אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

סרוויס צ'כי/ יעקב שבתאי


התמונה של שושנה ויג

על הכותרת

הסיפור הקצר "סרוויס צ'כי" ליעקב שבתאי עוסק בזיכרונות ילדותו של המספר. האירוע האחד של המספר אשר בולט בסיפור הוא אירוע הסובב סביב "הסרוויס הצ'כי". כבר בכותרת הסיפור אין התייחסות לדמויות מן הסיפור אלא לחפץ. החפץ המוצג במזנון הסלון גם מופיע בכותרת הסיפור כמו סימון למשמעותו המרכזית ביצירה. הכותרת מציגה לראווה את הסרוויס ואין אפשרות להתעלם מן המסתוריות שתוקפת את הקורא למקרא הכותרת הזאת. עולות בליבו של הקורא שאלות רבות. מתי היה לסרוויס צ'כי ערך? מדוע הסרוויס הצ'כי מופיע ככותרת של הסיפור. מדוע אין אזכור של אחת הדמויות בכותרת. אם נערוך השוואה לסיפור "כינורו של רוטשילד", של צ'כוב, נמצא שהכותרת אף שהיא מתייחסת לחפץ שמחולל את השינוי אין התעלמות מן הדמות של רוטשילד שלהּ תפקיד מאוד חשוב ביצירה. האם בסיפור שלנו יש התייחסות לחפץ בלבד? ואכן הכותרת מעמידה בפני הקורא ציפיות.- מדוע החפץ הזה כל כך חשוב.

סרוויס הוא מונח לועזי, מילה זרה שהיה לה טעם בשנות החמישים והשישים בארץ ישראל הקולטת עולים חדשים. סרוויס צ'כי סימל יוקרה של "מלכים". החיים בצמצום הפכו את עולמם של התושבים בא"י לחיים שבהם איבדו פרופורציות. ואכן הסיפור מדבר על איבוד פרופורציות של הגיבורים. הסיפור כתוב כסיפור ריאליסטי, מתאר מציאות אמנם מזווית ראייה של ילד קטן, אך יש במציאות הזאת אמיתות הנכונות לסביבה העירונית בשנות החמישים בארץ ישראל. שבתאי יעקב מעתיק לסיפור מציאות שיש בה נוכחות אמיתית.

האכספוזיציה

"כשהודיע הדייר שהוא עומד לעזוב. עורר הדבר צער." זהו המשפט הפותח את הסיפור. כאילו כל עולמם של הגיבורים היה תלוי בדייר הזה. אולם ההבטחה שהפסקה הראשונה תעסוק בדייר מופרכת ולמעשה המספר עובר לתאר את עולמו של אביו ולא את הדייר. כלומר גיבור הסיפור בעיניו של הילד-המספר בסופו של דבר הוא אביו. איש שעבד מאוד קשה וציפה שההנהלה תכיר בערכו. הכרה שלא הגיעה, והותירה את המשפחה במעמדה החברתי המטריד. התסכול הזה מופיע בראשית הסיפור ואם לא שבים לקרוא את הסיפור בקריאה השנייה לא מבינים שהאכספוזיציה היא שמכשירה את הקרקע להתפרצותו של האב על הבן בסיום הסיפור. אבא שסובל במקום עבודתו ומצפה לרגע שבו יפרוץ ויעלה בדרגה היא הנקודה שצריך לשים לב אליה, שלא כן הסיום הדרמטי והטראומטי של המספר וגם של הקורא יהיה בעובדה שהילד קיבל את מה שקיבל רק על סמך מעשיו, ואין זה כך. ועל כך בהמשך.

מנקודת מבטו כשהוא בוגר מסופר סיפור ילדותו של המספר ועל כן צריך לחפש שורות בהם מופיע המבע המשולב של הגיבור הבוגר המבין ולא הילד שצועק בסיום הסיפור ""שימות".

הרקע הסיפורי -החיים בצנע

מקום ההתרחשות של עלילת הסיפור במקום אחד, הבית הקטן בו גרים בצפיפות הורי הילד, הילד הסבא והסבתא. ונוסף להם הדייר. במקום לחוש הקלה בעת שהדייר עוזב אותם ומתפנה מקום לרווחת הדיירים, אין הקלה בפרידה מן הדייר שהרי אין הקלה כלכלית והחיים נמשכים בדוחק הקיים. בפתיחה מתאר המספר הגיבור סיטואציה בה שתי משפחות נדחקות בין רהיטים כבדים, חומים וירוקים, ונוסף עליהם מזנון שקיבלו בירושה מדוד שהיגר לאמריקה. בסגנונו המספר משלב דימויים כדי לתאר את עולמם. הדימוי והאנשה ""מזנון שחור וכבד, אשר נראה שם כְּגולה מבית עשירים שחרב". במקום לומר גרנו בבית של עני משליך המספר את תחושתו על הרהיט. הוא גולה מבית של עשירים וזוהי תחושתם של הדיירים. התחושה של הדיירים היא תחושה של תקיעות, רצון האב להתקדם, לפרוץ את מעגל העוני, וההנהלה כמנהג התקופה מקבעת אותו באותו מעמד, ומה שנותר הוא רק לחלום על העולם האחר שלעולם אינו מגיע.

חוסר פרופורציה

המשפט "והדבר מילא אותו מרירות" מופיע במרכז הפסקה הראשונה, זו מרירותו של האב שאינו זוכה להערכה ולקידום, מרירות שתוביל בסיום להתפרצותו של האב על בנו בחוסר פרופורציה. גם בהעמדה של חפצי הבית אין פרופורציה, הרהיטים כמו הונחתו במקום הזה, המון רהיטים כבדים ומעיקים בנוסף לחיים העלובים. רהיטים שמזוהים אווירה קודרת וכבדה כמו ניסיון לשוות למקום עמידה שלא נמצאת שם.

כל הסיפור מתרחש בזמן קצר בערך יממה, קבלת המתנה, בזמן הזה התעניינותו המוגברת של הילד גם היא עומדת ביחס הפוך למתנה. העלילה כמו במבנה : "חטא ועונשו", וכאן החטא הוא לא פרופורציונאלי ביחס לעונש. מעניין להשוות את הסיפור לסיפור של סמי ברדוגו "חיזו בטטה" בשני הסיפורים יש התייחסות לחייהם העלובים של בני הארץ, בסיפור של סמי ברדוגו אמו של המספר עובדת ניקיון בקופת חולים וגם היא לא מצליחה לפרוץ את תקרת הזכוכית, וכאן הגיבור מתאר את אביו כמי שלא הצליח לפרוץ את תקרת הזכוכית, האב היה עובד כפיים שיישאר תקוע באותו מקום.

האנלוגיה הניגודית בין האב לבין הדייר

אם נחזור לדייר שמופיע בפתיחת הסיפור במשפט הראשון נמצא שהמספר מתאר אותו רק בפסקה השנייה של היצירה. "הוא היה איש צעיר ונעים" בעבודתו היה סבל בנמל. יש משהו משותף בין דמותו של הדייר לבין דמותו של האב, העבודה עבור שניהם הייתה עבודה מאמצת וקשה. העובדים חוזרים מהעבודה עייפים, התגובה להתשה של העבודה שונה בין האב לבין הדייר. האב ממורמר אך אינו יוצא מן המעגל הזה של ההתמרמרות שהרי אינו מבצע שינוי כמו הדייר שעובד עבודת כפיים קשה ו"מצליח" לצאת מן החדר הקטן שחי בו ואף להעניק מתנה רבת משמעות למשפחה. מתנה שיש בה כדי להציג סוג של התקדמות מצידו. כשהוא מגיש את המתנה לאב, מתנה שעטופה בנייר חום, מדגיש המספר "הבמאי" של הסיפור את העלאתו בדרגה של הדייר. הוא שיחק בטבעת הזהב שהייתה על אצבעו. והאב אמר לו כמי שחש כנראה עלבון מסוים, חבל על הכסף. האמירה הזאת חבל על הכסף, מדגישה את יוקרתה של המתנה, את התחושה שהאב עומד מול משהו שהוא בעצמו לא היה מסוגל לעשות. מתנת הפרידה מעמידה את האב בסיטואציה של אי נוחות, בתחושה שהוא מקבל משהו שלא יכול היה להשיג בעצמו. אביו לא רצה לקבל את המתנה לדברי המספר כיוון שלא ראה עצמו ואת דיירי הבית כראויים למתנה. ולא רצה לקבל מעשה חסדים או דברי חנופה, וזה שוב מחדד את מעמדם ואת תחושת הנחיתות והעליבות שלהם בטקס קבלת המתנה.

המתנה כפולחן "קדוש"

גם בטקס פתיחת המתנה יש הבדלים בין תגובותיהם של בני המשפחה ותגובתו של האורח. הם מלאים השתאות והתפעלות והוא אינו מלא התפעלות. הדייר כמו נכנס למעגל חדש ואילו בני המשפחה נשארו תקועים מאחור. גם בדבריו ממשיך האב בקו הקודם, "לא היית צריך להוציא הרבה כסף". הנקודה הכאובה של האב היא יכולתו של הדייר להעניק משהו יקר. משהו שאין ביכולתו של האב המפרנס הראשי להשיג בעבור בני משפחתו. ובהמשך הדייר שובר את ציפיותיו של האב, ואינו מבין על מה ההתפעלות, הוא השיג את המתנה בזול ואינו רואה במחווה שלו משהו שהוא מעבר למתנה והבעת הערכה על האירוח.

בתגובתו של הדייר :" השגתי את זה בזול התוודה הדייר, שלא ידע אם להצטרף לדברי ההתפעלות שהתחדשו. הוא הסמיק שוב ומבטו התרוצץ כזנב של כלב ולא מצא לעצמו מרגוע." כאן המספר מדמה את תנועותיו של הדייר לתנועות של זנב כלב. אי הנוחות של הדייר גם היא מוגזמת כפי שתגובותיהם של בני המשפחה גם מוגזמות. ותגובותיהם מובילות לתגובתו.

(זה מזכיר לי סיפור ילדות שלי, כשהגיע דוד "מארגנטינה" אלינו בילדותי, אמי קנתה סרוויס יקר וכלי יקרים אחרים כקריסטל כדי לקבל את פני האורחים, היה בסרוויס הזה לייצג מעמד גבוה. אמי ניסתה לקנות את המעמד הגבוה בזכות הכלים הנאים שרצתה לארח את האורחים החשובים מארגנטינה. ש.ו.)

הכוח שבמתנה

אביו של המספר בוחן את המתנה, הבחינה שלו היא כדי להעלות את עצמו במדרגת חשיבות, שהרי זה כל עניינו של הסיפור ניסיונותיהם של הגיבורים לעלות במדרגות החשיבות, ולזכות בהכרה. בבדיקה הקפדנית מנסה האב להפגין כישרון הבחנה, הוא יודע להעריך כלים יקרים, זה מבטא ידע זה מבטא כוח. בניסיונותיו מנסה האב להעריך את הסרוויס כדי להאדיר את עצמו. ביכולתו להעריך את המתנה והוא יודע לעשות זאת במקצועיות, על כן הוא בעל כישורים מיוחדים. וזה שההנהלה לא הבחינה בכך הרי זה הפסד שלהם. האב משקיע מאמצים רבים בהחשבת המתנה. אחרי התחושה שאינם מעוניינים בחנופה או אינם זכאים למתנה עוסק באב בהאדרת המתנה, שהרי האדרת המתנה היא האדרת המקבלים -המשפחה. "תוצרת צ'כיה" הוא מודיע לכל הסובבים זה מוסיף חשיבות לכל בני הבית. גם הסבתא מוסיפה למתנה את תיאורה של המתנה "זו חרסינה משובחת, היא טובה מהגרמנית". הילד שמתבונן במראה מתאר ממרחק הזמן את חששה של האם שמא הסרוויס היקר יתמוסס בידיה. התמוססות המתנה מסמלת גם את איבוד הסיכוי היחיד לנוע בסולם הכוח,לנוע בסולם ההשבחה. וצריך על כן לשמור על הסיכוי הזה לעלות בסולם החשיבות החברתי בכל מחיר.

טקס פתיחת המתנה היה טקס מאוד משמעותי, המספר מתאר את מראה הסרוויס בהקפדה, מפרט את המראה ואת הצורה של הסרוויס לפרטי פרטים כדי להמחיש לקורא עד מה רבה חשיבותו של הסט הזה, החפץ הזה מקבל מעמד ותפקיד חשוב בקידום העלילה בנקודה הזו, ברור לקורא שמכאן והלאה הופך הסרוויס למעין חפץ "מקודש" של המשתתפים. מי שזוכה להעביר את הסרוויס למקומו במזנון למדף העליון אותו פינתה האם הוא האב. זה הכבוד שלו הוא מנסה לשאוף ואינו מצליח להגיע אך לרגע קל בזכות המעמד הכל כך חשוב בסיטואציה המשפחתית מצליח האב לעלות למדרגה הכי גבוהה. וזה נשאר רק בתחום המשפחה ולא מעבר לכך. בתוך התא המשפחתי לאב היה מעמד, הוא שלא זכה למצוא את עולמו בעולם בחוץ מפאת החיים הקשים מצליח להשיג מעמד בתוך הבית. הדבר גם מסמל את היותה של המשפחה משפחה בה הייתה לאב סמכות. סמכות האב אולי התנפצה בעיניו של הילד באותם הרגעים שקילל את אביו או ברגעים שחטף מנה על פשעו, אך הסיפור עוסק גם בסמכות האב, לשאיפה של האב לבסס את סמכותו בתוך הבית ומחוצה לו. מחוץ לבית מעמדו נרמס ובתוך הבית הוא עדיין מצליח להחזיק בו עד אשר קורה האירוע הזה שמנפץ גם את עולמו בבית.

כל בני המשפחה מקווים להיטען בעקבות הופעת הסרוויס בעולמם. יש ציפייה שהחפץ הזה ישבור את השגרה של עולמם ובמידה מסוימת אכן קורה שינוי והשבר הוא שבר לא רק של החפץ אלא שבר שנמצא בעולמן של הדמויות, שבו מאבדות הדמויות פרופורציות באשר למקומו של חפץ בעולמן. כולם תולים תקוות שווא בחפץ שאינו מסוגל לשנות את מעמדם הלכה למעשה. נוכחות הסרוויס ממושלת "לנוכחות מלך בעיר שדה". בשפתו מבטא המספר את חריגותו של הסרוויס, ואת תחושת בני הבית כמי שלא זכו עד כה למשהו כל כך חשוב בחייהם. ורק בזכות הגעת הסרוויס לעולמם הם זוכים לכך.

החלום ושברו

המספר נמשך אל הקומקום, כמו מישהו שנמשך למשהו אסור, כמו מישהו שנמשך למשהו שיש בו קסם, ואולי הנגיעה בו תהפוך את המציאות היומיומית הקשה למשהו יותר קסום כמו בסיפורי אגדה. רצונו של הילד להתפעל עוד ועוד וליהנות מן השקיעה בחלומות גנוזים. הנגיעה בקומקום מאפשרת לילד להתנתק מן העולם המציאותי ולברוח לעולם אחר. בכך דומה הילד לאביו, שגם הוא חולם על עלייה בדרגה על עולם אחר, בו יש תחושה של כוח. הנגיעה של הילד בחפץ גם משקפת סוג של מרד, סוג של רצון וסקרנות לחקור משהו בלי רשות הורית.

ביום שישי כשחזר המספר מבית הספר"כמו ברוב ימי השישי היה משהו רווח ומלא חירות בכול. ובאפלולית המזנון התגלה לי הסרוויס ככפר אגדות קטן עשוי סוכר, החוסה בצלה של טירת שן, שבראשה כדור." במבע זה ממצה המספר את הדרת חשיבותו של הסרוויס. הסרוויס מסמל בעבורו את העולם האחר העולם האגדי הזה שאין אפשרות להגיע אליו, עולם מתוק שמתאים לסיפורי אגדה בו חיים מלכים. הרצון לעבור לעולם הזה ממלא את ישותו של המספר והוא רוצה להגיע לשם כי החיים במציאות העירונית של ילדות בצל צנע וחיים בצמצום לא הופכים את חייו לקלים. אין גם בנמצא משחקים לילד או שמא יש משחקים אבל הסרוויס משמש בעבורו את המשחק הטוב ביותר בנמצא, אם נערוך השוואה לימינו זה כמו לשחק במשחק מחשב שאף אחד לפניך לא שיחק בו . כאן בסיפור מלבד זאת הנגיעה בסרוויס תסייע להעניק תחושה שהצלחת לקפוץ בסולם החברתי, שהצלחת להרגיש כמו "מלך". הילד המספר מזדהה עם אביו בהשלכת כל התקוות שלו על הסרוויס הזה. הוא לא שונה משאר הדמויות המנסות להיאחז בחפץ כדי להגשים חלומות. אבל רק הילד הוא זה שחושף את התרמית שבחלום. רק הוא נוגע בחלום והחלום נשבר ולא רק זה אלא כל בני המשפחה מגלים את "פרצופם האמיתי" לאחר מכן, את זעמו של האב העומד לבוא ניתן לפרש לא רק כזעם מקומי על הבן אלא כזעם על כל העולם. המשך התחושה שהסרוויס מסמל משהו עילאי וקדוש הוא בביטוי שהמספר מתאר את המקום ." הזזתי לאט את הזכוכית שסגרה על קודש הקודשים ושלחתי את קצות אצבעותיי אל הכדור הכחול, ובתוך כך חזרתי ונשבעתי במלמול שפתיים כי רק אגע בו." ואחר כך מתחילות הנגיעות במכסה הקומקום נגיעות שמענגות את הגיבור. שמצליחות לנתק אותו למציאות אחרת לזמן קצר.

ניפוץ האשליה

נקודת המהפך של הסיפור היא מרגע שהמספר הילד בבהלה כשהוא שומע ברקע את קולו של הפעמון בדלת הכניסה ואמו מפסיקה להכות בקופיץ. זהו רגע הניפוץ, רגע שבו מתנפצת האשליה. מה חשב הילד לעצמו כשנבהל מצלצול הפעמון, האם סבר שאביו עומד להגיע? האם החשש האמיתי היה מגילוי החטא שלו? האם החשש השגת הגבול ונגיעה בחפץ האסור, בפולחן העולם שאינו שלו? קצת מזכיר את גילוי החטא הראשון של אדם חווה שאכלו מפרי הדעת והתבוששו. הילד בסך הכל שבר את מכסה הקומקום של הסרוויס הצ'כי ומכאן מתחיל תהליך שאינו פרופורציונאלי למה שארע. סך הכל חלק קטן מהפרטים הקדושים נשבר ואחר כך הכל נשבר לאט לאט. כמו סדק קטן שמוביל לשבירת כל העולם להתפרצותו של האב ואחר כך נברא בעיניו של המספר עולם חדש. תמונות השבירה של המכסה היא תמונה שיש בה הגזמה:

"להרף עין עמדתי כמשותק, לא מאמין למראה עיני. אבל מיד תפסתי את הדבר הנורא אשר התרחש והרגשתי את גודל הפורענות אשר תתחולל, וכמו על סף נפילה השתלטה עלי הבהלה והכול התרופף בתוכי ונחלש מפחד. ועדיין ניסיתי לאסוף בידיים כושלות את השברים ולחבר אותם יחד. קיוויתי כי אם אמהר – אצליח. אך ללא הועיל. הנחתי את הכדור המדולדל על פי הקומקום , סגרתי את הזכוכית, הוצאתי ספר ומחברת ועיפרון וישבתי בשקט לשולחן. "

אוצר המילים של הקטע הזה מלמד על מילונאות של פחד של שבר של התמוטטות. התמוטטות ונפילה שאינה עומדת בקנה מידה עם המעשה. והקורא עדיין לא מבין בקריאה הראשונה מדוע אוחזת את הגיבור תחושה כל כך עצומה של נפילה. מהתבוננות בסיפור ניתן לומר שהבן נוטל על עצמו מידה של אשמה בדבר ניפוץ האשליה, הכוח שהיה סביב הסרוויס הצ'כי התפוגג שהרי הסרוויס לא עמד בהבטחת קיומו ולא התרחש נס והמשפחה נשארה באותו מקום. הילד במו ידיו ניפץ את תקוות המשפחה ובמיוחד את תקוותו של האב לעמוד בעמדה חדשה. ואכן, אחרי שמתברר שהשכנה הייתה בדלת ואחר הלכה, משתקעים בנפשו של הגיבור המספר הסיוטים מדמות האב. סיוטים שמגיעים מתחושת האשמה אבל גם מנקודת המבט שעדיין קיימת בשלב הזה של הסיפור בו האב הוא בעל הסמכות, והבן בעשותו את המעשה ניפץ גם את סמכותו של האב. ברגעים אלה של תחושת השפלה מרגיש הגיבור שעדיף לוּ היה יתום ומתגלגל ברחובות. יש כאן התייחסות למקום ההורים במשפחה. מקומם ברור. הם המענישים. הם בגדר "האלוהים" שלפיו מתבצעת חוקיות הענישה. ולכן החלימה על יתמות מגיעה מנקודת המבט שרואה בהורים כל יכול כמו אלוהים שרואה טוב ורע ושכר ועונש שקיים בעולם על פי ראייה זו והיא בו תבוא, כיוון שהילד פגע במעשהו בדמותו של האב. לאחר שהילד אחוז הפחד מתנהג בכניעות לאמא המבקשת ממנו לצאת לקניות ולסבתא להרים את התרים הוא מרגיש שוב את התחושה שלא התרחש נס והוא ניפץ את הסיכוי היחיד לגעת בעולם אחר.

"שום נס לא התרחש בהעדרי מכסה הקומקום נשאר מנופץ כשהיה וכפר האגדות לא נראה אלא כאוסף אומלל של ספלים ותחתיות."

חשיפת האמת החדשה, כתהליך כואב

מנקודה זו מתחיל מסע הגילוי והחשיפה של החטא. הגילוי הראשון מתבצע ע"י האם, והאם מקבלת זאת באורח קשה. "מדוע עשית זאת." היא מדברת על מעשה השבירה כמעשה של חורבן. מי שמגיב בהיגיון היא הסבתא. והמספר יודע לזהות את קול ההיגיון בה. יש חיבור גדול בין הנכד לבין הסבתא. ההבנה החדשה נולדת מנקודת מבטה של הסבתא ולא מנקודת מבטם של אם או של האב.

"זה לא נורא" הפטירה הסבתא לבסוף. "בסך הכול המכסה" וחיזקה את קשר המטפחת שלראשה, שהרי כל דבר צריך להישבר פעם. הרגיעה את עצמה בדברים הגיוניים ופניה הביעו דאגה רבה."

ראייתה המפוכחת היא הראיה של החוכמה, ראייה שנעדרת מדמויות ההורים. הילד יודע זאת גם מנקודת המבט העכשווית שלו כבוגר המתבונן לאחור ונזכר באירועים. דווקא הסבתא מוכנה לקבל את השינוי בתפיסת העולם, היא מוכנה לקבל את השביר והשבר ואילו האם והאב לא יכולים להתמודד עם שינוי המצב, ותגובתו של האב בעתיד מעבר לכל הציפיות.

כניסתו של האב אל הבית לאחר יום העבודה היא כניסה של אדם שנושא על כתפו חבילה גדולה של עצי בניין צרורים בחוט ברזל חלוד. האב נכנס לחדר שבו שרויה אווירה של פחד מוות.ההמתנה של הגיבורים היא לגזר הדין לביצוע העונש על מעשה החטא. האב שנכנס לא ממלא את ציפיות הקורא כמי שעומד לבצע את גזר הדין הוא נראה עייף, עלוב חיים, אדם שהחיים התעללו בו. אבל דווקא מכאן ניתן יהיה להבין את עוצמת המכה שהוא יחטוף כשישמע מה קרה לסרוויס המקודש.

האב מסיק את העצים והילד מגיש לו את הנפט להבערת העצים אבל יש כאן גם תמונה שעוד מעט תתרחש ההקרבה, עוד מעט תהיה סצנה של קורבן מותקף, ההכנה של המדורה מובילה לתחושה שעוד מעט יבעירו עליה מישהו. תחושה של עקידה אופפת את הקטע הזה.

כשמבעיר האב את האש בסיועו של בנו מבחין הבן שהלהבות מאירות את פניו "קשות ואטומות מרוב עייפות". האם והסבתא ממתינות בדאגה לביצוע הגזרה, כשהסבתא מסומנת כמי שרואה את הרעה המתרגשת לבוא.

סצנת האכילה של האב כשהוא מפרק את העצמות לעוף, והכוח הרב שהוא משקיע בפירוק העצמות הם כהכנה לעתיד לבוא. הביטוי "לפרק את העצמות" מטרים את סצנת ההמשך. והיא המאורע האחד בקשר ליחסי האב והבן. " הוא עשה זאת בריכוז ובכוח , הוא פיצח אותו מצץ מתוכן את המוח, ולבסוף טחן אותו בשיניו." האם היא זו שנכנעת למצוד של האב. והיא אף מכונה על ידי המספר ברגע הדיווח על מעשה החטא "כחיה שניצודה."

בסצנה הבאה מבוצע העונש והוא כשברקע בעירת העצים. הסיפור מציג את הסצנה של המכות כעקידתו של הבן, כשלמעשה מי שנעקד הוא האב, הוא, האב שוכב לאחר המכות מוכה ומובס על מיטתו ואת זה רואה הבן הנזכר באירועים ממרחק הזמן. במקום להתחזק בעקבות העונש נראה האב כערימה של שמיכות.גם האם הולכת ומשחירה ומתפוררת בעיניו של המספר. הגיבור חש רווחה דווקא לאחר ביצוע הענישה. מכאן שניפוץ המכסה של הקומקום הוא ניפוץ החלומות ההזויים של ההורים והתבגרותו של המספר. הוא רואה את הוריו באור חדש, העולם החדש שנברא למספר בעקבות המעשה שלו שהיה בבחינת חטא הופך אותו למי שמתבונן בחיים באור שונה מהוריו. זוהי למעשה ההיפרדות של הילד מהוריו.

סיום הסיפור

התקווה מסיימת את הסיפור. סגירת המעגל של המתח הסיפורי בהדלקת הנרות על ידי הסבתא מצביעה על העולם שלא נשבר לגיבור בעקבות המעשה. על יכולתו לראות מעבר לסיטואציה האחת של "מכות רצח" שקיבל מאביו. המכות האלה היו המכות שהוציא אביו על ילדו כמי שמוציא את כל כעסו על אי יכולתו למצות את עצמו. אך הסבתא היא לאורך הסיפור מציגה את קול השפיות, ואת זאת רואה הילד לכל אורך הסיפור.

תגובות

אכספוזיציה

איך ניתן לדעת את הזמן בו התרחשה העלילה?

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת שושנה ויג