אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

מיכאיל שולוחוב: נהר הדון שוב אינו שקט


התמונה של אלי אשד

(על התרמית הגדולה ביותר בתולדות הספרות העולמית)

מיכאיל שולוחוב

לאחרונה, בעשרים וארבעה במאי 2005, מלאו מאה שנים להולדת הסופר הסובייטי החשוב מכולם, מיכאיל אלכסנדרוביץ שולוחוב, אירוע אותו חוגגים גם ברוסיה שאחרי הקומוניזם. במקביל מלאו גם ארבעים שנים לזכייתו בפרס נובל בשנת 1965. אפילו פוטין, נשיא רוסיה, טרח לקחת חלק באירועים, בהשתתפותו בביקור רשמי במוזיאון שולוחוב. אךבאותו הזמן, בחדר עבודתושבביתו בירושלים,השלים זאב בר סלע, בלשן וחוקר ספרות ישראלי, את כתיבת ספרו,המוכיח לדבריו, כי הקריירה הספרותית של שולוחובוזכייתו בפרס נובל היו ההונאה הגדולה ביותר בתולדות הספרות העולמית. לפי בר סלע, שולוחוב, החתום על יצירת הענק הספרותית "הדון השקט", גנב את היצירה מסופר קזאכי מוכשר. גנב ממש, אלפי דפים כתובים. ובה בעת שנרצח כותב היצירה בידי השלטונות זכה הגנב לתהילת עולם. הנה עלילה לספר מרתק באמת.

הגאון הצעיר

מיכאיל שולוחוב היה בן חבל הדון, מחוז הקוזאקים, (אם כי לא היה קוזאק טהור בעצמו ויש לכך חשיבות להבנת סיפור חייו) והשתתף בצעירותו בקרבות הצבא האדום כנגד צבא הקוזאקים "הלבנים" שלחמו בקומוניסטים. מן הדון הגיע הצעיר חסר ההשכלה למוסקבה, שם עבד כפועל פשוט, בעבודות סבלות וחציבה. אבל כבר בהיותו בן תשע עשרה החל מפרסם סיפורים קצרים ובתוך זמן קצר יחסית עסק בכתיבה בלבד. ב-1926, והוא בן עשרים ואחד שנים, פרסם שולוחוב שני קבצי סיפורים מחיי הקוזקים בשם "סיפורים על הדון" ו"הערבה הכחולה", סיפורים שגרתיים שרמתם בינונית ומטה, כצפוי מסופר מתחיל.

אבל כמעט מיידית, בשנת 1928, הפך שולוחוב לתופעה ספרותית כאשר פרסם את כרך א' של ספרו הידוע ביותר, יצירת הענק "הדון השקט" ששלושה כרכים נוספים שלו יצאו לאור בשנים 1929, 1932 ו-1940 . הסופר היה צעיר מאוד, רק בן עשרים ושתיים, כשהוציא את הכרך הראשון לאור ובן עשרים וחמש שנים כאשר הושלמו כשלושת רבעי היצירה הענקית. ספר זה הציב את הסופר, שהיה בלתי ידוע לחלוטין עד אז, בשורה הראשונה של הסופרים הסובייטיים, בתארו את הטרגדיה ההיסטורית של הקוזאקים, כפי שזו משתקפת בגורלו של גיבור הרומן, גריגורי מיליחוב, ומקורביו על רקע מלחמת העולם הראשונה ומלחמת האזרחים שלאחר המהפכה הסובייטית באזור נהר הדון, במסגרתה הוא משתתף במאבק גבורה טראגי בסובייטים, ולבסוף מחוסל בידי חבר לשעבר וקומוניסט קשוח בהווה. שולוחוב הציג את הקוזקים כמי שנקרעו בין מחנה המהפכה ובין האנטי-מהפכנים ולא נמנע כלל מלבקר בחריפות בספר את הבולשביקים. לאמיתו של דבר, הספר אף גילה רגשות אמפטיה לקוזאקים האנטי-קומוניסטיים, שהיו מוזרים בלשון המעטה בספר שניכתב בידי מי שלחם נגדם. קומוניסטים נאמנים תקפו את המחבר על כך שהוא מבטא בספר השקפות של קוזאק שמרן. הכרך השלישי, בו מופיע תיאור מוחשי ביותר של הטיפול האכזרי לו זכו הקוזאקים מידי הקומוניסטים, אף הביא להקפאתו של המגזין "אוקטובר", בו פורסם בהמשכים, וההרשאה להמשיך לפרסמו ניתנה בידי סטלין עצמו, שהעריץ את הספר. הכרך הרביעי הופיע רק ב-1940, כנראה מסיבות פוליטיות, שנים רבות לאחר שנכתב, אך הפתיע את הקוראים ברמתו האמנותית הגבוהה במיוחד ובגורלו הטראגי של הגיבור, מלחוב, שהיה מנוגד לחלוטין לכל מה שהיה מקובל בשנים אלו בספרות הסובייטית, בה נחשב סיום טראגי ל"אסור".

"הדון השקט" הוכר כיצירת מופת ספרותית מיד עם פרסומו. הוא הוגדר כיצירה עשירה בעלת תנופה אפית גדולה, פרי עטו של אמן ראשון במעלה, כרומן ההיסטורי החשוב ביותר במאה העשרים וכשני בספרות הרוסית רק ל"מלחמה ושלום" של טולסטוי. מחברו הוגדר כאמן הגדול של תיאורי הנוף והושווה עם טולסטוי עצמו. הספר הציב, כאמור, את שולוחוב הבלתי ידוע בראש מחנה הסופרים הסובייטיים. המשורר אברהם שלונסקי תירגם לעברית את "הדון השקט" שתואר כ"פאר הפרוזה הסובייטית בתרגומו המפואר של א.שלונסקי, ספר שכולו שירה של נוף דומם וחי, של מקום וזמן,של יצרים ומעמדות, העולה בשלל צבעים של לשון שופעת, של נפשות פועלות, של עלילות עזות". בהתעטרו בכל השבחים האלה, זכה הספר לתשומת לב גדולה בחוגי השמאל בישראל. המבקר העברי יוסף ליכטנבום תיאר את הספר "יחד עם גיבורי הרומאן אתה רוכב על פני מרחבי הערבה, עולה בגבנוני גבעות, מורד גאיות – נושם אל קירבך את ריח הערבה, מתענג על נימורי פרחיה, מלטף במבט עיניך את המרחקים המשתרעים לעין קץ". תרגומו הוגדר כ"ממיטב מעשי התרגום של א.שלונסקי, לשון דשנה ,חיה ושורשית ההולמת את החיים המתוארים בספר".

"הדון השקט" הוא היצירה הנקראת והמוערכת ביותר של הספרות הסובייטית כולה. לפי ההערכות, עד שנת 1980 הודפסו כמעט שמונים מליון עותקים של ספריו, שראו אור בשמונים וארבע שפות.

הדון השקט בקולנוע ובמוזיקה

"הדון השקט" הוסרט פעמיים: פעם אחת בשנת 1957 בידי הבמאי גרסימוב ושוב בשנות התשעים כסדרה טלוויזיונית בידי הבמאי המפורסם בונדרצ'וק (שביים גם את "גורלו של אדם" ולפני כן גם את הסרט הארוך ביותר בהיסטוריה, על פי "מלחמה ושלום" של טולסטוי, שמשך הקרנתו שבע שעות ושלוש עשרה דקות). הגרסה של בונדרצ'וק ל-"הדון השקט", הסרט האחרון שביים, שהופק באיטליה וצולם ביוגוסלוויה, נעלמה משך שנים רבות ולא הוקרנה אפילו ברוסיה, כתוצאה מהיות זכויות היוצרים בידי המפיקים האיטלקיים הזרים, ורק לאחרונה הוצאה להקרנות, אחר מאבקים קשים של אלמנת הבמאי במפיק האיטלקי . רק לאחרונה הפך הסרט נגיש לקהל ברוסיה ובארצות אחרות.

הספר שימש גם מקור השראה לתרבות הפופולארית של ארה"ב : שיר עם קוזאקי שהופיע בספרו של שולוחוב שימש בסיס לאחד מן הפזמונים האנטי-מלחמתיים המפורסמים ביותר של זמננו, "להיכן נעלמו כל הפרחים", שבוצע בפיו של פט סיגר, זמר אמריקני מפורסם.

במקביל לפרסום הכרך השני של "הדון השקט", בשנת 1932, פרסם שולוחוב ספר בשם "קרקע בתולה" (שגם הוא תורגם לעברית בידי שלונסקי, בין השנים 1955-1956) ועסק גם הוא בחיי הקוזאקים בערבות הדון, הפעם בתקופת הקולקטיביזציה הכפויה של ימי סטלין. כרך שני של הספר יצא לאור רק בשנת 1960. בספר זה רצה שולוחוב להראות כי על אף משוא הפנים, חוסר השיקול והאכזריות של השלטון המקומי, רעיון הקולקטיביזציה של האדמות נקלט בסופו של דבר אצל רוב הקוזאקים. את המאבק המזוין שהיה כרוך בכך הציג כספיח מקרי ולא אופייני, בניגוד למציאות. אבל ספר זה, אם כי פורסם במקביל לכרכי "הדון השקט", נפל משום מה מקודמו באופן ניכר בכל הנוגע לרמתו הספרותית. הממשלה הסובייטית, מכל מקום, הכריזה עליו כחומר חובה לקריאה אצל מנהלי הקולחוזים בברית המועצות. התרגום העברי של שלונסקי לספר הוגדר בידי ההוצאה הגאה כ"יצירת מופת בתרגום מופת". בתקופת מלחמת העולם השנייה, במהלכה עבד שולוחוב כעיתונאי בחזית (הוא הודה בראיונות שמעולם לא אהב את העיתונאות), פרסם את הספר הפטריוטי "הם לחמו בעד ארצם" (1942), חלק ראשון בטרילוגיה מתוכננת שלא הושלמה, ספר שנחשב נפילה קשה ביותר מבחינה אמנותית, אך בדומה למרבית יצירותיו של שולוחוב, הוסרט ב-1975 בידי הבמאי המפורסם בונדרצ'וק, שהתפרסם באפוסים המלחמתיים שלו, כמו "מלחמה ושלום" על פי טולסטוי ו"ווטרלו" . לצידו פרסם באותה התקופה סיפור קצר ידוע על המלחמה בשם "מדע השנאה", שתורגם לעברית במסגרת הקובץ "סיפורי מלחמה רוסיים" . לאחר מכן פרסם עוד סיפור אחד בשנת 1956, בשם "גורלו של האדם", שעסק בנושא שהיה כמעט טאבו, חייל סובייטי שחזר מן השבי בידי הנאצים אל ביתו ההרוס בסוף המלחמה, סיפור שהתקבל בהתרגשות בידי הביקורת הסובייטית והוסרט בידי בונדרצ'וק בשנת 1959. כמו מרבית יצירותיו של שולוחוב, תורגם גם הסיפור לעברית (בידי מ.מנדל ב"סיפורים רוסיים בני זמננו", הוצאת "עם הספר", 1962). אבל מבקרי ספרות מערביים התרשמו הרבה פחות והכריזו על סיפור זה כ" אחת היצירות הפחות מרשימות שנכתבו אי פעם בידי חתן פרס נובל". משום מה המעיט שולוחוב לפרסם לאחר מכן, להוציא מספר יצירות בודדות. מה שפרסם היה ברמה נחותה עד להדהים בהשוואה ל"הדון השקט". משנות החמישים ועד מותו בשנת 1984 השתתק לחלוטין, להוציא השמעת נאומים ופרסום מאמרי תעמולה בעיתונות, בשירות הממשלה, והדפסות חוזרות של סיפוריו הישנים. הקריירה הפוליטית שלו, לעומת זאת, פרחה בזמן הזה.

הצאר של הספרות הסובייטית

במקביל להצלחת ספרו, הפך שולוחוב לסופר בעל העוצמה הפוליטית האדירה ביותר בברית המועצות. היו שכינו אותו "הצאר של עולם הספרות הסובייטית". על פי הדיווחים, סטלין עקב באופן קרוב ביותר אחר הקריירה של שולוחוב ואישר את פרסום כמה מסיפוריו שנראו בעיני אחרים "לא מתאימים פוליטית". שולוחוב היה לא פחות מהסופר הנערץ על סטלין, שהיה חובב ספרות גדול. סטלין קבע ש-"שולוחוב הוא הסופר הגדול של זמננו" ובהשראתו הגדירה הביקורת את שולוחוב כאחד הסופרים הרוסיים הגדולים ביותר. אמרו עליו "אמן כזה היה יכול להיוולד רק על אותה אדמה שהולידה את טולסטוי, דוסטוייבסקי וגורקי". ספריו נחשבו הוכחה לצדקתו ועליונותו התרבותית של הקומוניזם. ספריו (או, ליתר דיוק, קטעים מתאימים מתוכם) נלמדו כחומר חובה בבתי הספר הסובייטיים וחקר שולוחוב הפך מקצוע בפני עצמו בתחום חקר הספרות בברית המועצות. הוא הפך אחד ממקורביו החביבים ביותר של סטלין, שהעריץ את ספרו ושמר עליו בכל צעד ושעל. אפילו כאשר התברר ששולוחוב מנהל רומן עם אשתו של הגנרל יזוב מטיל האימה, מראשי שירותי הביטחון, שניהל אחריהם מעקב, לא העז זה לעשות דבר. סטלין דאג אישית ששום דבר לא יקרה לשולוחוב. מעתה ואילך הייתה זאת סכנת חיים של ממש להעלות ספקות כלשהם באשר לשולוחוב וגאוניותו.

בול לרגל 100 שנה להולדת מיכאיל שולוחוב. יצא לאור בימים אלה.

(לגברת יזוב היה גם מאהב אחר, משורר בשם יצחק בבל, שמצא את מותו בשל קשריו איתה. עליו לא טרח סטלין להגן). הוא היה סגן נשיא אגודת הסופרים הסובייטים רבת העוצמה. בשנת 1961 הוא אף הפך חבר בוועד המרכזי של המפלגה הקומוניסטית והיה ידוע כקומוניסט מסור ודובר נאמן של הקו הסובייטי, ככל שזה השתנה. שולוחוב הפך "שוט המשטר" כנגד כל סופר שהעז לסור מן התלם האידיאולוגי שהוכתב בידי המשטר. הוא נהג להתקיף בארסיות כל סופר שנחשד בחוסר נאמנות או ב-"סטייה", כל זאת בסתירה מוזרה לקו האנטי-קומוניסטי הבולט בו נקט ב"הדון השקט". בשנת 1949 דרש בעיתונות שיחשפו השמות האמיתיים מאחורי כינוייהם של סופרים, כשהוא מצטרף בכך למערכה האנטי-קוסמופוליטית (דהיינו, אנטישמית) שניהלה אז העיתונות הסובייטית כנגד סופרים ואנשי רוח יהודיים שונים שנטלו לעצמם שמות עט בעלי צליל רוסי. את פאסטרנק, מחבר "דוקטור ז'יוואגו", שזכה גם הוא בפרס נובל (עליו אילץ אותו המשטר הסובייטי לוותר) כינה בזלזול "מהגר פנימי". את הסופרים סיניאבסקי ודניאל, שהועמדו לדין על כתבים שנראו כפגיעה במשטר והוכנסו עקב כך לבית הסוהר, כינה "ברנשים בעלי מצפון שחור" ורמז שאילו היו חיים ב"ימים הטובים של שנות העשרים שחלפו, כי אז היה הצדק המהפכני עושה איתם חשבון קצר". את סולז'ניצין כינה "תולעת שהורסת את היבולים". הוא היה ידוע כלוחם נאמן במאמרים פובליציסטיים בעיתונות במערב "הרקוב" ונהג לתקוף ללא הרף מנהיגים מערביים במאמרים אינטלקטואלים סובייטיים. כל כך סמך עליו המשטר עד שהוא ליווה את המנהיג הסובייטי ניקיטה חרושצ'וב בכמה ממסעותיו באירופה ובארה"ב כדוברה של הספרות והתרבות הסובייטית. הוא זכה בפרס סטלין בשנת 1941, בפרס לנין בשנת 1960 והחשוב מכל, בפרס נובל בשנת 1965, מה שחיזק את מעמדו כסופר הסובייטי החשוב ביותר. מה גם שכל שאר הזוכים הרוסיים לאורך השנים, איבן בונין (גולה רוסי באירופה), פסטרנק, סולזניצין וברודצקי, שזכו בפרס אחריו, היו ידועים כאנטי-קומוניסטים חריפים. שולוחוב היה שונה מכולם בהערצתו למשטר הקומוניסטי, שעמדה בניגוד, כאמור, לתיאור החריף והעוין לעיתים לו זכה משטר זה בספרו). "אני קודם כל קומוניסט," הכריז פעם, "ורק אחר כך סופר". אבל לאורך השנים היו שמועות עקשניות ביותר שהפרס היוקרתי ניתן לו לא רק ממניעים ספרותיים טהורים אלא גם כתוצאה מהסכם סודי בין ברית המועצות ושבדיה, בו התחייבה ברית המועצות שצוללות שלה לא יחדרו לתחומי שוודיה אם תזכה האקדמיה השוודית את הסופר הסובייטי החשוב ביותר בפרס נובל. שולוחוב, בכל אופן, כקומוניסט נאמן, טרח ושלח מכתב לפוליטביורו של המפלגה, בשאלה אם מן הראוי שיופיע לקבל את הפרס, שהרי זה הוגדר רק מספר שנים קודם לכן כ"פרס ריאקציונרי בורגני" כאשר פסטרנק זכה בו. הוא קיבל אישור לפיו "הפעם זה בסדר". הסופרים הסובייטיים האחרים, שחששו מכוחו העצום בחוגי השלטון, שתקו בדרך כלל, אבל פה ושם היה מי שהעז לדבר נגדו : הסופר גאלאנסקוב כתב בזעם לאחר זכייתו של שולוחוב בפרס נובל כי שולוחוב הוכיח שאינו מסוגל לשום דבר רציני למעט הטלת גידופים באמנות הבורגנית. במכתב גלוי לשולוחוב כתב גאלאנסקוב :

"אתה, החבר שולוחוב, כבר לא סופר. פעם היית עיתונאי בינוני. אבל גם זה כבר מזמן חדלת להיות. כעת אתה דמגוג פוליטי רגיל ביותר, ונוסף על כך בעל חינוך רע ולא חכם מדי. כעת אתה פשוט מדאליסט (נושא מדליות על החזה) המחפה בסמכות המפוקפקת שלו על קומץ פוליטיקאים שפשטו את הרגל. ואל נא תתמרח בגדולתו ובנדיבותו של העם הרוסי! אתה מכתים הן את גדולתו והן את נדיבותו. למרבה הצער סופרים כמוך, המוצצים את גופה המעונה של רוסיה, עדיין רבים."

גאלאסנאקוב מצא את מותו בבית הסוהר של המשטר.

אבל הוא לא היה היחיד. סופרת בשם לידיה צ'וקוסבקאיה כתבה גם היא מכתב גלוי לשולוחוב לאחר שתקף בארסיות את הסופרים סינייאבסקי ודניאל בנאום בקונגרס המפלגה הסובייטית ב-1966:

"ההיסטוריה לא תשכח את נאומך המביש. הספרות תנקום בך את נקמתה, כפי שהיא מתנקמת תמיד באלה הבוגדים תמיד בחובת ההומניזם שהיא מטילה. הספרות הוציאה עליך את המשפט הנורא ביותר שאפשר להוציא על אמן – עקרות יצירה. הכיבודים והכסף והפרסים, בכל אלה אין כדי להסיר מעליך את הכתם."

שולוחוב נפטר בשנת 1984, שבע תהילה וכיבודים אין ספור. אבל לאורך השנים לא פרסם יצירה ספרותית חדשה ובוודאי לא משהו שהתקרב אפילו ל-"הדון השקט" ולעוצמתו.

חשדות

אבל לאורך השנים עורר שולוחוב ויכוחים חריפים, יותר מכל סופר סובייטי אחר. לאורך השנים היו שמועות לאין סוף לפיהן שולוחוב "גנב" את ספרו המפורסם. בחוגים שונים ברוסיה היו מתלוצצים: "הדבר הטוב היחיד ששולוחוב כתב גנוב". נפוצו שמועות נוספות, לפיהן שולוחוב קיבל את כתב היד של "הדון השקט" מאשתו של סופר מת, לה הוא ממשיך לשלם באופן קבוע בעבור השימוש בו. בשנת1967 כתב המשורר אנדרי ווזסנסקי באחד משיריו, בו רמז בבירור על שולוחוב :

"אתה קלסיקן-על ורכיכה של השלטון

להתבייש אתה צריך!

העתקת פעם סיפור של אדם אחר

אך על ההצגה הזאת לחזור לא תוכל..."

אלכסנדר סולז'ניצין. חתן פרס נובל לספרות ,עמד בראש ההתקפות על שולוחוב.

בשנת 1974 ראה אור בצרפת ספר שנשא הקדמה של הגולה הרוסי המפורסם סולז'ניצין, שהאשים את שולוחוב בגניבת כתב יד ספרו המפורסם "הדון השקט" מסופר קוזאקי ידוע בשם פיודור קריוקוב, שמת בשנת 1920 ממחלת הטיפוס. על פי השמועות, בשנות חייו האחרונות כתב אותו קריוקוב אפוס גדול שעסק בחיי הקוזאקים מאזור הדון, שנעלם לאחר מותו. הועלתה השערה כי אפוס זה, הוא ולא אחר, הטקסט המקורי של "הדון השקט". המאשימים ציינו כי בדיקה יסודית של טקסט "הדון השקט" מראה ששני אנשים שונים כתבו חלקים שונים ממנו. האיש הראשון, שכתב את שני החלקים הראשונים של היצירה, ניחן בראייה פסיכולוגית מעמיקה לנפשות הדמויות ואף הכיר היטב את הקוזאקים ואת אורח חייהם באזור הדון. בידיו היה גם ידע היסטורי עצום על הנעשה באזור, והוא ככל הנראה כתב את דבריו על בסיס קשר הדוק ומרובה בשנים עם חוגים שונים של החברה שקדמה למהפכה באזור הדון. "הכותב השני", לעומתו, כתב חלקים נחותים בהרבה מהחלקים הראשונים. "המחבר השותף" הכניס פרקים שלמים שאינם מתאימים כלל לקו העלילה, כפי שנטווה בחלקים הראשונים, המעולים בהרבה מבחינה ספרותית, ושילב דמויות ומעשים שאינם מתאימים מבחינה אורגנית לקו הכללי של היצירה. הוא הכניס ליצירה שינויים ו"תיקונים" פוליטיים שונים, בהם האדיר את הלוחמים הקומוניסטים, בניגוד לסופר המקורי, שעמד דווקא לצידם של ה"לבנים", יריבי הקומוניסטים. שולוחוב עצמו, משום מה, נמנע לחלוטין מלהשיב להאשמות שהועלו כנגדו. המאשימים לא הצליחו לספק הוכחות מכריעות לטענותיהם. בדיקה ממוחשבת שבוצעה בשבדיה בין לשון יצירותיו של שולוחוב ואלו של קריוקוב הראתה כי השתיים שונות וההאשמה, לכאורה, הופרכה (שמועות עקשניות טוענות כי אותו מחקר ממוחשב מומן בידי ברית המועצות). בנוסף, בשנת 1987, לאחר שנים רבות בהן לא כתב שולוחוב דבר, הוצגו כתבי יד של טקסט "הדון השקט", שהוכיחו שוב, מעבר לכל ספק, לפחות לכאורה, כי שולוחוב הוא כותב היצירה המקורי, שהרי הטקסטים בכתב ידו.

אבל כעת טוען חוקר ישראלי כי הוא יכול להראות באופן מכריע שאינו ניתן להכחשה כי לא שולוחוב הוא שחיבר את "הדון השקט" או כל ספר אחר, וכי בידיו ההוכחות להונאה הגדולה ביותר בתולדות הספרות.

ההונאה הגדולה

זאב בר סלע הוא בלשן, חוקר ספרות העוסק ביצירתם של כותבים דוגמת יוסף ברודצקי, ספרות מדע בדיוני ובעלה של המסאית הרוסיה הידועה, מיה קגנסיה, שעימה ועם ביתה, ד"ר אילנה גומל, המכהנת כראש המחלקה לספרות אנגלית באונ' תל אביב, פרסם לאחרונה ספר מחקר העוסק ספרות המדע הבדיוני ברוסית.

בר סלע : עליתי לישראל בשנת 1973. בשנת 1982 התחלתי להתעסק בבעיית שולוחוב, כי זאת הבעיה הגדולה והמסובכת ביותר בספרות הרוסית בכלל, שבה אי אפשר למצוא תופעות דומות לזו. תחשוב על זה, הספר הגדול והחשוב ביותר של כלל הספרות הסובייטית המודרנית נוצר לכאורה בידי מישהו שלא הבין וגם לא התעניין כלל בספרות. איך יתכן דבר כזה?

א.א : איך הגעת לנושא?

בר סלע : הייתי בישראל, רחוק מכל ארכיונים וספריות של רוסיה, ובידי היה רק טקסט של "הדון השקט". התחלתי לקרוא מחדש וראיתי שלא ייתכן שיצירת המופת הזאת נכתבה בידי מיכאיל שולוחוב.

א.א : למה בכלל חשדו בשולוחוב שהוא לא המחבר?

בר סלע : היו שמועות מהרגע הראשון, לאחר שהרומן יצא לאור, שהוא גנוב, על סמך כמה דברים פשוטים: ברומן מתוארת מלחמת העולם הראשונה בפרטי פרטים היסטוריים של מי שחווה אותה על בשרו, למרות ששולוחוב היה רק בן 9 כשפרצה ורק בן 14 כשהסתיימה מלחמת האזרחים המתוארת. הוא כתב זמן קצר יחסית אחריה, כשלא היו עוד מסמכים וספרים בספריות לפיהם יוכל לברר את הדברים אותם תיאר בדייקנות כזאת. לדבריו הוא החל לכתוב את הרומן בגיל 19-20, אבל בספר מתוארים בפרטי פרטים יחסים בין המינים ויחסי משפחה כאילו המחבר הוא מבוגר ובעל ניסיון רב, ולא בחור צעיר כפי שהיה שולוחוב.

א.א : אלה לא טיעונים משכנעים. סופרים טובים יכולים להציג גם מציאות זרה להם באופן משכנע לחלוטין.

בר סלע : יכול להיות, אבל לא באופן שישכנע גם את מי שחוו את הדברים על בשרם כפי שעשה ספרו של שולוחוב. והרי הכול שם מנוגד לביוגרפיה שלו. הוא כתב על דברים שלא השתתף בהם. הוא פרסם את הספר עשר שנים אחרי מלחמת העולם הראשונה והכול שם מדויק כאילו ראה הכול בעצמו ושכנע אנשים שהיו שם, שחשבו שזה אמיתי. כתוצאה נוצרו שמועות שהוא מבוגר יותר ממה שהוא טוען וכן שעבר את מלחמת העולם הראשונה על בשרו וזה מסביר את הידע המפורט שהופגן בספר. אבל מה שהפתיע את כולם במיוחד היה הרמה ספרותית הגבוהה עד להדהים. הרי לפני זה הוא פרסם קבצים ספרותיים עם סיפורים דומים מאוד אבל ברמה ספרותית ירודה ביותר וקומוניסטיים באידיאולוגיה שלהם לחלוטין. ותדע, מיכאיל שולוחוב היה אדם חסר כל השכלה שכתב בשגיאות כתיב. הוא לא היה מסוגל לנהל שיחות משכילות ולא מסוגל לכתוב. איך, אם כך, אדם כזה, ללא השכלה וניסיון ספרותי מוגבל ביותר, יצר יצירת מופת ענקית כזאת, ועוד בגיל צעיר כל כך? זה עומד בניגוד לכל היגיון.

א.א : איך אתה מסביר את כתבי היד שלו, של "הדון השקט"?

בר סלע : היו שמועות כבר בשנת 1929 שהאיש צעיר והבור הזה לא כתב את הספר הזה ודרשו ממנו הוכחות. הוקמה וועדת חקירה שכביכול "בדקה" את הנושא והוועדה דרשה משולוחוב להציג את כתב היד. הוא הציג את כתב היד, אבל אתה יודע מה הוא באמת עשה שם? הוא פשוט העתיק את הספר שיצא לאור בכתב ידו, זה הכול. כל מה שהצליחו להוכיח היה שהוא כתב את אותם הדפים בכתב היד שלו. איך אפשר לדעת מהדפים אלה שהוא לא המחבר? פשוט מאוד, אין שם שום תהליך של עבודה, מחיקות ותוספות של גרסאות חלופיות, שמראות שהמחבר שינה את דעתו, דברים מהסוג הזה. אין שם, בדפים האלה, שום חומר שאינו נמצא בספר כפי שפורסם. אם נקבל את הדפים האלה כמו שהם, שולוחוב הוא הסופר היחיד בהיסטוריה שכתב יצירת מופת בלי שום שינויים בתהליך הכתיבה.

א.א : בכל זה אין הוכחה שלא שולוחוב היה המחבר של "הדון השקט". מה הייתה התרומה החדשה שלך לעניין?

בר סלע : קראתי את הספר בעיון ונתקלתי בתופעה מוזרה : הספר מלא בסתירות פנימיות מדהימות. בעמוד אחד המחבר מספר דברים מנוגדים למה שכתב בעמודים קודמים, כאילו שכח מה שכתב. בתוך הספר יש מגוון גרסאות שונות לאותם האירועים. ואז הבנתי מה יש לנו כאן : היה כתב יד בו אדם כתב תוכנית, איך הוא יכתוב פרק זה או אחר, ואחרי זה כתב את העלילה ושינה את דעותיו, כתב את זה באופן קצת שונה, תוך כדי הכנסת שינויים שונים. אבל אם שולוחוב היה הסופר, הרי היה יודע להכניס את השינויים הנדרשים ולהציג את כתב היד באופן מושלם. כלומר, היה כתב יד של טיוטה, שמי שהכין גרסה סופית שלה לא הבין מה המחבר התכוון לעשות ואיך הוא התכוון לעשות זאת. ברור שמי ששם את שמו על הספר לא הבין זאת. הבנתי שהמדובר בגניבה, כי דברים כאלה לא קורים לסופרים צעירים ומוכשרים כמו ששולוחוב היה אמור להיות. בנוסף, ניתוח של הספר שעשיתי הראה שיש בו השפעות רבות המראות על ידע עמוק בספרות הרוסית, זאת למרות ששולוחוב למד בבית הספר רק ארבע שנים ולא ידע דבר על הספרות הרוסית. אבל מאידך, ניתוח טקסט הספר הראה שמי שכתב אותו הושפע רק מיצירות שנכתבו לפני 1914, כששולוחוב היה בן 9, כאילו המחבר היה מישהו שכלל לא חי בברית המועצות ולא הכיר את יצירות הסופרים שלה. יש שם פרקים של יומן הגיבור, והתברר לי לאחר ניתוח שאין שם שום שיוך לשנת 1914, שבהתחלה הסיפור בכלל דיבר רק על שנת 1911, בגרסא הראשונה של הרומאן, והתברר לי שהמחבר עוד לא ידע, כאשר כתב את הקטעים האלה, שתפרוץ מלחמת העולם הראשונה, כלומר, הוא התחיל לכתוב את "הדון השקט" עוד לפני יולי 1914, כששולוחוב היה ילד בן 9 . ואז התחלתי לחפש את המחבר האמיתי.

ניסיתי למצוא את הביוגרפיה של האיש הזה, של הדור הספרותי לו היה שייך. מצאתי רק מועמד אחד. זה לא היה פיודור קריוקוב, שסולז'ניצין ואחרים חשבו שהוא המחבר, מאחר והיה הסופר הקוזאקי הידוע היחיד של התקופה. זאת הייתה הטעות הגדולה שלהם, אם כי הם צדקו לגבי דברים שונים שנגעו ל"הדון השקט". הבעיה עם קריוקוב היא שהוא נולד בשנת 1870, ו"הדון השקט" נכתב באופן עכשווי כל כך עד שברור שאפשר היה לכתוב אותו רק אחרי 1910, במאה העשרים. קריוקוב הוא תוצר של ספרות המאה ה-19 והמשיך לכתוב כך גם אחרי 1910. הניתוח שלי, כמו גם ניתוח המחשב, הראה שאין שום דמיון בין סגנונו של קריוקוב לסגנון "הדון השקט", כלומר, המחבר היה מישהו אחר.

מצאתי מישהו אחר שהתאים לחלוטין לכל התנאים שקבעתי. זה היה איש שנולד בשנת 1890 ונרצח בידי הקומוניסטים בינואר 1920. שמו הבדוי היה ויקטור סוסקי. שמו האמיתי היה וניאמין קראסנושקין, והוא היה קזאכי במוצאו. האיש הזה הפך בשנת 1910 לעיתונאי ידוע מאוד באזור חבל הקוזאקים, הדון. ב-1917 עבר לפטרבורג, לאחד העיתונים המובילים, והיה עד למהפכת פברואר 1917. מאוחר יותר עבר לאזור הדון, שם הוקמה ממשלה קזכית עצמאית. אז פרצה מהפכת אוקטובר של לנין. כל הזמן הזה המשיך לכתוב עיתונות. הוא הוציא גם שבועון משלו - "גל הדון" - והוא היה אנטי בולשביק מובהק. הוא תמך בצבא הלבן והיה אויב הקומוניסטים. הבולשביקים עצרו אותו לבסוף ורצחו אותו עוד באותו החודש, מאחר והיה אחד מן העיתונאים המובילים של הלבנים. מצאתי שהוא כתב ופרסם המון, לפחות 1200 פרסומים ושישה כרכים, אבל בעיקר פיליטונים, מסות וידיעות עיתונאיות. לכן לא שמו אליו לב בעבר, כי חיפשו יוצרים מובהקים בתחום הספרות היפה, ובכל השנים האחרונות של חייו הוא כתב בסתר את הרומן.

א.א : ויש לך הוכחות שמראות בבירור שהוא כתב את "הדון השקט"?

בר סלע : בהחלט. אני יכול להגיד את זה בוודאות. אחרי שהגעתי למסקנה שקראסנושקין הוא המחבר, נסעתי לרוסיה וסרקתי שם ספריות וארכיונים בחיפוש אחרי כל בדל ניר שהוא אי פעם כתב ופרסם. קראתי את כל 1200 הפרסומים שלו בכתבי עת שונים ובניירות שונים שלא פורסמו, כדי לברר אם אפשר למצוא שם חומרים שיקשרו אותו עם כתיבת "הדון השקט" . ומצאתי. מצאתי בין כתביו את הטיוטות הראשונות של כמה פרקים ברומאן "הדון השקט", שפורסמו בזמנו בעיתונים בשנת 1911 ו-1912, תחת השם הבדוי שלו כסופר. במהלך הסריקה מצאתי עוד קרוב למאתיים פריטים, מאמרים, רשימות וסיפורים שקשורים קשר ברור והדוק מאוד לתכני "הדון השקט" בסגנון, במילים, בגישה וברור שנכתבו בידי אותו המחבר ושימשו כהכנה.

א.א : אבל הרי שולוחוב כתב גם יצירות ספרותיות אחרות אחרי "הדון השקט".

בר סלע : הניתוח שלי מראה שכל אחד מהרומאנים האחרים של שולוחוב, גם הוא נכתב בידי מישהו אחר. גם בניתוח הספר "קרקע בתולה" מצאתי פרקים שנלקחו מכתב היד של "הדון השקט", שלא פורסמו. ניתוח סגנוני של הרומאן האחרון שלו "הם לחמו בעד המולדת" מצא שאת הספר כתב סופר אחר, אנדרי פלטונוב, סופר רוסי מפורסם שמת בשנת 1950. לדעתי, שולוחוב שילם לו עבור כתב היד, והספר למעשה הוזמן מפלטונוב, שהיה במצב כלכלי גרוע. בנו ישב בכלא והוא עצמו כמעט ומת ברעב. זה על ידי השוואה סגנונית שאינה משאירה מקום לספק. לדעתי, גם היצירות האחרות שלו כביכול, נכתבו כולן בידי אנשים אחרים ורק הופיעו תחת שמו. כל יצירתו הספרותית של שולוחוב הייתה הונאה אחת גדולה. לדעתי מה שקרה היה זה : בתחילת שנות העשרים היה ברור שמבחינה תרבותית המהפכה הקומוניסטית נכשלה לגמרי. כל הציפיות היו שהפרולטריון המשוחרר מסוגל להוציא מתוכו יצירות מופת שיעמידו בצל את כל מה שהיה קודם לכן, בתקופת הקפיטליזם. הספרות הרוסית האמיתית הייתה אז של הגולים באירופה, אנשים כמו נאבוקוב ואיבן בונין, ונוצרה מעין תחרות תרבותית בין רוסיה הסובייטית ורוסיה האירופאית, של הגולים, תחרות שהסובייטים לא הצליחו בה. ואז מישהו, כנראה במשטרה החשאית, ששולוחוב היה קשור אליהם באופן הדוק משנת 1923, ותחת חסותה, החליט ליצור סופר סובייטי גדול תוך שימוש בכתב היד של רומן אנטי-קומוניסטי במקור שהיה ברשותם, של קראסנושקין. אחרת איך אפשר להסביר שמישהו חסר השכלה כמו שולוחוב, אפילו אם גנב את כתב היד, יכול היה להבין מה זה? לדעתי לא שולוחוב היה יוזם כל הפרשה, אלא מישהו מן המשטרה החשאית, שבחר בשולוחוב כמחבר כתב היד שהיה בידיה אחרי רצח המחבר. הם בחרו בשולוחוב, גם כי היה קשור אל הקוזאקים וגר באזור עליו מספר הסיפור, מה שהיה הופך את הצגתו כמחבר אמינה יותר. אבל שולוחוב לא היה קוזאקי, הוא רק גר באזור ולא היה שייך לקוזאקים, שלא היו אמינים מבחינה פוליטית ועד כעשרים שנה אחרי המהפכה לא היו להם זכויות אזרחיות. הוא הפך באופן כמעט אקראי לחלוטין לסופר גדול. אבל כשיצא הספר לאור, רמתו הייתה כה גדולה ששום דבר אחר לא השתווה לו בספרות הסובייטית. לדעתי, הם נקטו בזה רק כצעד זמני, עד שיקום סופר סובייטי גדול באמת. הבעיה הייתה שבינתיים לא קם שום סופר סובייטי נאמן גדול וכל שאר הסופרים הרוסיים נשארו בעקשנות אנטי-קומוניסטיים, אנטי-מהפכניים ואנטי-ממשלתיים. הם נשארו תקועים עם שולוחוב, הזייפן, הנוכל.

א.א : שולוחוב היה מסוגל בכלל לכתוב ספר כזה?

בר סלע : לא. האיש היה חסר כל ידע והבנה בענייני ספרות. יש איתו עשרות ראיונות אבל כשהשיחה מגיעה לענייני ספרות ותרבות ולספריו שלו הוא תמיד מסרב להגיד אפילו מילה אחת. עיתונאים תמיד הסבירו שמדובר בנושא עמוק כל כך עד שהוא לא רוצה לדבר על זה. למשל, הוא מסרב לדבר אפילו על טולסטוי, שהשפעתו בספר עצומה. הדברים שתמיד היה מוכן לדבר עליהם היו תמיד צייד, דייג, נושאים שעניינו אותו מאוד. הוא מעולם, מעולם לא ענה על שום שאלה על הרומאן, וזה כי לא ידע מה לענות. כל המראיינים שהגיעו אליו עברו מסננת של המשטרה החשאית. אם כבר הגיעו לשיחה עיתונאים מערביים, תמיד בחרו באלה שהיו קשורים לשמאל ולברית המועצות ולא ישאלו אותו שאלות קשות מדי. הוא נפגש פעם אחת ויחידה עם סופר מערבי. זה היה עם המינגווי, אך מכיוון שאף אחד מהם לא ידע את שפתו של השני, והסובייטים בכוונה לא סיפקו להם מתורגמן שיקשר ביניהם, הם רק ישבו זה לצד זה ושתו. גם עם הסופרים הסובייטיים מעולם לא דיבר על נושאי ספרות אלא עשה את הדבר היחיד שאותו ידע באמת לעשות, לשתות, שכן הוא היה אלכוהוליסט.

א.א : מה היה המניע שלך כל השנים האלה, לבצע את המחקר המדהים הזה? לסרוק את כל 1200 הכתבים האלה?

בר סלע : ראשית, משום שאני מדען וזו הבעיה המסובכת ביותר בעולם הספרות הרוסית. שנית, משום ששולוחוב היה תמונת ראי של המשטר הסובייטי. הוא ואנשים כמוהו רדפו בעיתונות ומחוצה לה כל סופר שהעז לכתוב משהו שלא מצא חן בעיני המשטר. אני רואה במחקר שלי מעין סגירת חשבון אישית, בשמי ובשמם של כל הסופרים שהמשטר הסובייטי ויצורים שלו, כמו שולוחוב, הרסו את חייהם.

באמצע יוני יוצא לאור ברוסיה ספרו של בר סלע, "הבור הספרותי", העוסק בחייו של שולוחוב. פרסום ראשוני של הממצאים בעיתונות הרוסית מראה כבר התקפות ארסיות על בר סלע מצד חוקרי שולוחוב שונים ברוסיה, הטוענים שבר סלע הוא סוכן ציוני וחלק מן התוכנית הציונית האמריקנית להשמדת רוסיה. בראש התוקפים עומדים מי שבתקופה הסובייטית עסקו בחקר שולוחוב. הוא עמל כעת על ספר ההמשך, בו יציג את ההוכחות הספרותיות והבלשניות שבידיו לפיהן "הדון השקט" הוא טקסט גנוב.

בר סלע : אני עובד עכשיו על הספר, בו אוכיח באופן פרטני מי הכותב האמיתי של "הדון השקט", על ידי ההשוואה עם הטקסטים שגיליתי. זה לא היה שולוחוב, שלדעתי לא רק שלא חיבר את הספר, אלא כפי שכמה ראיונות עימו מראים בבירור, אפילו לא קרא אותו.

מיכאיל שולוחוב

ביוגרפיה של שולוחוב באתר פרס נובל

נאום קבלת פרס נובל של שולוחוב

שולוחוב בבריטניקה

שולוחוב באנקרטה

אבי הספרות הסובייטית

הודעת הפטירה על שולוחוב

חגיגת ה-95 להולדת שולוחוב

חגיגות ה-100 של שולוחוב

תיאור חגיגות ה-100

גם על חגיגות ה-100 של שולוחוב

עוד על חגיגות 100 השנה

פסטיבל שולוחוב

בול לרגל 100 שנה לשולוחוב

הויכוח על שולוחוב

עוד על הויכוח

מוזיאון שולוחוב

בלוגר על שולוחוב

"הדון השקט" באנגלית

מחקר אקדמאי על "הדון השקט"

סיפורים קצרים של שולוחוב באנגלית

"הדון השקט", הסרט של גרסימוב

"הדון השקט" ב-dvd

"הדון השקט", הסרט

הבמאי בונדרצ'וק

הסרט "גורלו של אדם" על פי שולוחוב

וגם

"הם לחמו עבור ארצם", הסרט

שיר בספרו של שולוחוב, מקור השראה לפזמון מפורסם

פט סיגר על הפזמון

קורינה שלונסקי ו"הדון השקט"

דיון על הספרות הסובייטית

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת אלי אשד