אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

אדמה שחורה / נטלי מסיקה פומפיי יודפת


התמונה של אלי אשד

אדמה שחורה / נטלי מסיקה. הוצאת דופן

לפני כ-2000 שנה בשנת 79 לספירה חרבה, עיר רומאית עשירה בשם פומפי בהתפרצות הר געש נוראית. היא נשכחה מלב עד שנחשפה בחפירות ארכיאולוגיות במאה ה-18 ומאז הפכה לאטרקציה תיירותית מהבולטות באירופה. בראש ובראשונה מאחר שאנשי העיר "השתמרו" בתנוחות מותם הנורא כשמסביבם השתמרו ציורי קיר ופסלים מחיי העיר העליזה והמאושרת שנותנת לנו תמונה חיה ביותר של הדרך שבה חיו הרומאים מבני המעמד העליון והתחתון במאה הראשונה לספירה.

הסופר הבריטי בולבר לייטון פרסם רומן היסטורי מפורסם על חורבן העיר בשם "ימי פומפי האחרונים" שהפך לסוג של קלאסיקה והוסרט פעמים רבות (ותורגם לאחרונה שוב לעברית). כתוצאה מהספר והסרטים פומפי החרבה זכתה לסוג של הנצחה בתרבות המאות ה-19 וה-20 .

שנים עשר שנים לפני פומפי וליתר דיוק בשנת 67 לספירה חרבה העיר יודפת ביהודה. אלא שהיא חרבה בידי אדם ולא בידי הטבע וליתר דיוק לאחר מצור שנמשך 47 ימים בידי הצבא הרומאי ומפקדו אספסיאנוס לעתיד קיסר רומא. סיפורה של יודפת לא השתמר בצורה מושלמת כל כך כמו פומפי בטבע, אלא רק בכתביו של מפקד העיר יוסף בן מתתיהו שנמלט מהעיר לאחר חורבנה והפך לשבוי של הרומאים ולאחר מכן משתף פעולה עימם. כתוצאה מכתביו של יוסף סיפורה של העיר היה ידוע לכל נוצרי במשך 2000 שנה ושימש בעיניהם סמל נוסף לחורבן העם היהודי .

מבחינת היהודים עצמם יודפת מעט ונשכחה להוציא את המנון תנועת ביתר של זאב ז'בוטינסקי .ובו ניתן למצוא את המילים הבאות :- "ביתר הנלכדה, יודפת, מסדה, תרומנה בהוד והדר... למות או לכבוש את ההר - יודפת, מסדה, ביתר".פרט לכך ניתן להזכיר ספר לילדים על העיר שכתב שרגא גפני בשם "מצור יודפת " את ההצגה של תיאטרון "תאיר" על יודפת וחורבנה ושניים שלושה רומנים שהתחברו על חיייו של מפקד העיר יוסף בן מתתיהו. וזהו פחות או יותר.

למרות מות הגבורה של תושבי יודפת הם מעולם לא זכו לפרסום ולהנצחה בימינו של לוחמי מצדה אם כי אלו למעשה לא נלחמו כלל ברומאים בניגוד לתושבי יודפת והעדיפו להתאבד ללא קרב. וזה בהחלט מעורר הרהורים לגבי הזכרון והשיכחה ההיסטורית לגבי מי ראוי לזכור אותו ומי שלא. וכעת יצא לאור רומן היסטורי חדש בשם "אדמה שחורה" שמנציח את תושבי יודפת העניים והשכוחים, וגם את תושבי פומפי העשירים והשבעים לפני חורבנם.

הארכיאולוגית

המחברת שזהו ספרה הראשון היא יוצאת דופן. נטלי מסיקה היא ארכיאולוגית במקצועה שנטלה חלק בחפירות הן ביודפת והן בפומפי. כך שניתן לאמר שיש לה עניין מקצועי ומן הסתם גם אישי באותם ערים מתות ובתושביהם הקבורים שאת שלדיהם חשפה במשך השנים ואת העניין הזה היא מנסה להעביר כסופרת לקוראים. מסיקה נתקלה בין ציורי הקיר המרובים בפומפי בתמונה של נערה שהזכירה לה מאוד את אלו שבהן נתקלה ביודפת בארץ ישראל. דבר שכמובן הוא אפשרי וסביר בהחלט שהרי מן הסתם רבים מהאנשים שנשבו ביודפת סיימו את חייהם כעבדים של המשפחות בפומפי ומצאו את מותם בהתפרצות הר הגעש הנוראה שם. וזה נתן לה את הרעיון ל"אדמה שחורה ".

שתי ערים

מסיקה כתבה בספרה "אדמה שחורה" רומן היסטורי מיוחד במינו הכתוב משלושה נקודות מבט של אנשים בשלוש פרקי זמן שונים . של אישה יהודיה בעיר יודפת על סף לאחר חורבנה של עשיר רומאי ממוצא יווני הרץ למשרה פוליטית בעיר פומפי שעל סף חורבנה כמה שנים מאוחר יותר ושל צעיר יהודי המנסה לברר עובדות לגבי חורבן יודפת וכמה שנים מאוחר יותר. במרכז הספר עומדת תעלומה מה הייתה הסיבה האמיתית לחורבנה של העיר יודפת במרד הגדול ?האם היא נכבשה בידי הרומאים לאחר מצור ארוך ומתיש בלבד כפי שתיאר זאת מפקדה ההיסטוריון המפורסם יוסף בן מתתיהו,שכאשר הוא מתאר את מצור יודפת הוא מתאר אירועים שאותם חווה על בשרו ולכן יש לו כל מניע לא להיות אובייקטיבי לגביהם? או שמה נפלה כתוצאה מפרשת בגידה ? מסיקה בחרה לתאר את הסיפור מכמה נקודות מבט: זאת של הצעיר מעין "בלש" החוקר אחרי שנים מה בעצם קרה שהוא מן הסתם גם הדובר של הסופרת הארכיאולוגית והקורא המודרני אלא גם מנקודת מבטם הסובייקטיבית של המשתתפים באירועים הדרמטיים אישה בת יודפת שהפכה לשפחה של משפחה רומאית וקצין רומאי שחווה את ההתקפה .וסיפוריהם השונים חושפים את העובדה שמה שאנחנו חושבים שאנחנו יודעים על נפילת יודפת אינו מה שקרה במציאות. .בספר מסיקה החליטה לחבר בין שתי הערים ובין שתי פרשיות החורבן אבל נשאלת השאלה מהן בעצם נקודות החיבור בין שתי הסיפורים? הצרה עם הספר ששתי העלילות על יודפת ועל פומפי לא מתקשרות ולא מתחברות באמת. כל אחת מהן הייתה זכאית לספר בפני עצמה.

למה הדבר דומה? לספר שמתאר שתי עלילות מקבילות של חיי אנשים שחווים בחייהם חורבן הן כתוצאה ממלחמה ביוגוסלביה בשנות התשעים ולאחר מכן כתוצאה מהצונאמי של שנת 2004.

אבל בין שני האירועים חוץ מזה שהתרחשו בהבדל של כמה שנים ,אין קשר מיוחד. מסיקה עושה מאמץ הירואי לחבר ביניהן על ידי דמויות משותפות ועל ידי סיטואציה כביכול דומה של משפחה העומדת בפני חורבן. אולם פרט לחורבן המתקרב אין בהן שום דבר דומה באמת.

כאן ביודפת משפחה ענייה בארץ כבושה המחולקת בידי רעיונות פנאטיים מטורפים של מלחמת בני אור בבני חושך והנמצאת במלחמה אכזרית ,שם משפחה בארץ קפיטליסטית עשירה של בירוקרט העסוקה בהשגת כוח פוליטי. המטרה של מסיקה היא לתת לקוראים תחושת קרבה עם הדמויות השונות מעולמות ומערים שונות כל כך. ואכן היא מצליחה להעביר היטב את הדמות של הפוליטיקאי מפומפי ממוצא יווני נמוך שהצליח לשפר את מעמדו וחש הזדהות מוחלטת עם האימפריה הרומאית עם כל זה שהוא שונא את הרומאים עצמם ובז להם. התוצאה הסופית דומה בשני המקרים: חורבן העיר. אולם לגיבורה לשפחה מיודפת יש לפחות את הסיפוק העלוב של צפייה בחורבן עיר של משעבדיה (סיפוק שהקורא שמסיקה מצליחה לקרב אותו לבני המשפחה הרומאית אינו חש ביחד איתה). נשאלת השאלה האם מסיקה בחרה בדרך הנכונה לספר את הסיפור? יש היגיון בבחירתה לתאר את העלילה ממגוון של קולות וזוויות ראייה שונות ומנוגדות כמו "רשומון". אולם עבור הקורא העלילה אינה מתחברת באמת ועדיף היה לספר את הסיפור בצורה פשוטה ומסודרת יותר. בכל זאת לזכותה של מסיקה עומדת הנקודה שהיא מצליחה לקרב את הדמויות ואת הערים מהתקופה הרחוקה אלינו ונותנת לנו אפשרות להזדהות עם כולן. תושבי יודפת ופומפי הקדומים אינם מוצגים בדרך של"שחור ולבן "טובים ורעים" רומאים עשירים ומושחתים העוסקים כל ימיהם באורגיות ויהודים עניים ואמיצים "אלא כאנשים בעלי רצונות ותקוות אהבות ושנאות מורכבים למדי. היא גם מצליחה להראות היטב את העובדה שהחברה היהודית של יודפת והן החברה הרומאית של פומפי היו מורכבות מקבוצות ושכבות שונות מאוד זו מזו ואף בעלי אידיאולוגיות מנוגדות . מעל לכל במהלך הסיפור היא מצליחה לתת לנו תמונה חיה בפרטי פרטים של חיי היום יום של האדם הממוצע ביודפת שביהודה ובפומפי הרומאית.

וכמדומה שלקוראים הישראליים המודרניים יהיו כאלו שיוכלו להזדהות דווקא עם תושבי פומפי העיר המפותחת החומרנית והרועשת כקרובה יותר להתנסויותיהם וכאלו שיוכלו להזדהות דווקא עם יודפת העיר הכפרית אחוזת האמונות הדתיות הרדיקליות. גם לזאת ולגם לזאת יש מקבילה במציאות המודרנית העכשווית. ,הספר בהחלט ראוי לקריאה ולו רק בגלל יכולתה של מסיקה להקים לתחייה לנגד עיניו של הקורא המודרני את תושבי הערים הקדומות ואת אורח חייהם ולהראות לו שלמרות הדברים השונים ביננו ובינהם הם לא באמת שונים.

ולסיום ספויילר חמור אבל הכרחי.

מי שאינו רוצה לדעת פרט חשוב על עלילת הספר עדיף שלא יקרא מכאן.

ספויילר

ספויילר

ספויילר יש לי בעיה קשה עם הצורה שבה בחרה מסיקה לחשוף את פרשת הבגידה בעיר יודפת.

היא חושפת כמעט באופן אגבי את קלפיה ואת העובדה שיודפת נפלה כתוצאה מבגידה של לא אחר מאשר מפקדה יוסף בן מתתיהו ההיסטוריון לעתיד שמסר עדות שקר בספרו לגבי כל מה שהתחולל שם כבר משלב מוקדם בספרה.

ובכך פגעה אנושות בתעלומה שבלב העלילה ומנעה מהספר את האפשרות להיהפך לסיפור מסתורין מרתק באמת עם סיום דרמטי ופוקח עיניים עם הייתה חושפת את העניין רק לקראת הסיום כמקובל בסיפורים בלשיים.

נספח: פומפיי בשפה העברית

בעברית הופיע ספרו של בולבר לייטון "ימי פומפיי האחרונים" בארבעה תרגומים שונים לאורך השנים.

בעברית הופיע גם הרומן המודרני של תומאס הריס "פומפי" ( בתרגום מרדכי ברקאי ,הוצאת זמורה ביתן ,2006) שמתאר גם הוא את חורבן העיר אך בצורה שונה עד כמה שאפשר משעשה זאת בולוור לייטון בסגנון של איש סוף המאה העשרים .

ראו עליו :

שושי סלונימסקי על בחזרה לימי פומפי

רחל פייג וישניה על "לרגע פומפי חוזרת לחיים "

פאר פרידמן על פומפי נחרבה פעמיים

ואפשר להזכיר גם רומן מתח עברי, ספרו של דניונשטיין חופשה איטלקית : רומן מתח מקורי / רמת גן : נירם, תשס"ז 2006 על קבוצת מטיילים ישראלים באיטליה שמוצאת את עצמה מעורבת בחיפושים אחרי חפץ קדוש לנצרות שהתגלה בחפירות פומפיי.בידי עמיתיה של נטלי מסיקה.

ראו גם

הספר "אדמה שחורה" בלוג ארכיאולוגיה להמונים של נטלי מסיקה הבלוג של נטלי מסיקה במארקר האתר של נטלי מסיקה לבנות את העבר דורון בר אדון על "אדמה שחורה" יותם יעקובסון על "אדמה שחורה" בלוגר על "אדמה שחורה" עולמות מתנגשים ארכיאולוגיה ואדמה שחורה מי יציל את פומפיי תיאור כיבוש יודפת בידי יוסף בן מתתיהו טיול ביודפת העתיקה האתר של יוסף בן מתתיהו הסופר המכשף :על ימי פומפי האחרונים יודפת כנגד שלומית

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת אלי אשד