית הספר והוא לא ממש דק, וכבר נראה לי שלא יקרה בו שום דבר שיהיה מעניין באמת. העלילה דלילה. מישהו הרביץ, מישהו התאהב מלחמת כנופיות דלה. אפילו לא משפחות פשע של ממש. הספר לא יעורר את חמת זעמן של הפמיניסטיות. הנשים כולן שם מרצונן. ואם זה מה שטאוב ניסה להוכיח, ייתכן שהוא מצליח אבל זה לא מספיק מעניין. יש נשים שאפשר לנתח אותן פסיכולוגית ולהסביר למה הן נהנות להציג את עצמן לראווה, עירומות לחלוטין. אבל גם זה אין בספר. יש עובדות יבשות. ועלילת המתח שמתרקמת לכאורה, נו באמת איזה מתח ואיזו עלילה. זרזיף מסריח מביב קטן שנוזל בשולי איזו מדרכה. מה כך באמת נראים חיי אנשי הלילה? הכל סתמי מדי. לא יזעזע קוראים בורגנים. לא ירגיז באמת נמרות שלוחמות על זכויות נשים.ואז כמעט כשהחלטתי לעזוב את הספר קראתי עוד פסקה אחת"אני מסתכל על זה, ואני לא יכול לנשום.( על המדינה) אני לא נושם פה. אתה מבין אותי? זה מדינה בלי אויר. 'סתכל בעיתונים, 'סתכל באנשים,' סתכל בחצרות של הבניינים. בצבא. בשטחים.בממשלה. בדוסים. 'סתכל עליהם, על כל האנשים האלה. כולם מזיעים, כולם. עושים את עצמם חיים. אבל אם תעצור לרגע תשמע שהם לא נושמים. הם מתנשמים. אין אוויר. אבק אני נושם. בשקית של שואב אבק אתם כולכם גרים. והיא? היא בשבילי אויר"נשמע לי כמעט מוכר. לקח לי רגע להבין שנסים אלוני מציץ לטאוב מאחרי הגב ומזכיר לו שורות. חבל שאין יותר כאלה. הסגנון היבש, היומיומי מייבש אותי כקורא. טיפה לחלוחית ויש לי כוח להמשיך הלאה ולצפות לטיפות של טקסט. טאוב מוכיח שהיה יכול לכתוב מעניין יותר. חבל שהטעים בעלי הערך הכתבתי מעטים ורחוקים מדי אחד מהשני.בשליש האחרון העלילה מתקדמת מהר יותר והעניין גדל במקצת. אלא שטאוב מערבב סגנונות כתיבה מתחלפים שזה לא תמיד לטובת. הספר. דפים של כתיבה רזה מדי. שום תיאור. שחזור לכאורה של שפת יום יום של אנשים ברמת התבטאות עממית, רגע אחרי זה איזה מעבר קצבי בשפה, מה שיכול להוכיח שטאוב היה יכול לכתוב עמוק יותר, מעניין יותר. הדמויות נשארות לכל האורך פלקאטיות המנהל, מנהל. החשפנית חשפנית. השומר שומר. שום פרט אנושי יותר. מה שהרלן קובן עושה במהירות מסחררת לוקח זמן אצל טאוב. ומכיוון שהעולם בו מתרחשים הדברים הופך גם הוא ללא מעניין וחוזר על עצמו, ההתאהבויות, המתח, הכל דליל מדי. אין שום תובנה מעניינת על העולם בו מתרחשים הדברים. הוא הופך להיות זירה. אז זה מועדון חשפניות. עניין גדול.החלק כאחרון משתפר ממש. כשהוא הופך למרדף בין אלו שמתחבאים לאלו שרוצים למצוא. כשכבר לא חשוב מי עובד איפה.כשזה הופך לספר מתח. כשהניסיון לזעזע קוראים בעולם בו מתרחש הסיפור נגמר, מתחיל סיפור המתח הסביר מאוד. חבל שטאוב שמגלה יכולות כתיבה ושינוי סגנונות לא בחר לו סגנון עשיר יותר, בעל איזו אמירה, ולא פיתח מהר מספיק את מה שהוא טוב בו. סיפור מתח. זה היה יכול להיות ספר טוב אם טאוב היה בוחר כיוון ממשי. נושא סוציאלי, ספר מתח. אז התעייפתי קצת באמצע והתעוררתי קראת הסוף.

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת דן לחמן