דיוקנו של סופר כבן להוריו


התמונה של נורית גוברין
35 צפיות

א. חשיבותה של ביוגרפיה

דומה שאין מחלוקת על חשיבותם של בית ההורים ומקום ההולדת להבנת יצירתו של כל יוצר, וכבר אמר גתה: "אם רצונך להכיר את המשורר – לך אל הארץ שבה התגורר". כל זה בתנאי, שמתחקים אחר עקבותיו של קשר זה במלוא הזהירות והאחריות, ושומרים על החוקיות הקבועה המתקיימת ביניהם: אין ללמוד על הביוגרפיה של היוצר מיצירתו, אבל הכרת הביוגרפיה של היוצר מעמיקה את הקשב ביצירתו.

וכן: הכרת הביוגרפיה של היוצר אינה ערובה להבנת יצירתו, אבל בלעדיה תהיה הבנתה – חלקית ופגומה.

במחקר הספרות העברית, במיוחד זו שנכתבת בין כתלי האוניברסיטאות, עדיין אין ניתנת תשומת לב נאותה לפן זה של הקשר ההדוק שבין הביוגרפיה של היוצר ליצירתו. כתיבת ביוגרפיה של סופר עדיין אינה נחשבת, כנושא לעבודת דוקטור, גם מכיוון שאין בה "תיזה". הדוקטורנטים לספרות, אותם "הפועלים החרוצים, הטבעיים", שמן הראוי היה שיקדישו לביוגרפיה את מיטב זמנם, כישרונם וחריצותם, נרתעים ממנה. המעטים, שבכל זאת דבקו בה, הכניסו אותה "בדלת האחורית", תוך תשלום "המס" האקדמי הנדרש, כדי להכשיר ביוגרפיה לבוא בקהל עבודות הדוקטור. ספרים מסוג זה שהתבססו על עבודות דוקטור, גילו את "פרצופם האמיתי" – ביוגרפיה של סופר עברי, רק לאחר שאושרה ה"תיזה" שלהם. חוקרים אחרים, כתבו ביוגרפיות רק לאחר שהשתחררו מחובותיהם לתארים השונים באקדמיה ונעשו עצמאיים. על כך כתבתי לא מעט בהרחבה, ודברי כונסו בספרי ובמחקרי, בתקווה שהמצב ישתנה. עד היום – זה לא קרה. למותר להוסיף, שהכוונה תמיד ליוצרת וליוצר כאחד.

ב. משפחת הסופר

כאן המקום ללכת עוד צעד קדימה בדרישה זו של ההיכרות עם הביוגרפיה של היוצר, ולהדגיש את חשיבותה היתרה של ההיכרות עם משפחת הסופר, כאחד התנאים המרכזיים להעמקת הקשב ביצירתו. היכרות קרובה עד כמה שהדבר אפשרי. היכרות מכל המקורות האפשריים: העובדתיים-חיצוניים והספרותיים-פנימיים. היכרות שתביא ליכולת לשׂרטוט "דמות עגולה", מורכבת ומלאה עד כמה שאפשר, של הורי היוצר ובני משפחתו האחרים לרבות מערכות היחסים ביניהם. בביוגרפיות של סופרי-העולם, נעשה מאמץ רב להכיר את הורי הסופר ולנתח את השפעתם עליו ועל יצירתו, כמוסכמה ששוב אינה צריכה ראייה, אביו של קפקא, למשל. לא כך בספרותנו. עד כמה שהדבר נראה מוזר, אמת בסיסית זו, מיושׂמת בחלקה, אם בכלל, במחקרים על יצירותיהם של סופרים עבריים וישראליים. שמו של האב נזכר אמנם לעיתים קרובות, ופה ושם גם שמה של האֵם, ואִם המוצא הוא ממשפחה בעלת-שם, נזכרים גם כמה דורות אחורנית, תוך ציון פעלם התורני, הספרותי או באחד התחומים האחרים. אבל כאן בדרך כלל נעצר המחקר. הוא מסתפק בהזכרה סתמית של שמות ושושלת היוחסין, בלי התעמקות נוספת. האִם אפשר להבין את יצירתו של יוצר מבלי להכיר את הוריו? את יחסיו עם הוריו? את מקומו במשפחה? את היחסים שבין ההורים לבין עצמם? את יחסיו עם אחיו? את האווירה בבית? – כל אלה הם מנושאי כתיבתו המרכזיים של כל יוצר, בגלוי או בסמוי, במישרין או בהסוואה. גם במקרים שהיצירה היא כביכול, על נושאים רחוקים, זרים, שונים, שאינם נוגעים ישירות ליוצר, בסופו של דבר, יש בהם "הרחקת עדות". היוצר תמיד כותב על עצמו, מתוך ניסיון חייו האישי. כוחו האמנותי הוא בכך, שהוא מצליח להפוך את "הפרטי למשותף לרבים" כביטויו הקולע של ג. שופמן.

ג. התובנות של יוסף קלוזנריוסף

יוסף קלוזנר

אולי אני מתחייבת בנפשי, כשאני מעיזה להזכיר כאן את יוסף קלוזנר, אבי ההיסטוריוגרפיה של הספרות העברית, ולהסתמך על ספרו 'ההיסטוריה של הספרות העברית החדשה' על ששת כרכיו. בספרים מונומנטאליים אלה, שבהם הניח את היסודות המוצקים להיסטוריה של הספרות העברית החדשה חש בחשיבותם של ההורים בהתפתחותו של סופר ויצירתו. חולשתו הייתה בכך, שניסח תובנה זו בנוקשות, ללא גמישות, בצורה ישירה ובוטה, עד כדי אבסורד. ניסוחיו אלה הופנו כנגדו, כבומרנג, ושימשו כלי ניגוח כנגד כל שיטתו "הביוגראפיסטית", כביכול. כביכול, משום שהאשימו אותו שהעדיף את הביוגרפיה על ניתוח היצירה, ואת תיאור הרקע ההיסטורי על התעמקות במשמעותה. אנשי "מדע הספרות", לקחו את "החולשה", העמידו אותה במרכז, והלעיגו עליו. כביכול, כל דרכו מבוססת עליה.

נוקשות זו, אכן הייתה שלא במקומה, ושימשה, כאמור, לניגוח אישי כנגד כתיבתו בכלל. זאת, במקום לראות בה דווקא את הצדדים החיוביים: עצם העובדה שהתעניין ב אֵם, היתה חריגה, שכן במרבית המקורות, טרחו לציין את שם האב בלבד. זאת מתוך הנחת היסוד, שהחינוך בבית מילדות, שנעשה בידי האֵם, משאיר את רישומו על הבן לכל חייו. בהמשך לכך, דאג יוסף קלוזנר להתחקות אחר אשתו של הסופר: מוצאה, משפחתה, חינוכה, השכלתה ואופייה, מתוך הכרה, שגם היא משפיעה על כתיבתו. הנצחת דמויות הנשים המקיפות את היוצר, צריכה היתה להידרש לשבח ולא לגנאי. ואם נדרשה לגנאי בתקופת "הניו קריטיסיזם", שבה תבעו "לסלק את היוצר מיצירתו" ולהתרכז אך ורק בה, כאילו שהדבר אפשרי, הרי היום, בוודאי צריכים לחזור לקלוזנר ו לשבח אותו על שדאג שלא להעלים את האם והרעיה, ונתן להן מקום נכבד בהשפעתן על היוצר ויצירתו. "הנשים" בחיי היוצר, היו חשובות תמיד, ולא רק בעידן הפמיניסטי, מן הבחינה הפסיכולוגית. בתנאי, כמובן, שהקישורים והמסקנות ייעשו בכל הזהירות הראויָה.

התיאוריה שלו הייתה, אם להציגה בפשטות, אם לא לומר בפשטנות, שלכל יוצר גדול צריכים להיות הורים בעלי אופי מנוגד, אב רך ואֵם נוקשה או להיפך, וכן צריכים להיות ניגודים בהשכלתם וביחסם לבנם. אִם אין לו ידיעות על אחד מהם, הוא "מניח" שכך היה במציאות של אותו בית-משפחה. רק על רקע ניגודי אופי כאלה בין האֵם והאב, נולדת ומתפתחת אישיות-בלתי-מצויָה, רק בבית כזה גדֵל - אדם גדול.

כך למשל, עשה יוסף קלוזנר, מאמץ גדול לאיסוף ידיעות על אמו של שמואל דוד לוצאטו (שד"ל), ולהשפעתה המרובה על גידולו, חינוכו, והתפתחותו של בנה, והקדיש לה פרק נרחב ומפורט (היסטוריה, כרך ב', עמ' 53 – 58). וכך ניסח את הכלל באותו חוסר גמישות שאיפיֵן אותו ביחס לאמו של הסופר שמואל יהודה ראפופורט: "ואם יש לנו כלל גדול, שכל אדם גדול יש לו אֵם יוצאת מן הכלל, אפשר מאד, שאף אמו של שי"ר היתה אשה מצוינת ברוחה, אלא שלא לימדו אותה כלום ולא נתנו לה אפשרות להצטיין" ('היסטוריה', כרך ב', עמ' 218)

וכן: "יוסף פרל היה בן יחיד לאביו ולאמו שהיו – כאבותיהם של רוב האנשים המצויינים – שני הפכים. אביו, ר' טודרוס פרל היה אדם בעל-אופי: תקיף, קשה ובלתי-נוח לבריות, ולעומת זה היתה אמו מרים, אשה רכה, נוחה סבלנית, בעלת מזג טוב וחלש. והתמזגותם של שני הפכים אלה בנושא אחד היה יוסף בנם יחידם." (היסטוריה, כרך ב', עמ' 285).

דוגמה נוספת ואחרונה כאן: בפרק על ר' מרדכי אהרן גינצבורג (ראמ"ג): "ואמו היתה אשה פשוטה, רכה וטובת-לב ואדוקה מאד. ומיוחסת גדולה היתה [ - - - ] היא היתה, איפוא, ההפך מבעלה שהיה אישיות חזקה ולא רכה ביותר, ואף אדוק ביותר לא היה. ומשני הפכים כאלה של אָב ואֵם מנוגדים באָפְיָם יוצא כמעט תמיד בן בלתי-מצוי." (היסטוריה, כרך ג', עמ' 122).

כשאינו מצליח לגלות דבר על האם, נמצאים אצלו משפטים כגון: "על כל פנים קשה לדעת אם אדם גדול זה [הכוונה למשה ליל לילינבלום (מל"ל) היתה לו גם אֵם מצויינת, כרוב הגדולים בעולם. " (היסטוריה, ד', עמ' 193).

דוגמאות נוספות פזורות לרוב, בששת הכרכים של 'ההיסטוריה של הספרות העברית החדשה'. כגון: בפרק על אברהם מאפו (כרך ג' עמ' 273 – 274); על יהודה ליב גורדון (יל"ג) (כרך ד', עמ' 305 – 306); על: פרץ סמולנסקין (כרך ה', עמ' 21-20; על יהודה ליב לוין (יהל"ל) (כרך ה', עמ' 119); על מנדלי מו"ס (כרך ו', עמ' 324).

אני מעיזה לטעון, ש"תיאוריה" זו, שהציג בעקביות יוסף קלוזנר, אינה כל כך אבסורדית, כפי שהיא נראית ממבט ראשון, בשל ניסוחיה הנוקשים והחד משמעיים. אמנם צריך לרכך את הניסוחים, למתֵן את הביטחון המוחלט בצדקתה הטוטאלית, ולהסתייג מן "האמת הגורפת" שלה, אבל אין לדחותה על הסף. היכרות קרובה עם הוריו של יוצר ומשפחתו, תגלה, שבמקרים רבים, רבים מאד, יש בה יותר מ"משהו" נכון ואמיתי. ואם אין בה חוקיות גורפת, מסתמנת בה מגמה קבועה שלפיה אכן ההורים הם טיפוסים מנוגדים ביניהם, ומנוגדים ביחסם לבן היוצר. שוב צריך להזהיר מפני פשטנות יתר: לא כל מי שהוריו הם טיפוסים מנוגדים, נהפך ליוצר, אבל רבים מהוריהם של היוצרים הם טיפוסים מנוגדים, ומנוגדים גם ביחסם לבן. וכן, ובעיקר, אין להקיש מן הביוגרפיה על היצירה, והיצירה אינה חיקוי של החיים ואף אינה מממשת אותם בישירות, אבל הביוגרפיה, לרבות ההורים ויחסם אל הבן, מתגלגלת בכל יצירתו, משפיעה עליה ומקבלת צורות רבות, מורכבות ומגוונות. זאת ועוד. מהות הניגודים בין ההורים, היא מורכבת וכיווניה רבים ומגוונים. אין המדובר במריבות, שגם זה קיים, אלא דווקא בהרמוניה השוררת בין בני זוג, שהם מטבעם טיפוסים מנוגדים, אבל גם ניגודים משלימים. דווקא בשל הניגודים, הם מצליחים לשמור על שלום-בית מתוח ומשלים, כשכל צד לומר לחיות בשלום עם הצד המנוגד של בן-זוגו. הבן, הלומד להכיר את הוריו, מגלה עד מהרה את המתח-המאוזן בבית, שאינו תמיד מאוזן, לומד לחיות עמו, מַפְנים אותו, מתמרד כנגדו, משתדל שלא "לתפוס צד", אבל לא תמיד מצליח ומנסה להבין את כולם. אלה רק מקצת האפשרויות הרבות והמגוונות שמזמנת המציאות המשפחתית, ובעיקר הבאות לידי ביטוי רב-פנים ביצירה הספרותית, זו האוטוביוגרפית הישירה וזו הסמויה המרחיקה את עדותה.

ה. הסופר והוריו

אם פעם ייערך מחקר על דמויותיהם ואופיים של הורי-היוצר, יש לשער שהמגמה בדבר היותם "ניגודים" ו"הפכים" באופיים תקבל חיזוק. בינתיים, קיימות רק עדויות פרטניות לא מעטות, של יוצרים על הוריהם, שיש תמיד להאמין להן ולהסתייג מהן בעת ובעונה אחת; של בני משפחה אחרים, ומאגר חיצוני של עובדות, מסמכים, מחקרים וזיכרונות מקריים ומקוטעים.

כאן תובאנה דוגמאות אחדות, מקריות במידה רבה, מתוך מחקרַי שלי על יוצרים שונים. מטרתן להמחיש את טענתי, בדבר חשיבות ההיכרות עם הורי הסופר ומשפחתו להעמקת הקשב ביצירתו, וכן כדי לעודד את המשך המחקר הספרותי בכיוון זה. אני מקווה שלאחר שמַפנים את תשומת הלב לפן זה של המחקר, מוצאים את עקבותיו המרובות בביוגרפיות וביצירות אם לא של כל הסופרים, הרי של רבים מאד מתוכם.

הדוגמאות "האידיאליות" הן אלה שבהן קיימים מקורות "אוביקטיביים" חיצוניים, עובדתיים, לא ספרותיים, על ההורים, ובד בבד, הפיכתם לחומרי גלם ביצירה הספרותית. ההשוואה ביניהם, היא זו המסייעת להעמיק את הקשב ביצירה הספרותית.

מכיוון שניתוח כפול זה, חיצוני וספרותי, מטבעו שהוא מצריך דיון נרחב ומפורט, והמסגרת כאן אינה מאפשרת זאת, תוזכרנה כאן הדוגמאות ברמז, בתמציתיות ובקיצור רב, תוך הפנייה לספרַי ולמחקרַי שבהם נערך דיון זה בהרחבה המתבקשת.

1. צבי אנקורי: "העולמות הסותרים של הורי"

הדוגמה הראשונה שתובא כאן, היא דווקא אחת האחרונות מבחינת זמן פרסומה. חשיבותה בכך, שהיא נותנה ביטוי "לפי תומה", של מי שאינו סופר "מקצועי", אלא היסטוריון מקצועי, וותיק ומיומן, שכרך שני של האוטוביוגרפיה המרתקת שלו, שהיא ספרות לכל דבר, ראה אור לאחרונה. המדובר בספרו של צבי אנקורי: 'כדקל במדבר' (הוצאת כרמל, 2008). הכרך הראשון היה: 'ערמוני אשתקד' (2001). זוהי דוגמה מרתקת למודעות של הבן היוצר לשוני שבין להוריו ולהשפעתו המכרעת עליו. הדגשתו של שוני זה עוברת כחוט השני לאורך כל חייו, בכל ספרו בן 560 העמודים. בין השאר כתב: "רק בחלוף העתים ואני איני נער עוד, יתברר לי שאין הדברים נחצים בקו התפלגות פשטני כפי שנראָה לי בהתחלה, ושהניגודים [ - - - -] , משקפים מחלוקת – ואולי אף מאבק – בין שני בני-הזוג על אופיו הרצוי של ביתם. [ - - -] חשתי בבשרי, בגיל ובמכאוב גם יחד, כי גם גזירה היא שנגזרה עלי וגם זכות היא שעמדה לי להיותי מאגד בקרבי את העולמות הסותרים של שני הורי; שאפילו חברו ההורים יחדיו ודרו זה לצד זו בחייהם, מעולם לא זכו להתמזג מזיגה רוחנית של ממש, בעוד אני מפרנסם בתוכי בשלום וממזגם בתוך אישיותו שלי בהשלמה מלאה ברית עולם." (מתוך "פרולוג" עמ' 4 בספרות רומיות. ועוד שם, במקומות נוספים.)

ס. יזהר

2. ס. יזהר: "תיקון" באמצעות המשפחה

בפרק: "'איך אבא מושיב ילד על קן צרעות?' – בין בן להוריו" שהקדשתי ליצירתו של ס. יזהר, בספרי 'קריאת הדורות', כרך ד' (2008), קראתי לקריאה מחודשת בה. הפניתי את תשומת הלב ל"תיקון" שערך יזהר ביצירתו המאוחרת , החל מ' מקדמות' (תשנ"א) ועד ספרו האחרון, ביחס לעמדותיו הקודמות, בסיפוריו המוקדמים. " תיקון" בשאלות ההתיישבות; היחס לערבים; היחס למלחמות צודקות. "תיקון" במשמעות: ראייה מאוזנת. תיקון זה הושג באמצעות השיבה למשפחה, לדמויות האב והאם, שעמדותיהם היו מנוגדות, בשאלת היחס לערבים, כמו גם בנושאים אחרים ובאופיים: האֵם המעשית, והאב עם אמוֹת המוסר הקיצוניות שלו. על האב, זאב סמילנסקי, העורך את חשבון-חייו העגום, כתב ס. יזהר, שלוש שנים לאחר פטירתו, את אחד מסיפוריו הראשונים: "בוקרו של חלוץ זקן" (1947) שלא כונס. וכן, הפניתי את תשומת הלב, לדמותו של האח הבכור, ישראל. אח נערץ זה, היה, למעשה, נציגו של העולם שיזהר נלחם נגדו: קונה קרקעות מערבים, לא תמיד בדרך הישר; גואל אדמות, מיישב יישובים, נושא ונותן עם העולם הערבי, מתוך עמדה של "הצודקים". זאת ועוד. אותו אח נהרג בתאונת אופנוע בשנת 1941, ומותו ערער את מערכת היחסים בתוך המשפחה. יש בספרי הסבר לשלושים שנות השתיקה של יזהר. הסיפור שכתב יזהר על חווייה טראומטית זו: " סיפור שלא התחיל" (1963) שהתקבל אי הבנה, בחוסר סובלנות, בדחייה, בעוינות. צריך לקרוא שוב, לאור חשיפה זו, כדי להבין את הכאב הרב שבסיפור, ואת ההתמודדות המיוסרת של יזהר, כל ימי חייו, עם פרשת מותו של אחיו, ההרס שחוללה במשפחה ובמקומו בתוכה. המתח הפרטי והאידיאולוגי בין אביו לאמו ועוד הרבה. כל זה הוא לא רק נושא לפסיכולוגים, אלא גם לחוקרי הספרות.

3. חיים גורי: הירושה הקשה

בספר 'אני מלחמת אזרחים', (תשס"ד/2004), שנערך בידי דני הורוביץ, כתב חיים גורי על אביו חבר הכנסת, ויו"ר ועדת הכספים של הכנסת, ישראל גורי: "לוּ חטא במקצת. לוּ היה, לכל הרוחות, פחוֹת צדיק וּפחוֹת ישר וּפחוֹת מסור וּפחוֹת נאמן וּפחוֹת שקדן וּפחוֹת הגון וּפחוֹת איסטניס וּפחוֹת חרוץ!!! לוּ היתה בו קלוּת כלשהי!" ועל אמו, גילה גורי: "אמי היתה בוכה למראה צערם של בני-אדם, אחת היא אִם יהודים הם אִם ערבים. ידעתי, כי הרואֶה כמותה את הדברים, רואה אותם יותר מדי! יותר מדי !!!מי שכך רואה את הדברים מוציא את עצמו מן ההיסטוריה!" (עמ' 22).

"מעולם לא סעדנו סביב שולחן אחד. אמי לא הדליקה נרות. לא שמעתי אגדות משפחה. לא חיבבו עלי דודות ודודים. לא דרכתי על סף בית-כנסת. לא ידעתי למי אני שייך." "אמי מרבה דברים היתה. אבי היה שתקן. כולא פרצי חיבה וזעם שבו" (שם, עמ' 21).

ובשורות הסיום של שירו "מֶלֶךְ" (שם, עמ' 24): "אִמִּי הָיְתָה חוֹלָה מֵרַחֲמִים יוֹמָם וָלַיְלָה. / אָבִי הָיָה צַדִּיק גָּדוֹל, לְצַעֲרִי." ובשירו: "יוֹם שָׁנָה": "הָא, אִמָּא שֶׁלִי, מַה קָּשֶׁה לִי. // הַנְּשָׁמָה שֶׁמִּשֶׁלָּךְ נָתַתְּ בִּי, לִפְנֵי שָׁנִים רַבּוֹת, / הָיְתָה עִסְקָה-רָעָה, [ - - - - ]. // כָּעֵת אֲנִי יוֹדֵעַ שֶׁזֶּה עִנְיָן שֶׁל אוֹפִי / לָקוּחַ מֵרוּחֵךְ. / לָכֵן, אָבוּד לִי."

לדמויותיהם חזר בשירתו ובפרוזה שלו לא אחת, והן מחלחלות בכל יצירתו. כך, למשל, בספרו 'עם השירה והזמן. דפים מאוטוביוגרפיה ספרותית', (כרך א, 2008, עמ' 28) חזר וכתב על אביו ועל אמו: "אבא, איש צדיק מדי, מסור עד התמכרות קשה לעבודתו, היה יוצא השכם בבוקר לבניין הוועד הפועל ושב לרוב לאחר חצות. בית כזה שהיתה בו אמא יפה ובודדה שלא מצאה את עצמה בין הקירות ובין הרהיטים, באי סדר הקבוע ששרר בו; אמא שנשאה ביתמותה איזה סוד שלא נודע לי על גורל אמה שמעולם לא ראיתי את פניה בכל תמונה שהיא; אמא שלמדה באודסה אצל יחיאל הלפרין בסמינר לגננות ולא היתה גננת משום שלא ידעה לשיר. עונש איום כזה."

אין אפשרות להבין לעומקה את יצירתו של חיים גורי על כל שלוחותיה, ואת עמדותיו בשאלות הזמן והמקום, מבלי להכיר כהלכה את דמויותיהם של הוריו ואת האווירה בבית. (ראו בהרחבה בספרי 'קריאת הדורות', כרך ד' בפרק: "חיים גורי: 'ואני רק אורח הממתין בעברית בתחנה'").

4. א. ב. יהושע: "פתאום נראה לי חשוב להתעסק בביוגרפיה"

בדברי "ההקדמה" של א. ב. יהושע "בחיפוש אחר הזמן הספרדי האבוד" לספרו של אביו יעקב יהושע 'ירושלים הישנה בעין ובלב. מבחר כתבים' (תשמ"ח/1988) תאר את המחלוקת בין הוריו על "הספרדיות", שהיתה גם מחלוקת על צורת חינוכו של הבן. בשביל אמו, מלכה לבית רוזיליו, שמוצאה ממרוקו "הקהילה הספרדית הישנה של אבי לא היתה זרה פחות מהיישוב האשכנזי הציוני אשר היה כאן רוב, ובוודאי לא הרגישה כלפי העדה הספרדית מחויבות רגשית מיוחדת. שפתה היתה צרפתית ולאדינו לא ידעה." היא רצתה להתחבר אל "לבה של הארץ שהיה העולם הציוני אשכנזי ולא אל משהו שראתה בו שולי הרבה יותר." ואילו, אביו, יעקב יהושע, קָבָל על כך, שבני עדות המזרח מתרחקים ממקורותיהם ולכל היותר "שומרים בני עדות המזרח אמונים לשוכני עפר". הוא היה קשור להוייתו הספרדית בקשר של מחויבות עזה, ומשך בעצם הווייתו ועיסוקיו לכיוון הספרדי. בה בשעה "שידר מסרים סותרים" שכן לא כיוון "אותנו אל העולם הספרדי שלו כבסיס של שייכות והזדהות בלעדיים". לפי התוצאות, אפשר לשער שהדומיננטיות של האם היתה רבה יותר, כיוון שהחינוך שקיבלו ילדיה היה חילוני-אשכנזי, ולא ספרדי, "הגימנסיה העברית" ולא "תחכמוני", ואפילו לא בית ספר "במעלה". לפי עדותו של הבן היא הכריעה לחינוך שאינו דתי ואפילו אינו מסורתי "היא עמדה על כך" "למרות שהיא עצמה נאמנה מאד למסורת". בדרך זו ספג א. ב. יהושע חינוך חילוני, אשכנזי, סוציאליסטי ברחוב ובבית הספר, שהיו שונים מאד מן ההווי והאווירה בבית, אבל דרו בשלום יחד ובכפיפה אחת. במידה רבה היה ספרדי-דתי בביתו ואשכנזי-חילוני בצאתו.

בתוך שפע הראיונות שהעניק א. ב. יהושע במרוצת השנים, לא הזכיר את אמו. באחת ההתבטאויות הנדירות בתשובה לשאלתו של המראיין, יותם ראובני (24.10.2002): "האם משהו הפחיד אותך בילדותך?" ענה: "ומעבר לגנטיקה האישית שכל אחד מאיתנו נושא בתוכו בביוגרפיה שלו, כנראה שגם אמא שלי הפחידה אותי. ברמה מסוימת אמא שלי הפחידה אותי. זה יותר ויותר ברור לי במשך השנים שאני נושא איזה פחד מסוים שקשור בה. [ - - - ] זה פחד ראשוני. פחד מניכור מסוים ואי שייכות מסוימת שהיא הרגישה בישראל האהובה עליה, והיתה צריכה להסתיר זאת. [ - - -] את הפחד מן הניכור הזה היא אולי העבירה לי. הפחד לאבד הוא עדיין הפחד המרכזי שלי."

דמויותיהן של האב ושל האם מבצבצות תחת הסוואות כבדות ברבות מיצירותיו של א. ב. יהושע, ולאו דווקא ביצירותיו ה"ספרדיות", אלא דווקא במוּקדמות, שבהן הספרדיוּת נעדרת לגמרי. בצורה גלויה יותר, נערך חשבון-נפש נוקב עם דמויותיהן במחזה "חפצים" (1985). זהו מחזה של הכאה על חטא, של הרגשת אשמה כבדה, של הבנה מאוחרת, של החמצת עולמו של האב, והערכה מועטת לדאגותיה ומסירותה של האם. לאורך שנים רבות ניהלו האב והבן דו-שיח גלוי וסמוי באמצעות כתיבתם. "העולם הספרדי האבוד" של האב, יש בו לא רק צוואה לבן, אלא גם מפתח להבנת יצירתו בכל תקופותיה.

(ראו בהרחבה במאמרי: "'סיום מלא מתיקות ואהבה' – בין בן להוריו: א. ב. יהושע", 'עמדה' מס. 19, סתיו-חורף 2008).

5. אהרן מגד: בין פעילות-יתר למוּפנמוּת

אהרן מגד מסתכל על ילדותו באהבה, בהתרפקות, ובתודה. הוא מתאר את בית הוריו ומשפחתו כמקום של הרמוניה, על אף ואולי דווקא בגלל הניגודים שבין אמו לאביו. (ראו לעיל, בדוגמה הראשונה של צבי אנקורי). זו היתה תקופה של ילדות מאושרת, על אף העוני והמחסור, ילדות מוקפת אהבת הורים ומשפחה, ילדות בחיק הטבע. משפחה בעלת עקרונות של מוסר והשכלה, שטיפחה את ילדיה ודאגה להם. אין זעם, אין מרירות, אין תסכול. כמעט שאין ביקורת על ההורים אלא הכרת תודה עמוקה להם. דוגמה לכך שלא תמיד צריך ליצור מתוך פצע, כאב וזעם. אפשר גם ליצור מתוך אהבה, נדיבות, הכרת תודה. לא תמיד צריך לבעוט, לעיתים אפשר גם לחבק. אולי זה נדיר, אבל קיים. אולי זה לא "באופנה" אבל גם זה חלק מן הטבע האנושי. ילדות הרמונית.

עם זאת כשהוא מתאר את דמויותיהן של הוריו, ברשימות זיכרון, מתגלים הניגודים ביניהם, ועם כל האהבה לשניהם, ניכרת הסתייגותו ממנהגיה של האם הפעילה והדעתנית ומאופייה המוחצן, והזדהות עמוקה עם דרכיו השקטות של האב ואופיו. הכינוי "צנוע" חוזר בכל הדברים שכתב אהרן מגד על אביו. כגון: "במיתת-נשיקה נפטר מן העולם האיש הצנוע הזה, אוהב הבריות, אשר שקד על ימיו על העבודה ועל התורה ועל הוראתם וחינוכם של ילדי ישראל". (בלי חתימה. בלא ציון מקום פירסום). "אבי היה כבד-פה. מדבר מעט. שותק" ('חצות היום', עמ' 350). תיאור תכונותיו של האב, יש בו מעין קטלוג של כל המאפיינים את האדם האידיאלי, החי ברוח ערכי תנועת העבודה, ובה בעת חשוב לו שבניו ילמדו דף גמרא: "לא איש דתי אבי ולא שומר מצוות, אבל מאמין, יודע שיש עין רואה ואוזן שומעת וכל דבריו בספר נכתבים. ויש הנהגה לעולם שתכליתה אל הטוב. בעל-מוסר הוא מפרקי-אבות. מידה שלו מידה בינונית: עין טובה, נוח לרצות, רודף שלום, מתרחק מן הכבוד, ועוד הרבה מידות המנויות שם. יהודי-תנאי הוא, שכשבא לארץ-ישראל לא צריך היה לשנות בנפשו: זו התורה וזו העבודה. [ - - - -] בשבת אחר-הצהרים כשהצריף מחומם ומחנק בו, הוא נוטל את שני בניו, אוסרם אל השולחן, פותח לפניהם ספר גמרא כבד וכופה ראשיהם עליו." ('חצות היום' עמ' 355-356).

"אבי היה איש צנוע ומתון ולא אהב להתבלט" ("אמי, אבי והלשון העברית". 'לשוננו לעם', תמוז תשנ"ב), וכן: "בשקט וביסודיות היה מרביץ תורה בתלמידיו, ובשעות אחר-הצהרים היה עוזר בעבודת המשק ומכין את שיעוריו ליום מחר." (שם). תיאורי האב, שניכר שהבן מזדהה עמו, נעדרים אותו הומור, אירוניה, ביקורת ולגלוג, שחדרו למרבית תיאורי האם. הוא מתואר כניגודה של האם כמעט בכל התחומים: "העברית של אבא הייתה צנועה כמוהו, ללא מליצה וקישוטים וללא הפלגות אקסצנטריות. מלים בארמית שהיו משובצות במשפטיו, לא ניכרו כלל בזרותן אלא נטמעו באופן טבעי ביותר בעברית. הוא, שלא כמו אימא, לא ניסה לחנך את בני-שיחו ולהטיף להם שידברו עברית יפה יותר. אם היה מעיר, הרי היה זה כדי לתקן שגיאות נפוצות." (שם).

ברשימתו בעלת הכותרת הביאליקאית המובהקת: " אמי זכרונה לברכה", שנכתבה בלא מרחק, "במלאת שנה לפטירתה" ( 1979. קטע עיתון בלא שם ותאריך), תוארו דמותה, ופעילותה. היתה זו אם מלומדת, ספוגת הגות ותרבות עברית: "ספרים לא משו ממנה כל ימי חייה. הם היו חזות הכל, בהם כל העולמות. [ - - - ] בספרים כלול הכל. [ - - - ] נדמה שכל שנותיה קראה אותם הספרים: מחקרים בתנ"ך ובתלמוד, פילוסופיה יהודית, היסטוריה, מדרשים וחסידות ובספרות יפה – בעיקר עגנון. שוב ושוב עגנון." היא היתה אשה פעלתנית ואולי אף לקתה בפעלתנות יתר "היא לא ידעה מנוחה מהי. והבטלה היתה חטא בעיניה. יותר מחטא – פגע-רע, אסון." ולכן: "לא היה מרגוע סביבה. מין עצבנות שהיתה בה תביעה למעשה או לתגובה. מין אימפולסיביות שהיה בה כוח לעשות את הבלתי-צפוי".

היתה זו אשה בעלת ערכים מוצקים, שחיה על פיהם, וניסתה גם לגרום לאחרים לממשם, מבני המשפחה הקרובים ועד הסביבה הרחוקה: "לא היה פילוג אצלה בין עבודה גופנית לעבודה רוחנית – שתיהן המשך והשלמה זו לזו, כשם שארץ ישראל בשבילה [ - - - -] היתה המשך טבעי והשלמה לאידיאלים שטופחו עוד שם. היתה זו אשה, שבמרכז עולמה עמדו: הלמדנות, אהבת הקריאה והערכת ההשכלה: "היה לה עולם מושגים שלם, מבוצר, ללא בקעים: "מסורת יהודית של למדנות ופולקלור, ללא רליגיוזיות, מדרשים, וחסידות, רמב"ם ואחד-העם, ביאליק וטשרניחובסקי, [ - - - - -] מצוות חמורות ופוריטאניות של עשה ולא-תעשה, שבכללן חובות ציבוריות: אדם חי לא למען עצמו אלא למען הכלל - העם, הארץ, הציבור, או התרבות העברית בכללה."

ניכרת ברשימה אהבתו של הבן לאמו והערכתו הרבה לאישיותה, בצד התחושה שקשה מאד להיות בן לאמא כמותה. קשה ואולי בלתי אפשרי לעמוד בדרישות החמורות שהציבה לעצמה ולאחרים סביבה. יש ברשימה שילוב של עריצות והערצה. היא חיה בעולם של ביטחון גמור בערכים שהאמינה בהם, ללא סדקים וללא פיקפוקים, ללא היסוס וללא מבוכה: "מרדנית וסרבנית היתה, וכל מה שהיה בו כדי להתנכל לעולמה השלם והמבוצר – התקוממה עליו בחמת-רוח." אבל, בין השורות ניכרת הסתייגות מנוקשות קיצונית זו של האֵם, שקשה לחיות במחיצתה. גיבורים מסוג זה הם גם "מתקני-עולם" וגם "מחריבי-עולם". הם מביאים ברכה ואסון סביבותיהם. גיבוריו הספרותיים של מגד, שהם הססניים, חסרי ביטחון, נוטים להתכנסות פנימה, לחיות בשוליים, נגררים, פסיביים, מפסידנים קבועים ותמהוניים – הם, אולי, דמות-הנגד לדמותה של אמו. מקורם, אולי, בדמותו של האב, שהיה ניגודה של האם באופיו ובהליכותיו.

מחקרי על רישומם של דמויות האב והאם בספריו של אהרן מגד, טרם הסתיים. דמותה של האם שוקעה, למשל, בספרו 'עשהאל' שהופיע בשנת תשל"ט/1979, שהחל להיכתב זמן קצר לאחר פטירתו של אמו (1977) והופיע כשנתיים אחריה. עובדה זו יש לה חשיבות רבה בהבנת הספר כולו ובמיוחד בהתעמקות בבת דמותה של האם תושיה הלפרין. תחילתו בהתחשבנות קשה עם האם, המעצבנת, המביכה, המתערבת, המפריעה, המתהללת בידיעותיה, וסופו, במיוחד בפרק "אב" (כשם חודש, אבל גם במשמעות של הורֶה), בפיוס, הבנה, חרטה על החמצת הקשר עמה והיכרות טובה יותר עם עולמה, כפי שהתגלה לו מעיזבונה וממכתביה.

דמותה עולה גם בספרו 'מיליזילדה היפה. רומנסה תל-אביבית', (2002) שנחתם בשם העט: מאיר גירונדי. דמותו של האב מבצבצת בעשרות הגיבורים "הצנועים" המאכלסים את יצירתו.

(בהרחבה במחקר הנמצא עמי בכתובים, על ראשיתו של אהרן מגד, משפחתו, ותחנות חייו עד 1950).

הערת סיכום

מחקר הורי הסופר ומשפחתו, מקומם, השפעתם וגלגוליהם ביצירתו עדיין בראשיתו. מומלץ מאד לחזור ולקרוא את הספרות העברית והישראלית לדורותיה מנקודת ראות "הוֹרית" זו, לנסות ולאתר פרטים חיצוניים על דמויות ההורים והמשפחה, לחזור ולבדוק בה את רישומיהם. כדוגמאות בולטות, מעט מהרבה מאד, להכרת היקפו וחשיבותו של הנושא, יוזכרו כאן ספריהם של: חיים באר: 'חבלים' (1998); עמוס עוז: 'סיפור על אהבה וחשך' (2002); הביוגרפיה, היומנים והמכתבים של לאה גולדברג; ספרה של נורית גרץ 'על דעת עצמו' על עמוס קינן (2008); ספרו של אבנר הולצמן על ביאליק (2009) – חמש דוגמאות מתוך שפע עצום.

לראשונה כהרצאה במכון ברוקדייל באוניברסיטת בר-אילן, כ"ב באדר תשס"ט (18.3.2009)

פורסם: 'מאזנים', כרך פ"ג, גיליון 1, ניסן-אייר תשס"ט (אפריל 2009), עמ' 2 – 7. קריאה נוספת:למה התכוון המשורר?

קטגוריה: 

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA
משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים
ענה לשאלה / השלם את החסר