מיכאיל שולוחוב: נהר הדון שוב אינו שקט

(על התרמית הגדולה ביותר בתולדות הספרות העולמית) 

מיכאיל שולוחוב

לאחרונה, בעשרים וארבעה במאי 2005, מלאו מאה שנים להולדת הסופר הסובייטי החשוב מכולם, מיכאיל אלכסנדרוביץ שולוחוב, אירוע אותו חוגגים גם ברוסיה שאחרי הקומוניזם. במקביל מלאו גם ארבעים שנים לזכייתו בפרס נובל בשנת 1965. אפילו פוטין, נשיא רוסיה, טרח לקחת חלק באירועים, בהשתתפותו בביקור רשמי במוזיאון שולוחוב. אך באותו הזמן, בחדר עבודתו שבביתו בירושלים, השלים זאב בר סלע, בלשן וחוקר ספרות ישראלי, את כתיבת ספרו, המוכיח לדבריו, כי הקריירה הספרותית של שולוחוב וזכייתו בפרס נובל היו ההונאה הגדולה ביותר בתולדות הספרות העולמית. לפי בר סלע, שולוחוב, החתום על יצירת הענק הספרותית "הדון השקט", גנב את היצירה מסופר קזאכי מוכשר. גנב ממש, אלפי דפים כתובים. ובה בעת שנרצח כותב היצירה בידי השלטונות זכה הגנב לתהילת עולם. הנה עלילה לספר מרתק באמת. 

הגאון הצעיר 

מיכאיל שולוחוב היה בן חבל הדון, מחוז הקוזאקים, (אם כי לא היה קוזאק טהור בעצמו ויש לכך חשיבות להבנת סיפור חייו) והשתתף בצעירותו בקרבות הצבא האדום כנגד צבא הקוזאקים "הלבנים" שלחמו בקומוניסטים. מן הדון הגיע הצעיר חסר ההשכלה למוסקבה, שם עבד כפועל פשוט, בעבודות סבלות וחציבה. אבל כבר בהיותו בן תשע עשרה החל מפרסם סיפורים קצרים ובתוך זמן קצר יחסית עסק בכתיבה בלבד. ב-1926, והוא בן עשרים ואחד שנים, פרסם שולוחוב שני קבצי  סיפורים מחיי הקוזקים בשם "סיפורים על הדון" ו"הערבה הכחולה", סיפורים שגרתיים שרמתם בינונית ומטה, כצפוי מסופר מתחיל.  

אבל כמעט מיידית, בשנת 1928, הפך שולוחוב לתופעה ספרותית כאשר פרסם את כרך א' של ספרו הידוע ביותר, יצירת הענק "הדון השקט" ששלושה כרכים נוספים שלו יצאו לאור בשנים 1929, 1932 ו-1940 . הסופר היה צעיר מאוד, רק בן עשרים ושתיים, כשהוציא את הכרך הראשון לאור ובן עשרים וחמש שנים כאשר הושלמו כשלושת רבעי היצירה הענקית. ספר זה הציב את הסופר, שהיה בלתי ידוע לחלוטין עד אז, בשורה הראשונה של הסופרים הסובייטיים, בתארו את הטרגדיה ההיסטורית של הקוזאקים, כפי שזו משתקפת בגורלו של גיבור הרומן, גריגורי מיליחוב, ומקורביו על רקע מלחמת העולם הראשונה ומלחמת האזרחים שלאחר המהפכה הסובייטית באזור נהר הדון, במסגרתה הוא משתתף במאבק גבורה טראגי בסובייטים, ולבסוף מחוסל בידי חבר לשעבר וקומוניסט קשוח בהווה. שולוחוב הציג את הקוזקים כמי שנקרעו בין מחנה המהפכה ובין האנטי-מהפכנים ולא נמנע כלל מלבקר בחריפות בספר את הבולשביקים. לאמיתו של דבר, הספר אף גילה רגשות אמפטיה לקוזאקים האנטי-קומוניסטיים, שהיו מוזרים בלשון המעטה בספר שניכתב בידי מי שלחם נגדם. קומוניסטים נאמנים תקפו את המחבר על כך שהוא מבטא בספר השקפות של קוזאק שמרן. הכרך השלישי, בו מופיע תיאור מוחשי ביותר של הטיפול האכזרי לו זכו הקוזאקים מידי הקומוניסטים, אף הביא להקפאתו של המגזין "אוקטובר", בו פורסם בהמשכים, וההרשאה להמשיך לפרסמו ניתנה בידי סטלין עצמו, שהעריץ את הספר. הכרך הרביעי הופיע רק ב-1940, כנראה מסיבות פוליטיות, שנים רבות לאחר שנכתב, אך הפתיע את הקוראים ברמתו האמנותית הגבוהה במיוחד ובגורלו הטראגי של הגיבור, מלחוב, שהיה מנוגד לחלוטין לכל מה שהיה מקובל בשנים אלו בספרות הסובייטית, בה נחשב סיום טראגי ל"אסור".

"הדון השקט" הוכר כיצירת מופת ספרותית מיד עם פרסומו. הוא הוגדר כיצירה עשירה בעלת תנופה אפית גדולה, פרי עטו של אמן ראשון במעלה, כרומן ההיסטורי החשוב ביותר במאה העשרים וכשני בספרות הרוסית רק ל"מלחמה ושלום" של טולסטוי. מחברו הוגדר כאמן הגדול של תיאורי הנוף והושווה עם טולסטוי עצמו. הספר הציב, כאמור, את שולוחוב הבלתי ידוע בראש מחנה הסופרים הסובייטיים. המשורר אברהם שלונסקי תירגם לעברית את "הדון השקט" שתואר כ"פאר הפרוזה הסובייטית בתרגומו המפואר של א.שלונסקי, ספר שכולו שירה של נוף דומם וחי, של מקום וזמן,של יצרים ומעמדות, העולה בשלל צבעים של לשון שופעת, של נפשות פועלות, של עלילות עזות". בהתעטרו בכל השבחים האלה, זכה הספר לתשומת לב גדולה בחוגי השמאל בישראל. המבקר העברי יוסף  ליכטנבום תיאר את הספר "יחד עם גיבורי הרומאן אתה רוכב על פני מרחבי הערבה, עולה בגבנוני גבעות, מורד גאיות – נושם אל קירבך את ריח הערבה, מתענג על נימורי פרחיה, מלטף במבט עיניך את המרחקים המשתרעים לעין קץ". תרגומו הוגדר כ"ממיטב מעשי התרגום של א.שלונסקי, לשון דשנה ,חיה ושורשית ההולמת את החיים המתוארים בספר".

"הדון השקט" הוא היצירה הנקראת והמוערכת ביותר של הספרות הסובייטית כולה. לפי ההערכות, עד שנת 1980 הודפסו כמעט שמונים מליון עותקים של ספריו, שראו אור בשמונים וארבע שפות.

הדון השקט בקולנוע ובמוזיקה 

עטיפה של "הדון השקט" יצירת המופת הגדולה ביותר של הספרות הרוסית במאה העשרים.

"הדון השקט" הוסרט פעמיים: פעם אחת בשנת 1957 בידי הבמאי גרסימוב ושוב בשנות התשעים כסדרה טלוויזיונית בידי הבמאי המפורסם בונדרצ'וק (שביים גם את "גורלו של אדם" ולפני כן גם את הסרט הארוך ביותר בהיסטוריה, על פי "מלחמה ושלום" של טולסטוי, שמשך הקרנתו שבע שעות ושלוש עשרה דקות). הגרסה של בונדרצ'וק ל-"הדון השקט", הסרט האחרון שביים, שהופק באיטליה וצולם ביוגוסלוויה, נעלמה משך שנים רבות ולא הוקרנה אפילו ברוסיה, כתוצאה מהיות זכויות היוצרים בידי המפיקים האיטלקיים הזרים, ורק לאחרונה הוצאה להקרנות, אחר מאבקים קשים של אלמנת הבמאי במפיק האיטלקי . רק לאחרונה הפך הסרט נגיש לקהל ברוסיה ובארצות אחרות.

הספר שימש גם מקור השראה לתרבות הפופולארית של ארה"ב : שיר עם קוזאקי שהופיע בספרו של שולוחוב שימש בסיס לאחד מן הפזמונים האנטי-מלחמתיים המפורסמים ביותר של זמננו, "להיכן נעלמו כל הפרחים", שבוצע בפיו של פט סיגר, זמר אמריקני מפורסם.

במקביל לפרסום הכרך השני של "הדון השקט", בשנת 1932, פרסם שולוחוב ספר בשם "קרקע בתולה" (שגם הוא תורגם לעברית בידי שלונסקי, בין השנים 1955-1956) ועסק גם הוא בחיי הקוזאקים בערבות הדון, הפעם בתקופת הקולקטיביזציה הכפויה של ימי סטלין. כרך שני של הספר יצא לאור רק  בשנת 1960. בספר זה רצה שולוחוב להראות כי על אף משוא הפנים, חוסר השיקול והאכזריות של השלטון המקומי, רעיון הקולקטיביזציה של האדמות נקלט בסופו של דבר אצל רוב הקוזאקים. את המאבק המזוין שהיה כרוך בכך הציג כספיח מקרי ולא אופייני, בניגוד למציאות. אבל ספר זה, אם כי פורסם במקביל לכרכי "הדון השקט", נפל משום מה מקודמו באופן ניכר בכל הנוגע לרמתו הספרותית. הממשלה הסובייטית, מכל מקום, הכריזה עליו  כחומר חובה לקריאה אצל מנהלי הקולחוזים בברית המועצות. התרגום העברי של שלונסקי לספר הוגדר בידי ההוצאה הגאה כ"יצירת מופת בתרגום מופת".  בתקופת מלחמת העולם השנייה, במהלכה עבד שולוחוב כעיתונאי בחזית (הוא הודה בראיונות שמעולם לא אהב את העיתונאות), פרסם את הספר הפטריוטי  "הם לחמו בעד ארצם" (1942), חלק ראשון בטרילוגיה מתוכננת שלא הושלמה, ספר שנחשב נפילה קשה ביותר מבחינה אמנותית, אך בדומה למרבית יצירותיו של שולוחוב, הוסרט ב-1975 בידי הבמאי המפורסם בונדרצ'וק, שהתפרסם באפוסים המלחמתיים שלו, כמו "מלחמה ושלום" על פי טולסטוי  ו"ווטרלו" . לצידו פרסם באותה התקופה סיפור קצר ידוע על המלחמה בשם "מדע השנאה", שתורגם לעברית במסגרת הקובץ "סיפורי מלחמה רוסיים" . לאחר מכן פרסם עוד סיפור אחד בשנת 1956, בשם "גורלו של האדם", שעסק בנושא שהיה כמעט טאבו, חייל סובייטי שחזר מן השבי בידי הנאצים אל ביתו ההרוס בסוף המלחמה, סיפור שהתקבל בהתרגשות בידי הביקורת הסובייטית והוסרט בידי בונדרצ'וק בשנת 1959. כמו מרבית יצירותיו של שולוחוב, תורגם גם הסיפור לעברית (בידי מ.מנדל ב"סיפורים רוסיים בני זמננו", הוצאת "עם הספר", 1962). אבל מבקרי ספרות מערביים התרשמו הרבה פחות והכריזו על סיפור זה כ" אחת היצירות הפחות מרשימות שנכתבו אי פעם בידי חתן פרס נובל". משום מה המעיט שולוחוב לפרסם לאחר מכן, להוציא מספר יצירות בודדות. מה שפרסם היה ברמה נחותה עד להדהים בהשוואה ל"הדון השקט". משנות החמישים ועד מותו בשנת 1984 השתתק לחלוטין, להוציא השמעת נאומים ופרסום מאמרי תעמולה בעיתונות, בשירות הממשלה, והדפסות חוזרות של סיפוריו הישנים. הקריירה הפוליטית שלו, לעומת זאת, פרחה בזמן הזה.

הצאר של הספרות הסובייטית 

במקביל להצלחת ספרו,  הפך שולוחוב לסופר בעל העוצמה הפוליטית האדירה ביותר בברית המועצות. היו שכינו אותו "הצאר של עולם הספרות הסובייטית". על פי הדיווחים, סטלין עקב באופן קרוב ביותר אחר הקריירה של שולוחוב ואישר את פרסום כמה מסיפוריו שנראו בעיני אחרים "לא מתאימים פוליטית". שולוחוב היה לא פחות מהסופר הנערץ על סטלין, שהיה חובב ספרות גדול. סטלין קבע ש-"שולוחוב הוא הסופר הגדול של זמננו" ובהשראתו הגדירה הביקורת את שולוחוב כאחד הסופרים הרוסיים הגדולים ביותר. אמרו עליו "אמן כזה היה יכול להיוולד רק על אותה אדמה שהולידה את טולסטוי, דוסטוייבסקי וגורקי". ספריו נחשבו הוכחה לצדקתו ועליונותו התרבותית של הקומוניזם. ספריו (או, ליתר דיוק, קטעים מתאימים מתוכם) נלמדו כחומר חובה בבתי הספר הסובייטיים וחקר שולוחוב הפך מקצוע בפני עצמו בתחום חקר הספרות בברית המועצות. הוא הפך אחד ממקורביו החביבים ביותר של סטלין, שהעריץ את ספרו ושמר עליו בכל צעד ושעל. אפילו כאשר התברר ששולוחוב מנהל רומן עם אשתו של הגנרל יזוב מטיל האימה, מראשי שירותי הביטחון, שניהל אחריהם מעקב, לא העז זה לעשות דבר. סטלין דאג אישית ששום דבר לא יקרה לשולוחוב. מעתה ואילך הייתה זאת סכנת חיים של ממש להעלות ספקות כלשהם באשר לשולוחוב וגאוניותו.

בול לרגל 100 שנה להולדת מיכאיל שולוחוב. יצא לאור בימים אלה.

(לגברת יזוב היה גם מאהב אחר, משורר בשם יצחק בבל, שמצא את מותו בשל קשריו איתה. עליו לא טרח סטלין להגן). הוא היה סגן נשיא אגודת הסופרים הסובייטים רבת העוצמה. בשנת 1961 הוא אף הפך חבר בוועד המרכזי של המפלגה הקומוניסטית והיה ידוע כקומוניסט מסור ודובר נאמן של הקו הסובייטי, ככל שזה השתנה. שולוחוב הפך "שוט המשטר" כנגד כל סופר שהעז לסור מן התלם האידיאולוגי שהוכתב בידי המשטר. הוא נהג להתקיף בארסיות כל סופר שנחשד בחוסר נאמנות או ב-"סטייה", כל זאת בסתירה מוזרה לקו האנטי-קומוניסטי הבולט בו נקט ב"הדון השקט". בשנת 1949 דרש בעיתונות שיחשפו השמות האמיתיים מאחורי כינוייהם של סופרים, כשהוא מצטרף בכך למערכה האנטי-קוסמופוליטית (דהיינו, אנטישמית) שניהלה אז העיתונות הסובייטית כנגד סופרים ואנשי רוח יהודיים שונים שנטלו לעצמם שמות עט בעלי צליל רוסי. את פאסטרנק, מחבר "דוקטור ז'יוואגו", שזכה גם הוא בפרס נובל (עליו אילץ אותו המשטר הסובייטי לוותר) כינה בזלזול "מהגר פנימי". את הסופרים סיניאבסקי ודניאל, שהועמדו לדין על כתבים שנראו כפגיעה במשטר והוכנסו עקב כך לבית הסוהר, כינה "ברנשים בעלי מצפון שחור" ורמז שאילו היו חיים ב"ימים הטובים של שנות העשרים שחלפו, כי אז היה הצדק המהפכני עושה איתם חשבון קצר". את סולז'ניצין כינה "תולעת שהורסת את היבולים". הוא היה ידוע כלוחם נאמן במאמרים פובליציסטיים בעיתונות במערב "הרקוב" ונהג לתקוף ללא הרף מנהיגים מערביים במאמרים אינטלקטואלים סובייטיים. כל כך סמך עליו המשטר עד שהוא ליווה את  המנהיג הסובייטי ניקיטה חרושצ'וב בכמה ממסעותיו באירופה ובארה"ב כדוברה של הספרות והתרבות הסובייטית. הוא זכה בפרס סטלין בשנת 1941, בפרס לנין בשנת 1960 והחשוב מכל, בפרס נובל בשנת 1965, מה שחיזק את מעמדו כסופר הסובייטי החשוב ביותר. מה גם שכל שאר הזוכים הרוסיים לאורך השנים, איבן בונין (גולה רוסי באירופה), פסטרנק, סולזניצין  וברודצקי, שזכו בפרס אחריו, היו ידועים כאנטי-קומוניסטים חריפים. שולוחוב היה שונה מכולם בהערצתו למשטר הקומוניסטי, שעמדה בניגוד, כאמור, לתיאור החריף והעוין לעיתים לו זכה משטר זה בספרו). "אני קודם כל קומוניסט," הכריז פעם, "ורק אחר כך סופר". אבל לאורך השנים היו שמועות עקשניות ביותר שהפרס היוקרתי ניתן לו לא רק ממניעים ספרותיים טהורים אלא גם כתוצאה מהסכם סודי בין ברית המועצות ושבדיה, בו התחייבה ברית המועצות שצוללות שלה לא יחדרו לתחומי שוודיה אם תזכה האקדמיה השוודית את הסופר הסובייטי החשוב ביותר בפרס נובל. שולוחוב, בכל אופן, כקומוניסט נאמן, טרח ושלח מכתב לפוליטביורו של המפלגה, בשאלה אם מן הראוי שיופיע לקבל את הפרס, שהרי זה הוגדר רק מספר שנים קודם לכן כ"פרס ריאקציונרי בורגני" כאשר פסטרנק זכה בו. הוא קיבל אישור לפיו "הפעם זה בסדר". הסופרים הסובייטיים האחרים, שחששו מכוחו העצום בחוגי השלטון, שתקו בדרך כלל, אבל פה ושם היה מי שהעז לדבר נגדו : הסופר גאלאנסקוב כתב בזעם לאחר זכייתו של שולוחוב בפרס נובל כי שולוחוב הוכיח שאינו מסוגל לשום דבר רציני למעט הטלת גידופים באמנות הבורגנית. במכתב גלוי לשולוחוב כתב גאלאנסקוב :  

 גאלאסנאקוב מצא את מותו בבית הסוהר של המשטר. 

אבל הוא לא היה היחיד. סופרת בשם לידיה צ'וקוסבקאיה כתבה גם היא מכתב גלוי לשולוחוב לאחר שתקף בארסיות את הסופרים סינייאבסקי ודניאל בנאום בקונגרס המפלגה הסובייטית ב-1966: 

שולוחוב נפטר בשנת 1984, שבע תהילה וכיבודים אין ספור. אבל לאורך השנים לא פרסם יצירה ספרותית חדשה ובוודאי לא משהו שהתקרב אפילו ל-"הדון השקט" ולעוצמתו.

חשדות

אבל לאורך השנים עורר שולוחוב ויכוחים חריפים, יותר מכל סופר סובייטי אחר. לאורך השנים היו שמועות לאין סוף לפיהן שולוחוב "גנב" את ספרו המפורסם. בחוגים שונים ברוסיה היו מתלוצצים: "הדבר הטוב היחיד ששולוחוב כתב גנוב". נפוצו שמועות נוספות, לפיהן שולוחוב קיבל את כתב היד של "הדון השקט" מאשתו של סופר מת, לה הוא ממשיך לשלם באופן קבוע בעבור השימוש בו. בשנת1967 כתב המשורר אנדרי ווזסנסקי באחד משיריו, בו רמז בבירור על שולוחוב :  

אלכסנדר סולז'ניצין. חתן פרס נובל לספרות ,עמד בראש ההתקפות על שולוחוב.

בשנת 1974 ראה אור בצרפת ספר שנשא הקדמה של הגולה הרוסי המפורסם סולז'ניצין, שהאשים  את שולוחוב בגניבת כתב יד ספרו המפורסם "הדון השקט" מסופר קוזאקי ידוע בשם פיודור קריוקוב, שמת בשנת 1920 ממחלת הטיפוס. על פי השמועות, בשנות חייו האחרונות כתב אותו קריוקוב אפוס גדול שעסק בחיי הקוזאקים מאזור הדון, שנעלם לאחר מותו. הועלתה השערה כי אפוס זה, הוא ולא אחר, הטקסט המקורי של "הדון השקט". המאשימים ציינו כי בדיקה יסודית של טקסט "הדון השקט" מראה ששני אנשים שונים כתבו חלקים שונים ממנו. האיש הראשון, שכתב את שני החלקים הראשונים של היצירה, ניחן בראייה פסיכולוגית מעמיקה לנפשות הדמויות ואף הכיר היטב את הקוזאקים ואת אורח חייהם באזור הדון. בידיו היה גם ידע היסטורי עצום על הנעשה באזור, והוא ככל הנראה כתב את דבריו על בסיס קשר הדוק ומרובה בשנים עם חוגים שונים של החברה שקדמה למהפכה באזור הדון. "הכותב השני", לעומתו, כתב חלקים נחותים בהרבה מהחלקים הראשונים. "המחבר השותף" הכניס פרקים שלמים שאינם מתאימים כלל לקו העלילה, כפי שנטווה בחלקים הראשונים, המעולים בהרבה מבחינה ספרותית, ושילב דמויות ומעשים שאינם מתאימים מבחינה אורגנית לקו הכללי של היצירה. הוא הכניס ליצירה שינויים ו"תיקונים" פוליטיים שונים, בהם האדיר את הלוחמים הקומוניסטים, בניגוד לסופר המקורי, שעמד דווקא לצידם של ה"לבנים", יריבי הקומוניסטים. שולוחוב עצמו, משום מה, נמנע לחלוטין מלהשיב להאשמות שהועלו כנגדו. המאשימים לא הצליחו לספק הוכחות מכריעות לטענותיהם. בדיקה ממוחשבת שבוצעה בשבדיה בין לשון יצירותיו של  שולוחוב ואלו של קריוקוב הראתה כי השתיים שונות וההאשמה, לכאורה, הופרכה (שמועות עקשניות טוענות כי אותו מחקר ממוחשב מומן בידי ברית המועצות). בנוסף, בשנת 1987, לאחר שנים רבות בהן לא כתב שולוחוב דבר, הוצגו כתבי יד של טקסט "הדון השקט", שהוכיחו שוב, מעבר לכל ספק, לפחות לכאורה, כי שולוחוב הוא כותב היצירה המקורי, שהרי הטקסטים בכתב ידו. 

אבל כעת טוען חוקר ישראלי כי הוא יכול להראות באופן מכריע שאינו ניתן להכחשה כי לא שולוחוב הוא שחיבר את "הדון השקט" או כל ספר אחר, וכי בידיו ההוכחות להונאה הגדולה ביותר בתולדות הספרות.  

ההונאה הגדולה 

זאב בר סלע הוא בלשן, חוקר ספרות העוסק ביצירתם של כותבים דוגמת יוסף ברודצקי, ספרות  מדע בדיוני ובעלה של המסאית הרוסיה הידועה, מיה קגנסיה, שעימה ועם ביתה, ד"ר אילנה גומל, המכהנת כראש המחלקה לספרות אנגלית באונ' תל אביב, פרסם לאחרונה ספר מחקר העוסק ספרות המדע הבדיוני ברוסית. 

באמצע יוני יוצא לאור ברוסיה ספרו של בר סלע, "הבור הספרותי", העוסק בחייו של שולוחוב. פרסום  ראשוני של הממצאים בעיתונות הרוסית מראה כבר התקפות ארסיות על בר סלע מצד חוקרי שולוחוב שונים ברוסיה, הטוענים שבר סלע הוא סוכן ציוני וחלק מן התוכנית הציונית האמריקנית להשמדת רוסיה. בראש התוקפים עומדים מי שבתקופה הסובייטית עסקו בחקר שולוחוב. הוא עמל כעת על ספר ההמשך, בו יציג את ההוכחות הספרותיות והבלשניות שבידיו לפיהן "הדון השקט" הוא טקסט גנוב.