אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

המסה על אמנות התיאטרון / יהודה סומו - תרגום חלק ג


קטגוריה: 

המסה על אמנות התיאטרון / יהודה סומו - תרגום חלק א

המסה על אמנות התיאטרון / יהודה סומו - תרגום חלק ב(בדיאלוג השלישי יידונו חוקי המשחק, התלבושות וכל הקשור בסוגיות בימתיות, בתוספת הערות חיוניות).

דיאלוג שלישי

המשתתפים: סנטינו, מאסימיאנו וורידיקו.סנטינו: אנו רשאים לראות את עצמנו כברי מזל, אם יואיל ידיד מובחר זה להעניק לנו מידע בעל ערך על אודות הפקת ההצגות, כשם שעשה בהרצאותיו הקודמות. יפה בעיניי מנהגו להציע דרך קבע נימוקים תקפים, שיש בכוחם לגבות את מכלול טיעוניו.מאסימיאנו: עד כמה שהדבר נוגע לי, חושבני, שהרצאתו תהא אף טובה יותר מקודמותיה, מאחר שהוא ביים יותר מחזות, מכפי שכתב. על כן הוא בוודאי יגלה מומחיות רבה יותר בסוגיית ההפקה מאשר בסוגיית הכתיבה הדרמטית. אבל הנה הוא.

סנטינו: זמן ארוחת הערב משול היה לנצח בעינינו, מר ורידיקו. השתוקקנו להגיע אליך במהירה, כדי שתפרע את החוב, שברוב טובך התחייבת לגביו. ורידיקו: אני שמח מאוד לראותכם. הואילו לשבת. מאסימיאנו: אולי אנו מפריעים לך. אני רואה, שאתה עסוק בחישובים מתימטיים שונים. ורידיקו: לא, לא. אין מדובר בדו"ח מתימטי של חוב ושל יתרה. אכן, יש לכך קשר ישיר עם הנושא, אשר על אודותיו רציתם לדבר. סנטינו: באיזה אופן?ורידיקו: זוהי רשימה, שהכנתי, ושבה מצוי מלאי התלבושות והחפצים, השייכים לשחקנינו. הכנתי את הרשימה, כדי שנהיה מוכנים ככל האפשר, כאשר תהיה ההצגה מוכנה.סנטינו: אם אנו כבר כאן, מציע אני להכות בברזל בעודו הוא חם. הבה נפתח בשאלה כיצד מתחיל אתה בתהליך עבודה על הצגה, אם למשל, הורה לך הנסיך להתחיל בהפקת ההצגה באופן מיידי? ורידיקו: האם אתה מניח, שהוא כבר בחר את המחזה?סנטינו: לא. אני מניח, שמלאכת מציאת המחזה מוטלת עליך. ורידיקו: ובכן, ראשית כל עליי להשתדל ולתור אחר מחזה, שיספק אותי. מחזה, המכיל את אותן האיכויות, אשר הרחבתי את היריעה על אודותיהן, ומעל הכל – מחזה, אשר כתוב בפרוזה משובחת ואשר אין הוא לוקה בחסר בחד גוניות בשל הכללת מונולוגים רבים, אפיזודות ארוכות מדיי ועמוסות במלל או דיאלוגים חסרי תועלת: זאת כיוון שאני נוטה להסכים עם אלה, המצהירים, כי מחזה מגיע לדרגת שלמות, כאשר לא ניתן להשמיט ממנו מאום. אם יתאפשר בידי, אנסה להשיג מחזה חדש או לכל הפחות מחזה, המוכר למתי מעט, ואמנע ככל שאוכל מן המחזות המודפסים, טובים ככל שיהיו. זאת משני טעמים: ראשית, כל חידוש מסב הנאה. שנית, אין ספק, כי הקומדיות, שמכיר הקהל מראש, אינן יוצרות עניין רב. יש סיבות רבות לכך: הראשונה במעלה, דומני, נובעת מן העובדה, שעל השחקן לנסות ככל שיוכל לתעתע בקהל ולגרום לו להאמין, שהאשליה הבדיונית איננה אלא מציאות. ברם, אם הקהל מכיר מבעוד מועד את הדיאלוג ואת העלילה של המחזה, אזיי – תחבולת התעתוע נחשפת, והיא מקנה רושם מגוחך, העלילה איננה עוד דמויית מציאות, ואילו הצופה מדמה בנפשו, כי הוא מושם ללעג ולקלס. הוא מטיל דופי בהצגה ואף נוזף בעצמו, על שבאורח אינפנטילי התאמץ לשווא. כל מסכת הייסורים הזו איננה מתרחשת בעת העלאת מחזות חדשים, כיוון שגם אם הצופה יבין למן ראשית ההצגה, כי הוא עומד לצפות במאורעות בדיוניים, עדיין יאפשר הוא לעצמו אט אט להשהות את חוסר אמונו - וזאת בשל היותו מרוכז במאורעות החדשים – עד לרגע שבו ידמה הוא, כי באמת ובתמים קורמים עור וגידים לנגד עיניו סדרת אירועים ממשיים, וזאת בהנחה, שהשחקנים הם מעולים, כפי שמצופה מהם. סנטינו: אין ספק, כי כל דבריך הם דברי אמת, כיוון שאני עצמי נכחתי בהצגות משובחות, המבוססות על מחזות מודפסים איכותיים ביותר, אך יחד עם צופים אחרים חשתי חוסר שביעות רצון.

מאידך גיסא, שאבתי הנאה עד בלי די מצפייה במחזות, שאמנם לא היו איכותיים במיוחד, אך היו חדשים בעבורי.מאסימיאנו: כעת, לאחר שהארת את עינינו באשר לקריטריונים לבחירת מחזה, האם תואיל לומר מילים אחדות ביחס לתהליך ההפקה שלך?ורידיקו: ראשית, אני דואג לכך, שכל התפקידים יועתקו בקפידה, לאחר מכן אני בוחר את השחקנים המתאימים ביותר, לעניות דעתי, לתפקידים השונים (כמו כן, אני צובר מלאי רב ככל הניתן של תכונות פרטיקולריות, אשר בהן אדון מאוחר יותר). בשלב הבא אני מרכז את כולם בחדר אחד ונותן לכל אחד מהם את התפקיד, שהולם אותו ביותר. לאחר מכן, אני מחייבם בקריאת המחזה כולו, בכדי שיהא בידם של השחקנים וכן בידי הילדים, הנוטלים חלק בהצגה, להכיר את סיפור המעשה או, לכל הפחות, את החלק העלילתי, הנוגע להם, וכך יתרשמו כיאות מטבען של הדמויות, שעליהם לגלם. לבסוף אני משחררם ומעניק להם שהות, כדי שיעלה בידם ללמוד את תפקידיהם.מאסימיאנו: הצגת התחלה ברורה. כעת מגיעים אנו לשאלה באשר לבחירת השחקנים ולחלוקת התפקידים, ואכן זוהי סוגיה כבדת משקל.ורידיקו: לבטח תופתע לשמוע אותי אומר, כי חשוב לאין ערוך להשיג שחקנים טובים מאשר להשיג מחזה טוב – ואכן, יש להתייחס לכך כאל עיקרון ראשון במעלה. במגמה להוכיח את האמיתות של עיקרון זה, כל שעליך לעשות הוא להיזכר במספר הפעמים, אשר בהן צפית במחזה ירוד, שזכה להצלחה ושהסב הנאה רבה לקהל בשל טיב המשחק שבהצגה, ובמספר הפעמים, שבהן נכשל מחזה משובח במהלך העלאתו הבימתית וזאת בשל משחק כושל. כעת, בהנחה שיש בידי כמות סבירה של גברים, אשר מיומנים במשחק ואשר נכונים למלא אחר הוראותיי, אשתדל בראש ובראשונה לבחור את בעלי הדיקציה הטובה ביותר – מאחר שזהו הקריטריון הבסיסי לבחירת שחקנים. לאחר מכן, אני מקפיד על מידת התאמתם הגופנית לתפקיד. על כן, חושק יהא נאה, חייל – בנוי לתלפיות, פרזיט – שמן, משרת – זריז, וכן הלאה. כמו כן, אני מייחס חשיבות עצומה לקולותיהם, כיוון שלהערכתי זהו קריטריון מרכזי בבחירת שחקנים הולמים. לא אעניק תפקיד של אדם מבוגר לשחקן בעל קול ילדותי, אלא אם לא תהיה כל ברירה אחרת בידי. לא אעניק תפקיד של אשה (קל וחומר לא של נערה) לשחקן בעל קול עמוק. כמו כן, נניח, כי עליי לבחור פלוני לתפקיד רוח הרפאים בטרגדיה כלשהי – במגמה ליצור את הרושם הנדרש, אשתדל להשיג שחקן בעל גוון קול צווחני - אותנטי או לכל הפחות שחקן, אשר יעלה בידו להפיק באופן מלאכותי, כל אימת שיידרש, פלסט [[falsetto רוטט.[i] לא אקדיש תשומת לב מרובה לתווי הפנים של השחקנים, כיוון שניתן לערוך ערב רב של שינויים בעזרת האיפור, כדוגמת שינוי גוון הזקן, יצירת צלקת מדומה, צביעת עצמות הלחיים בגוון חיוור או צהבהב וכן יצירת מראה נמרץ, מלא חימה, חלוש או אפל, הכל בהתאם למידת הצורך. לעולם לא אשתמש במסכות ובזקנים מלאכותיים, מאחר שהללו מעוותים יתר על המידה את קולו של השחקן. אם לא יהא מנוס בידי אלא להעניק תפקיד של זקן לשחקן קירח, שאיננו מזוקן – כל שייוותר בידי לעשות הוא לאפר את סנטרו, כדי שייראה מגולח, וכן להוסיף קצות שיער, אשר יבצבצו מבעד לכובעו: אאפר מעט את לחייו ואת מצחו באמצעות מברשת מאפרים, וכתוצאה מכך אגרום לו להיראות כבא בימים, כתשוש מחמת זיקנה וכעתיר קמטים. כעת, מאחר שאינני יכול לחשוב על שום דבר נוסף בנוגע לעקרונות הסלקציה של מחזות או של שחקנים, אתיר לכם לשאול כל שאלה, אשר תחפצו בה.סנטינו: אבקש לשאול בראש ובראשונה על אודות ההוראות והשיטות, שהשחקנים הללו נדרשים למלא.

ורידיקו: אתה מציב בפניי משימה קשה במיוחד. כדי לתת לך מושג כללי בנוגע לדרך, שבה מתחיל אני לטפל בסוגיה הזו, אבקש לומר, כי בראש ובראשונה מורה אני לכלל השחקנים לדבר בהחלטיות, בלא שירימו את קולם לכדי גובה של צעקות. אני מורה להם להגות את המילים, באופן שהללו תישמענה בבירור באוזני כלל הצופים – באופן זה נימנע מן ההמולה, הנוצרת חדשות לבקרים באזור הספסלים האחוריים, שם מתקשה הקהל לשמוע ולעקוב אחר המתרחש ועל כן נוטה הוא להפריע למהלכי ההצגה. הפתרון היחיד נעוץ בהבאת שחקנים, אשר ניחנו בגוון קול משובח, וזהו תנאי שני במעלה לאחר הדרישה לדיקציה משובחת. מאסימיאנו: נכון מאוד.ורידיקו: אני אוסר בתכלית האיסור וכן רואה כמשגה חמור כל נטייה להיחפז בדיבור: יתר על כן, אני מייעץ לשחקנים משך כל העת להאט בדיבורם ככל האפשר. לשם כך מורה אני להם להגות את מילותיהם באופן שקול ולא לאפשר לקולותיהם להיסוג בהברות האחרונות. בשל משגה זה נוטים הצופים להחמיץ לעיתים מזומנות את סופי המשפטים.סנטינו: חושבני, שאם נדרש מן השחקן לחקות את הדיבור היומיומי, תיראה ההבעה האיטית והשקולה לא טבעית.ורידיקו: כלל וכלל לא, כיוון שלבד מכך שהגייה איטית איננה דבר פסול כשלעצמו, ולמעשה, היא נחשבת תכונה אופיינית לאנשים מכובדים, אשר ראויים לשמש לנו מודל לחיקוי, על השחקן להקפיד ולאפשר לקהל להעריך את מילות המחזאי ולשאוב מהן הנאה, שהרי המילים הללו כלל וכלל אינן פשוטות או יומיומיות. ארצה, שתתן דעתך לכך, שבעוד ששחקן עשוי לסבור, כי הוא מדבר באיטיות, אין הקהל מקבל רושם זה. זאת בהנחה, שהמילים אינן נהגות בנפרד זו מזו, אלא נאמרות באופן מתמשך וללא גינונים, המעוררים מורת רוח. אינני סבור, שאוכל להוסיף דבר מה מדוקדק, הנוגע לחוקים או לשיטות של משחק. לסיכום, הבה נאמר, כי בהנחה שהשחקן ניחן ביכולת הגייה נאותה, בקול משובח ובהופעה הולמת, בין אם זו טבעית ובין אם זו מושגת באמצעים אמנותיים, אזיי יהא עליו לגוון את מאגר הבעותיו בהתאם למגוון מצבים נפשיים ולחקות לא רק את הדמות, שאותה הוא מגלם, אלא גם את מצבה הנפשי בכל רגע נתון.

מאסימיאנו: תוכל לחדד מעט נקודה זו, ורידיקו?ורידיקו: ובכן, אתן לך דוגמא. שחקן, המגלם קמצן, למשל, לא יסתפק באחיזה מתמדת בארנקו בשל חשש כבד, שמא אבד מפתח הכספת שלו: עליו ללמוד כיצד לחקות בשעת הצורך את תחושת הטירוף, האוחזת בקמצן, כאשר מגלה הוא, כי בנו גנב חלק מכספו. אם השחקן יגלם משרת, עליו ללמוד כיצד לפרוץ בריקוד מלא חיים במהלך רגע פתאומי של שמחה, כיצד לקרוע בשיניו את מטפחתו ברגע של צער, כיצד למשוך את כובעו עד לירכתי ראשו ברגע של ייאוש וכך הלאה. באמצעות אפקטים הולמים מן הסוג האמור ניתן להפיח רוח חיים בהצגה. אם נדרש מן השחקן לגלם את תפקיד השוטה, יאמר הוא דברים מגוונים בהתאם לטקסט, ובנוסף לכך יהא עליו ללמוד כיצד לגלם את הטיפש, אשר לוכד זבובים או תר אחר יתושים וכיוצא באלה. אם מגלם השחקן את תפקיד המשרתת, עליו ללמוד כיצד לנענע בתאוותנות את חצאיתו, כיצד לנשוך את אגודלו וכן פעולות נוספות, שהמחזאי לא ציין מפורשות במחזהו.מאסימיאנו: זכור לי, ששמעתי על שחקנים אחדים, שבכוחם היה לגרום ללחייהם להחוויר, כאשר הם שמעו חדשות רעות, כאילו אירעו הדברים הנוראיים במציאות.ורידיקו: אפלטון [plato] הנצחי מתייחס לסוגיה זו בדיאלוג שלו על אודות השגעון הפואטי. הוא שם בפי דמות בשם איון [ion] את המילים הבאות: "כל אימת שמדקלם אני שירה עגומה, מצטעפות עיניי בדמעות: כל אימת שקורא אני על אודות מאורעות נוראיים, סומר שיער ראשי" וכיוצא באלה.[ii] אולם למען האמת, לא ניתן להציג דברים אלה בצורה משובחת על הבמה ובוודאי לא ניתן ללמדם, אם אין הם באים מן הטבע. אף על פי שהקלאסיקנים מאזכרים שחקנים מיומנים רבים ואף על פי שניתן להבחין בנקל, בכך שאמנות המשחק היא אמנות יחידה במינה, אין אנו יכולים לקבוע כללים כמסמרות באשר למקצוע זה: יכולות המשחק טבועות בשחקן למן רגע לידתו. מקרב השחקנים הרבים בני זמננו, המסיבים הנאה באופן משחקם (וכאן ניתן למנות על דרך המשל את מונטפלקו [sebastiano clavignano da montefalco] הנפלא, את וראטו [giovan battista verrato] איש פרארה [ferrara] השנון במיוחד, את אוליבו piero olivo]] חריף המוח, את זופינו [ zoppino philippo zoppo}}] האחד, איש מנטובה mantova]] החריף, את זופינו האחר, איש גאזולו gazzolo]] וכן רבים אחרים, אשר נזדמן לנו לצפות בהם) תמיד סברתי ועודני סבור, שמשחקה של נערה רומאית, הנקראת פלמיניה [[flaminia הוא המופלא מכל. פרט לכך שניחנה היא באיכויות דרמטיות שובות לב, נחשבת היא לכל כך ייחודית במשלח ידה, עד כי סבור אני, שהמחזאים הקדומים ובני זמננו כאחד לא ראו מעודם ולא יראו אי פעם שחקנית מבריקה ממנה. כאשר היא מופיעה על הבמה, שוכח הקהל, כי לפניו מחזה, שנכתב בידי מחזאי, ותחת זאת מקבל הוא את הרושם, שלנגד עיניו קורמים עור וגידים שורה של אירועים ממשיים. היא מגוונת כל כך את הבעות פניה, את גוון קולה ואת מצבי נפשה ומתאימה זאת לטבען המגוון של הסצינות הבימתיות – עד כי כל מי שצופה בה, חש פליאה וחדור הוא הערצה עמוקה.

סנטינו: אני זוכר, ששמעתי על אודותיה, וכן ידוע לי, שאנשי עט רבים, אשר קיבלו השראה מאופן משחקה הנדיר, חיברו סונטות, מכתמים ושירים נוספים בשבחה.מאסימיאנו: אשמח לשמוע אחד מהם.ורידיקו: אני זוכר רק שתי סונטות – האחת נקראת "בעת שהעיניים גורליות – בוהקות ומתערבלות המה" והאחרת היא "אשה רבת קסם היא הזכאית ליותר". כעת, אם נשוב לסוגיית המשחק, הרשו לי לומר בשנית, כי נדרשת מן השחקן נטייה טבעית למשלח יד זה, ולא – לעולם לא יעלה בידו להצליח. עם זאת, האדם, אשר מיטיב ללמוד את תפקידו ואשר ניחן באוצר המיומנויות הנדרשות, יקנה למשחקו מימד ממשי וזאת, הודות למאגר תנועות והבעות נאותות. לשם כך, מוטב, שהמחזאי ישמש גם כבמאי של מחזהו, כיוון שבדרך כלל ניחן הוא ביכולת להסביר ולהדגים רעיונות אחדים, אשר אינם מצויים בטקסט באופן מפורש ואשר בכוחם להעלות את טיב המחזה וכתוצאה מכך – לסייע בידי השחקנים להפוך לויטאליים יותר. אני אומר "ויטאליים", כיוון שלפני כל שאר התכונות, הנדרשות לשחקן, חשוב, שאופן דיבורו יהא ספוג ברוח חיים ובבהירות, פרט – כמובן – לרגעים, שבהם עליו לבטא יגון, ואף ברגעים הללו עליו לבטא זאת בחיוניות כדי לא לזרוע תחושת שיממון בקרב הקהל. בסיכומו של דבר, כשם שעל המחזאי ללכוד את תשומת לב הקהל באמצעות דיאלוג עשוי היטב ומלא בחיוניות, כך נדרש מן השחקן לדאוג לכך שמגוון פעולותיו הדרמטיות יעלה בקנה אחד עם הסיטואציות הבימתיות. עליו לשמור על ערנות מתמדת ולהימנע מהופעה קהת חושים וחדגונית: הופעה אנמית זו נובעת מבימוי יובשני, אשר נעדר אנרגיה ועוצמה ראויות ואשר זורע בקהל תחושה כבדה של שעמום. במגמה לתקן ליקוי זה מוטל על השחקנים (קל וחומר על השחקנים, אשר אינם מצטיינים באמנות התיאטרון) לסגל לעצמם את הויטאליות האמורה למן תקופת החזרות, ולא – כאשר יופיעו בפני קהל, יהא משחקם לוקה בחסר. סנטינו: אם כך, חשיבות השחקן במסגרת ההצגה היא רבה, יותר מכפי שתיארתי לי. אני משער, שמתי מעט בלבד הבינו זאת.ורידיקו: כבר שוחחתי עימכם על אודות הפעולות והמילים, וכן ציינתי, כי הקומדיה מורכבת מן השניים הללו, כשם שגופנו מורכב מבשר ומרוח: המחזאי מקביל לאחד מן הרכיבים, ואילו השחקן – לרכיב האחר. תנועות השחקן, המכונות בפי אבי הלשון הלאטינית "שפת הגוף", נושאות חשיבות כה רבה, עד כי ניתן להניח, שהעוצמה, הטמונה במילים, איננה עולה על זו, הטמונה בפעולות. הוכחה לכך ניתן למצוא בקומדיות האילמות, המוכרות בחלקים מסויימים של אירופה ושבהן סיפור המעשה מועלה באמצעות פעולות בלבד ומוצג באופן כה ברור ומלא נועם, עד כי רק הבריות, אשר חזו בהצגה, הנמנית על סוג זה, תוכלנה להעריך את עוצמתה. על אף החשיבות העצומה, הנודעת לשפת הגוף, שפה, המכונה בפי מספר אנשים "נשמתה של הרטוריקה", ועל אף תרומתה בהקניית צביון אצילי לתנועות הראש, הפנים, העיניים, הידיים והגוף – אין אנו יכולים לגבש הוראות בנוסח "עשה" ו"אל תעשה".

כל שאוכל לומר הוא שבדרך כלל נזקק השחקן לגוף גמיש בעל איברים חופשיים ולא נוקשים או מגושמים. עליו להציב את רגליו על הקרקע באופן טבעי, כאשר הוא מדבר, להניען בקלילות בשעת הצורך ולסובב את ראשו בטבעיות כדי להימנע מיצירת הרושם, שראשו מהודק לצווארו בעזרת מסמרים. כמו כן, כאשר אין כל צורך בהנעת הזרועות וכפות הידיים, יימצאו השתיים בטבעיות בצדי גופו של השחקן. על השחקן להימנע מלהתחקות אחר אלה, אשר מרבים בתנועות ובהבעות בלתי הולמות ואשר עקב כך יוצרים את הרושם, כי אין הם מבינים את פשר מעשיהם. לדוגמא, אם אשה מניחה בעליזות את ידה על הירך שלה או אם גבר נוטל את חרבו בידו – לא ייוותר איש מהם בתנוחה זו לאורך זמן. כאשר הסיטואציה, שהביאה לביצוע הפעולה האמורה, הגיעה אל קיצה – תגיע חדשה תחתיה, בתוספת פעולה גופנית, ההולמת את מילות המחזה. כאשר תנועה הולמת כלשהי איננה ניתנת לביצוע או איננה נדרשת, יותיר השחקן את זרועותיו ואת ידיו בפוזיציה טבעית, חופשית ומשוחררת, בלי להרימן או לקפלן, כמו היו מחוברות לגוף בעזרת נעצים. פעולותיו הדרמטיות של השחקן תכלולנה פסי התנהגות, המאפיינים את הדמות המגולמת ולא יחרגו מאפיונה זה. כמו כן, נימת קולו תשתנה בהתאם לנסיבות, החל מהבעת יהירות, דרך שלווה או חשש וכלה ברגשות לוהטים. על השחקן להתחקות כל העת אחר דרך התנהלותן הטבעית של הדמויות המגולמות, ומעל הכל, עליו להימנע ממשגה חמור – אינטרפרטציה דרמטית מוקפדת יתר על המידה בנוסח סגנונם של תלמידי בית הספר, המשננים את שנאמר בשיעור בפני מוריהם.

שיטת משחק זו, הגורמת למילות השחקן להישמע כמו דקלום, אשר שונן במונוטוניות, מוכרחה להגיע אל קיצה: שומה על השחקן לעשות מאמץ עילאי בכדי להגות את מילות הטקסט ביעילות וזאת בתוספת שינויים הולמים בגוון הקול ובתנועות הגוף. הדיאלוג הדרמטי בכללותו ייראה כשיחה רגילה וטבעית. מעבר לכך אינני יכול להצביע בפניכם על תקנות כלשהן: ומאחר שאני מניח, כי בסך הכל נושא זה הובן די צרכו, הבה לא נתעכב עליו יותר, אלא נעבור הלאה אל שאלת התלבושות. בנוגע לתלבושות, יש להותיר מאחור את מנהגיהם של אנשי התיאטרון העתיקים, לפיהם לבשו הזקנים לבן, הצעירים – גלימות ססגוניות, הפרזיטים – גלימות מקופלות, המושלכות על כתפיהם, ואילו הקורטיזנות – לבוש צהוב, וזאת - מפני שהסימנים הסימבוליים הללו, ההולכים וגדלים, הינם חסרי כל ערך כיום או, שלכל הפחות, אינם זוכים להערכה. תחת זאת, אחתור בראש ובראשונה להלבשת השחקנים באופן אצילי ככל האפשר, וזאת כיוון שתלבושות מפוארות תורמות רבות, לדעתי, ליופיין של הקומדיות ואף יותר מכך – ליופיין של הטרגדיות (על אחת כמה וכמה כאשר הדברים אמורים בימינו, עת הגיע מופע התיאטרון לשיאו, ומעל הכל עלינו להתחשב בסוגיות הזמן והמקום). לא אהסס להלביש משרת בקטיפה או בבד משי צבעוני, בהנחה שבגדו של אדונו יכלול קישוטים ועדיי זהב, וזאת במגמה ליצור בידול הולם בין השניים. אשתדל להימנע ממתן חצאית קרועה למשרתת או חולצה מרופטת למשרת: תחת זאת אלבישם בחצאית איכותית ובעליונית נהדרת. בד בבד, אעשיר את בגדי האדונים כדי להתאימם ללבושם המוקפד של המשרתים.מאסימיאנו: אין ספק, כי המראה של הסחבות, הנלבשות לעיתים מזומנות בידי דמות הקמצן או דמות המשרת, גורע מן הרושם הכללי, שיוצרת ההצגה.ורידיקו: קמצן או משרת ילבשו בגדים, שיש בהם הידור-מה, אולם הבגדים הללו עדיין מכילים יסוד טבעי.סנטינו: דבריך נכונים, על אחת כמה וכמה אם לוקחים בחשבון את דבריך על אודות מנהגי הלבוש בני זמננו.ורידיקו: אני מנסה ככל האפשר להעניק לשחקנים תלבושות, השונות בתכלית אלה מאלה. יש לכך מגמה כפולה: המגוון מוסיף ליופייה של ההצגה ובד בבד מסייע לעלילה להיות ברורה יותר. אני מניח, כי בשל המגמה האחרונה, שציינתי, וזאת יותר מכל מגמה אחרת, נהגו אנשי התיאטרון העתיקים להשתמש בתלבושות אופייניות, אשר צבען הקביל למעמדן החברתי של דמויות האב. לדוגמא, אם עליי להלביש שלושה או ארבעה משרתים, אספק לראשון בגד לבן וכובע, לשני – בגד אדום וכיפה קטנה, לשלישי – מדים בגוונים שונים, ואילו לרביעי – כובע קטיפה ושרוולים סרוגים. זאת בהנחה שמעמדו יתיר סוג לבוש זה (אני מתייחס כמובן לקומדיה, אשר מציגה אופנה איטלקית). בדומה לכך, אילו נתבקשתי להלביש שני חושקים, מנסה הייתי להבדיל בין השניים ככל האפשר באמצעות צבעים ועיצוב, השונים אלה מאלה. האחד יעטה על גופו שכמייה, ואילו האחר – גלימה קצרה: האחד יעטר את כובעו בנוצות אחדות, ואילו האחר יעטר את כובעו בעדי זהב בודד. הכל יתוכנן כך, שברגע שאחד החושקים יעלה על הבמה, יזוהה הוא בנקל, לא רק בשל הבעות פניו אלא בשל עיצוב בגדיו, וזאת כדי שהקהל יידע מיהו, עוד בטרם הכריז הלז על זהותו. ברצוני לציין, כי נוהג חבישת הכובע הינו אמצעי הזיהוי הטוב ביותר בקרב דמויות הגברים והנשים כאחד: על כן, הכובעים ייבדלו אלה מאלה ככל הניתן, בצבעם ובצורתם כאחד.

סנטינו: לא פעם הייתי בספק למשך פרק זמן באשר לזהותה של דמות מסויימת על הבמה, בייחוד מפני שהיא לא היתה לבושה באופן שונה משאר הדמויות!ורידיקו: מבחר הצבעים מסב הנאה רבה בתיאטרון. גווני התלבושות יהיו על פי רוב בהירים וברורים. בגוון השחור ובגוונים הקודרים ישתמשו אך לעיתים נדירות. בנוסף ליצירת בידול בין שחקן אחד למשנהו בסיוע צבעי התלבושות וצורתן, אחתור ליצירת טרנספורמציה בחזותו של השחקן, כדי שזה לא יזוהה מיד בידי הקהל, שמכירו מחיי היומיום. מובן, שאשתדל לא ליפול במלכודת אנשי התיאטרון העתיקים, אשר במגמה להסתיר את זהותם האמיתית של השחקנים, נהגו לכסות את פניהם במשקעי יין ובבוץ. אני מוכן לטרנספורמציה של השחקנים, אך לא לטרנספיגורציה שלהם. לשון אחר, אנסה, ככל שאוכל, להפוך את השחקנים לדמויות, שהקהל איננו מכיר. כאשר צופה מזהה שחקן, מאבד הוא חלק מן האשליה הבדיונית, אשליה, ששומה עלינו לשמרה, מפני שכל העת עלינו לגרום לקהל להאמין, שההצגה שלנו מורכבת משורה של אירועים ממשיים. ברם, מאחר שהמפגש עם יסודות חדשים לעולם מסב הנאה, שואב הקהל הנאה מצפייה בתלבושות זרות ומוזרות על הבמה. על כן נוטות הקומדיות בסגנון היווני לקצור הצלחה כה רבה. בעיקר בשל כך החלטתי, כי זירת התרחשותה של הקומדיה, אשר תצפו בה ביום שלישי, בעזרת השם, תהיה קונסטנטינופול. בדרך זו יעלה בידי לספק לשחקנים תלבושות גבריות ונשיות מן הסוג, שאיננו לובשים כיום. אני מקווה, כי אמצעי זה יוסיף לא מעט ליופייה של ההצגה, ולבד מזאת, ידוע, כי סיטואציות תיאטרליות, המשפיעות על אנשים זרים, שאין אנו מכירים, מתקבלות יותר על הדעת מאשר הסיטואציות, המצויות במרבית הקומדיות בנות זמננו, המשפיעות על דמויות, שאינן אלא אזרחים, שעמם אנו מקיימים קשרי יומיום. כמו כן, אם תכנית זו הולמת את ז'אנר הקומדיה, כפי שהניסיון הראה לנו, תהא זו הולמת לא פחות ביחס לז'אנר הטרגדיה. הבמאי לא יהא שבע רצון מתלבושות מודרניות בטרגדיה. תחת זאת, על הלבוש להתחקות אחר האופנה מימי קדם באמצעות פסלים או ציורים עתיקים, הכוללים גלימות ומלבושים, שאנשי קדם היטיבו לתאר. בנוסף לכך, מאחר שמראות הבמה המשובחים ביותר כללו סוללת אנשים חמושים, אני מציע, שהיכן שניתן, ייכנסו לבמה מספר חיילים וגלדיאטורים בתפקיד שומרי ראשו של מלך או של מפקד צבא, אשר יתלבשו בסגנון עתיק בנוסח, שיתחקה אחר הציורים מימי קדם.

סנטינו: אין ספק, כי מראות בימתיים מסוג זה לוקים בדלות, אלא אם כן ממומנים הם בידי נסיכים בעלי מודעות להוד ופאר, אשר נכונים לפזר ממונם ביד רחבה על תפאורה ועל תלבושות.ורידיקו: אינני רוצה לדבר היום על התפאורה. אני מבטיח, שמחר אחזור לנושא זה, אבל שמא תטעה לחשוב, שיש צורך באוצרות קורח כדי להעלות טרגדיה, אומר רק, שאין ולו מלתחה אחת של נסיך, אשר עולה על עושרם של חומרי הגלם, שניתן לכלול בטרגדיה גדולה. זאת, כל עוד המפיק הינו אדם נבון, אשר בכוחו להפיק תועלת מן החומרים, העומדים לרשותו ואשר ניחן בכשרון להפוך פיסות בד, חלקי אריג ודומיהם לכדי מלבושים בסגנון עתיק – מעילים, גלימות ובגדים טקסיים בתוספת חגורות וחבלים, וכל זאת - מבלי לקרוע או להרוס את חומרי הגלם. מאסימיאנו: בטוחני, כי אוצר בלום אמור היה להתבזבז לריק (כפי שסנטינו אמר), אילו חשקה נפשו של פלוני בהכנת מלבושים אלה במיוחד לרגל אירוע. ורידיקו: אכן, אוצר בלום או חלק ממנו אמור היה להתבזבז אפילו על קומדיה או על פסטורלה, אילו כל המלבושים הוכנו במיוחד לרגל ההצגה. לאור זאת נוטים אנו להפיק תועלת מחומרים קיימים.

מאסימיאנו: כעת משהזכרת לי, אשמח, אם תואיל לומר לנו דבר מה באשר לתלבושות ולסצינות, ההולמות את מחזות הפסטורלה. ככל שהדבר נוגע לי, אינני סבור, שראיתי אי פעם הצגה, הנמנית על ז'אנר זה.

ורידיקו: אדון בתפאורת הפסטורלה מחר, כאשר אעבור לסוגיית התפאורה בכללותה. בנוגע לאופני התלבושות אומר, כי אם המחזאי כלל ביצירתו דמות של אל או דמות בדיונית בסדר גודל דומה, שומה עלינו ללכת בעקבות כוונותיו. אולם, באשר לתלבושות במחזה הפסטורלה, בדרך כלל תלוי ועומד אותו החוק, שתקף היה ביחס לז'אנר הקומדיה – לאמור, על הדמויות להתלבש, עד כמה שניתן, באופן שונה האחת מרעותה. זוהי בדרך כלל מתודת הלבוש של דמויות מן הסוג האמור: הרגליים והזרועות יכוסו בבגד בגוון העור, ואם השחקן הינו צעיר ונאה, הוא יותירן חשופות. אולם, איש מן השחקנים לא יופיע יחף: יש לנעול קותורנוס [[cothurnus[iii] או סוקי [ [socchi.[iv] השחקן ילבש חולצה קטנה ונטולת שרוולים, העשויה ממשי דק או מבד דומה בעל צבעוניות נעימה, ומעל לחולצה – שתי יחידות של פרוות נמר או של חיה אחרת, כפי שהללו מתוארות בידי הומרוס [homer] בהתייחסו לרועה הטרויאני trojan shepherd]]. היחידה האחת של פרוות החיה תונח על חזהו, ואילו האחרת - על גבו. רגלי פרוות החיה תימצאנה על כתפי הרועה ותגענה עד מתחת לירכיו: אולם, ניתן לגוון זאת על ידי כך שדמויות אחדות תעטינה את הפרווה על כתף אחת בלבד. מוטב, שכמה מן השחקנים יצמידו לחגורתם קנקן קטן-מידות או קערת עץ: אחרים יתלו אמתחת מעל לכתפם. על כל אחד מהם לאחוז במקל: חלק מן המקלות יהיו חתוכים ומשוייפים, אחרים יוותרו לא גזומים – ככל שצורת המקלות תהא ייחודית יותר, כן ייטב. שיערם יהא טבעי או מלאכותי, חלקם מתולתלי שיער ואחרים בעלי שיער חלק. אם כן, הרועים לבושים באופן, ההולם את מעמדם, והם מובחנים אלה מאלה באמצעות גווני בגדיהם, סוגי הפרווה השונים, גווני עור הפנים והכובעים. בנוסף לכך, ניתן לנסות אמצעים נוספים לשם הצבת דיפרנציאציה בין השחקנים. באשר לנימפות, לאחר בחינה מדוקדקת של תכונותיהן, כפי שהללו סוכמו בידי המחזאים, נראה, שהן תעטינה על גופן מלבושים בעלי שרוולים בתוספת קישוטים שונים. אני אישית נוהג להשרות את המלבושים השונים בעמילן. באופן זה, כאשר מוצמדים לשמלות תכשיטים או חגורות מוזהבות, ניתן יהיה לפרוש את השמלות ולהציג מראה עיניים מלבב. בנוסף לכך תלבשנה הנימפות חצאיות ססגוניות, שתכתרנה את הרגליים ושתחשופנה את קימורי רגליהן. הנימפות תנעלנה נעליים אלגנטיות מוזהבות בסגנון עתיק או מגפיים מעור צבעוני. לבסוף נדרשת גלימה מפוארת למן הכתפיים ועד לירכיים. לנימפות הללו יהא שיער מלא ובהיר בעל צביון טבעי, השיער יגלוש בטבעיות על כתפיהן, לחלקן יונח זר על הראש, לאחרות – בשם הגיוון – יוצמד סרט מוזהב במצח ולנותרות – ייקשרו התלתלים בסרטי משי, כאשר ראשן יכוסה בצעיף דק, אשר יגלוש עד לכתפיהן ואשר יקנה לתלבושת הנשית מראה מלבב. נוהג לבוש זה הינו אפשרי אפילו במסגרת הצגות הפסטורלה, מפני שבדרך כלל נחשב הצעיף, הגולש מן הראש עד לכתפיים, לכיסוי הראש העיקרי, שנשים נוהגות לעטות. הוא משווה לנימפות חזות תמימה והולם את שמלתן. חלק מן הנימפות הללו תצמדנה אשפה וחיצים לירכיהן, אחרות תישאנה חרב צייד בלבד, ואילו הנותרות תוכלנה לשאת את שניהם. מי שינסה להציע אינטרפרטציה בימתית לאחד ממחזות פסטורליים אלה, לבטח ייחשב למומחה אמיתי בתחומו, שכן קשה יותר לקצור הצלחה בפסטורלות מאשר בקומדיות, אף על פי שכאשר הצלחת הפסטורלה מתרחשת בפועל, או אז חוזה הקהל באסתטיקה מרהיבה, העולה על זו אשר בקומדיה.

סנטינו: אני מניח, שאינך מכניס תחת הכותרת "נימפות" את כל תפקידי הנשים, הנוטלות חלק במחזות אלה – בדיוק כשם שלא תכלול תחת הכותרת "רועים" את כל תפקידי הגברים, הלא כן?ורידיקו: וודאי שלא, כיוון שאם, למשל, היה על המחזאי לכלול במחזה מן הסוג האמור דמות של מכשפה, היה עלינו להלבישה בשמלות הולמות: אם נציג איכר, יהא עלינו להלבישו בבגד כפרי גס. אם ייכללו רועות במחזה, אזיי לבוש הנימפות יהלום אף אותן, אך הרועות הללו לא תוכלנה לעטות גלימה על גופן או לאחוז מקל בידן. טווח התלבושות ינוע למן הפשוט ביותר עד לעשיר ולמשוכלל מכל. יתוסף עניין להצגה אם הרועים יכניסו לבמה כלב אחד או שניים, וכן ארצה לראות, שחלק מן הנימפות תכנסנה כלבים אל הבמה. אולם, על הכלבים להיות חינניים, בתוספת קולרים יפים וכיסויים קלים על גופם. אם אסכם את דבריי על אודות המחזות הללו, אציין, כי כשם שלשון שירה נדרשת לטקסטים של המחזות האמורים, כך נדרשת תוספת הרמונית בתחום התלבושות ובנוסף לכך, בימוי נאות, וזאת - לשם שיפור שיעור קומתם ופעולותיהם של השחקנים.

מאסימיאנו: אינני סבור, כי ניתן להצביע על חוקים מסויימים נוספים, פרט לאלה שציינת באשר למחזות הפסטורליים. על כן הבה נשוב לנושאינו הקודם – ההתארגנויות, שיש לבצע לקראת הפרולוגים של הקומדיות.

ורידיקו: אולם לפני שאחד מן השחקנים מגיע אל הפרולוג, יש לבדוק, האם כל השחקנים מצויידים בנחוץ להם במהלך ההצגה. האביזרים הללו יירשמו מבעוד מועד ברשימת אביזרים (כמו זו שהייתי עסוק בהכנתה ממש ברגעים אלה), כיוון שאם יישכח פרט ולו הקטן ביותר - עלולים השחקנים לחוש בעת ההצגה אי נוחות רבה. פרט לכך, אני אישית נוהג לבצע דבר מה אחר, יעיל וחיוני ביותר: אני רושם את כל הסצינות לפי סדר הופעתן, את שמותיהן של כל הדמויות, רמזים שונים, המורים לדמויות מתי להיכנס, ואת המילים הראשונות, שהן אמורות לומר על הבמה. בסיוע תכנית זו עולה בידו של הבמאי לארגן דרך קבע את כל השחקנים בזמן ולפי מקומות הכניסה שלהם אל הבמה, להציבם על הבמה על פי ה"קיו" [cues][v] שלהם ולעוררם באמצעות לחישת המילים הראשונות, שעליהם לומר. סנטינו: לפיכך, לא נשקפת כל סכנה, לכך שהבמה תיוותר ריקה בין סצינה אחת לזולתה. כעת, הבה נעבור לשאלה אודות הורדת המסך או ה"זיפאריו" [sipario], כפי שאנשי התיאטרון מימי קדם כינו זאת.

ורידיקו: לפני הורדת המסך אמליץ על השמעת תרועת חצוצרות, או צלילי חליל, או צלילים חזקים של כלים מקבילים וזאת בעקבות מנהג השחקנים מימי קדם. מוסיקה זו טומנת בחובה אפקט של יצירת עניין, שהרי הדעת נותנת, כי העניין הולך ומתמעט בקרב הקהל בעקבות המתנה ארוכה לתחילת ההצגה. כמו כן, המוסיקה הזו תאותת לשחקנים, כי ההצגה עומדת להתחיל. מאסימיאנו: לאור ניסיוני, מוסיקה זו אכן מטביעה חותם ניכר. כעת, הבה נעבור לשאלה אודות הפרולוגים וצורתם.

ורידיקו: אשר לפרולוגים, סבורני, כי אלה, שנאמרו בימי קדם, הם המכובדים והמתאימים מכל. בעת אמירת הפרולוגים הללו ילבש השחקן טוגה [toga][vi] ויכתר את ראשו בעטרת עלי דפנה. תלבושתו של השחקן תהא הדורה, אך לא מנקרת עיניים, והשחקן יהא, למעשה, בן דמותו של המחזאי. מתחת לעטרת עלי הדפנה מוטב לחבוש פיאה נוכרית וזאת בכדי לטשטש את זהות השחקן ובכדי לשוות לו צביון של דמות מימי קדם. על השחקן להיכנס אל הבמה ברגע שהמסך נפתח, להלך באיטיות רבה ובאציליות למן קצה הבמה עד למרכזה ולעמוד דומם במקום זה עד שיווכח לדעת, כי הרעשים, הנפוצים ברגעים מסוג זה, חדלו ואינם עוד. לאחר מכן יכול הוא להתחיל לשאת את הפרולוג ולהקפיד על הגייה שוטפת. מוטב, שלא ינוע כלל בעת שיישא את הפרולוג ושייוותר בנקודה אחת, במגמה להבטיח את אמירת הפרולוג בדרך אצילית. אם השחקן מחוייב לנוע מעמדה אחת לזולתה, יכול הוא לפסוע באיטיות פסיעה או שתיים ולעולם לא יפנה את גבו אל עבר הקהל. מאחר שנגעתי כבר בנקודה זו, מוטב לציין, כי נאסר על נושא הפרולוג ועל שאר השחקנים להפנות את כתפיהם אל עבר הקהל: זוהי מוסכמה אוניברסלית. כמו כן, מוטב שהשחקנים יימצאו דרך קבע במרכז הבמה, יתקרבו עד כמה שניתן לקו הפרוסצניום [proscenium][vii] ויעמדו אל מול הקהל. יתירה מכך, על השחקן לנסות ולהימנע מלהתקרב אל התפאורה הפרספקטיבית [scenic perspectives], כיוון שאם יעשה כן – תאבד התפאורה את דימוייה הממשי. דבר זה עמד כבר במבחן המציאות. אוסיף ואומר, כי בדרך כלל כאשר השחקן מדבר, אל לו להתהלך על הבמה, אלא אם יתעורר צורך נדיר בכך.מאסימיאנו: זה בוודאי נכון. כעת השב בבקשה על השאלה הבאה: אם הסצינה אמורה להתרחש, למשל, ברומא [roma], ואילו ההצגה מועלית בעיר פירנצה [[firenze, למי יפנה השחקן, אשר נושא את הפרולוג, והיכן אמור הוא להימצא?

ורידיקו: אדחק אל קרן זווית, לרגעים אלה בלבד, את הפרולוגים הפנטסטיים, שבהם מוצגים אלים ודמויות יוצאות דופן נוספות (במונולוגים הללו נדון, כאשר נדבר על האינטרמידיות), ואומר כך – האדם, אשר נושא את הפרולוג בשמו של המחזאי, שומה עליו להפנות כל העת את נאומו אל הקהל במישרין (בניגוד למה שנדרש מן השחקן לעשות) ולגרום לעצמו להיראות כאזרח מן השורה, אשר מעניק לשאר האזרחים אינפורמציה, הן אודות העיר הבדיונית, המיוצגת על ידי התפאורה, והן אודות טיבו של המחזה וכותרתו, וכן מבקש הוא מהם, שישמרו על השקט, וכיוצא באלה. סנטינו: לא תרצה לומר היום דבר מה על האינטרמידיות?ורידיקו: ברצוני לדחות למחר את השאלה על אודות האינטרמידיות. או אז אציג את דעתי בנוגע לדרך, שבה הללו עשויות לתרום או לגרוע מן המחזות, שאליהם הן מצורפות. אולם כרגע מוכן אני לומר, שהמחזות זקוקים לכל הפחות להפוגות מוסיקליות כדי לרענן את מחשבות הצופים וכדי להעניק למחזאי שהות לשם מתן פרופורציות הולמות למחזהו (כפי שהתחלתי לומר לך אמש), זאת מאחר שכל אינטרמידיה, ולו הקצרה ביותר, מסמנת פרק זמן, שחלף בין מערכה למערכה – ארבע, שש או שמונה שעות. מובן, שהמחזה, ארוך ככל שיהיה, אינו יכול להימשך למעלה מארבע שעות, אולם הפעולה הדרמטית מתפרשת לעיתים על פני יממה אחת או על פני מחציתה. מאחר שבמהלך ההפסקה אין איש מבין השחקנים, אשר נמצא על הבמה, נוצרת התחושה, שפרק זמן משמעותי חלף לו.

מאסימיאנו: איזה סוג של אינטרמידיה הוא המתאים ביותר, לדעתך, לצורכי הטרגדיה ואיזה – לצורכי הפסטורלה?ורידיקו: כפי שציינתי קודם לכן, אין צורך לחלק את הטרגדיות למערכות (אף על פי שאנשי התיאטרון בני זמננו עושים זאת לפי שיקול דעתם), ובנוסף, המקהלה בטרגדיה ממלאת את הפונקציה של האינטרמידיה, כאשר מסמנת היא את פרק הזמן, שחלף בין פעולה אחת לבין זולתה. אולם מאחר שהתלבושות הן היוצרות הבחנה בימינו בין המערכות השונות (מכיוון שהמחזאים בני זמננו מציגים נושאים ארוכים יותר מקודמיהם), אומר לכם מחר איזה סוג של אינטרמידיה עשוי להיחשב למתאים ביותר. בד בבד נדון באינטרמידיות, המתאימות ביותר למחזות הפסטורליים. היום שיחתנו היתה ארוכה דיה, ואכן הגיע הזמן, שאבדוק את התאורה לקומדיה שלנו כדי לוודא, שהכל כשורה. לכן, יחד עם עזיבתכם אסיים בזאת את הרצאתי, אלא אם ייתכן, שגם אתם תרצו ללכת ולצפות בחזרה.סנטינו: אנו בוודאי נשמח להיענות להזמנתך האדיבה - הלא כן, מר מאסימיאנו?מאסימיאנו: ללא ספק.ורידיקו: אם כן, הבה נלך לתיאטרון.סנטינו: כן, הבה נלך.----------------[i]השמעת צלילים גבוהים, החורגים מגבולות קולו הטבעי של הגבר. [ii] מתוך הדיאלוג "איון" בכל כתבי אפלטון, כרך 1.[iii] נעל עבת סולייה, אשר נעלו שחקני הטרגדיה הקלאסית ביוון וברומא. למעשה, נעל זו הפכה לסמלה של הטרגדיה.[iv] נעל קלה, אשר נעלו שחקני הקומדיה הלאטינית. [v] המיקום, אשר נקבע מראש.[vi] לבוש עליון של אזרחי רומי העתיקה בימי שלום.[vii] החלק הקדמי של הבמה, הממוקם לפני המסך.בבליוגרפיהשני, איריס. פנים ומגמות ביצירותיו העבריות של יהודה סומו, חיבור לשם קבלת התואר "מוסמך למדעי הרוח" בהדרכת ד"ר צבי מלאכי, אוניברסיטת תל אביב, תל אביב, 2002.de-sommi, leone. quattro dialoghi in materia di rappresentazioni sceniche, a cura di ferruccio marotti, il polifilo, italy, 1968.nicoll, allardyce. the development of the theatre, 4th. ed., george g. harrap&company ltd london, [1927], 1958.

תגיות: 

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת