אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

חוף לובייבו / מיכאל ויטקובסקי


התמונה של דן לחמן

חוף

חוף לובייבו / מיכאל ויטקובסקי . הוצאת שוקן. תרגום עילי הלפרן.

יש לי איזו אמפטיה לקומוניסטים. לא לאלו של היום, אני לא מכיר את צורת החיים של קומוניסטים היום.אני מתכוון לקומוניסטים של ימי בן גוריון וקודם. בימים שהתחלתי להבין מעט פוליטיקה של החיים. מפא"י היו הלבנים. כך חילקתי לי אותם. חרות השחורים, לא ממש כושים לא עבדים אבל כהים, שבראשם בגין הפולני הלבן. היו כל המפ"מניקים הוורודים, לא איבר מאברנו אבל לא ממש בושה משפחתית. הרי הקיבוצניקים הנערצים ביופיים היו וורודים כאלה, רובם היו כל הפלגים הצדדיים, בני הדוד של הזרם הראשי. הקומוניסטים היו התחתית. השחורים שבשחורים. אדומים עד כדי סכנה. צריך היה להיות אמיץ מאוד כדי להודות שאתה קומוניסט בימים ההם. בזוי, דחוי, נרדף עד סכנת חיים.הקומוניסטים היו ההומוסקסואלים של החברה הפוליטית הסטרייטית. הספרייה הראשונה שהייתי רשום בה כנער צעיר נוהלה בידי זוג קומוניסטים. רחוב גרוזנברג מול קולנוע אופיר. היא בחרה מה מותר לי לקרוא. רק אחרי שני סופרים רוסיים או לפחות סוציאליסטים שעסקו במעמד העבדים העמלים יכולתי לקבל איזה קרל מאי או שרלוק הולמס אחד.חנות הספרים שלי הייתה של קומוניסט. רחוב אלנבי מול בית הכנסת הגדול. לפני רשתות הספרים והמבצעים המגוחכים שלהם אצלו קיבלו כולם, תמיד עשרה אחוזי הנחה, לא בשביל המבצע, כי תפקידו היה לאפשר לכולם לקנות ספר הביתה.הכרתי כמה קומוניסטים, אך לא הייתי כזה. כן הייתי הומוסקסואל בתחילת דרכו. יכולתי להזדהות עם השיקוץ, הדיכוי הרדיפה והאיבה. היה דמיון רב בהתייחסות.ידענו הרבה על החיים ברוסיה. חשבנו שאנחנו יודעים. ראינו סרטים רוסיים על הקוזקים מקובן ששרים ל-סטאלין. ילדים העובדים בהנחת מסילת ברזל והם מאושרים. אחר כך ידענו דברים אחרים. דבר אחד לא ידענו. איך חיים הומוסקסואלים במשטר ההוא שרמס אנשים על עניינים פחותים בחשיבותם מהומוסקסואליות.כעת אחרי העלייה הגדולה מרוסיה שמענו מעט. נוספו לנו כמה אלפי הומוסקסואלים רוסיים ומאות אלפי הומופובים, כי זו הייתה דרך החינוך המזרח אירופאית, לא רק הרוסית.היו סופרים הומוסקסואלים בפולניה. לפחות יז'י אנדז'ייבסקי היה אחד שהעיז להזכיר את הנושא במעורפל אך לא בהקשר מידי של ימיו.כעת תורגם מפולנית לעברית ספרו של מיכאל ויטקובסקי שכבר מהשורה הראשונה שלו מצטייר כמדהים בעצמתו. סופר פולני צעיר הכותב על הומוסקסואלים זקנים בפולניה של אז והיום.הספר מתרחש בוורוצלב, אפילו לא ורשה הגדולה. וורוצלב לא תמיד הייתה פולנית. לפני המלחמה הייתה גרמנית וקראו לה ברסלאו. אחרי המלחמה נמסרה העיר לידי הרוסים כדי שיעבירו אותה לפולין. הרוסים העבירו אליה את כל הפולנים שברחו לתוך רוסיה במלחמה כדי ליישב אותם חזרה בתוך פולין. הגרמנים שנשארו שם יופיעו מדי פעם בסיפור.המספר בא לראיין שני הומואים זקנים, ואולי כדאי לקרוא להם הומואיות. שני זקנים המדברים על עצמם וסביבתם בלשון נקבה. הוא רוצה לדעת על החיים בתקופה הקומוניסטית ואם אפשר גם לפני.הסיפורים תמיד מתחילים בגנים, בשירותים ציבוריים. כבר מן ההתחלה נדמה לי שאני מכיר אותן. אצלנו קראו להן פנינית או יהלומה ג'רלדין או דזירה . המזרחיות אצלנו אימצו את השמות נפרטיטי, קליאופטרה ומחמודה.. בהתאם לשמות גיבורות ספרות זולה של הימים. הן כולן אחיות.מעניין איך החיים בתוך תרבות הנגד היו דומים בכל העולם. ולא חשוב אם ז'אן ז'נה כתב בדרכו, יותם ראובני אצלנו או ויטקובסקי בפולנית. השפה שונה, סגנון הכתיבה אחר, הבנות אותן בנות. כאן קוראים להו פטריציה ולוקרציה. וכמובן שהן לא נולדו בשמות הללו. בזמנים העתיקים לפני הכל הן היו פיוטר ולוקרציוס.אפשר להבחין מיד שויטקטבסקי איננו סופר מטעם. לא מטעם מיני אגודות ולא כזה הלוחם לקירוב לבבות בין הומואים לסטרייטים. אין לו כבוד להומואים החיים ומתנהגים כחיקוי לסטרייטים.תרבות החיים הפנימית, העלומה היא זו שעליה הוא רוצה לכתוב. תת החיים, מחתרת ההומואים. הומואים "אורגינאליים" שלא מקבלים תכתיבי התנהגות טובה מלוחמי זכויות. הומואים שמבלי דעת חיים בצורה שהיא מתפתחת נגד ומעומתת לחיי הרוב. יש להם קשרים עם הסביבה, הם עובדים ומסתובבים בתוך אוכלוסיה סטרייטית, אך חייהם האמיתיים רוחשים בתוכם, בדמיונם, בצורת חיים שפיתחו לעצמם. בקודים הפרטיים שלהם. הומואים מקוריים מהימים שלפני אגודות למלחמה על זכויות על הכרה חברתית. הומואים אוטנטיים כמו שהומואים צריכים להיות לדעתו של ויטקובסמי.שניהם מבוגרים, בני חמישים פלוס. שניהם שמנים. ביום הם עוסקים למחייתם בניקיון והשגחה במוסדות ציבור, אך זה ממש לא חשוב. מה שחשוב להם הוא הלילה, הזמן בו הן עדיין יכולות לחפש עוד זין אחד ולמצוא עוד מנת זרע.דירתם עלובה, מלאת חפצים כמו דירת סמרטוטריות שאספו חפצים מערמות אשפה. אפשר לראות כמה מעט נחוץ לאדם שיש לו כדי לחיות. אלו שחיים עניינים אחרים. הן משתמשת במוצרי קוסמטיקה זולה. הפתטיות בהתגלמותה. אך לשתיהן יש עבר להתרפק עליו. סיפורים. רוסים שיכורים, מוז'יקים כמו שקראו להם. סטרייטים שדווקא להם היה הכי נעים למצוץ. המוז'יקים השיכורים בקושי הבינו מה קורה, וכשהבינו לפעמים רצחו פה ושם מישהו.מה שיש להן הם הזיכרונות, חלקם אולי דמיונות. ומה שחשוב, את פולין שאחרי עידן הקומוניזם לא הכניסו הביתה. כל מה שיש להם בדמיון ובמציאות מקורו בימים ההם.הם לא טרנסקסואלים, כמו שאנו מכירים היום. אין להם רצון לשנות מין. הנשיות היא חלק מפולקלור פנימי. הם מחזיקים את הסיגריות קצת אחרת, כמו שבזמנו היו מחקים במערב את בט דייויס מעשנת. מספיק להם לענטז מעט, כך כמו שבדמיון נראות להם נשים מענטזות. הם מכורים לסקס מזדמן ולציד סטוצים."כוחם במלים. אין להם כלום, הכל הם מוכרחים לפברק, להמציא, לפנטז. כיום כסף קונה הכל. מין, צבע עיניים, שיניים, שיער. אין שום מקום לדמיון. לכן הם מעדיפים להיות עניים ולעשות חיים"את התה מגישים לו בכוס סדוקה, אך על מגש עם מפית, לפי כללי הטקס הישן. האסטטיקה חשובה מכל. המלים. פולנים או לא פולנים. ואולי פולניות. הסוציאליזם היטיב אתם. הם לא היו חסרי בית, הייתה להם עבודה פשוטה. משכורת כמו לכולם. תמיד היו מספיק תפוחי אדמה ואיזה מרק. מה כבר צריכה אישה.עכשיו הופכים את הפארק שלהן לקניון. מעלימים את העבר. למי יכולה אישה מזדקנת ללכת להתלונן, מה היא יכולה לעשות עם ארנק היד הקטן שלה. להכות איזה בעל הון?לפארק הם קוראים משמר" או "נתיב" כמו שבתל אביב הישנה קראו לטיילת "שטריך" הקו בו עבדו הזונות בברלין. פארקים היו תמיד, מאז שאני חיה ויורדת על בולבולים. אבל זה לא חדש בשום מקום בעולם.מתרוממות קתוליות מאמינות באלוהים. לא באחד, באלים, כי הרי מאחורי כל פינה יכול להופיע איזה צעיר אלוהי. כל האוחצ'ות השתדלו לגור בסביבת הפארק. כעת דחפו להן מנופים מול החלונות.בחלק הפארק שנקרא הגן האנגלי הסתובבו האוחצ'ות הגרמניות. אלו שלא סולקו או ברחו. ועדיין הסתובבו שם חסרות אמונה בכל מה שקרה.אוחצ'ות אמיתיות, לא מפונפנות, לא כמו אלו שיצאו מברים בבגדי מעצבים, חיפשו תמיד את האורפאוס הפרטי שלהם שיכור מספיק שלא ירגיש שהוא עם גבר ולא עם אישה. שלא יתעורר להרביץ ולדקור. לאחרות זה קרה. ולעתים רחוקות אמנם, לא רק בוורוצלב אלא גם בתל אביב.מה אפשר לכתוב על זה חושב המראיין. אפשר לכתוב על יצאניות רחוב, על רוצחים, על גנבים, שודדי מתכות ובוגדים, אבל אלו, מה? במגזין סוף שבוע לכתוב אין ספור פעמים את המלה זין, זרע, מציצה, זיון בתחת. מי יקרא. אפילו לא הומואים מהשורה. איש לא כתב על סצנת המתרוממים.לעתים הופיע בשירותים בפארק מוז'יק בעל הופעה של מאה זלוטי מהמחזור המוזהב. מיד מישהי הייתה נכנסת אחריו ומתחילה לפתוח את כפתוריי מכנסיה. הוא לעומת זאת היה מוציא תעודת שוטר ואוסר את המסכנה. אוחצ'ות קומוניסטיות ואוחצ'ות של הממסד היו מצליחות להתחמק מעונש, האחרות קיבלו ענשי מאסר. שום אוחצ'ה לא מרדה במערכת. אף אחת לא נאבקה. להיפך, הן רצו להתמסר לממסד. רצו להיות פסיביות סבילות וממושמעות. המציאות ממילא לא נגעה בהן. חייהן היו דמיוניים לחלוטין.עכשיו, הן אומרות, כולם הולכים לברים אופנתיים, מבלים עם עיתונאים ואליטות, אבל אלא כבר לא הומואים. הם כולם גייז. תוצרי מכוני שיזוף וחדרי כושר. מהם כבר נעלמה ההליכה בפארק. אין להם לא תחושה של לכלוך ולא של עברה.הסיפור שלהן הא נזכר כמובן בסיפור של עמו, איך ילד מבולבל בן חמש עשרה ששמע על הבר הקטן בקצה הפארק משמש מקום מפגש לחובבי גברים. איך הילד שבלבל בין הרצון להיות אמן, בין הרצון לשתות בין הרצון להתנסות לראשונה. הוא שותה יותר מדי וודקה מקיא בשירותים טועם לראשונה את טעם הזין בפה וזוכה בשם שלגיה.וסיפורן ממשיך, איך הצליחו להתחמק לתוך קסרקטין החיילים הרוסיים, שלא קיבלו כסף ולא יכלו ללכת לזונות. חיילים ששמחו בתחליף שהגיע אליהם. כמה זרגים רוסיים אפשר לקבל בלילה. איזו הנאה. ולא, שום מחשבה פוליטית לא התלוותה למעשה. אלו היו גברים. הם היו בשר ואלו בנות. ומה שאלו השיגו בלילה אחד בקסרקטין, אוחצ'ות במערב לא השיגו בשנה, ועוד של חיילים סטרייטים. הן מצצו עד זוב דם מהשפתיים, הפולניות.הדם, לא תמיד בא ממציצות יתר. לעתים בפארק קבוצות של נערים אלימים היו באים תופסים קורבן את אחת האוחצ'ות ומכים עד זוב דם. לא דם של הנאה בכלל. כואב ומשפיל.וזה דווקא מאלו שהיו החלום הסמוי של הבנות. הגברים האמיתיים. הצעירים, החתיכים אמנם קיימים בספר כשלעצמם, הם רק מזון, חטיף לזקנות. אך בנות כמה באמת הזקנות. זה עולם הומוסקסואלי. גם אצל הקומוניסטים יש להניח שצעירים, מיני אדוניס ואורפיאו היו הנחשקים, והנה לבנות המבוגרות לא חסר. לפחות זה מה שהן מספרות.ואז מתחילה להגיח מהקצוות המחלה ההיא. זאת עם הפריחות האדומות על הגוף. המחלה המוכחשת. כל התנועות שנראו קודם בסאונות, כאילו הזמינו אחד את השני לריקוד חושני, הפך להיות הזמנה למחול המוות.ויטקובסקי כותב בשפה בוטה מאוד, ישירה, גלויה. קורא לדברים בשמם, לא משתמש במלים תקינות, אך הוא מצליח ליצור אווירה מיוחדת, כמעט פואטית, כמעט נוסטלגית ומלאת חמלה. הוא איננו מרגיש מחויבות למיינסטרים. הוא כותב מנקודת מבט הומואית שכמעט והועלמה על ידי הפוליטיקה ההומואית המודרנית. אינני מכיר מישהו היכול לכתוב כך בארץ. כולם כאן נכנעו בצורה כזאת או אחרת לפוליטיקה של הכתיבה, של הקהילה, של השמרנות הפנימית. "אנחנו אנשי הבסדר" כתב חנוך לוין ולא התכוון לכתיבה הזו בכלל, אך כמה קל לאמץ את השורות הללו כשקוראים את ויטקובסקי. ויטקובסקי היה אומר כל אלו פסולים ובוגדים באמת הפנימית של הקהילה המתכחשת למה שהיא באמת.החלק השני של הספר שונה לחלוטין. לעולם פלשו דרכי התקשרויות חדשות. אינטרנט, צ'טים, ס.מ.ס סלולארי. אנשים השתנו השפה השתנתה ודרך החיים איננו דומה יותר לשום דבר שהוכר בעבר.ויטקובסקי משחק בכתיבה שלו בנוסחים הללו של הצ'טים שורות קצרות. הודעות . וכמו באטרף אצלנו. " סטודנט, צעיר כחול עיניים לא נשי מחפש..."החיים השתנו, כבר יש חוף ים של הומואים חוף לובייבו על הים הבלטי, השם עשוי להישמע בפולנית כחוף תאוות הבשרים. פולניה הצטרפה לכל המדינות השוכנות ליד ים שבהם ישנם חופים הומוסקסואליים. החטא כבר איננו, נספג בחול יחד עם הזיעה ושמן השיזוף.כעת הפרקים קצרים. מאוד. כל אחד שרטוט של אחת האוחצ'ות. כל אחת עם השיגעונות שלה. הקומוניזם עבר. הטכניקה התקדמה. האנשים אותם אנשים בדרך להיות הזקנות ההן שמתקופת הקומוניזם וקודם. בני האדם לא משתנים, רק הסיפורים שלהם מקבלים גוונים אחרים. אך כולן מספרות על הרפתקאות העבר. ההווה הוא מקרי.הן עדיין כולן הומאיות. האחרים גייז. מתנהגות כמו ההומאיות ההן, אבל יש כבר קצת חופש. לא רק המלים השתנו. נולד דור הגייז. האוחצ'ות מתמרנות בין לבין. היום כבר מדברים בלשון זכר.האם זו ביקורת על השינוי או רק תיאור. פוליטיקאים של הקהילה יראו בזה אולי ביקורת. אני רואה בזה איזו הנצחה של עולם מרתק שנעלם בשם הקידמה הפוליטית. קידמה שהלמה את החיים האסורים והפכה את הגייז לחיקוי דל של סטרייטים לא מעניינים, שאפילו לא מעניין לפתות אותם יותר.עכשיו נוסעים לחופשות בחוף לבייבו, למה שרק ביוון או באמריקה יהיו חופים להומואים. מורחים קרמים זולים. מבלים בשעמום. בשלב מסוים ויטקובסקי כבר איננו מראיין עלום. הוא הופך להיות חלק מגיבורי הספר, זה שפונים אליו מספרים לו ומתייחסים אליו כאישיות בפני עצמה.בחדר הכושר אומרת לו אוחצ'ה מהסמויות, מיכאל, למה אתה לא מתאפר קצת. לא מוכבד, רק מעט שידגיש תווי פנים. קצת פודרה להסתיר זיעה. היום כל הגברים מתאפרים. לדייר שלי, אומרת האוחצ'ה, כזה גבר גבר יש מדף מלא תכשירי איפור. כל הקרמים היוקרתיים עפרונות ומברשות שיער של עיזים סיניות. ולא רואים עליו. צריך רק ללמוד איך.שם, על חוף לובייבו בחופשה, הן משתרעות על סדינים שמיכות ומגבת. עוברות אחת אל השנייה, מרכלות, משמיצות, מתפארות, וסובלות. והכול בשם המין. על הלב לא ממש מדברים שם. גם לא על השינוי. רק מתוך ההתנהגות והסיפורים עולה דמותם של חיים בעולם חדש לחלוטין. האם הם טובים יותר? השונות האלטרנטיבית נעלמה. הייחוד איננו.השפה הפכה להיות חלק מהמיינסטרים. רק הזקנות עוד שומרות קצת מהטעם הישן, לפחות כשהן מדברות אחת עם השניה. הן לא נוסטלגיות. הן חיות את היום. השינוי כופה את עצמו.חוףכולן הפכו לבורגניות "שמאטה" אין יותר הומואים, אלא רק גייז, אלו שבשם החופש והזכויות וויתרו על ייחודם. וכל זה לא בארץ, חס חלילה, אלא רק בפולניה הקומוניסטית. אך החדשים לא. הם אחרים הם באים לחוף, התיירים מפוזנן. " הם מדברים בלשון זכר. הולכים למצעד הגאווה. מצלמים את עצמם בטלפון הנייד. מעתיקים את התצלומים למחשבים הניידים. שולחים זה לזה אס אמ אס. היי. מה ניש. הם שייכים ל"פאזת האמנציפציה" החזות שלהם חלקים מלייזר. להיות חלקים בלייזר זו חומרנות לשמה. נותנים לגוף חיים לא טבעיים ונותנים לו לצעוק אני כאן, אני כאן. הם נאבקים על הזכות לנישואים ולאימוץ. מדברים בשפת התקשורת." על מה שתי פנסיונריות זקנות יכולות לדבר אתם. הם תומכים במפלגת הירוקים. מעדיפים מישהו קבוע, מין בטוח, הם רוצים לעשות את זה באופן תרבותי, נקי, מוסרי. באישורה של החברה. בכפפות לבנות. ומיד הם מטיפים לשתי הפנסיונרית שבגללן מקלקלות את תדמית הגייז בחברה. את צריכה להירשם לקבוצת דיון באיזה פורטל... להיות מגויס למאבק זכויות הלהט"בים אלו הם בובוני הפלסטיק. בונבון ובובון אחד אחד. אבל מפלסטיק. אני רוצה מישהו שיכנס בי כמו בכלבה מיוחמת, ושיהיה כלב גם הוא.... אבל כן, יש גם אכזבות. ההתקשרויות באינטרנט, מתכתבים, נשמע נחמד, מתאהבים במילים ובסוף, כמה שלא תגיד שהמראה לא חשוב, תברח כשתפגוש אותו סוף סוף או במקרה הכי טוב תזרוק את המשפט , בוא נישאר ידידים"היום כותבים סיפורים על זוגות ממעמד הביניים בעלי השכלה גבוהה, דוקטורנטים שוכבים יחד באותה מיטה, אוכלים יחד ארוחת בוקר סנדויצ'ון קטן. הם בנו קשר ארוך טווח ורוצים לאמץ ילד. והבעיות? החברה. זו שלא רוצה לקבל אותם. למרות שהם תרבותיים ושוחרי שלום. ותוסיף איזה רפרנט פמיניסטי המבוסס על כתבי ג'ודית באטלר, ובסוף הם יאמצו בבכי חתול כשהשכנים הסטרייטים שלהם מתעללים ומכים את הילדים שלהם.וסקס אצלם, ישמור האל. שתי גופות חסרות נשמה. נקרופיליה. סקס של גופות. הכל לפי ספר לימוד. חצי דקה נשיקות דקה וחצי מציצת, כל דבר בנפרד. אין יותר חיבור למשהו שבלב, בנשמה. והשמנים שהם מרוחים בהם, אלוהים הטוב, זה כמו לקים יחסים עם תות שדה.כשמדברים על האמנסיפסיה צריך לחשוב מה יהיה על ההומאיות. כשהכול ייעלם. לא יהיו חופים לגייז. ברים להומואים. כתבי עת. לא יהיה שום גטו. ההומאיות תהייה כל כך שקופה עד שבחוף רגיל אף אחד לא ישים לב לשני בחורים מתנשקים.כשהתחיל השמועות על איידס לאף אחד לא עברה המחשבה שזה יכול לקרות בפולין. זה חלק ממיתוס המערב. כמו אננס. יש דבר אקזוטי כזה אבל לא כאן. איך איידס הגיע לקומוניזם? החיים היו כל כך אפורים, מניין יבואו פתאום כתמים אדומים.כשמדברים על אוחצ'ות צריך לבדל את הקבוצות. המלה אחת אבל הקבוצות רבות. יש את האלגנטיות אלו שגם כשהן מזדקנות לא נהפכות לזקנות. אלו שנולדו בתקופת הטרום אמניספציה. רזון חולני או השמנת יתר. יש חצי אוחצ'ה. כזו שמתנהגת חפי כללי החברה, אבל מענטזת מבלי לשים לב כשבורחת לה איזו תנועה מסגירה. האמנסיפטורים כולם חצי אוחצ'ות. מנענעים את התחת ומשתמשות בקרמים יקרים.יש את האוחצ'ה הגותית. האוחצ'ה הצרכנית, אוחצ'ה אופראית ואוחצ'ה אינטלקטואלית.יש את האוחצ'ה מייצגת הקהילה, שאליה פונים מהתקשורת בכל פעם שמתעוררת שאלה ציבורית. לכאורה מוצג נדיר, אך למעשה מתקשרת לאוחצ'ה האקטיביסטית, רק קצת פחות ארוטית. ויש את אלו המעורבות. אוחצ'ה אמנותית + אוחצ'ה אלגנטית + אוחצ'ת קניונים. וכמובן עוד כמה מיני תת קבוצות.האם זה ספר להומוסקסואלים? לא. ממש לא. כל מי שיש לו איזה יחס לעולם המשתנה. למעבר לקפיטליזם הבוטה. למי שיודע להעריך צורות חיים והתבטאות אחרת, לשינויים שעוברת החברה שלנו, שהיחס להומואים הוא רק סימפטום שלה. לאלו נועד הספר החריף והמדהים הזה. דבר שמוכרחים לזכור לכל אורך הספר שכל אלו המדברים בלשון נקבה, כולל מיכאל ויטקובסקי כשהוא מדבר על עצמו, כולם גברים. מיכאשקה ליטרארקה קוראות לו הבנות. וכשהוא מדבר על זקנות ופנסיונריות לא כולן זקנות באמת. בעולם הזה בנות ארבעים כבר מתחילות להיחשב זקנות מכיוון שלעתים רחוקות הוא מציין גיל אפשר אולי לחשוב שהפנסיונריות הן זקנות יותר.ומה שמעניין אותו באמת איזו תרבות נגד תצמח נגד תרבות המיינסטרימית משאת נפשם של הומואים אמנציפטוריים.ויטקובסקי מספר לכאורה על איזה עבר, אך למעשה הוא פותח את הדלת למלחמת התרבות הבאה.

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר