אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

הספרות והתקשורת ולבטיהן בין חילוניות לדתיות חלק א


על ההבדל המשמעותי הדק בין ספרות לתקשורת.

כבר אריסטו ערך הבחנות בין כתיבה אמנותית קונוטטיבית לכתיבה לא אמנותית דנוטטיבית. לפי תפיסתו, הספרות פילוסופית (עוסקת בעיקרון המפשט) יותר מן ההיסטוריה, כי ההיסטוריה מתאמצת לספר בדיוק מה שקרה (באופן דנוטטיבי) ולעומתה הספרות מתאמצת לספר את מה שעשוי היה לקרות בתנאים ידועים. לפי זה הספרות מספרת לא מה שקרה באמת, ועל כן היא פיקטיבית או בעברית בדיונית. כמו הפילוסופיה, דנה הספרות בצד העקרוני והמפשט של הדברים, המצבים והאירועים, הגם מבעד לתיאור המוחשי, ולעומתה דנה ההיסטוריה בצידם הפרטני, הממשי והמוחשי. באמת יש אף בהיסטוריה יסוד בדיוני כלשהו, כי אפילו היסטוריון מיומן מוגבל לגישתו הסובייקטיבית ביחס לעובדות, הן משום שאינו יכול לחרוג מעולמו הרוחני האישי, והן מפני שאין לו, אלא מה שעיניו רואות. יותר מן ההיסטוריונים חייבת התקשורת להיות כפופה לעובדות ולפרטים הקטנים של היום יום, והיא חייבת לעשות כל מאמץ כדי לתת דיוק אובייקטיבי, ועד כמה שרק אפשר עובדתי.

על אף הרצוי הדורש אובייקטיביות עניינית, מערבים העיתונאים בדיווחיהם את עמדותיהם הסובייקטיביות, אם מתוך שגרה או מתוך חולשה או מתוך זדון ושרירות לב, על-מנת להפיץ את עמדותיהם ואת פירושיהם הסובייקטיביים לעובדות. יוצא מן הדברים הללו שהתקשורת מצויה בדרגה נמוכה אף מן ההיסטוריה, כי ההיסטוריה נכתבת ממרחק אובייקטיבי כלשהו, ולעומתה התקשורת נכתבת תוך כדי התרחשות הדברים, על-פי-רב ולצערנו מתוך עמדה סובייקטיבית – חד-צדדית ביותר.

ייחודה של העיתונות הוא עיסוקה בתיאור הפרטים הקטנים, המקומיים הזמניים והקונקרטיים של היום יום. לעומת העיתונות שואפת הספרות למסירת הטוטליות של המציאות באמצעות ריבוי פניה של הסמליות, אף שלא תמיד ולא אצל כל היוצרים היא מצליחה בכך. לפי זה יש בסיפורי עגנון מסירה עשירה, מקיפה ורב ממדית ביותר של ההוויה, והדבר משמש ראיה, כי על אף שגם הספרות אינה מושלמת, לעתים קרובות היא מציגה לפנינו תמונה של הווייה מלאה ומושלמת יותר מכל דרכי הסיפור האחרות. אפילו מנדלי מעמיד פנים בסיפוריו כאילו הוא מוסר לנו הווייה מלאה. והנה בהשוואה לעגנון מתגלה, שמנדלי מוכר ספרים רחוק מאוד מלתת הווייה מושלמת של העיירה, ובהשוואה לעגנון הוא קרוב יותר לדרך התיאור של העיתונות במסירה החלקית של הפרטים ובתיאור החד צדדי של תמונותיו ודמויותיו. לכן אפשר לומר על יצירת מנדלי, כי יותר משהיא מגלה את האמת על העיירה היהודית בגולה, היא מגלה את האמת על אופיו, התנהלותו, שאיפותיו ומגמותיו של המחבר מנדלי. האמת של מנדלי היתה אפוא שקרית, מגמתית, ושטחית- חד ממדית, ונהגה כאחד העיתונים המציגה את היהדות רק מצידה השלילי, ולא נרתעה אפילו משקרים שנבעו משנאה עצמית אנטישמית. הואיל והיא נהגה בכל זה לא כספרות החושפת את הרב- צדדיות ואת הרבגוניות של המציאות,אלא כעיתונות עוינת, מגמתית וחד ממדית-שטחית, אבד ליצירת מנדלי רוב ערכה האמנותי.

בראשית דברינו נגענו במקצת ההבדלים העיקריים שבין הספרות לעיתונות, ואולם כדי לתהות על קנקנן של הספרות הדתית מזה ושל התקשורת הדתית מזה מן ההכרח הוא להציג ביתר העמקה ארבעה תחומים. תוך תהיה זו עלינו להכיר לצורך הדיון את מהותן ואת מאפייניהן של הספרות הכללית והספרות הדתית מזה, ואת מהותן ואת מאפייניהן של התקשורת (העיתונות) הכללית ושל הדתית מזה. ננסה אם-כן להכיר ארבעה תחומים אלה באמצעות השוואה בין ארבעתם. נתחיל בהשוואה בין הספרות הכללית לזו הדתית.

הספרות היא אמנות וכזו היא כמובן בנויה על פי תכנון של הדמיון האנושי עם פיקוח רציונלי מסויים. בניגוד לטבע המוחשי והממשי, המתפתח אורגנית, ללא תכנון אנושי, הספרות היא פיקטיבית ומלאכותית. חוסר הבנה של הפיקטיביות ושל המלאכותיות הללו גרמו לאורך שנותיה של הספרות העברית לזיהוי תאורה המסולף של היהדות עם המציאות הממשית. העיירות של מנדלי נתפסו כאמת ממשית הזהה בכל לעיירות ברוסיה ובגליציה, ורק עם אבדן עיירות אלו בשואה התברר, שכלל אין בכוחם של כתבי מנדלי לתת את תמורתן. עם הזמן בעיקר בעקבות ביקורתו המקצועית המעמיקה של קורצוייל הודתה הספרות בזיוף הפטאלי. על אף שגם בעיתונות שמן הראוי היה שתיצמד לעובדות, אפשר למצוא יסודות של בדיון, היא קרובה יותר לעולם הממשי מן הספרות. ואולם, הואיל והעיתונות לא זכתה למבקר חריף דוגמת קורצווייל, היא אינה מודה בהיותה לעיתים אף היא פיקטיבית ושקרית. בניגוד לספרות היא ממשיכה להעמיד פנים, כאילו היא פסגת הריאליות. ואולם בנגוד לטענתה אין העיתונות מתקרבת לריאליות המחלטת, והיא משיגה רק רדידות ושטחיות, הן בגלל חוסר יכולת למסור את הטוטאליות, והן בגלל הניסוח הקצר שהמדיה כופה עליה, שבגינה היא מדלגת על שלבים ועל הדגשים. בייחוד כך הדבר בכותרות המקוצרות הממזגות לעיתים שלושה עד ארבעה עניינים. למזלנו הספרות משוחררת מן המגבלה המעיקה הזאת.

מכל מקום יצירה פיקטיבית אין פרושה דמיון פרוע חסר כל פרופורציות. סיטואציה, מציאות או גיבור פיקטיביים הם תאור שהומצא אמנם בדמיון האנושי של האמן, אבל עוצבו תוך שמירה על הפרופורציות שבין מרכיביהם, תוך זיקה לממשות של החיים. נוסף לאלה כל אמנות או ספרות, ואפילו הריאליסטית ביותר, אינן אלא מקטע מן המציאות השלמה שאותה היא מסמלת. ממצב זה מתברר שכל ספרות היא סמלית, ולפי שלינג בספרו שיטת האידאליזם הטרנסצנדנטלי "ביצירה האסתטית יתגלם האינסופי בסופי" ומשמע שהסופי הוא הסמל והאינסופי הוא משמעותו הרוחנית.

והנה כל יצירה ספרותית עוסקת בעיקרה באדם מבחינתו האינדיבידואלית והרוחנית. גדולתן של יצירות האמנות והספרות, שהן יצירות מופת נובעת מכך, שבתיאור החיצוני הוויזואלי הן מגלות משהוא חדש על רוח האדם שלא הבנו קודם לכן או שהסחנו ממנו את דעתנו. כך מגלות יצירות המופת את מצבו הרוחני האמיתי של האדם ביחסיו עם זולתו, עמו ואלוקיו. כך חושפת הספרות באמצעות דיאגנוזה רוחנית את חליי האנושות. היצירה הספרותית יוצרת קשר הבנה בין הקורא למחבר, ואם צירל הורוביץ ב- סיפור פשוט של ש"י עגנון אינה מבינה כיצד משפיעים מעשיה על בנה הירשל, הקורא הודות לקשר בינו למחבר מבין את הדברים הבנה ברורה למדי.

בגלל אופיה הדיאגנוסטי מתוארים בספרות בדרך סימבולית מצבו, התנהגותו, עיוורונו, טעויותיו, חסרונותיו וחטאיו של האדם והם גוברים על מצבו ועל התנהגותו החיוביים-הטובים. לכן מגלה לנו הספרות בדרכה הסימבולית את הדברים שאנו מבקשים להתעלם מהם בחינת "ליבא לפומא לא גליא". דרך סמלית זו שתיארנו היא כמובן הדבר שהעיתונות וההיסטוריה באמצעות לשונה הריאליסטית משתדלות להתרחק ממנה.

יש תופעות טראומטיות בתודעה הקולקטיבית האנושית כגון המבול, מגדל בבל, כיבושי הטטארים, המגפה השחורה, השואה ודומיהם, הפועלים עלינו ככוח מניע לכל אורך חיינו. הגרוש מגן העדן למשל, הוא אחד הכוחות המפעילים אותנו עד עצם היום הזה. כמו האדם שהופרד מרחם אמו ושואף כל ימיו לשוב לאותו מצב של תחושת בטחון ורוגע, כך שואפת האנושות לאורך כל ההיסטוריה למצוא מחדש את גן העדן הקדמון ולשוב אליו. כל חיפושי האדם הגיאוגרפיים והקוסמיים מוסברים על ידי שאיפה זו. האנרגיות הרוחניות הללו הכוללות כנראה גם אהבה, שנאה וקנאה וכד' הן מין פרפטום מובילה הפועלות מכוח ההפעלה הראשונית, ואינן זקוקות לכוח חיצוני מתמיד הגורם לפעולתן. הואיל והאדם קשה לו להרגיש בפעולת כוחות אלה, נמשך הוא לגילוים כפי שזה נעשה באמצעות האמנות והספרות. גם אם התקשורת נקלעת לפעמים לטיפול בכוחות רוחניים מעין אלו, אין הם משמשים בה כגורם אינטגרלי, ואין הם מהווים נושא לשאיפה נצחית כמו שזה נעשה בספרות.

ההבדלים בין הספרות החילונית לספרות דתית.

שאלה נוקבת ביותר היא מה היחס בין הספרות שתיארנו כאן ובין העולם הדתי הטרנסצנדנטלי. אם בספרות העתיקה נשמר הקשר בין הכמיהות האנושיות הרוחניות לדת ולאמונה, כפי שאנו מכירים את הדברים במקרא, במדרש ובפיוט הליטורגי ובמקרים בודדים בספרות החדשה. בעולם המודרני חל שינוי עמוק בכל סוגי האמנות, וביניהם כמובן בספרות. איוב אפילו בשעת סבלו הגדול אומר על הבורא "הן יקטלני לו איחל" ומשורר תהילים אומר ממצבו הכואב ביותר "ממעמקים קראתיך" ובפיוט נאמר "ממך אליך אברח". לעומת זה אנו שומעים מפי ש. שלום "כבד מני ים חזונך אלוקים, והוא תלוי על בלימה", ויהודה עמיחי כותב "אלמלא האל מלא רחמים, היו הרחמים בעולם ולא רק בו" ואפילו א"צ גרינברג אומר באירוניה לאלוקים המיסרו, "עבדת בפרך, תן, שנינו ננוח". עד כמה שיהא הדבר תמוה, בני האדם לא הבינו דבר פשוט זה כראוי, וסילפו אותו, ודברו על יסודות דתיים אצל ש. שלום, אצל יהודה עמיחי, ועל דתיות ממש אצל א.צ. גרינברג, בלי לקחת בחשבון את האירוניה המרירה שבדבריהם.

דבר חכם השמיע לנו הפילוסוף פרידריך ניטשה באמרה: "עובדות אינן בנמצא כי אם פרושים בלבד". מה שניטשה לא אמר הוא שבני אדם מתייחסים אל פרושיהם כאילו היו עובדות. כך עשו לרב קוק בענין סובלנותו לאורח החיים החילוני, על אף שהדברים הופרכו במאמרו "ערך התחיה" ובמקומות רבים נוספים. כך עשו גם ביחסו של הרב לספרות על יסוד פיסקאות בדבריו שלא הובנו כראוי, כגון זו האומרת, כי על הספרות להוציא לאור עולם את כל הטוב, הנעלה והנאצל שבנפש האנושית, וטענו כי זו הוכחה שלרב יחס חיובי כלפי הספרות. ולא היא. דיוק בדבריו מלמד שכלל אין הוא מתייחס אל הספרות המודרנית כפי שזו קיימת במאות הדורות האחרונים בתרבות האדם, אלא לאיזו ספרות המיוחדת לרב קוק באופן בלעדי. אגב. ספרות כזאת המטפלת בכל הטוב, הנעלה והנאצל היא לא רק משעממת ואינה יוצרת כל זעזוע אצל הקורא, אלא שהיא גם בלתי אפשרית מפני שאי אתה מסוגל להכיר את הטוב, את הנעלה ואת הנאצל על בוריו, אלא על רקע הרשע ועל רקע העוולות החטאים והפשעים.

בדיונים הסוערים והממושכים בארץ משך כחמישים שנה על הספרות הדתית הביאו רוב המתדיינים רשימת סופרים שומרי מצוות (וגם שאינם שומרי מצוות) שכתבו על נושאים דתיים, והסתמכו על ספרי המקרא, המשנה, התלמוד והאגדה ופעמים גם הביעו עמדות הדומות לעמדותיהם של אנשים דתיים, וטענו, שהנה לפנינו ספרות שהיא דתית במהותה. הם פשוט לא הבינו שלא הנושא או המקור המקודש ואף לא עצם התוכן קובעים את המהות הפנימית של הספרות. מהות זו נקבעת על-ידי העמדה הננקטת ביצירה החודרת לתהומות הנפש ומבצבצת בין השורות. הם גם שכחו לברר לעצמם מה משמעותה של המלה סיפרות בתרבות המערבית העתיקה והמודרנית כאחד.

ובכן בראש וראשונה כל ספרות אפילו היא מנסה לספר סיפור שקרה לפלוני אך תמול שלשום, מעיקרה אין היא סיפרות של עובדות אלא כפי שאומר ניצ'ה, היא הפרוש הסוביקטיבי של היוצר, הווה אומר, שכל סיפרות מעצם מהותה היא בדיון. אפילו ביחס לאוטוביוגרפיות כבר נקבע, שהזיכרון תמיד מתעתע במחבר, וסיפרות הנכתבת לכתחילה לשם שקוף עולם הרגשות הסוביקטיבי, או לשם שכנוע רגשי בתחבולות ריתוריות מאורגנות ומסוגננות לא כל שכן. אין שום ספק, כי כאשר הרב קוק כתב על גילוייה הנעלים של הספרות, הוא התכוון לגילוי הטוב שברוח האדם, כדבר קיים ויציב וממשי, ולא על תחבולות של בדיון.

יתר על כן. כל ספרות שבעולם, ופעמים אף חלקים חשובים של המקרא או האגדה, כותבים במדה רבה על רוע ליבו של האדם. תארו לכם סיפור שבו אדם עשה כל ימיו אך טוב, ואף אם הוא נכשל לפעמים, תמיד הוא חוזר בתשובה, ושכרו תמיד משלם מאת החברה או מאת הבורא. ויש לשאול: האם סיפור כזה יש בו כדי להפתיע או להדהים את האדם? ההפתעה מצויה תמיד בעימות עם הצד שכנגד. כבר אלישע בן אבויה שאל על מה שראו עיניו: "היכן טובו של זה ואורך ימיו של זה?" האם "אחר" לא ידע מה שידע נכדו ר' יעקב שאמר: "שכר מצווה בהאי עלמה ליכא", אלא שנראה כי ההתעלמות מן השכר המובטח בתורה לא התקבלה על דעתו של "אחר" מפני שנשמתו היתה בנויה על חקרנות, עד ש"קצץ בנטיעות". מה שברור הוא שאגדה זו מנסה לעמוד על שורש הרע בנשמתו של אלישע בן אבויה כאשר היא שואלת: "ומה ראה "אחר" שיצא לתרבות רעה?". עיקרון זה עומד כמובן ביסודה של כל ספרות אמיתית. היא מחפשת תמיד את שורש הרע שבאדם.

לפני שנים נתבקשתי להרצות לפני פורום של נשים דתיות, ולהציג לפניהן גלריה של דמויות נשים מן הספרות שראוי להציגן כדוגמה חינוכית לפני הבנות הלומדות באולפנות. מה שמצאתי, זעזע את הנשים ההן עד עומק נשמתן. והרי מקצת הרשימה לשם הדגמה. מדיאה רוצחת ילדיה, קסנטיפה המרשעת, לידי מקבט המפתה את בעלה לרצוח את המלך דנקן, שתי בנות ליר המתנכרות לאביהן הזקן, ושתי בנות אבא גוריו הסחטניות שאפילו בקבורת אביהן אינן משתתפות, מדם צ'טרלי המפתה את המשרת של בעלה, מדם בוברי הבוגדנית המשועממת, ואנה קרנינה המיצגת את ההתיסרות פרי הבוגדנות של דורה. ואין זו אלא רשימה מאוד חלקית. אף הגברים דומים לזה כמובן, והם מרושעים או עוורים או נמושות כהמלט, כמו המלך ליר, כאבא גוריו, כווטרין או כדמויותיו של מאיר שלו ברומן רוסי, ובעצם לא רק אלה, אלא כמעט כל הדמויות שבסיפרות. בדומה לאמור ידוע לכל, שרוב דמויות הגברים אצל עגנון הן פסיביות ביותר. עולה מן הדברים שהסיפרות יותר משהיא משקפת את החיים, היא חושפת את ה ד י א ג נ ו ז ה של תהומות הנפש האנושית. זו עצמתה וזו חשיבותה.

באשר לדמויות "החיוביות והטובות" בסיפרות ברור, שלרוב הן רק יוצרות אשליה של החיובי. קורדליה, הבת הטובה של המלך ליר, מניחה את אביה עם בנותיו המרושעות ועם צערו, ומפליגה לצרפת. ספק הוא אם שיבתה המאוחרת מכפרת על חטא הנטישה בשעה שבה הייתה נחוצה על ידו. אנטיגונה צועדת עם הראש לקיר למען הכבוד, ולאו דווקא לטובת אחיה הבוגד והמת. היא עושה שבת לעצמה ונוטלת את החוק לידיה, ורק אנו בני המאה ה – 21 הספקנים, המרדנים וההומניסטים עשויים לראות את התנהגותה באור חיובי, אבל במסגרת המיליה שלה, בתוך המקובל בארצה ובתקופתה, הטרגיות של חייה מתקבלת כמוצדקת. פועלה בהתחשב בזמנה, דומה למעשה של אדם שישחרר על דעת עצמו את הרוצח של רבין מכלאו בעיני בני דורנו. נראה שכך יש למדוד את דמותה של אנטיגונה בעיניים אוביקטיביות. היסוד המנצח בנפשו של רסקולניקוב היא זו של רוצח. המלט מתלבט אמנם, אבל דרכו רחוקה מהיות המצרך שהצופה מצפה מבן המלך של דנמרק.

גילוי הרוע שבנפש האדם נחוץ לנו ולצעירנו, כדי להכיר את פרצופנו האמיתי בראי הסיפור הבדיוני. זו פעולתה של הסיפרות, ונקדים ונאמר, (ובהמשך דברינו אף נסביר), כי, מה שבני אדם מנסים לקרא בשם סיפרות דתית מודרנית אינה, אלא פטה מורגנה של איזו ספרות אוטופית, אבל אין היא ספרות ממשית בשום אופן ובודאי שאין היא מודרנית. ברור גם כי סיפרות הזויה זו הנקראת דתית-מודרנית, היא תמיד שולית, חסרת חשיבות, משעממת, ואינה מסוגלת להתרומם מעל לממוצע, מפני שהיא רחוקה מלגלות את האמת על התהום שבלבות בני האדם.

עיקרה של הספרות אינה כתיבה מקושטת, היא אינה משמשת לשם שעשוע ואף אין היא מתמקדת דווקא בהנאות מן הקריאה. במקום כל אלה כל עיקרה היא חישוף תהומות הנפש האנושית, והיא מעמידה אותנו פנים אל פנים אל מול אותם דברים המזעזעים את נפש הקורא שליבא לפומא לא גליא. אם כל ספרות היא כך, הספרות המודרנית על אחת כמה וכמה. ועם זה יש יצירות שכל עקרן היא הלהט והכמיהה אל האלוקים. כך הם רבים מספרי המקרא ובעיקר ספר תהילים (אך לא איוב או קוהלת), כך הן אחדות מן האגדות שבתלמוד וכך הוא הפיוט הליטורגי וגם חלקם של סיפורי החסידים. שירת יוסף צבי רימון היא נסיון להגשים את רעיונות הרב קוק, ויש משהו מעין זה אף בשירה הלירית של אהרן מירסקי. לעומת זה הפואמה של מירסקי "בסככת הקיבוץ", על אף היותה מרשימה, היא שירה מאוד מגמתית, עד שהיא כמעט פובליציסטית, ואילו הפואמה המרשימה "רשות לקדושה וקדיש" שייכת בהחלט לשירה המודרנית הרגילה והטובה, שיש בה התרסה מזעזעת את הלב על השואה, אבל קשה לראותה כשירה דתית במהותה. יש כמובן משוררים המעמידים פנים כאילו הם כותבים ספרות דתית, אבל לא כולם עומדים במשימה ולא כולם ראויים להזכר בשעה שמדברים על סיפרות אמת החודרת אל תהומות הלב.

יש סופרים שומרי מצוות כשם שיש סנדלרים ורופאים שומרי מצוות. ואולם בשום אופן אי אפשר לדבר על סנדלרות או על סנדלים דתיים. כשם שאין רפואה דתית, כשם שניתוח במבוכי המוח אינו יכל להיות ניתוח דתי, כך סיפרות שהיא חשיפה של התהומות העכורים של נפש האדם אינה יכולה להיות דתית. יש השקפות דתיות, אבל אבסורד הוא לטעון שיש כירורגיה דתית, גם אם "כירורגיה" זו מנתחת את הנפש או את הרוחני. ערכן, גדולתן וקדושתן של האמונה, של שמירת המצוות או של הדבר שבלשון ההמון שבשוק – מכונה בשם "דת", אינן נמדדות בכך אם יש להן ספרות משלהן, כשם שהן גם אינן נמדדות בכך אם יש להן בית חרושת לנעלים או חברה למיים ולביוב דתיים משלהן. לפעמים ההפך הוא הנכון.

אין להבין מדברי אלה שאני סבור באמת שספרות דתית היא כולה אך טוב וחסד ואילו ספרות חילונית היא כולה רק רוע. כל מי שמבין מעט את עולמה של הספרות יודע שדמוית "שטוחות" הן לא רק חסרות עומק, אלא שהן גם חסרות סבירות. לכן מי שיטען נגדי טענה של חד ממדיות אינו נלחם בי אלא בתחנות רוח. לשם הבהרה חייב אני להשתמש בטרמינולוגיה הלועזית. כוונת דברי היא להבהיר שכל ספרות דתית היא תיאוצנטרית שבה קנה המידה להערכת העולם והאדם היא רצונו של הבורא. לעומת זה ספרות שקנה המידה שלה להערכת העולם והאדם הוא אנטרופוצנטרי, והכול נידון בה לפי צרכיו, רצונו, מאוויו וחירותו של האדם (בדומה לאופי האגואיסטי של חוק יסוד כבוד האדם וחרותו במדינת ישראל) היא ספרות חילונית. (באמת איני סובל אף לא את הכינויים "דתית" ו "חילונית", אלא שדומה כי אין לי ברירה טובה יותר). מכל מקום הספרות המודרנית מחויבת כל כולה להומניזם האגואיסטי, שעיקר דאגתו הוא לחופש הפרט ולזכויותיו, והיא תובעת באופן בוטה זכויות אלה גם מן האלוקים. בלי העיקרון ההומניסטי שום ספרות אינה יכולה להיות מודרנית, אלא אם כן היא ספרות מגויסת לפשיזם או לקומוניזם וכד'. הומניזם אגואיסטי חסר ריסון זה, הוא אחד היסודות של הרוע האנושי המודרני.

כאשר אני שולל את קיומה של הספרות הדתית המודרנית, הנידון שלי אינו הספרות בכלל, ואף לא הספרות הדתית, אלא הספרות הדתית המודרנית בדגש מיוחד על המודרניות. אני גם יודע שעקרונית הרב קוק היה בעד העיסוק בספרות. עם כל זה הראתי שהוא רצה בספרות אחרת, ובשום אופן לא התכוון למה שמוכר לנו היום כספרות מודרנית. כל הציטוטים שאפשר להביא מ- "אורות התשובה" יש בהם כדי להראות שהרב דורש מן האדם להתמודד עם חסרונותיו. הוא זצ"ל לא אמר את הדברים הללו על הספרות. דבר זה נעשה רק בידי אלה שסלפו את דבריו.

הראתי כאן אם כן, שרוב הדמויות הנחשבות חיוביות לא תמיד חיוביות הן באמת, ולעיתים יש להן צד אפל. אין כל חידוש בגילוי שיש בספרות גם דמויות שהן אולי "חיוביות". ואם כן, האם זה הופך את היצירות הללו ליצירה דתית? גם הכמיהה לטוב, ואפילו הכמיהה לקדושה אצל הדמויות וכן "הניצוץ האלוקי הנשגב" "שבנבכי האפלה הנפשית העמוקה" עדיין אין בהם כדי להפוך את היצירה לדתית. השאלה היא מה מטרתו של כל הטוב הזה? האם המטרה היא רווחת האדם, או שמא המטרה היא לעשות את רצונו של הבורא? רק תמימות היא לסמוך על המוסר האימננתי של קנט ועל איזה "יסוד פנימי ראשוני של כמיהה לקדושה לטוב באשר הוא טוב". אילו יכלנו לסמוך על המוסר האימננתי יכולנו לוותר על החינוך, על התורה ועל ספר החוקים. האמנם גם תינוק שגדל בין זאבים מגלה את הכמיהה (המחלטת) לקדושה ולטוב באשר הוא טוב? (ברוך כהנא, "הצופה" י' באלול תשס"ז–07 .8 .26).

מה שלא מובן לי הוא, מדוע בני אדם מתעקשים לדרוש ספרות דתית מודרנית? מדוע הם מוותרים על פסיכולוגיה (או על סוציולוגיה) דתית על אף התיאוריות האטומיסתיות של הנפש האנושית, המכחישות לחלוטין את קיומן של הנפש ושל הנשמה. העיקר הוא שינתן לנו חופש להשלות את עצמנו ולחשוב שהפטה מורגנה היא המציאות האמיתית.

ההבדלים בין המאבקים לסמכות של הרשויות מזה ושל התקשורת מזה.

גדול החשש שהדמוקרטיה המודרנית הגיעה במאה ה – 21 למצוי מלא של מהותה ושל טיבה, והיום כבר יודעים הכל כיצד ל – "הסתדר" עמה בלי להנזק. בתקופתנו מתרחש מאבק קשה בין הכוחות השונים של הדמוקרטיה, ומאבק זה מחליש את כולם. בשעה שכל מוסדות הדמוקרטיה שואפים לגבור איש על רעהו, וכל הרשויות מתערבות זו בתחום פעולתה של זו, קשה מאד אפילו לדבר על הפרדת רשויות. מערכת המשפט שוב אינה כלי ביטוי של כל המתוקן נגד הפרטים החוטאים, או נגד הרשות המבצעת החורגת מסמכותה שהוקנתה לה על ידי הרשות המחוקקת, אלא היא משתדלת בפסיקותיה להשתלט על הרשויות האחרות כולן. כך נוהגים גם מוסדות כגון מבקר המדינה, לשכת היועץ המשפטי והפרקליטות. האבסורד שבדבר הוא שבמוסדות אלו פועלים שופטים או פקידים בודדים, והם מרשים לעצמם לשלוט בפעולות של הרבים, כגון הממשלה והכנסת.

אין לך אבסורד גדול מכך שיועץ משפטי, שהוא איש יחיד, ואפילו הוא חכם ומלומד ביותר, הוא לא רק מיעץ כפי שמלמד שמו, אלא עצותיו מחייבות את כל הרשויות והוא הקובע את התנהלותם של מנהלי המשרדים, של הממשלה, של הצבא, של המודיעין, של הרבנות וכו', ויש בכוחו לעכב או לחייב את הפעילויות שלהם על אף שהוא איש יחיד בלבד. למעשה הוא שולט גם בכנסת (שיושבים בו עשרות רבות של משפטנים מנוסים כמוהו), בקובעו אם החלטה דמוקרטים היא חוקית אם לאו. אם החלטת בית משפט של שלושה, של תשעה או של אחד עשר שופטים כנגד החלטת מאה ועשרים חברי כנסת שהם נבחרי העם ושלוחיו היא אבסורד, הרי שכל החלטות היועץ המשפטי (האיש הבודד) נגד מוסדות השלטון הנם אבסורד גדול שבעתיים. ואולם לא זו בלבד שדבר זה הוא אבסורד, אלא שזה גם דבר חסר כל תועלת. כל ממשלה וכל פרלמנט ימצאו תמיד את הדרכים להשליט את החלטותיהם. הוכחה קיצונית אמנם, אבל חד משמעית היא זו של גרמניה הנאצית. חוקי הגזע התקבלו שם בלא כל הפרעה או עיכוב, על אף היועצים המשפטיים, על אף בתי המשפט, על אף מבקרי המדינות, ואולי לא רק על אף קיומם של גופים אלה, אלא במידה רבה אפילו בעזרתם הפעילה. גופים אלה מועילים רק כל עוד המדינה מקבלת אותם על עצמה מרצונה החפשי, ורק כל עוד יודעים הם להמנע מכפיה, ממאבקי כוח, והם מרסנים את עצמם במסגרות עבודה מצומצמים בהתאם להיקף הטבעי והרציונלי של תפקידיהם.

במצב זה אין פלא שאף התקשורת מנסה ליטול את הסמכות לבטל את כל הרשויות האחרות, ולדרוש בלעדיות לעצמה והגמוניה על הכול. עמדה זו כלפי רשויות המדינה משפיעה על טון הכתיבה ועל טון הדיבור המתנשא של אנשי התקשורת, על אף שרבים מהם הם מיעוטי השכלה וחסרי נסיון חיים. כל רעיון בעל פה או בכתב שהם עורכים מעיד על דבר זה כמאה עדים. מה שחמור עוד יותר הוא שהתקשורת פונה אל ההמונים ומשפיעה עליהם בלא שתהיה לה סמכות או הכשרה לכך. כוח התקשורת נובעת אמנם מן ההמונים, אבל לא מהחלטה צלולה של הרבים, אלא משכנוע סוגסטיבי ודמגוגי, שהתקשורת מפעילה על ההמונים. (ראוי לעין בעניין זה אצל: ( vance packard, the hidden persuaders, pelican books, 1962). . באותה מידה שבה ההמון נבער יותר מדעת, והוא נתון יותר להשפעות סוגסטיביות, אוגרת התקשורת יותר כוח. כך הופכת התקשורת מכלי דיווח למכשיר תעמולה מגמתי, זדוני, רודפת סנסציה השואפת לשליטה בהמונים ובאמצעותם ברשויות הנבחרות על ידם. כך משפיעה התקשורת על רוב התחומים של חיי המדינה, ובעיקר על התחום הפוליטי, החברתי ואפילו על התחום המשפטי, עד שהיא נוטלת לעצמה זכות לקבוע את הנורמות המוסריות ולעיתים אף את הנורמות הדתיות של המדינה. כדי להכיר את הכלים שבעזרתם משיגה התקשורת את ניצחונה זו ראוי לעיין בספרו של פקרד שהזכרנו לעיל.

אף שכל המערך הפסול הזה מצוי אף בתקשורת הדתית, הוא שם מרוסן הרבה יותר מן המצוי בתקשורת החילונית. והנה אף כוח נחלש זה אינו מנוצל כראוי ובעצמה הולמת למטרות הראויות של התקשורת המשרת כביכול את הציבור הדתי.

התקשורת החופשית נחשבת ללב ליבה של הדמוקרטיה, והיא מקובלת כסימן וכסמל לקיומה. דבר זה יש בו מעט מן האמת כל עוד מדובר במצב אידיאלי של סוגי התקשורת למיניהם, או באוטופיה המלאה הבטחות לעתיד טוב יותר. ואולם מאחר שכל אוטופיה חייבת לעבור בדרך להתגשמותה את שלב הביצוע שנעשה בידי בני אדם, בעלי יצרים ודחפים ומאווים, שלפעמים הם בני אדם אגואיסטים, רודפי כבוד, רודפי בצע ורודפי סנסציות מעצם טבעם, ומכיוון שההצלחה המקצועית של בני אדם אלה תלויה בהגשמת מאווייהם, גדולה הסכנה שהתקשורת האוטופית הופכת לפרסה, השמה ללעג את האידיאל הדמוקרטי. מסיבה זו של הישענות על אנשי ביצוע, שהם בני אדם קטנים במידותיהם הרוחניות, מתנפצת התקשורת על כל ענפיה ועל כל מטרותיה אל סלע המציאות האפורה, ואינה מסוגלת להגשים את התקוות שהדמוקרטיה תלתה בה.

בנקודה זו בולט כמובן ההבדל גם בעניין האמונה והדתיות בין הספרות לתקשורת. הואיל והספרות פונה אל הפרטים, ועל אף שהשפעתה על הפרטים הנה עמוקה ביותר, היא לעולם אינה יכולה להגיע להשפעה רבת הקף כזו של התקשורת ההמונית. הכתיבה העיתונאית היא רציונלית וחד משמעית על פי הגדרת עצמה, בניגוד לספרות שהיא אמנות ומעצם מהותה חלים עליה העקרונות הרגשיים, הרב משמעיים, הסוביקטיביים, האירציונליים האינטואיטיביים והסימבוליים של היצירה האמנותית. עקרונות אלה מקשים ביותר להכפיף את הספרות לכוחות חוץ ספרותיים וחוץ אמנותיים כגון, לאידיאולוגיות חברתיות או פוליטיות, או לאמונה ולדת, מה שאינו כן בתקשורת, שהיא כפופה לרציו ולתכנון הגיוני מאורגן, ויכול לכלול בתכנון זה אידיאולוגיות שהיא בוחרת בהן. דווקא הודות לרציונליות זו יכול בעל עיתון, עורך או עיתונאי להחליט, שעיתונו יהיה כפוף לעמדות הדתיות, שאותן הוא יפיץ ועליהן הוא יאבק. ביצוע של החלטה זו יגרום לעיתון, שהוא ענף תקשורתי, להיות דתי. במצב זה נוצרים כמובן הבדלים גדולים למדי בין התקשורת הכללית החילונית לתקשורת הדתית. כדי לחשוף את כל ההבדלים בין שני אלה, עלינו לבדוק את המאפינים הפוגמים בענפי התקשורת הכללית ולהשוותם למתרחש בתקשורת המבקשת להיות דתית.

בניגוד למה שאמרנו על הספרות, התקשורת יכולה בהחלט לנקוט עמדות דתיות, והיא אף יכולה להיות אסרטיבית ותקיפה בעמדותיה. אילולא שקעו העיתונאים, העורכים ובעלי העיתונים במעמקי השגרה, הנחשבת בטעות כמאפיין של הדתיות, היה בידם להוביל ולנהל את מאבקיו החברתיים, הפוליטיים, החינוכיים, הדתיים והרוחניים של הציבור הדתי. מצער הדבר, אך בניגוד לתביעתי כמעט כל העיתונות הדתית מקבלת את התפיסה, שבמקום לקבול על הכפירה יש להרבות באמונה. סיסמה תיאורטית-פילוסופית זו עם היותה נעלה ונשגבה היא פועלת בעיקר בקרב היהדות הדתית ואין לה כל השפעה על המוני הציבור החילוני, ואף לא על האליטות המובילות הלוחמניות והאגרסיביות שלה. הריסון העצמי של התקשורת הדתית משתק אותה ומונע ממנה לקדם את האינטרסים החיוניים שלה. כך קרה שדתיותם של כלי התקשורת הדתית מתמצה בתצלומים של בעלי זקנים, בתולדותיהם של צדיקים ושל תלמידי חכמים, במאמרים הנכתבים בידי רבנים, בדיונים בהלכות ובמנהגים ובסיפורי חסידים. התקשורת הדתית ובעקר העיתונות הדתית מנסים אולי בלי להבין את מעשיהם, לתפוס את מקומם של ספרי הקודש, ומרגילים את הציבור ללמוד יהדות ברמה פופולרית מן העיתונים ומן הרדיו, וכן מן הדפים שנוהגים לחלק בבתי הכנסת, ומרחיקים את הקוראים מן המקורות.

חשוב גם להבין כי בשעה שאנו מרבים אמונה ואור אצל הציבור הדתי, ריאלית אין דבר זה מבטל את הכפירה אצל הכופרים, ואין היא מביאה אותם לידי אמונה. נוצר מצב שבו אנו ממשיכים בשלנו והם ממשיכים בשלהם. הכופרים של ימינו אינם הכופרים של תקופת הרב קוק. היום הם בורים ונבערים מדעת בראש וראשונה, ועם זה הם לוחמניים ואגרסיביים הרבה יותר מכופרי העבר, הן במעשים והן בדיבור ובכתיבה. היום הם כותבים מתוך תסכול של בורים, ולכן התקשורת שלהם טעונה עצמה רגשית חזקה, והיא מלאה לעג וקלס על "הפרימיטיביות" כביכול של הציבור הדתי לסוגיו.

הציבור החילוני של ימינו נלחם בנו מלחמת חרמה גם בתחומי החינוך החברה והממשל. בראשית המדינה נקבע מצב של סטטוס קוו בענייני ההסכמים, החקיקה והנוהל בין הציבור הדתי לחילוני. כל ההסכמים הללו התמוטטו כבר מזמן, והמשטר החילוני מקפח אותנו במניעת תמיכה ממשפחות מרובות ילדים, הוא שודד את תקציבי החינוך הדתי על ידי מניעת צרכים חיוניים, ועל ידי מניעת צרכים דתיים כמקוואות וגוזל את תקציבי משרד הדתות על ידי צמצומם למינימום, ואף מערים קשיים לא סבירים בפני התמיכה בישיבות. יש התערבות גסה בתכני החינוך החרדי, וכן התערבות בוטה באמצעות נסיונות לכפות עליהם להשתלב בחיי העבודה והכלכלה של המדינה. המשטר מפעיל כפיה באמצעות כוחות הכלכלה ואינו מסתפק בתהליכים הטבעיים הפועלים ממילא לטובתו. בדרך זו מבקש הציבור החילוני לכפות על הדתיים את אורח חייו, שהעין הבוחנת מגלה שהוא באמת אורח חיים פרימיטיבי המתרחק מן התרבות הלאומית, (וגם אינה מעורה בתרבות הכללית) מן המאפיינים הלאומיים, מן המחזוריות ומן ההכוונה הרוחנית של חלוקת הזמנים המיוחדים.

במצב זה חייבים אנו להשיב מלחמה שערה, ולכן אנו זקוקים לא לעיתונות של טשולנט, אלא לעיתונות דתית לוחמת, המוכיחה על פניה את הפרימיטיביות ואת הפיגור הרוחני של החברה החילונית, ומגנה באגרסיביות כל קיפוח. על עיתונות זו לחשוף את פרצופה המכוער של הדמוקרטיה החילונית בתחומי הבידור, הספורט, חיי האישות והסטיות מן הנורמלי ומן הטבעי, בשם כבוד האדם וחירותו. יש לגנות באופן בוטה אפילו חקיקה ופסקי דין המריחים מטמטום כגון החקיקה שרצתה לפגוע בדתיים והביאה לארץ רבבות גויים שהם נאצים מוצהרים, המאורגנים בקבוצות ניאו-נאציות, ועוסקות בפעילות של התעללות, של וונדליזם, של חילול בתי כנסת וחילול קברים. רבים מהם היו מאורגנים ומאומנים לכך כבר בארצות מוצאם. המחוקק הישראלי הפועל על יסוד טיפשות דמוקרטית הביאה אותם ארצה על אף היותם גויים גמורים, רק מפני שאחד מן הסבים שלהם היה לפני כמאה שנה יהודי. על מעשים מטופשים מן הסוג הזה בתחום החקיקה ובתחום האדמיניסטרציה יש להעניק לשלטון החילוני שלנו מנה אחת אפיים, ולחשוף תוך כדי כך בלא כחל וסרק את מוגבלותם הפרימיטיבית ואת מגרעותיהם הנבערות ולשטחם לעיני השמש ולעיני הציבור כולו.

הבדל ראשון בין העיתונות החילונית לדתיתאילוצים של מקום, של ניסוח קצר, של ניסוח רשלני ושל הצורך להרשים ולהדהים את הקוראים.

כהבדל ראשון עלינו לתהות על האילוצים שמציבה המדיה לפני העיתונאי כגון: בהכרח למזג מספר נושאים בכותרת אחת או בצורך לפנות אל הקורא בכותרת קצרה לפי אילוצי המקום הזמן ויכולת הקליטה של הקורא, וכגון השאיפה של העיתונאי לתת כותרת מרשימה המושכת תשומת לב. הצורך להרשים פועל גם בתכנים של המאמרים וגורם לשינויים בסגנון שלרוב אינם לטובה. ראוי לבדוק באיזו מידה פוגמים אילוצים אלה בענפי התקשורת הכללית ולהשוותם למתרחש במקביל בתקשורת המבקשת להיות דתית.

חוששני שבפגמים אלו אין למצוא הבדל גדול בין התקשורת הדתית לחילונית. כותרות המאמרים הבאים בעיתונות חייבים להיות קצרים, כדי להקל על הקוראים, וקיצור זה גורם לעיתים לעיוות המשפטים ואפילו לעיוות התוכן. הקיצור דורש כותרות כגון "המועד הגדול מכולם", שאיש אינו יכול להבין מה הדבר שאליו הוא רומז, ועל-ידי-כך הוא מחטיא את מטרתו לחשוף את התוכן הצפוי של המאמר. כך נכתב למשל ב – "מעריב" (כלכלה) מתאריך .1990 .3 .25, כי "יו"ר בנק מזרחי קבל שכר של 150 שקל חדש". ובכן זה באמת הרבה, שהרי כמקובל אצלנו "שכר" פירושו "שכר חדשי". ואולם מי שקורא את המאמר עצמו מגלה שסכום זה ניתן ליו"ר לשבעה חדשים, אלא שלעיתונאי לא היה מקום בכותרת להוסיף גם את הפרט הזה, מה גם שהסכום אם הוא ניתן לחודש היה בו כדי להדהים את הקורא, והעיתונאי בהפקרא ניחה ליה. האם זה מטעה? בודאי, אבל למעשה יש בזה גם הוצאת דיבה. לעתים קורא גם שהאילוץ של שם קצר גורם לגיבוב של שנים שלושה נושאים שונים במשפט קצר של כותרת אחת, והדברים הופכים מעורפלים ומבולבלים לחלוטין.

נביא כאן דוגמא לסיבה נוספת שבגינם עורכים משנים את כותרות המאמרים. בתאריך ב' שבט תשס"א .2001 .1 .26 פרסמתי מאמר ב – "הצופה" להגנת המורים מפני התביעות של החברה הישראלית ביחס לחינוך. עיקרו של המאמר טוען, שהחברה הישראלית (באמצעות החוקים הדמוקרטיים), מונעת מן המערכת החינוכית כל אפשרות לרסן את התלמידים המתפרעים והורסים לפעמים את הלימודים בבית ספר שלם. קראתי למאמר בשם ההולם את התוכן, בשם כגון "הצביעות החברתית והמשמעת בבית הספר". כנראה שם זה לא נמצא מושך מספיק בעיני העורך המלומד ורודף הסנסציות, ועל-כן הוא שינה אותו לשם מרשים שימשוך קוראים הרבה, וקרא למאמר בשם "שמעו נא המורים", על אף שביטוי זה בכלל אינו עוסק במורים העוסקים בחינוך ובהוראה. נוסף לכך כל מי שמכיר את הקונטקסט של הענין יודע, שמדובר שם בהאשמה כבדה נגד אותם "מורים" (מורדים) שהתלוננו על משה. העולה מן המסופר הוא, שהשם מוביל את הקורא בדיוק בכיוון הפוך ממה שנאמר אחר-כך במאמר. ובכן למען הרושם המדהים הכל מותר, אפילו לומר דבר והיפוכו על אותו ענין. עד כמה שדבר זה מצער, כשלים מסוג זה משותפים הם לתקשורת החילונית ולזו הדתית כאחד.

נראה שהכשל משותף לשני הסקטורים, ומתברר, שלא רק ב - "מעריב", ולא רק בכותרות מטעים את הקוראים. בהצופה בתאריך י"ד תשרי תשס"ז .2007 .9 .26 מספרת אישה אחת בשם נאווה סטולר כי: "בארץ הוקם בית המדרש הראשון לרבנים לפני כארבעים שנה, בעקבות הקמתו של מוסד "הרי פישל" על-ידי הרב א"י הכהן קוק רבה הראשי של מדינת ישראל מתוך כוונה שהמכון יעסוק במחקר". והנה הרשלנות העתונאית חוגגת, הכל "עורבא פרח" ולא היו דברים מעולם. נחשפת כאן רשלנות של עיתונאית, שאף קשריה לעיתון דתי לא הצילו אותה ממנה. גם אם נתעלם מן השיבושים הקטנים כגון "מוסד" שהפך "מכון" בתוך אותו משפט, חייבים אנו לגנות את השיבושים החמורים. הרב א"י הכהן קוק, אמנם היתה לו יד בהקמת מכון הרי פישל, אבל הוא מעולם לא היה הרב הראשי של מדינת ישראל, בגלל העובדה הפשוטה, שהוא נפטר בשנת 1935 שלוש עשרה שנה לפני הקמת המדינה. לכן ראוי שנאמר: עתונאים ועיתנאיות – הזהרו בדבריכם.

למרבה הצער עיתונאית זאת גם לא בדקה כראוי מה נדרש על-ידי בוחני הרבנות בבחינה לדיינות. במאמר הנ"ל עצמו היא כותבת את המשפט המשובש הבא: "כדי לקבל תעודת דיינות צריך להבחן בסדרת בחינות הנקראות "ידין ידין", שעוסקות בעיקר בדיני ממונות". ובכן הגב' סטולר "הבל הבלים". הבחינות הללו נקראות פשוט "בחינות לדיינות", והן מעניקות לנבחן את התואר ואת הזכות של "ידין ידין", שמקורו בשאלה שבגמרא על מי שעומד לקבל "סמיכה": האם "ידין? ובתשובה לשאלה זו: "ידין".

מובן שבכשלון זה הענין לא הסתיים. הגב' סטולר גם התעלמה מן העובדה, שבימינו מעניק החוק לבתי הדין הרבניים את הזכות הבלעדית (כמעט) לדון בתחום דיני האישות. (גיטין, ייבום-חליצה, קידושין, ועגונות). כתוצאה ממצב נתון זה מתרכזים עקר לימודי הדיינות לקראת התואר "ידין? ידין" דווקא בהלכות שבחלק "אבן העזר" של ה- "שולחן ערוך", העוסק בדיני אישות, והם מתמקדים פחות בדיני ממונות. בתי דין רבניים הדנים דיני ממונות הם בדרך כלל וולונטאריים על פי הסכמת שני הצדדים, אם שניהם אינם רוצים להזקק לבית משפט הדן לפי דיני עכו"ם.

אף שאיני חשוד בשוביניזם נגד נשים, והרי כל ימי מודה אני לקב"ה שזכיתי ללמוד שנים אצל נחמה ליבוביץ', הייתי מציע לכל אישה שאינה מומחית ממש לכל מושגי היהדות הישיבתית ולכל מנהגיה, ואף לא גדלה בהם, להימנע מכתיבת מאמרים על רבנים ועל רבנות. הידע הנדרש לכתיבה על עניני היהדות הוא רב כל כך וכל כך מפותל ורב צדדי, עד כי המכשולים בתחומים אלה ממש רובצים לפתח הכותב וראוי להיזהר ולא להיכנס לסבך, אלא אם כן יש בידי הכותב חוט המראה לו את הדרך להיחלץ מן הסכנות.

עם כל זה יש לומר בברור, שבעיתונות הדתית הטעויות בענייני היהדות, או שהן מזעריות, או שהן נופלות רק בדברים מאד סבוכים או מאד ספציפיים. אפשר לומר בביטחון שביסודות הפשוטים של החיים היהודיים מגלה התקשורת הדתית התמצאות מרשימה. התקשורת החילונית לעמת זה נכשלת על כל צעד ושעל בדברים שבציבור הדתי כל ילד בן שש יודע אותם ידיעה בלתי אמצעית. הגם שהובאו כאן טענות גם נגד הכתיבה של התקשורת הדתית, הדברים דלעיל אמורים ביתר שאת ביחס לעיתונות החילונית, שאצלם עם הארצות והבורות בכל מה שנוגע ליהדות חוגגת כל כך, עד שדבריהם על נושאים יהודיים נראים בעינינו כאלו הם נכתבו כידי סיני או בידי אסקימוסי שהם לוח חלק בכל עניני היהדות.

תגיות: 

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת דב לנדאו