אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

סיפור פשוט: דמותו של שמעון הירש קלינגר ומקומה


בע"ה על דרך האינדוקציה בפרשנות הסיפורת.

בספורי עגנון נודעת חשיבות רבה למדי לדמויות המשניות המאכלסות את יצירתו. (1) [בענין הדמות הראשית והמשנית עיין א"מ פורסטר, אספקטים של הרומן, דגה , ת"א וכן יוסף אבן, הדמות בספורת, ספרית פועלים, ת"א , 1980]. כדי להשאר צמוד לתכנית הלמודים וכדי לדון באחד הספורים הראויים ביותר לדיון ואף נלמדים ביותר או לפחות ראויים שילמדו אותם ביותר בבתי הספר, נבדוק כיצד דמות מן הדמויות המשניות משתלטת על העלילה כולה "בספור פשוט". נבחר לדיון דמות משנית שכבר נדונה באחד משאלוני הבגרות הקדומים, ואשר ההזדקקות אליה אף זכתה לערעור מצד מורים ומצד תלמידים. באחד המכתבים שקבלנו הועלתה הטענה , ששאלה על דמותו של הסב שמעון הירש קלינגר איננה הוגנת, מפני שהיא מופיעה בספור בשניים שלשה משפטים בלבד. לכן עלינו לומר בברור מראש ,כי טענה זו אינה סומכת על העובדות שבספור, אלא על חוסר ידיעה, על חוסר תשומת לב מספיקה או על טעות, ואף על חוסר הבנה במהותו של הרומן.כבר בפרק השני של הספור מוזכר הסב, תחילה כמי שנתן את שמו להירשל,הגבור המרכזי של ספורינו (ש"י עגנון, על כפות המנעול – ספור פשוט, שוקן, ירושלים ותל אביב תש"ך עמ' ס"ב) ,ולאחר מכן בספור ארוך של יותר מעמוד אחד על התקשרותו עם אבי הירשל ברוך מאיר ( עמודים ס"ג - ס"ד). על הענין הראשון של שתוף השם אנו מוצאים מעין חזרה בפיו של הירשל, הקושר עצמו אל הזקן שעל שמו הוא קרוי, (פרק 19 עמוד קע"ג ) , ואף בפי איזי הלר בשעת חתונתו של הירשל (פרק 16 עמ' ק"ו) וכן בפי המספר (בפרק 20 עמ' ק"פ ). חזרות מרובות אלו מרמזות בברור על המגמה להעמיד שתי דמויות אלו להשוואה.בתיאורים השונים זוכה הזקן לדמות של ענק אדם, הרוחץ בנהר סמוך לחורף, העושה הכול על דעת עצמו, ואשר ראייתו חודרת והוא יודע כל מה שמתרחש בחנות. איש זה דבורו מועט והוא דוגל במעשים, ואפילו מזלזל מעט בהולכי הבטל שבבית המדרש שעליהם הוא אומר "לא הרי חנות כהרי בית המדרש שמשיחים בו דברים בטלים" (פרק 2 עמ' ס"ג ). אף משפט זה חוזר בספור פעמים נוספות. פעם בפרק 14 בעמ' קל"ג שבו מושווית צירל לאביה. צירל מרבה לשוחח עם הלקוחות עקב עבודתה, ובזה שונה היא מברוך מאיר, מהירשל ומן המשרתים. מגמתה היא למשוך את הלקוחות ולקשרם אל החנות. והנה בדבר הזה שונה היא אף מאביה שמעון הירש קלינגר שהיה אומר "לא הרי חנות וכו'". בעמ' קל"ד מביא עגנון אפילו נימוק להבדל זה שביניהם. "אפשר בדורו של אבא שהעולם היה מגולה , והיה נכר בין עשיר לעני אפשר לא היו צריכים להרבות שיחה,אבל בדורנו אנו שעניים משימים עצמם עשירים , ועשירים עניים וכו'...אין לך מועיל יותר מן הדבור,שמתוך כך אתה מכיר את האמת". ( פרק 14 עמ' קל"ב ) . המשפט שהוזכר "לא הרי חנות כבית מדרש " חוזר בספור פעם נוספת. בפרק 35 לקראת סוף הספור לאחר שהירשל חזר מד"ר לנגזם יושבים ברוך מאיר וצירל בחנות ושותקים. כאן אין הענין קשור ישירות לשמעון הירש קלינגר אבל רוחו שורה על כל הענין, שהרי האמרה כבר הוזכרה בפרוש בשמו פעמיים. על אף שהספור מצדיק את התנהגותה של צירל ברור שבהשוואה לאביה ידה על התחתונה (עיין שוב בפרק 14 עמוד קל"ג )גם ברוך מאיר זוכה להיות מושווה לזקן ואף הוא ידו על התחתונה באופן ברור למדי. בפרק השביעי בעמוד צ"ב מסופר שברוך מאיר נהג למשמש בשרשרת שעונו כאשר הוא מבקש להרהר יפה בענין כלשהו. לתנועה זו של ברוך מאיר מלווה תוספת מענינת של המספר לאמור: "וממשמש בשרשרתו שלא כחמיו, שלא הוצרך כלים למחשבתו".

 גם בקטע המתאר את בחירת ברוך מאיר כבעל לצירל מתגלה עצמת כוחו של שמעון הירש קלינגר. אף על פי שאנו מוצאים שם את ברוך מאיר כאדם בעל החלטיות מסוימת (אף שהדבר מתייחס לענין פעוט) מתברר, שביחס להחלטיות של שמעון הירש קלינגר אין לברוך מאיר כל מעמד. כאשר הלה מחליט להשיא לו את בתו עוזב ברוך מאיר את ארוסתו הנאה, ועושה את רצון אדוניו. שמעון הירש קלינגר פועל כאן כמובן בתמיכה אילמת אמנם אך מלאה מצד החברה, שהיתה רואה את ברוך מאיר כמי שאינו שפוי, אילו דחה את הצעת אדוניו. ואולם עם כל זה ברור, שבפעולת השכנוע אישיותו של הזקן הכריעה את הכף, באשר מדובר כאן באישיות שלה אי אפשר להתנגד. הדבר מקבל משנה תקף כאשר מתברר כי חפזונו של הזקן נבע מתוך הפגם שבמשפחה. בגין הבן שהשתטה חשש הוא שמא יקשה עליו להשיא את הבת. עמד והשיאה למשרת שלא היה מסוגל לדחות את ההצעה.תקיפותו של הזקן זוכה גם לתאור של דרך אגב בלא הזכרת שמו. בתאור השתטותו של אחי צירל מסופר, שאבותיו עשו הרבה כדי לשפות דעתו ללא תועלת. קרעו את ספריו מצא אחרים . הגלוהו מן הבית יצא ליער ונתפרנס שם מגרגרי שדה ועשבים וכו' (פרק 3 עמ' ס"ו). מסתבר שהזקן נהג בביתו בתקיפות רבה ביותר, ובאופן אירוני אפשר לומר, שיותר משהוא עשה לשפות דעתו של הבן הוא גרם לו לטרופו. בקטע זה לא הוזכר הזקן בשמו , רק ככלול בבטוי "אבותיו" , אך מתוך ההקשר ברור לחלוטין למי הכוונה. (2) [בענין התנועות המלוות את תאור הדמות עיין דב לנדאו " תאור דמות האדם בספורי שי" עגנון",בר אילן,ספר השנה י"ב ,תשל"ב ,וכן אצל יוסף אבן, "הדמות בסיפורת" ספרית פועלים, 1980 עמוד 177-187, ואצל מ"צ קדרי, "ש"י עגנון רב סגנון",בר אילן, רמת גן , 1980,עמוד 58 60-]. כל ההשוואות הללו בין הזקן לצירל, לברוך מאיר ולהירשל מגלות מצד אחד את דמותו הגיגנטית של הזקן ומצד אחר את קטנותם של הדורות המאוחרים מדורו. כל התיאורים הנוספים של הזקן משמשים בדרך כלשהי להשלמת מגמות אלו. תיאורים נוספים אלו קשורים בדרך כלל בהשוואה בין הזקן להירשל נכדו, ומגלים כי כל דור חדש פחות הוא מקודמו, ואם ברוך מאיר וצירל פחותים הם משמעון הירש קלינגר, נכדו הירשל הנו פחות פי כמה וכמה.תפישה זו של עגנון שלפיה כל העצמה מצויה בידי דור הזקנים ואילו הצעירים, חולשתם בולטת לעין כול, זכו לאחרונה לאשור עיוני על ידי אחד המבקרים הבולטים שלנו, שמצא אותה תחושה אף אצל סופרים בני הדור הצעיר . (3 ) [יוסף אורן,ההתפכחות בסיפורת הישראלית, הוצאת יחד , תל אביב, 1983 עמ'127 - 128 ].בספור "מנוחה נכונה " של עמוס עוז בדומה לספור "עשהאל" של אהרן מגד ול"אגדות המקום" של צבי לוז ברורה לחלוטין חוסר האונים של דור הצעירים הצברים של ארץ ישראל. דור זה מתגלה ברבות מיצירות התקופה כנחות בהרבה מדור הנפילים של המיסדים הראשונים. נחיתות זו כפולה היא, רעיונית ומעשית,וחבל רק שהיא מתגלה באחור רב מדי ,וחבל שהיא לא זכתה לתשומת לב מספיקה במקום שם היא נתגלתה בעתה, ביצירתו של שי עגנון ולא רק ב"ספור פשוט", אלא גם ב"תמול שלשום" ובספורים אחרים.הפרק השלישי של "ספור פשוט" פותח בדברים הבאים : "בן שבע עשרה היה הירשל כשהתחיל משמש בחנותם של אביו ואמו. הירשל אינו ממולח כאמו ואינו זריז כאביו, אבל מעלה אחרת יש בו שעושה כל מה שאבותיו אומרים" (פרק 3 עמ' ס"ה). מעלה מפוקפקת זאת יכולה לשמש נקודת מוצא להשוואות שהספור משווה את הירשל לסבו. הירשל הינו בחור בינוני ממושמע העושה כל מה שאומרים לו,ואין פלא שאיזי הלר חמיומשל גילדנהורן, שהכיר את שמעון הירש הזקן, מסמיך את דעתו השלילית על הירשל אל הספור המתאר את עוצמת אישיותו של הזקן. " אדם תמוה היה במקצת, לא שמח בין השמחים ולא בכה בין הבוכים ולא נשא עיניו בבני אדם ולא הכניס רעים לתוך ביתו, אבל היה מרבה לו יונים בשובך שעל גג ביתו, והיה מטפל בהן והוגה להן חיבה. ופעם כשנפלה יונה ואיזי הלר הנער רצה להביאה לזקן, נתן בו הלה את עיניו"וירד ונטל את היונה וסידר את כנפיה ועלה עמה". (פרק 16 עמ' ק"נ). הרי זה אדם שאינו רוצה טובת הנאה מן הזולת, והוא סומך על עצמו בלבד. את הספור הזה מספר איזי הלר בעצם חתונתו של הירשל, והשומעים שואלים אותו, מדוע הוא מספר לפתע דברים משונים אלה. אחד הנוכחים , חיים יהושע, מבין את הספור כמתכוון להדגיש שהחתן אין לו מראה חתן. (פרק 16 עמ' ק"נ ). השוואה זו מציגה לפנינו את הירשל כבר ביום חתונתו כמי שלא יוכל להצליח בנשואיו. בפרק השלישי ( בעמ' ס"ו) אמנם באופן מוסוה מעט, מטיל המספר את אשמת שיגעון הבן על שמעון הירש קלינגר. בפרק19 (עמ' קע"ג) בשיחתו עם מינה מטיל עליו הירשל אותה אשמה עצמה, אשמה המוטלת מעתה אף על אמו צירל. "אומר אני , דודי שפוי בדעתו היה ועשה עצמו שוטה , שאילו נהג כבריא היה אביו , היינו שמעון הירש זקני שאני קרוי על שמו משיאו אישה שאינו אוהבה, והיה מקפח כל ימיו עמה..." (פרק 19 עמ' קעג). ואולם אין הירשל מסוגל ליותר מדברי האשמה אלו. בהשוואה לזקן אין הוא אלא נמושה חסרת כח. אפילו לצירל שהיא כבר פחותה בהרבה מן הזקן אין הוא מסוגל להתנגד, ואילו נאלץ להתנגד לזקן לא כל שכן. הפער בין האישיות הדומיננטית האדירה של הזקן, לאישיותו הרופפת והפסיבית של הירשל הוא גדול למדי. אפילו שתיקות השניים שונות זו מזו, וכך מסופר עליהםבפרק 20 עמ' קפ"ד : ענותנותו (של הירשל) נכרת בשתיקתו. שמעון הירש קלינגר זקנו של הירשל שהירשל נקרא על שמו היה שותק מפני שכל העולם לא היה כדאי לו, והירשל שותק מפני שאינו כדאי בעיני עצמו". העובדה ששמעון הירש קלינגר הוא דמות משנית בלבד בסיפור, ואילו הירשל הוא דמות ראשית אינה קובעת את טיב אישיותם, ודוקא הדמות המישנית מתגלה כדמות החזקה.מתוך ההשוואה מתגלה פחיתותה של "ענותנות " זו של הירשל. תכונה שיכלה להתקבל כענותנות חיובית, הופכת לאור ההשוואה שלפנינו אל הסב בעל העצמה הכבירה לנלעגת למדי. ( 4 ) [בענין פסיביות זו של הגיבורים אצל הגנון עיין ברוך קורצוייל , מסות על ספורי ש"י עגנון, שוקן, תל אביב, תשכ"ג , עמ' 38 - 49 ].על ידי ההשלמות פרורים פרורים, על ידי החזרות המרובות על ענין שכבר נאמר , ועל ידי ההשוואות הרבות לחיוב ולשלילה לאורך יותר ממחצית הספור מעמיד עגנון לפנינו את דמותו של שמעון הירש קלינגר בעצמה רבה מאד. בשמונה פרקים שונים ( הפרקים 2- 3 7 14 16 19 20 55 ) מעלה לפנינו עגנון את זיכרו של הזקן כאשר באחדים מפרקים אלה מוזכר האיש פעמים אחדות. יש איזכורים קצרים , ויש שהם ארוכים ותופסים כעמוד ויותר. במקום אחד בא האיזכור במובלע בלבד. אנו שומעים מפי המספר את דברי שמעון הירש שכבר שמענום פעמיים (לא הרי חנות כהרי בית המדרש) מקודם. אלמלא איזכור זה בפרק 35 היה ענינו של שמעון הירש מסתיים בפרק 20 , ואולם בין כך ובין כך מרחפת רוחו על כל הספור. החנות חנותו , הבית ביתו והרכוש רכושו, ואף הירשל עצמו נושא את שמו. ברוך מאיר כבעל לצירל וכיורש החנות אף הוא אינו אלא בחירתו, וכמעט אפשר לומר שהוא "רכושו" של הזקן. הירשל הנכד החלוש, הרופף והפסיבי מתגמד עוד יותר בצילו של ענק אדם זה. בלי השוואות מפורשות אלו שהסופר מזמן אותנו לעשותן, אין להבין כראוי לא רק את הדמות הראשית שבספור , אלא אף לא דמויות כמו צירל וברוך מאיר. בלעדיו אין גם כל אפשרות להכיר את ההבדלים שבין שלשת הדורות שהרומן הנדון מתאר לפנינו. דמותו הפעילה בנישואי ברוך מאיר משפיעה בעצמה גם על בנו (פרק 2 עמוד ס"ב), ודמותו מרחפת גם מעל דמותו של הירשל (פרק 19 עמוד קע"ג). דמות זו היא המעניקה לסיפור את מימד העומק ההסטורי, כאשר זו עולה מן העבר ועושה את השפעתה על ההווה, ואולי אף על העתיד.לא הבחנו כאן בהרחבה בדרכי העצוב המיוחדים של הדמות. עסקנו בעקר בתכני התאור, אף כי רמזנו שהדברים באים בפיזור של טיפין טיפין תוך חזרות מרובות ותוך השוואות מתוחכמות. אפשר לבדוק עוד את נקודות התצפית השונות של קטעי התאור. מן הראוי גם לציין ששמעון הירש קלינגר לא זכה לתאור בלשון פיגורטיבית ובכלל אין הוא מתואר מבחינת מראהו. כל תאורו מתרכז (ואפשר לומר בכל הקטעים ) בתאור פעולותיו. רוחץ בנהר, מסייר חנותו, נתן לו את צירל בתו לאשה, קרע את ספרי בנו והגלה אותו מן הבית, מרבה לו יונים, מטפל בהן וירד ונטל את היונה וכו'. כל הפעולות הללו באות בסיפור בכוחן המאפין, והרי לפנינו דרך הולמת לתאורו של איש דינמי זה . תמוה ביותר כיצד אפשר לטעון ביחס לדמות זו טענה של כמות. אפילו היתה אמת בטענה זו (מבחינתה הכמותית) עוצמת הדמות פורצת גבולותיה, ושמעון הירש זוכה לתפקיד שבו הוא מיצג את הכוחות החברתיים המסורתיים של הקהילה, כוחות המניעים את גורלם של הפרטים הנעים בספורנו הפשוט. בדומה לדמות זו אפשר למצוא בספור דמויות משניות נוספות שחשיבותן בולטת למדי. כאלה הם גציל שטיין ראש פועלי ציון, הד"ר קנבינהוט ראש החבורה הסוציאליסטית, וכן סופיה גילדנהורן ידידתה של מינה שלא לדבר על יונה טויבר, על בלומה, על צירל ועל ברוך מאיר. דומה שמן הראוי שהמורה יחלק את העבודה בין התלמידים. יתן לפניהם תחילה תאור של דמות מן הדמויות המשניות לדוגמא, ויטיל עליהם אחר כך להכין תיאורים של הדמויות, שלהן חשיבות מה בספור. תלמיד תלמיד והדמות שהוא מטפל בה בעבודתו. תאורים אלה יעברו בכתה יועתקו ויהפכו נכס הכלל. סדור זה ישחרר את המורה כדי שיוכל לטפל טיפול אינטנסיבי בדמויות הראשיות, במבנה הספור ובעלילתו, בלשון הפיגורטיבית ובאותם אספקטים נוספים שאין התלמיד המצוי מסוגל להתגבר עליהם בכוחות עצמו . (5) [לשם הבנה נוספת של הדמויות בספור פשוט מן הראוי לעיין אצל גרשון שקד , אומנות הספור של ש"י עגנון, ספרית פועלים, תל אביב, 1973 (בפרק "בת המלך וסעודת האם") עמ' 197 - 227], וכן אצל דב לנדאו, מסגנון למשמעות בסיפורי ש"י עגנון הוצעת "עקד" ת"א 1988, ואצל ברוך קורצווייל סיפורי ש"י עגנו ן הוצאת שוקן, ירושלים ותל אביב תשכ"ג].

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת דב לנדאו