אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

פוצו חבורה שכזאת והפלמח


התמונה של אלי אשד

פוצ'ו / "חבורה שכזאת היינו". הוצאת 'לשון', תל-אביב 2009.

 חג לחובבי הפלמ"ח והקומזיצים. בימים אלו יצאה לאור מהדורה חדשה ומורחבת של הספר "חבורה שכזאת" שמחזיר את הקורא אחורה לזמן שבו על מנת להשיג תרנגולת היית צריך לתפוס ולשחוט אותה ולבשל אותה בקומזיץ עם החבר'ה ולא בדרך הפשוטה יותר אך הרומנטית הרבה פחות של קנייה בסופר או באינטרנט כפי שקורה היום. להלן חלק ראשון בסדרה של שתי כתבות על הסופר פוצ'ו. החלק הזה עוסק בראיון מקיף על הסופר על ספרי הפלמ"ח וחבורה שכזאת שלו. וחושף גם את הקשר שלו שהיה או לא היה לסדרת הקומיקס "הגולם".

החלק השני יעסוק בסיפורי איה הג'ינגית והמורה שמילקיהו. ויופיע בהמשך.מי שרוצה שקרוא גרסה מקוצרת ופשוטה של מאמר זה ראו "מין חבורה שכזאת".

"יודע אתה. לא היה לי נעים לאמר לך אין זה יפה להלל אדם בפניו, אך בכל זאת הייתי רוצה שתדע שאני חייבת לך תודה. בזכותך אני חיה.""מה סליחה לא שמעתי". "כן כן. בזכותך ובזכות חבריך בפלמ"ח. אתם הנוער העברי. אתם העתיד שלנו. אתם המניחים יסוד לחיינו. אתם המגנים עלינו מכל צר ומבטיחים אותנו מאויב . רק בזכותם אנו זוקפים קומתנו.. " יוסיניו מרגיש רע.האם הסחרחורת שנחתה על ראשו נובעת ממאמץ העבודה בשמש ,או משפע המחמאות שאינן מגיעות לו? ..הוא מנצל הפסקת נשימה שלה ,ומשנה את הנושא . "האם יש לך סיפוק מהעבודה ?" הוא זורק שאלה.( חבורה שכזאת היינו " ע' 58) אנחנו חיים בזמנים קשים ולכן קשה למצוא הומור ספרותי? לא נכון, והנה הוכחה: מצל ענני האיום של מלחמת העצמאות ברא פוצ'ו (ישראל וייסלר) חבורה בלתי נשכחת של צעירים די מטורללים, מכורים לתעלולים דביליים, אך הכרחיים לגמרי, ובעיקר יצר הומור נקי, בריא וחמוד של חיי חבורה. העולם המאיים יכול היה לחכות, לפחות עד שנתאהב בהם. אריאנה מלמד

יום חג לחובבי הפלמ"ח .כמה חודשים בלבד לאחר הוצאת מארז סרטים מיוחד של כל הסרטים המבוססים על ספריו של ישראל ויסלר הלא הוא פוצ'ו ובראשם העיבוד הקולנועי לספר "חבורה שכזאת" בכיכובם של יוסי בנאי ובומבה צור יוצאת כעת לחנויות מהדורה חדשה מורחבת ומעודכנת של הקלאסיקה הספרותית המפורסמת עצמה "חבורה שכזאת " בהוצאת אורנית. השם הוא קצת שונה. הפעם זה "חבורה שכזאת היינו" ובה חושף המחבר פוצ'ו פרטים חדשים ובלתי ידועים עד כה על גיבוריו וחיי האהבה שלהם ואפילו ( קחו נשימה עמוקה) חושף לבסוף את שמו הבלתי ידוע עד כה של המספר האנונימי של הסיפור שנמנע לחלוטין לחשוף את עצמו במהדורות הקודמות.

הקדשה מפוצ'ו בעותק של"חבורה שכזאת היינו".

"חבורה שכזאת: פרקי הוואי בהכשרה מגויסת" הוא ככל הנראה הספר המצליח והמוכר ביותר על הפלמ"ח. הספר שאולי יותר מכל אחד אחר נתן לפלמ"ח את תדמיתו לעתיד. המהדורה הנוכחית היא המהדורה ה-21 שלו והוא נמכר עד כה בקרוב למאה אלף עותקים. מבין כל ספריו של פוצ'ו רק "איה הגי'נגית" נמכר יותר. "חבורה שכזאת" הוסרט בשנות השישים בידי זאב חבצלת, סרט שכיום נחשב לאחד מהסרטים היותר חשובים של שנות השישים בישראל ישנו מי שטוען כפי שנראה בהמשך שהוא סרט הבסיס לסרטו המפורסם של אורי זוהר "מציצים".

ומאוחר יותר הוסרט גם ספר המשך שלו "יוסלה איך זה קרה". והעטיפה שלו הפכה לנושא לבול סמל ברור להפיכתו לקלאסיקה.ההצעה לבול הייתה שלי. לפני כמה שנים פנו אלי מהשירות הבולאי וביקשו הצעות לספרים שעליהם אפשר יהיה לבסס סדרה של בולים המבוססת על קלאסיקה מהספרות הפופולארית. הצעתי את חסמבה, את חבורה שכזאת ואת שמונה בעקבות אחד. (עוד הצעות שלא התקבלו היו דנידין קופיקו וצ'יפופו ועזית הכלבה הצנחנית וחבל אולי בסדרה הבאה של בולים כאלו.....) את "חבורה שכזאת" הצעתי במחשבה שזהו הספר הידוע המוכר והפופולארי ביותר הקיים הן על הווי הפלמ"ח והן על הווי הקיבוץ בספרותנו. השירות הבולאי הסכים.

העלילה

"חבורה שכזאת: פרקי הוואי בהכשרה מגוייסת" הוא ככל הנראה הספר המצליח והמוכר ביותר עלהפלמ"ח .זהו ספר שמתאר את עלילותיהם המבדחות של חבורת פלמחניקים בקיבוץ ששמות כולם חוץ מהגיבור המספר חסר השם הם וריאציה של יוסף (יוסי פס יוסקה יוסלה יוסיניו) הוא מתאר את מעללי הבחורים הצעירים שמתאמנים בסתר להגן על המדינה שבדרך, רגע לפני שהמדינה קמה וצבאות ערב בפתח העסוקים מידי פעם בלחימה והרבה יותר מכך ברדיפה אחרי בנות הקיבוץ תרנגולות ושיגועים אחד של השני. בלמצוא דרכים חדשות להתחמק מעבודה בפאלחה ולהשיג ארוחה לילית, החבר'ה גונבים תרנגולות מהלול וכשהם נתפסים הם משתמשים בשלל תירוצים כדי לצאת מהתסבוכת. הספר שאולי יותר מכל אחד אחר נתן לפלמ"ח את תדמיתו לעתיד. מחזירים את הקורא אחורה לזמן שבו על מנת להשיג תרנגולת הייתה צריך לתפוס ולשחוט אותה ולבשל אותה במדור קומזיץ עם החבר'ה ולא בדרך הפשוטה יותר אך הרומנטית הרבה פחות של קנייה בסופר או באינטרנט כפי שקורה היום. הספר מתאר נאמנה את שלל הטיפוסים בקיבוץ - המזכיר, מפקד המחלקה, האחראי על הפאלחה, האחראי על הגפנים. כל אחד קנאי לגידוליו ואבוי לאיש שייתפס גונב ענבים או ירקות או תרנגולות. אך גיבורינו הנועזים והעוקצניים מצליחים תמיד.

הספר מספר בהיתממות ובאירוניה דקה שבדקות שהיא לפעמים בדיעבד מתגלה כאכזרית ממש מלווה בקריצת עיין ממזרית עלילות גבורה במשלט ורק בין השורות אתה מבין שהמדובר בנערים מפוחדים שרוצים לחיות ולאהוב דברים שאותם לא חוו באמת. ספר שזכה להצלחה גדולה בזמנו, במשך שנים לאחר הופעתו הספר נחשב למעין ספר נוער "לא תיקני", שמתאר בצורה הומוריסטית ומושכת את כל נושא "החברה בהכשרה", הלא הם אנשי הפלמ"ח הצעירים, שאותם הכיר המחבר מניסיונו האישי. לאורך השנים .ולרגל צאת המהדורה החדשה והמורחבת של ספרו של פוצ'ו להלן ראיון מקיף על "חבורה שכזאת הספר, האגדה, המיתוס, הסרט והמהדורה החדשה.

...הוא היה מוביל אוטו בזבל במלחמת סיני ועלה בדרגה במלחמת ששת הימים הוא היה נהגו של הרמטכ"ל דאז יצחק רבין, במלחמת יום כיפור היה חייל דמה במלחמת לבנון הוא כבר היה צופה בטלוויזיה ובמלחמת המפרץ היה עריק. (תיאור הומוריסטי של הקריירה הצבאית של פוצ'ו כפי שניתן על ידיו)

ישראל ויסלר הלא הוא פוצ'ו יליד 1930 (עכשיו חשבו בן כמה הוא) התנדב לפלמ"ח בגיל 18 ונזרק ישר לקרבות מלחמת העצמאות. הוא היה בפלוגה ד', הגדוד הראשון של חטיבת יפתח ולחם בעמק הירדן ובנגב. עם פרוץ מלחמת העצמאות לחם בעמק הירדן ובנגב. בקרבות עמק- הירדן היה מסופח לגולני. בנגב השתתף בקרבות חירבת מחאז, בפיצוץ גשר סניד, בהתקפה על חוליקאת והנסיגה, בכיבוש באר-שבע.כשהשתחרר הלך כמצופה להקים קיבוץ את נתיב הל"ה שם חי בשנים 1949-1953 ושם עבד כמרכז המטעים. אך נראה שארבע שנים בקיבוץ הספיקו לו בהחלט. ומאז הפך ליושב עיר. אחר כך למד חקלאות באוניברסיטה העברית והשתלם בתיאטרון וקולנוע באוניברסיטת תל אביב והיה מורה לטבע בבית ספר חקלאי כפר גלים ואת עלילותיו כפלמחניק וכקיבוצניק' תיאר בטרילוגיית ספרי חבורה שכזאת. ובסיפוריו אלה העדיף פוצ'ו להציג את אנשי הפלמ"ח האמיצים כבחורים צעירים שטופי שובבנויות וגם כן כן כן שמתעניינים בנשים אם כי לא הרבה יוצא להם מזה.

חבורת אנשי פלמ"ח עם נשקם.

"פוצ'ו הוא בכיר היוצרים ההומוריסטיים בספרות הילדים והנוער בישראל.הוא מתאר את חיי היום יום של ילדים ונערים בעיר ובכפר על תעלוליהם חלומותיהם השגיהם ותסכוליהם –אלה נושאים המאפיינים את סיפוריו השובביים החביבים כל כך על הקוראים הצעירים בשל סגולותיהם ההומוריסטיות הממזגים בתוכם פרקי הווי קלילים תעלולים קונדסיים תעלומות מבדחות ואירוניה דקה. ואלה מתוארים בסגנון תוסס דשן רווי הומור רענן מלווה בקריצות של טוב לב." אוריאל אופק

א.א. מאיפה הכינוי פוצ'ו? פוצ'ו: יש לכך שתי גרסאות. על פי גרסה אחת,בבית הספר תמיד קיבלתי על החיבורים "מספיק בקושי" ,אז פעם בכיתה כתבתי על יציאת בני ישראל ממצרים ורציתי לכתוב בשפה תנכית, "ויאמר משה לעם פוצו לכם! וכשהמורה לתנ"ך (והוא היה המורה שלימים ביססתי עליו את הדמות של המורה שמילקיהו ) החזיר את החיבורים אמר "לישראל ויסלר אין מה להעיר חוץ מ"פוצו לכם". זאת גרסה אחת.

גרסה שנייה שאולי היא קצת יותר נכונה שבמשחק כדורגל היה עוד ישראל אחד, והוא התחיל לקרוא לי כך כדי לקצר ובעקבותיו שאר החברה אולי משום שכל השמות הטובים יותר כבר היו תפוסים ואני נתקעתי עם מה שנשאר. על הספר הראשון שלי לא ידעתי איך לחתום ,ישראל ויסלר נשמע לי יומרני מדי, הרי אני לא סופר, כתבתי ספר אחד במקרה ופחדתי שיתייחסו אליו יותר מדי ברצינות אז כבר חתמתי עם הכינוי שלי.

א.א. כולם מזהים אותך עם הפלמ"ח. אתה בכלל היית בפלמ"ח או שאתה כתבת על סצנה זרה לך? פוצ'ו: עובדתית כמעט שלא הייתי בפלמ"ח. אבל באמת הייתי בפלמ"ח עוד מכיתה ו' הייתי אז בקיבוץ גבעת חיים בחופש. וראיתי שם בקצה הקיבוץ כמה אוהלים. שאלתי "מי נמצא שם " אמרו לי "פלמחניקים". שאלתי מה הם עושים ואמרו לי "ביום הם מתאמנים ובלילה הם סוחבים תרנגולות ועושים קומזיצים".

האמת העובדתית היא ש"חבורה שכזאת" התחיל להיהגות אצלי עוד לפני שבכלל נכנסתי לפלמ"ח. התחלתי לכתוב על אנשי הפלמ"ח עוד בבית הספר וכתבתי עליהם את החלום שלי משהו בנוסח של שלום עליכם הסופר הגלותי שהיה הסופר החביב עלי מכולם אולי גם משום שנולדתי ברחוב שנקרא על שמו.אבל לא רק.

הייתי נודד בעיירה הגלותית שלו כתריאבליקה וצוחק ובוכה.ואמרתי לעצמי הלוואי שהייתי יכול לכתוב כמוהו .מאז אני מנסה. אם הצלחתי אתה תשפוט.

כן לעניות דעתי אפשר לראות בדמויות של "חבורה שכזאת" גלגולים מוצלחים של הדמויות של שלום עליכם. "הנעבכים" מהעיירה, יוסי פס מהיר הדיבור נראה כמבוסס גם על הדמות של "מנחם מנדל", הסוכן הנוסע הערמומי של שלום עליכם. ביוסקה הקשוח והאניגמטי יש משהו מ"טוביה החולב" ובדמויות האחרות יש משהו מ"מוטל בן פייסי החזן". כולם נראים כדמויות עליזות יותר ופחות מהעיירה שאיך שהוא הגיעו לקיבוץ ושעל מנת לשרוד כנגד הפוגרום המאיים,עליהם להילחם על חייהם.

פוצ'ו: אצלי התקופה המחתרתית התחילה בסוף הגימנסיה. אבי הקבלן תפס אותי פעם בהפגנת פועלים של האחד במאי מטעם השומר הצעיר. פוצ'ו החליף אז תנועת נוער נעשה מ"כ של חינוך גופני והדביק בשעות הפנאי כרוזים אנטי מנדטוריים . פוצ'ו: בגלל גילי הצעיר נכנסתי לפלמ"ח רק בשנה האחרונה של קיומו כשזה כבר עמד על סף הפירוק אבל בשנה הזאת הספקתי לקלוט באופן מרוכז קטעי הווי בידור וצ'יזבטים של שבט הפלמ"ח ממש ברגע שעמד על סף ההכחדה. אחרי המלחמה הייתי בהכשרה בעין חרוד התערבבנו עם ההכשרה של הפלמ"ח והתערבבנו והיינו לחבורה אחת. אמנם במקרה של פוצ'ו הפלמ"ח לא השאיר עליו רישום של מהלכי קרבות טקטיים אלא בעיקר מצבור ניחוחות של תרנגולות מתבשלות בסירים מאולתרים מחביות. פוצ'ו: מבחינתי זה היה הכי כיף לגור באוהלים לסחוב תרנגולות מלולים לעשות קומזיצים ליליים וטיולים מפרכים .אלא שכשהגעתי לסרדפנד כולי מלא הערצה ראיתי פתאום גם פלמחניק אחד רודף אחרי פלמחניק אחר ושומו שמיים מקלל אותו והשני עושה לו "נא" עם היד. ואלו היו גיבורי האומה האנשים שכל הישוב העריץ אותם. אבל בסך הכל היינו גם ילדים. ואת כל זה ניסיתי להעביר ב"חבורה שכזאת".

כתיבה בשכיבה

בשנים שלאחר מלחמת העצמאות צצו אצל פוצ'ו מחדש רצונות ילדות כמוסים להיהפך לסופר. ועם סופר אז בסגנון של הסופר החביב עליו שלום עליכם שפוצ'ו העריץ את הצירוף של סבל והומור ביצירתו ושהם השפעה עיקרית עליו. א. א.: איך הגעת לכתוב לבסוף את חבורה שכזאת ? פוצ'ו: את "חבורה שכזאת" כתבתי בין 1948-1950 כשהייתי חבר בקיבוץ "נתיב הל"ה" מיד לאחר מלחמת העצמאות .שם הייתי חבר במשך ארבע שנים אולי כדי להימלט מהמסגרת הבורגנית החונקת שהכין לי אבי הקבלן. ואז פתאום חשתי דחף בלתי נשלט להוציא את כל הסיפורים שהסתובבו בבטן וגרמו לי כאבי בטן עצומים. הייתי חייב להשתחרר איכשהו.חיפשתי דרך איך לספר ולתאר את כל הווי הזה של הפלמ"ח בבשורת סיפורים שונים, אבל שיהיה קשר התחלה וסוף. ניסיתי להסתכל גם מן הצד המצחיק, אבל בהחלט לא רק. רציתי לעסוק לא רק בחבר'ה עליזים אלא לעסוק גם באלו שנפלו ולצבוט בכך את הלב ובכלל הספר נכתב לזכר חבר שלי שנפל כשהיה בן 17 ולכתוב נגד זה שאנשים מתים צעירים כל כך. חשבתי על אחד בהכשרה שהיה קצת ביש גדא ומאז נהפך לרופא בגבעתיים והוא המודל ליוסיניו. כל שאר הדמויות היו שילוב של כמה אנשים. אחת משתי הדמויות ששמשה למשל מודל ליוסי פאס הייתה של עיראקי שלא היה שמן כלל. עוד החלטה שקיבלתי הייתה שאכתוב פשוט כמו שאני מדבר. בספרות אז היה מקובל סגנון בומבסטי שלא היה מקובל עלי.

פוצ'ו אז החל לכתוב ושיחזר את חיי הפלמ"ח כפי שהוא הכיר אותם או שמע עליהם של קומזיצים, התבגרות מינית, מזמוזים בשמירה ואין ספור מתיחות. אבל גם הרבה יותר מזה.

פוצ'ו: תדע שבניגוד למה שמקובל לחשוב "חבורה כזאת" אינו ספר מצחיקני. כתבתי אותו לזכר חבר שנפל. מעולם לא כתבתי מתוך מטרה של ליצנות. המציאות שמצטיירת היא זאת שמצחיקה ,אבל בהחלט אין כוונה רק או בכלל להצחיק. בספר הזה בכל אופן עוד לא כתבתי על המלחמה. היא התחילה כשהוא נגמר.

הייתי אז בחור צעיר אלמוני ואנונימי בן 19 ואת הספר כתבתי ממש בחשאי בקיבוץ מפני שהתביישתי שהחבר'ה בקיבוץ יראו אותי עוסק בדבר לא מכובד תימהוני חשוד ורכרוכי כמו כתיבה.

מה עוד שתפקדתי שם כמצחיקן החבר'ה ופשוט לא יכולתי להכריז על עצמי כסופר הדור מבלי שכולם יתחילו לצחוק אבל מהסיבות הלא נכונות. מקום הכתיבה הסודי שלי היה חירבה נטושה ופרוצה, אחד מבתי האבן ההרוסים של הכפר הערבי הנטוש בית נטיף שאליו הייתי מתחמק על פי רוב לאחר לילות של שמירה. הייתה לי אז כלבת זאב והייתי מתנדב הרבה לשמירה ומזייף הרבה בשמירה כדי שיהיה לי זמן לכתוב. כיסאות ושולחנות לא היו לנו אז בקיבוץ רק מיטות ברזל וארונות קש הייתי כותב בשכיבה על הרצפה, לכן חבורה שכזאת הוא אחד הספרים היחידים בתולדות המין האנושי שנכתבו בשכיבה ולא בישיבה.

ש"י עגנון אגב היה כותב בעמידה וזהו חוץ מזה שהוא זכה בפרס נובל לספרות ואני עדיין לא, אחד ההבדלים הבסיסים ביני ובינו. ואת הדפים החבאתי מתחת לבלטות מחשש לעין צופיה של קיבוצניק שיגנוב אותם ויקריא אותם לפני החבר'ה כפי שהדמויות שלי עושות בספר זה ליומנים של זה. כשהספר היה גמור הצעתי אותו להוצאת "הקיבוץ המאוחד" המכובדת בתל אביב. התביישתי להיכנס ופשוט למסור את המחברת וניסיתי לטחוב אותה לתוך תיבת מכתבים, אבל המחברת הייתה עבה ולא נכנסה לתיבה למרות מאמצי הנואשים להכניס ולהכניס. לי לא היה נעים מפני כל האנשים שעברו והסתכלו על הקיבוצניק המוזר שמנסה נואשות להכניס משהו לתיבה אז כבר חזרתי איתה לקיבוץ מיואש. לקח לי עוד חודש עד שאזרתי אומץ שוב נסעתי עוד פעם העירה ומסרתי את המחברת לידי המזכירה של ההוצאה. הם החזיקו את כתב היד חצי שנה, ואני במשך החצי שנה הזאת ערב ערב הייתי מחכה לטנדר של המשק שהיה מביא את הדואר בציפייה נסערת לתשובה.

אחרי חצי שנה כשהבנתי שהם איבדו את הכתובת שלי, עזרתי עוז נסעתי להוצאה כדי לקבל את כתב היד בחזרה. הם חיפשו וחיפשו וחיפשו וחיפשו, בארון זה ובארון אחר במגירות ובתאים וגם בסלים. באיזה שהוא שלב כל ההוצאה מהמזכירות ועד לעורכים הראשיים, הועמדה שם על הרגליים, ולבסוף לאחר כמה שעות של חיפושים נמרצים מצאו אותה אי שם קבורה בתוך האבק. הם החזירו לי אותה ללא בעיות מיוחדות ואפילו לא ביקשו להשאיר לעיון נוסף. סך הכל הם היו סימפטיים אמרו לי שסך הכל פה ושם יש שם קטעים נחמדים אבל בשביל שיצא ספר צריך עוד הרבה לעבוד. באופן כללי הם חשבו שהספר אינו בשל מספיק ואין סיכוי שיעורר עניין בין כל גל ספרי הפלמ"ח ששטף את השוק. אבל הם הבטיחו שאם אשתדל מאוד ואתאזר בסבלנו אולי אפשר יהיה לפרסם פרק אחד או אפילו שניים ב"מבפנים" בטאון התנועה הקיבוצית "מתי שהוא בעתיד". אז טמנתי את הדפים במגירה למשך שמונה שנים. עד שקראתי בעיתון על תחרות ספרותית שעורכת הוצאת מסדה בין סופרים צעירים. "פרי ביכורים" הם קראו לזה. הוצאתי את הדפים כתבתי את הספר בפעם השלישית מחדש ושלחתי אותו שוב. בתקווה.***פוצ'ו כבר זכה בעבר לפרסים ספרותיים זוטרים בעילום שם. וחשב אולי מי יודע ?ושלח את כתב היד וזכה בפרס אשר ברש. . או יותר נכון בחצי פרס. פוצ'ו: הסופר אהרון מגד היה זה שתמך בספר וחשב שיש בו פוטנציאל אמיתי. אבל שופט אחד לחץ על ספר אחר, של סופרת שהוא הכיר את אביה. מגד ערך בצורה נמרצת מאוד את כתב היד, הוציא הרבה פרקים ורצה להוציא גם את הפתיחה והסיום שעוסקים במותו של חבר שהוא חשב שאינם מתאימים לרוח הכללית של הספר. ונלחמתי עליהם. והוא זה שנכנע לבסוף. השם המקורי שנתתי לספר אגב היה "שחיטה לא חוקית" אבל מסדה סירבו טענו שזה לא מתאים לספר שקונים לבר מצווה. ואולי צדקו .

א.א: מה עשית עם כספי הפרס? פוצ'ו: קניתי עימו אופנוע ישן ששימש אותי נאמנה שנים רבות.

***אימו של הסופר בכל אופן לא התלהבה מהזכייה. פוצ'ו: בבית הורי השכירו חדר למשורר הידוע עמנואל הרוסי והוא ומשפחתו גרו אצלנו כשלוש שנים ושכר הדירה העיקרי שהוא שילם לנו היה כרטיסי כניסה חינם לתיאטרון המטאטא. שלוש שנים אלו הספיקו לאימי ללמוד היטב מהו שכרם של סופרים ואנשי רוח. ולכן כשיצא סוף סוף ספרי "חבורה שכזאת" אמרה :הוי וי רק זה חסר לי אתה רוצה לכתוב ספרים –בבקשה אבל רק אחרי העבודה!". ***חבורה שכזאת נדפס מאז ב20 מהדורות הופץ בכמאה אלף עותקים והוסרט.

התגובות

"בצבעים עזים ורעננים, בכישרון תיאורי מובהק ובחוש הומור מקורי מגולל המחבר פרקים פרקים מהווי החיים של בני הארץ על מרקם יחסיהם. הראיה ריאליסטית מהולה האירוניה דקה הוא מתאר את היחסים בין הנערים לביו עצמם, בינם לבין עולם המבוגרים ובינם לבין הטבע הסובב אותם –בעבודה ובשיעורים, במסיבות ובמתיחות, אך תוך כדי תיאור ההווי היומיומי הרצוף מעשי שובבות מתבלטים הערכים הנעלים של אחרוה ורעות חיבה לטבע ופשטות היחסים" ( מנימוקי שופטי ועדת פרס אשר ברש").

זכית לשבחים על הספר ? פוצ'ו: הייתה היסטריה הספר קיבל הרבה מחמאות. יש לי הוכחות אפילו מספר השיאים של גינס על אחד שקרא את "חבורה שכזאת" עם תפרים בבטן והתפוצץ מרוב צחוק. אני בעצמי לא ידעתי שאני כל כך מפורסם. בתנועות הנוער היו מצטטים אותי בקיבוצים עשו מזה הצגות. פגשתי אנשים במוסך ובמקומות אחרים שציטטו לי קטעים שלמים מהספר. אילו ידעתי על זה אז אולי הייתי מנסה להתחיל יותר עם בחורות. אבל מפקדי הפלמ"ח כמו יגאל אלון לא אהבו את הרוח הליצנית שבו ואת ההתעלמות מהמשימות הלאומיות שלמענם נוצר הפלמ"ח. הצמרת של הפלמ"ח מעולם לא התייחסה לספר

יגאל אלון מפקד הפלמ"ח

כשמפקד הפלמ"ח הנערץ יגאל אלון והמשורר חיים גורי הביאו ב1959 לפרסום את "אלבום הפלמ"ח" פוצ'ו שפרסם שנתיים קודם לכן את "חבורה שכזאת" וזכה עליו בפרס אשר ברש לא נכלל משום מה ברשימת המשוררים והסופרים של הפלמ"ח שנמנו שם אישים כמו חיים גורי, חיים חפר, משה שמיר ויהודה עמיחי.פוצ'ו: כשהכינו את אלבום הפלמ"ח עורכת האלבום אראלה הורוביץ שהייתה מאז המאיירת הקבועה של ספרי רצתה להכניס גם אותי. אבל אמרו לה "הוא לא סופר מספיק רציני - רק סופרים רציניים". הכניסו אותי רק בתור תמונה של פלמחני'ק. אז לא הייתי רציני מספיק בשבילם אבל היום כבר כוללים אותי בין סופרי הפלמ"ח. אולי בגלל זה שמבין כל ספרי הפלמ"ח דווקא "חבורה שכזאת" שרד את השנים והוא מבוקש עד היום. אני הערצתי את יגאל אלון אבל הפעם היחידה שטפח על שכמי הייתה רק כעבור 25 שנה בחגיגות ה-75 שנה של כפר תבור .אני כתבתי מחזמר לכבוד הכפר ואלון היה שם .אמרו לו "בוא תכיר את פוצ'ו " והוא אמר "את פוצ'ו מכירים "ובאותה הזדמנות טפח על שכמי .

ילמרות היחס המזלזל הזה עובדה היא שפוצ'ו קיבל גלויה חתומה בידי משה דיין ובני ביתו.

חבורה שכזאת הסרט

"לא נערוך את חשבון הניצחונות ולא נמנה את מעללי הגבורה, רק לבטי בראשית וצער של מה בכך, רוח היתולים שאינה מנחשת את יום המחר וקומץ נערות ונערים בטרם המבחן הגדול". (יוסי בנאי מקריין בסרט "חבורה שכזאת". ( בנאי מגלם שם את תפקיד "יוסיניו)

"חבורה שכזאת" הוא הספר הראשון והיחיד על חיי הפלמ"ח שהוסרט. בסרטו של זאב חבצלת "חבורה שכזאת" ( 1963) על חבורת פלמ"חניקים צעירים בקיבוץ ערב קום המדינה, גיבורי הסרט "חבורה שכזאת", הינם מחד, גיבורים אלטרואיסטיים המגייסים את תושייתם ואת אומץ ליבם למען הקולקטיב, אולם מאידך, הם חברמנים אגוצנטריים שאינם נרתעים מללעוג לאחרים ולבעוט במוסכמות שמסביב. "חבורה שכזאת" היה הסרט הישראלי החשוב הראשון שנוצר בעקבות ספר ביחד עם "ניני" בכיכובו של אריק איינשטיין החשוב הרבה פחות מאותה השנה.

הסרט הצטרף לספר כאחד היסודות האמנותיים הבולטים שהזינו את המיתוס של הפלמ"ח כהתגלמות של הישראלי היפה.אז מה יותר מעניין? הספר או הסרט?

פוצ'ו ענה תשובה מפורטת: "אהבתי את הספר 'חבורה שכזאת', אבל לא את הסרט. העלילה עוסקת בפלמ"חניקים בני 18 ומי שלוהק לתפקיד הראשי הוא בומבה צור שגם לא היה קרוב לגיל הזה".

האמת היא שבומבה צור היה זה שליהק את עצמו לתפקיד.

בזמן שפוצ'ו לימד חקלאות וטבע בכפר גלים הגיע השחקן בומבה צור, ידידו למסקנה שהוא בעצם במאי ושיוסי פס הפלמחניק השמן שמסדר את כולם הוא דיוקן מדוייק שלו עצמו. בתחילה הוא ניסה לארגן הצגה בעניין ביובל של קיבוץ עין חרוד ובתור מחזמר ב"הבימה" אבל ללא הצלחה מיוחדת. לבסוף החליט שהכי טוב ללכת בגדול בסרט. והבטיח לפוצ'ו שיתחלקו ברווחים. פוצ'ו הלווה לו כסף לסרט וכתב תסריט בעצמו. אולם זה עבר שינויים דרסטיים שכללו תוספת \ סצינה של העלאת מעפילים וכמה קרבות. הרצף הפנימי של היצירה המקורית נפגע אנושות.

פוצ'ו: המפיק נבון קיבל תסריט מבומבה צור, הלך למבקר קולנוע ואמר לו: במקום שתקטול אחר כך תתקן עכשיו את התסריט. וזה אכן תיקן –לא בחינם. ואחר כך הלך לשני ולשלישי. ואחרי שעבר שמונה תסריטאים שהכניסו שיפוצים שונים ומשונים בתסריט יצא משהו איום ונורא. ורק בגלל שהעורך דוד פרלוב השמיט ממנו כל מיני קטעים, זה הציל אותו קצת. לא יותר מדי.הסרט נכשל מסחרית. אך הייתה לו השפעה גדולה. במשך שנים רבות הוא היה מוקרן בקביעות בטלוויזיה מידי יום העצמאות.

קטע מתוך הסרט

המבקר משה צימרמן בספרו "אל תגעו לי בשואה" מקדיש מקום רב ואנרגיה עצומה להתקפות על הסרט שמהקריאה בספרו אפשר לקבוע כי מרט את עצביו של צימרמן באופן מיוחד עם תמונת "הצבריות" שהוא מציג. הוא טוען שלסרט ולספר שעליו התבסס הייתה השפעה גדולה על עיצוב תמונת עולמם של רבים מאלה שגדלו בארץ בשנות החמישים והשישים. אלה ראו את החברה הישראלית כאוסף של צברים עוקצניים, שובבים ונועזים, המשמשים כמושא לקנאתו של מי שנולד מוקדם מידי או מחוץ לגבולותיה של ארץ ישראל. וכתוצאה נידונו לא להשתייך לעולם הצברי הנכסף.

"חבורה שכזאת" לדעתו צריך להיחשב ל"סרט הבורקס" הראשון מאחר שבו מופיעה אחת הדמויות המזרחיות הראשונות בקולנוע הישראלי יוסיניו שהוא גם זה משמיע לראשונה את המושג בורקס בקולנוע הישראלי.

נראה שעיקר זעמו של צימרמן יוצא בניתוח הביקורתי על העובדה שהאנשים המבוגרים הגלותיים מחו"ל כמו הקיבוצניק גוטהרץ מעריצים כל כך בספר ובסרט את הנוער הפלמחניקי, הערצה שניתן להעריך שלדעתו לא הגיעה להם כלל וכלל. צימרמן מסביר כי במרכזו של הסרט תפיסת עולם ואמונה כי כל אחד רוצה יכול וחייב להיקלט באותה החברה. וזאת חרף העובדה שבמבט ראשון היא מצטיירת כסגורה בררנית ומערימה קשיים בפני אלו החפצים להפוך חלק ממנה. לראייה מביא הסרט את סיפור תהלך היקלטותו של יוסיניו המזרחי בגילומו של יוסי בנאי בקרב החבורה.

המסר הזועם של צימרמן הוא שהסרט הוא גרוע ומסוכן גם כי נשא מסר של חברת "כור ההיתוך" שמעוניינת לקבל את כולם. צימרמן ממשיך וקובע שחבורה שכזאת היה מקור השפעה מכרעת על הסרט מפורסם של אורי זוהר "מציצים" (המופיע בעטיפת ספרו עדות לחשיבותו המרכזית בעיניו) שבו זוהר וחבריו הם לדעתו למעשה חיקוי של חבורת הפלמחניקים החברמנים של חבורה שכזאת ומנסים לחיות על פי המודל שהם מציגים בהתגודדויות ארוכות של החבר"ה, במיני קומזיצים על החוף, בניסיונות למצוא נשים ומזונות שימתיקו את תוגת הבדידות ובאופן כללי מנסים לשחזר את ההווי המוצג בספר ובסרט "חבורה שכזאת" על חוף תל אביב.בעקבות הנסיונות "להסריט את "חבורה שכזאת" נכנס בפוצ'ו חיידק הקולנוע והוא נסע ב-1962 ללמוד תסריטאות בלונדון. כשחזר יצר סרט לילדים בשם "אולי תרדו שם" (בבימוים של פוצ'ו ואמציה חיוני 1964) ובהשתתפות אורי זוהר ועודד קוטלר ואריק איינשטיין וכל מיני ילדים מתנדבים וקשישים . הסרט תיאר את הרפתקאותיהם של חברות ילדים שמסייעים לנווד זקן (השחקן החובב יהודה גור אריה) לבנות ספינה על גג של בית. הם משיטים את הספינה וזאת מתנגשת בסירה אחרת ושוקעת. אך הסרט המעניין והמוזר נכשל מסחרית ופוצ'ו החליט לחזור לעולם הספרות.

פוצ'ו בימי צקלג

ס. יזהר

...אתה מכיר את פוצ'ו ? היציג יודקה לפני ברזילי ,בכל דקדוקי הטקס, בחור גזוז ,ראשו מצמיח ראשי מסמרים, ולחייו מגודלות ספיח זקן שחור, רבוץ לרגליהם בשוחה שאצל שדה –הקברים לפניו מוצב המקלע –" "מה נשמע ? אמר לו ברזילי ברכת נימוסין –"כלום " השיב הלה לשלום-אין פרנסה " ואחר כך הפנה גבותיו אל יודקה –"מה עם הנבלה " –"הנבלה? " –ההוא .המצרי. –אה ,ההרוג" שוכב. "לעזאזל" מסביר פוצ'ו לברזילי " אני מצאתי אותו .כאן שכב סרוח כל הלילה. ולא ידעתי. האיר הבוקר והנה הוא מונח. ימח שמו. מעוקם כאילו היה זוחל, תקוע בין הקברים כאילו יצא מאחד. אי אפשר היה לסבול. תפסתי אותו ברגליים, יהיה מה שיהיה, אמרתי, הפסקתי לנשום, וגררתי את הזה לאחור. מסריח וגועל עד להקיא ....". ( מתוך "ימי צקלג " מאת ס. יזהר " ע' 766 ) .

ספרו השני של פוצ'ו "אני פחדן אני" (הוצאת מסדה 1966) תיאר את אנשי חבורה שכזאת בקרבות במערכת חרבת "מחז" בנגב הספר הוא ההמשך הישיר של חבורה שכזאת ומופיעות בו אותם הדמויות. מעניין שהפלמחניקים שמתוארים בספר ובראשם המחבר פוצ'ו הם אותם אנשים שהשתתפו בקרבות בנגב שאותם תיאר ס.יזהר בספרו הענק והמפורסם הרבה יותר "ימי ציקלג" ספר של 1156 עמודים הארוך ביותר בספרות העברית שיצא לאור בשני כרכים כבדים ב1958. הספר שנכתב ממש במקביל אך שיצא לאור שנים לפניו. הוא הספר השונה ביותר האפשרי מספרי "חבורה שכזאת" ברצינותו ובכובד הראש שבו.

יזהר בכל אופן הכניס את פוצ'ו וחבריו כדמויות ל"ימי צקלג", אלא שמי שקרא את שני הספרים לא יאמין שהמדובר באותם האנשים."ימי צקלג" של יזהר הנחשב ליצירת מופת של הספרות העברית מתאר שבעה ימים בחייהם של קבוצת חיילים המסתערים וכובשים גבעת חרסית החולשת על שדה תעופה החיוני לשחרור הנגב. והסיפור מתואר במבנה של מונולוגים פנימיים של החיילים.

פוצ'ו עצמו מופיע בו לקטע קצר וביזארי באופן מיוחד של הומור שחור משחור שבו הוא מתואר כתקוע עם גופה מרקיבה ומסריחה של הרוג מצרי ומחפש דרכים שונות ומשונות כיצד להיפטר ממנה, קטע שאינו זוכה לחיבתו של פוצ'ו האמיתי שאינו מזהה את עצמו עם הדמות ב"ימי צקלג". בשני הספרים מתוארות אותן התקפות אכזריות על אותה הגבעה –חרבת מאחז –בנגב החולשת על שדה תעופה (היא עברה שש פעמים מדי ליד במאבק בין הישראלים והמצרים) וכמו ימי צקלג גם הוא ערוך כסדר הימים. אך כאמור קשה להעלות על הדעת שני ספרים שונים יותר. פוצ'ו: גיבור הספר שהוא אני חשש שהוא יפחד מאוד בקרבות ולכן הספר נקרא כפי שהוא. אבל כשהגיע הרגע הוא דווקא היה אמיץ מאוד. סחב פצועים ונשאר על המשלט. כך שכל הקוראים מבינים שבוודאי היו עוד "פחדנים" כמוהו. כמו בשיר "אליפלט" טמבל טמבל טמבל הוא זה שזחל מול האש וזרק את הרימון. אבל נכון הוא שרוב הסיפורים האחרים של התקופה היו יותר הירואיים. אני כתבתי על מה שהיה בלי להשוויץ כמו שזה היה באמת. יש דמויות שמופיעות גם אצלך ב"חבורה שכזאת" וגם אצל ס. יזהר? פוצ'ו: פוצ'ו הדמות הבולטת מחבורה שכזאת בימי צקלג זה מם כף שנקרא אצלו גידי ואצלי נקרא גדי. כל שאר הדמויות מופיעות בשמות אחרים אבל רוב הדמויות שמופיעות אצלי מופיעות גם אצלו. אבל הן שונות מאוד. מה אתה חושב על "ימי צקלג" ? פוצ'ו: קראתי אותו אבל הגיבורים שלו זה לא אנחנו, אלו לא החברה האמיתיים שהיינו שם והלכנו לקרב, הם כולם ס.יזהרים קטנים .הפוצ'ו שמופיע אצלו זה בכלל לא אני, זה מישהו אחר לגמרי שנושא את אותו שם. אין לי מושג מאיפה הוא לקח אותו. ידעת שהוא כותב על פרשת הקרבות ההיא?פוצ'ו: במהלך הכתיבה של "אני פחדן אני" נודע לי שהוא כותב ממש במקביל את ימי צקלג. הוא היה אז חבר כנסת והיה לו הרבה זמן פנוי ככל הנראה אז. קראתי פרק ממנו שהופיע בעיתון תוך כדי כתיבה ואז עשיתי עימו תחרות בלי שהוא בכלל ידע מי יגמור קודם והוא ניצח ובגדול כי הוא היה חבר כנסת ולא היה לו כלום מה לעשות והוא היה פנוי הוא גמר את הספר של 1158 עמודים בזמן קצר יחסית. אם היו שמים אותי בכנסת הייתי גומר לפניו. הספר שלי פורסם רק שבע שנים אחריו ומעולם לא זכה לאותה תשומת לב, אם כי לדעתי הוא הרבה יותר אמיתי. הוא היחיד בטרילוגיה שלא הוסרט. והייתי שמח אם היו מסריטים גם אותו יום אחד. **אלא שלמרות שבדיעבד ברור שפוצ'ו כתב את הספרים המצליחים ביותר מבחינת המכירות על הפלמ"ח וספרו "אני פחדן אני" הוא למעשה האחרון שנכתב למשך שנים על מלחמת העצמאות עד שהופיעו ספריה של נתיבה בן יהודה בשנות השמונים, הוא לא באמת הוכנס למועדון האקסקלוסיבי של סופרי הפלמ"ח "שהיו מי שכינו אותם "פייטני החאקי".

יוסלה איך זה קרה

"הרומאן מתאר בתנופה רחבה קטע –חיים אותנטי שמציאות ודמיון-יוצר משמשים בו בהרמוניה. חיי קיבוץ ספר צעיר שחבריו מתלבטים בבעיות ביטחון, חברה, גיבוש ומילוי חייהם בתוכן מספק. ההומור הציבורי מוסיף גוון של שובבות, שיקסום לקוראים הצעירים, גלריית הדמויות מוצגת בבהירות מפתיעה ומסייעת לקורא להכיר את דמות על ייחודה וחולשותיה. היצירה מצטיינת בערכים אנושיים ולאומיים ויש בה אהבת מולדת פשוטה וטבעית. הספר יעניק לקוראיו הנאה רבה שמהולה בחומר למחשבה. (נימוקי של צוות השופטים, אוריאל אופק' א"ב יפה ומ.גיורה שזיכו את כתב היד של "יוסלה איך זה קרה" בפרס אקו"ם לשנת תשל"ב).

הספר השלישי בטרילוגיית "חבורה שכזאת" יוסלה-איך-זה-קרה: רומן בתולים (1973 הוצאת מסדה) שהוסרט גם הוא וזכה לפרס גם הוא פרס אקו"ם. ומתאר הווי של קיבוץ צעיר והורמונלי בשם תל מוץ בשנות החמישים שאליו מגיעים גיבורי "חבורה שכזאת" לאחר סיום מלחמת השחרור . הספר עוסק בין השאר בצעירה עירונית בלונדינית המגיעה לקיבוץ של האקס פלמחניקים וגואלת את כל גברברי הקיבוץ מבתוליהם. עוד סיפור עוסק בחיזוריו העקשניים של יוסל'ה אחרי צעירה שמסרבת לחיזוריו התכופים ומסרבת להיהפך לבת זוגו אבל הוא מסרב לאמר נואש. פוצ'ו: הספר מבוסס על חוויותיי האמיתיות בקיבוץ ששהיתי בו "נתיב הל"ה בשנות החמישים. קצת אחרי שעלינו על הקרקע. יום אחד הגיעה בחורה שחקנית נחמדה כזאת. ותוך חודש היא שכבה עם חצי מהמשק. אני אומר חצי מהמשק כי החצי השני היו בנות. איך שהיא הגיעה אלינו החבר'ה הריחו שזאת מישהי שאפשר לשכב איתה. אמנם היו לנו חברות הבנות הפלמחניקיות שהיו איתנו אבל הן לא הבינו אותנו כמו שהיא הבינה. ואז אחרי חצי שנה, מישהו הלשין וכינסו כינוס דחוף בועדת החברה של הקיבוץ, והחליטו שלאחת כזאת אין מקום אצלנו בקיבוץ כי היא מקלקלת את הבנים הטהורים. אם זה היה תלוי בי לא רק שלא הייתי מגרש אותה אלא הייתי נותן לה להדליק משואה ביום העצמאות כי אנחנו חזרנו בתולים ממלחמת העצמאות. בחורים צעירים שלא ידעו איך לגעת בבת. באותם ימים לא היה מקובל לשכב סתם כך עם בת אלא אם הייתה חברה שלך ורצית להתחתן עימה. נכון גרנו ביחד בנים ובנות בחדר אבל היו כללים ברורים מאוד. מה שהיה חשוב היה טוהר הנשק וטוהר המידות. לפעמים בשמירות היינו מחכים עד שהבחורה שלידינו תירדם קצת כדשי לשלוח אליה ידיים אבל לא יותר מזה. לא מזמן דיברתי עם חיים חפר ואמרתי לו שמכל השירים שלו אני אוהב שורה בשירו "דודו" "ועת הקיפוהו בנות עד צוואר, צחק הוא עד לב השמיים" איזה יופי איזה תיאור ציורי ואז חלף על פניו של חיים ענן של יגון והוא אמר על דודו שהיה חברו הטוב "ואתה יודע מה באמת הכי מצער שדודו מת בתול ". והנה הגיעה אחת ,הגאולה והשמועה עברה מפה לאוזן. האישה הזאת היא הסיפור המרכזי של הספר והסרט וזה יוצא מצחיק עם כי באמת זה היה גם די עצוב. "יוסלה איך זה קרה" הוסרט גם הוא ב-1989 בבימויו של טל רון על דפי תסריט של פוצ'ו . בכיכובו של דב נבון. ואפשר למצוא אותו כמו את שני הסרטים האחרים על פי פוצ'ו במארז סרטים מיוחד.

פוצ'ו חזר להתרפק לימי הפלמ"ח בספרו שאפשר לאמר שהוא הרביעי בטרילוגיית חבורה שכזאת "אהבה בליל הפשפשים" ( הוצאת אורנית ,1993 עם איורים של בנו אורי ויסלר). אוסף של כמאה צ'יזבאטים מימי הפלמ"ח על איך סחבו אז תרנגולות, איך פוצצו מכונית תופת, איך סרסו את מוחמד האנס ועוד הכל בחן ובהומור שישכיב מצחוק את הפלמחניקים שבינינו ואולי גם אחרים.

ההתקפות

בכל זאת לא כל הפלמחניקים והפלמחניקיות הוותיקים התלהבו מתיאוריו של פוצ'ו את הפלמ"ח. לאורך השנים ההצלחה של "חבורה שכזאת" הייתה כזאת שהספר "חטף " התקפות נזעמות מכיוונים שונים. התקפה בולטת אחת הייתה של הסופר הפלמחניק לשעבר יורם קניוק שפרסם בגיליון שבע ימים של ידיעות אחרונות במרץ 87 במלאת 30 שנה לספר התקפה ארסית בשם "פלמ"ח על מקל".

קניוק כתב: "הוצאת מסדה מוציאה לאור מחדש את הספר "חבורה שכזאת" במשך 30 שנה בשלושים אלף עותקים. אני לא מאמין ושאלתי מומחים שאישרו לי שהווי ההכשרה המתואר על ידי פוצ'ו קיבל פתאום תנופה. קניוק התלונן שפוצ'ו סירק את הפלמ"ח במסרק יפה אבל הפלמ"ח המסורק שלו לא היה זה שנלחם בעניות ובמכאוב. קניוק האשים את פוצ'ו שהוא שיפץ את הפלמ"ח והפך אותו לחבורה של נערים יפים וטהורי נפש. "פוצ'ו צייר תמונה ורודה של ההכשרה והמקום הראוי לו הוא בפינת הקיטש של הסלון". מה שבסוף ידעו זה כמה שהיו כולם דומים, חבורה שכזאת כזאת, חברה 'ה נחמדים שהלכו יחד ושתו וגנבו תרנגולות, ורצו למות למען המולדת". האומנם ? כמדומה שהכתבה הנרגזת של קניוק לא מתבססת כל כך על הספר עצמו כמו על עצם פרסומו והצלחתו. עוד התקפה ארסית באה מכיוונה של הפלמחניקית הוותיקה נתיבה בן יהודה ,שגם היא חיברה ספרים על התנסויותיה השונות בפלמ"ח. פוצ'ו : לפני זמן מה פגשתי את נתיבה בן יהודה שאותה אני מכיר מגימנסיה הרצלייה וכידוע לך היא כתבה ספרים משלה על חוויותיה כפלמחניקית שהם לא בדיוק אורתודוכסיים וכללו גם התנסויות מיניות עם אנשי משק שונים שלנו הזכרים הפלמחניקים לא היו כל כך. היא ניגשה אלי בפנים צוהלות ואמרה לי: הא פוצ'ו איזה יופי שאני רואה אותך! איזה צירוף מקרים נפלא! בדיוק אתמול קיבלתי קסטה של "חבורה שכזאת" וראיתי את הסרט. מה אני אגיד לך ?מה אני יכולה להגיד ?חרא של סרט!!! זה מה שהיה הפלמ"ח? רק קומזיצים ותעלולים? ואיפה הקרבות? ואיפה המעפילים שהבאנו! ואיפה הגשרים שפוצצנו!? רציתי להגיד לה שאני לא היסטוריון והספר עוסק רק בפן אחד של הפלמ"ח, בהוואי ועל השאר שיכתבו האחרים. אבל היא הייתה כל כך נסערת עד שלא הצלחתי לענות לה כהלכה. המשכתי להחזיק בדעתי זאת עד לפני כמה חודשים .מה ששינה אותה לבסוף היה מפגשי עם תלמידים בבתי הספר. הסתבר שיש כמה מורות שזוכרות לטובה את חבורה שכזאת וקראו בנעוריהן, ואלו מדרבנות את התלמידים לקרוא את הספר לקראת המפגש עם מחבר הספר. מהמפגש הזה יצאתי לבסוף בהרגשה שאולי מפקדי הפלמ"ח ונתיבה הם אלו שצדקו. כי מי ששואב את ידיעותיו על הפלמ"ח רק מתוך ספר זה לוקה בחסר. עובדה שתגובות התלמידים מאותם המפגשים היו של "איזה כיף היה לכם! איזה חיים עשיתם! איזה קומזיצים " וכו'.כל זה חלחל לתוכי לבסוף ולאחר שנים שלא נגעתי כלל בספר אמרתי לעצמי זכיתי והספר מאריך ימים אז הבא ואשדרג אותו ואשלב בין הפרקים גם פרקי לוחמה שיכולים להצביע עם הפלמ"ח בכללותו. בכתיבה מחדש השתדלתי לשמור על רוח ההומור שציינה את הגרסה הראשונה ,ועם זה ביגרתי יותר את גיבורי הסיפור שהם שוב לא אותם ילדים תעלולנים בלבד מהגרסה הראשונה. הוספתי חמישה פרקים ושדרגתי קטעים נוספים. אפילו העזתי לגלות לבסוף איך היו בפלמ"ח היחסים בינו לבינה וכמעט חשבתי לקרוא לו במהדורה החדשה "מין חבורה שכזאת" אבל בסוף ויתרתי על זה.". וכאמור הספר חושף לבסוף פרט שהיה עד כה סוד כמוס. פוצ'ו : בספר החדש הכנסתי את עצמי כדמות של המספר יותר. במהדורה הראשונה אין לי שם בעלילה עכשיו יש. שמי בסיפור הוא ספי כדי להתאים עם כל שאר היוסים שמופיעים בספר. ומה אתה מתכנן לעתיד ?

פוצ'ו: היום אני מתכנן לכתוב אוטוביוגרפיה שחלק חשוב ממנה יהיה חוויותיי האמיתיות בפלמ"ח ובמלחמת העצמאות ותתבסס על היומן שכתבתי באותה התקופה.

אגב זה נכון שהיית הנהג של יצחק רבין? פוצ'ו: לא נכון. נכון שכתבתי זאת בספר הצ'יזבאטים שלי "אהבה בליל הפישפשים". דווקא הייתי הנהג של האלוף גורודיש בטעות התנדבתי בתקופת הכוננות שלפני מלחמת ששת הימים להיות הנהג שלו. למרות שיצא לו שם של מפקד קשה מאין כמוהו והיה ידוע שנהג שלו שעשה שגיאה כלשהיא היה אצלו מורד מיד מהרכב באמצע הדרך ומתבקש לחזור ברגל לבסיס. איכשהו הוא היה פה ושם אפילו נחמד ודווקא הסתדרנו. אף אחד לא צייץ אז על כך שיש לו נהג מיוחד בכוננות בשביל האישה ונהג מחליף בשביל לקחת אותו חזרה מהליקופטר. הוא היה גיבור ישראל אז.

פעם ביקשתי חופש והוא הבטיח לסדר לי בתנאי שאכתוב המנון לחטיבה 7 לרגל ביקור של רבין כתבתי בבית הראשון "ענן אבק עלה אל הרקיע ורעד אדמה מהר להר" לבית האחרון היה סיום אוטופי: "בבוא השלום הטנקים עוד ימשכו מחרשות בסיני. "אבל גורודיש לא אהב את השינוי מארטילריה לחקלאות ונאלצתי לשנות גירסה בפקודה. (את ההמנון המלא תוכלו למצוא כאן).אז מה לך וליצחק לרבין? איך נולד הסיפור הזה? פוצ'ו : באמת הסעתי את הרמטכ"ל רבין שלידו אגב גרתי כילד קטן ברחוב המגיד בתל אביב במשך חמש דקות תמימות מיד עם תום מלחמת ששת הימים ביחד עם גורודיש בדרך עפר מהמסוק אל משטח המסדרים למסדר ניצחון של החטיבה בסיני. לכן יכולתי לכתוב שהייתי נהגו של רבין ואין מה להגיד זאת הייתה אחת התקופות היפות בחיי.

פוצ'ו והגולם

קטעים מסיפורי סדרת הקומיקס "הגולם " שנכתבו בידי פוצ'ו

אבל ביקום אחר פוצ'ו בהחלט היה הנהג של יצחק רבין במשך שנים. פוצו' מופיע כדמות בסיפור ההיסטוריה החלופית "הגולם" ששם הוא היה נהגו של יצחק רבין גם במלחמת השחרור וגם במלחמת ששת הימים ,כפי שלא היה מעולם בעולם שלנו. אחת הסיבות להופעתו כדמות היא במחווה לקודמו של אורי פינק ככותב קבוע ב"מעריב לנוער" שעסק ראשון בסדרת "איה הג'ינגית" שלו במגוון הנושאים שבהם עסק פינק שנים מאוחר יותר בסדרת "זבנג" שלו על מורים מוטרפים ותלמידים מוזרים בבית ספר עירוני.והייתה כאן גם מחווה לקריירה האמיתית של פוצ'ו ככותב אמיתי של סיפורי קומיקס בעיתוני ילדים כמו "דבר לילדים " ידיעות אחרונות לילדים " ו"פילון ".

והנה פרק מתוך הספר "הגולם " העוסק בפוצ'ו

הגולם בדרך בורמה

לאחר שפיטר את חנוך שכר רשף את הכותב הצעיר ישראל ויסלר המוכר יותר בכינויו פוצ'ו, וזה יצר עבורו תדמית חדשה ל"גולם". "יוסי הוא חבר צעיר בהכשרה בקיבוץ אי שם בדרום הארץ. רוב הקיבוצניקים מזלזלים בו וחושבים שהוא אינו אלא נער לא יוצלח. איש מהם אינו יודע שלאמיתו של דבר יוסי הוא הוא "הגולם", הלוחם האמיץ למען היישוב, שהראה את נחת זרועו לאלפי ערבים ובריטים ועזר לאלפי מעפילים להגיע אל חופי הארץ". (מתוך "הגולם בערבות הנגב", חוברת 293 , 1948) בסיפורים אלה הפך יוסי הילד לנער יוסי הפלמ"חניק. המוטיבים של ה"אקשן" והפנטזיה, שהיו מרכזיים כל כך ביצירותיו של קורצברג, צומצמו, ואת מקומם תפסו התעלולים ומעשי הקונדס של יוסי וחבריו בקיבוץ. רק מדי פעם הופרה שגרת הנערים והם נקראו להשתתף בפעולות של הפלמ"ח נגד הבריטים והערבים, שבמסגרתן נאלץ יוסי להפוך לגולם. אך דומה שפוצ'ו לא הרגיש בנוח עם הדמות הפנטסטית של הגולם והעדיף להשתמש בה מעט ככל שיכול – דבר שכמובן לא מצא חן בעיני הקוראים וגם לא בעיני רשף. הוא פיטר את פוצ'ו בסוף שנת 1949. מספר פוצ'ו: "את אוריאל רשף פגשתי בתל אביב ב-1947. בדיוק סיימתי אז את גימנסיה הרצליה וחיפשתי מה שקוראים היום 'ג'וב'. רשף חיפש מישהו שיכול לצייר ואולי גם לכתוב, ולאחר פגישה קצרה במשרדו הוא קיבל אותי לעבודה. בתוך זמן קצר התברר שאין לי כישורים של צייר, ורשף הורה לי להתמקד בכתיבה. את הציור, הוא אמר לי, תשאיר לי. כתבתי סיפורים על הגולם בפלמ"ח, בהכשרה, בקיבוץ ועוד. המשכתי בזה כל זמן מלחמת העצמאות. ביד אחת אחזתי בקת הרובה – או בהגה בימים שהסעתי את יצחק רבין – וביד השנייה בעט. תיארתי את הרפתקאותיו של הגולם בקרבות מסביב לירושלים בסיפור שהיה פופולארי במיוחד ואותו זוכרים רבים מבני התקופה " הגולם בדרך בורמה " ובו תיארתי כיצד דרך בורמה שהצילה את ירושלים מהכיתור והמצור מתגלית בידי הגולם ושני ידידים פלמחניקים, גידי ויוסקה, תוך כדי מסע הרפתקאות לילי רגלי עמוס סכנות במרוץ כנגד הזמן וכנגד שדים ערבים שונים שמנסים לבלום את השלישייה, לפני שהערבים יחריבו את ירושלים כולה.

והיו גם סיפורים על הגולם בעמק הירדן ובנגב, במקומות שבהם אני נלחמתי. כמובן שהסיפורים היו על מה שהקהל רצה לקרוא. יחידות חמושות של אלפי ערבים מתנפלות על יחידה זעירה של פלמ"חניקים עשויים ללא חת, ואז ברגע האחרון, כשהכול נראה אבוד, מופיע הגולם ומחסל את הנבלים הערבים. היה גם סיפור אחד שבו הגולם שימש כנהג של רבין. תוך כדי נסיעה צץ פתאום כוח ערבי ממארב בצד הדרך ומסתער על הג'יפ שבו נסעו. לאחר מאבק ממושך הם כמעט מצליחים להרוג את רבין, אבל הגולם כמובן מציל אותו ברגע האחרון. רבין לא אהב את הסיפור הזה. בכל פעם שילדים היו מזכירים אותו בפניו הוא היה נעשה אדום, אבל הוא נרגע קצת לאחר שהבין עד כמה ילדים נהנים ממנו. אגב, זאת היתה אחת הפעמים הראשונות, ואולי הפעם הראשונה ממש, ששמו של יצחק רבין הופיע בכלי תקשורת כלשהו. אחר כך אני ורשף הסתכסכנו, הוא לא רצה לשלם לי את ההעלאה שביקשתי, וחוץ מזה אני לא ראיתי את עתידי בכתיבה אנונימית על אדם חסר פרצוף, אז עזבתי את 'הגולם'." א"א: "איך אתה רואה את התקופה הזאת בחייך?" פוצ'ו: "בדיעבד, היה משהו טהור ותמים בגולם. משהו שאתה לא נתקל בו בדמויות הגיבורים שהנכדים שלי אוהבים למשל. אתה יודע מה? אני חושב שבאיזשהו אופן כשסיפרתי את עלילותיו של הגולם בסוף שנות ה-40 אולי ביקשתי להציג דרכו את הדמות של ידידי יצחק רבין. כשאני חושב על זה, יש ביניהם הרבה דמיון." (מתוך ראיון עם ישראל ויסלר). בראשית שנות ה-50 נפתחה תקופה חדשה בחייהם של רשף והגולם

ביבליוגרפיה יוסי בן –ברוך "מתל –צקלג " ועד ציר עכביש ": וריאציות אישיות " עיתון 77 פברואר 1984 ישראל ויסלר פוצ'ו "המורה שמילקיהו בספרות ובמציאות "ספרות ילדים ונוער חוברת 118-119 מרס 2004. ע' 25-28. הבלוג של פוצ'ו חבורה שכזאת היינו הפתיחה של "חבורה שכזאת היינו" פוצ'ו באתר הפלמ"ח פוצ'ו בלקסיקון הסופרים בהווה פוצ'ו בלקסיקון הסופרים פוצ'ו באתר דף דף פוצ'ו בהוצאת כתר ראיון עם פוצ'ו פוצ'ו עונה לשאלות של ילדים קובי קמין על פוצ'ו דיון על פוצ'ו פוצ'ו וחטיבת יפתח משה הרפז על פוצ'ו וס.יזהר הסרטים של פוצ'ו מארז הסרטים של פוצ'ו מארז סרטי פוצ'ו מסביב למדורה פזמון על הפלמ"ח פוצ'ו בקומיקס "הגולם"איפה הן החבורות ההן

נספח

קטע הומוריסטי של פוצ'ו הלקוח מספר "איה הג'ינגי'ת שלו " האח הקטן והאמיץ" ושבו יש מעין סיכום לקהל הרחב לגבי כל מה שיש לו להגיד על הפלמ"ח. 

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת אלי אשד