אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

ארוחת בוקר בטיפני´ס / טרומן קפוטה


התמונה של דן לחמן

ארוחת

ארוחת בוקר בטיפני'ס / טרומן קפוטה. הוצאת כתר. תרגום: עדה פלדור

כשבאים לדבר על ארוחת בוקר בטיפני'ס צריך להפריד בין שתי יצירות הנושאות את אותו שם, ויש דמיון מסוים ביניהן. האחד הוא הספר והשני הוא הסרט. אתחיל מהסרט שדומה אך איננו עיבוד נאמן לספר. ולכן יצירה קולנועית בפני עצמה. ברגע ששתי הדמויות המרכזיות משתנות לחלוטין הדמיון בין היצירות נמוג.שתי נשים היו גיבורות תרבות הומואיות בשנות החמישים ותחילת שנות השישים. סאלי בולס, גיבורת הספר "אני המצלמה" הסיפור שהפך להיות אחר כך המחזמר "קברט". השנייה היא הולי גולייטלי מהספר ארוחת בוקר בטיפאני. אין לי הסבר מדויק לתופעה.לא בגלל ששני הסופרים, אישרווד ו-טרומן קפוטה, היו הומואים מוכרים ככאלה בימים ההם. דבר מה בדמות הנשית שכתבו יצר איזו הזדהות שהיום אולי קשה לפרש אותה בשל המרחק מהתקופה. אולי החופש המוחלט שנלחמו עליו, הנון קונפורמיות שבירת המוסכמות המוחלטת, המלחמה להיות אחרת מכולן. חופשייה. אולי חוסר הקבלה של הכתבת החברה איך צריכה להיות, במקרה זה אישה. אך הכתבה חברתית של איזה סטריאוטיפ חברתי זהה. אך נעזוב את העניין ההומוסקסואלי. לשתי היצירות ערכים שמעל כל זה.אם מנסים להשוות בין סאלי להולי מתגלה דמיון לא קטן. ממש אחיות תאומות. האחת אנגליה בברלין השנייה באה משדות התירס האין סופיים לניו יורק. שתיהן פחות או יותר זנזונות. שתיהן מהמעמד הנמוך. שתיהן חיות על חסדיהם של גברים. שתיהן לא מתלבשות אצל אופנאי צמרת ומסתפרות אצל גדולי מעצבי השיער כמו בסרט. שתיהן נעלמות בסוף הסיפור, אחרי הפלה, בלי להשאיר כתובת. אודרי הפבורן המתוקה באמת איננה הולי גולייטלי אמיתית. כולם אהבו לאהוב אותה וזה די ברור. אחרי שכל הנשים הפסיקו לרצות להיות מרלין מונרו השנייה הן רצו להיות אודרי הפבורן הבאה. ג'וליה רוברטס התקרבה, נעשתה קרובת משפחה, אך עדיין נותר איזה מרחק. היא רק בת דוד.למה התכוון קפוטה כשבחר בשם הזה. האם הולי גולייטלי הוא שיבוש המלים קדושה קלת הליכות? קדושה אני לא בטוח, קלת הליכות בוודאי.פרטי טריוויה של הסרט ידועים. קפוטה שנא את הסרט. אך קפוטה שנא כמעט הכל. בהקרנה מוקדמת האולפן רצה לחתוך את סצנת השיר שנראתה כאילו היא מעכבת את הקצב. השיר נשאר והפך לאחד השירים המפורסמים ביותר שיצאו מהוליווד. סצנת הפתיחה של הסרט היא אחת המרגשות שיש. השדרה החמישית של ניו יורק, לפנות בוקר. העיר ריקה. מונית מתקרבת ויוצאת ממנה אודרי הפבורן אלגנטית ומתוקה, היא מוציאה משקית קפה ודונט ואוכלת מול החלון של טיפאני. חנות התכשיטים המפורסמת.אין כמעט קשר בין הולי של הספר ובין הולי שבסרט כשם שאין שום קשר בין דמותו של הסופר הצעיר, שבסרט יש ביניהם רומן ובספר הוא בכלל הומו. או לפחות אפשר להבין כך. חושבים לעתים שהוא בן דמותו של קפוטה, אך נראה שהולי גולייטלי מתאימה להיות קפוטה הרבה יותר ובצורה קצת יותר נחמדה. ופריצת הגדר של פרד מבחינה חברתית רוככה לכך שהוא חי על חשבונה של אישה עשירה. ג'יגולו כן, הומו לא. אם כי בשום מקום בסיפור ההומוסקסואליות שלו לא מוזכרת.למרות שכל מי שפוגש את הולי בספר מתאהב בה בצורה כזאת או אחרת, והדבר אפילו נראה טבעי ומתקבל על הדעת, מצד שני אפשר לחשוב שחיים לצד או בקרבת אישה כזאת אינם תענוג גדול. אין לי ביטחון שהייתה אישה נחמדה כל כך או נעימה לחברות. ובכל זאת, אין מי שהיא לא מצליחה לגעת בלבו. ואולי זה סוג של קדושה.כך שהספר הוא יצירה אחת והסרט יצירה אחרת, אולי לא לגמרי, אך אחרת. בימינו היו מתייחסים לחלק מהסיפור קצת אחרת, לו היה נכתב היום, כי הולי נולדה בשם לולמיי וכל חייה המוקדמים היו ברקיחה ממקום למקום, יחד עם אחיה פרד. ובגיל ארבע עשרה התחתנה עם גבר בן חמישים והייתה אמם החורגת של ילדיו. אלו החיים מהם ברחה, והמציאה את הולי גולייטלי בניו יורק.פרד, המספר שאיננו שמו של המספר, אלא שמו של אחיה של הולי כמו שיסתבר, אך כינויו יישאר פרד. הוא רואה את הולי לראשונה בחדר המדרגות של ביתו. היא מלווה בגבר מבוגר, אך איננה נותנת לו להיכנס אליה הביתה. כשבחורה מבקשת ממך כסף לשירותים אל תתן לה עשרים סנט. היא צועקת לו."היא הייתה עדיין על המדרגות, עכשיו על המישורת שלה, וצבעי מכל – הבא – ליד – של שערה הנערי – פסים שחמחמים, קווצות בלונד לבקני וצהוב לכדו את אור החשמל" כך נכנסת הולי לספר, ולא מזכירה כהוא זה את זו מהסרט. האור של חדר המדרגות הוא הזרקור המלווה אותה לדירתה. פרד חשב שהיא בת שש עשרה עד שלושים. ואחר כך התברר שהיא בת תשע עשרה.יש לה מנהג מגונה. היא אף פעם לא יוצאת עם מפתח דלת חדר המדרגות, ומבלי להתחשב מצלצלת לדיירים שיפתחו לה את הדלת, בכל שעה שבין חצות לארבע בבוקר. כעת הגיע תורו של פרד.הוא רואה אותה לעתים בחדר המדרגות או ברחוב, לבושה בפשטות שגרמה לה עצמה להראות זוהרת. ואם נראתה כדוגמנית או שחקנית לוח הזמנים שלה לא התאים הראה שאין לה זמן לאף אחד מהעיסוקים הללו.הוא אוסף עליה פרטים. מקצתם מתוך פח הזבל שלה שלפני הדלת. הוא יודע שהיא מנגנת גיטרה ולעתים יושבת על עדן החלון. מלבד שירים פופולאריים היא מכירה מיני שירים נידחים ממרחבי הנדודים. לילה אחד היא מגיעה אליו דרך מדרגות החרום כי גבר שיכור משתולל בדירתה. זו תחילת ההכרות ביניהם.הוא מקריא לה סיפור שכתב, על שתי נשים החיות יחד. משהו המרמז אולי למחזה של ליליאן הלמן " שעת הילדים" העוסק בשתי מורות המואשמות ביחסים לסביים. כמו אצל הלמן גם פרד איננו מזכיר את המלה לסביות. וכשהולי איננה אוהבת את הסיפור על "הפרות הלסביות" האם זו דרכו של קפוטה להגיד שלא אהב את המחזה של הלמן? ( שדרך אגב, גם בסרט שנעשה לפי המחזה משחקת אודרי הפבורן).הולי נשכרה לבקר את אחד המאפיונרים האסורים בסינג סינג ולחזור משם עם איזו הודעה מקודדת. היא מתכחשת לסכנה. והשאלה האם היא באמת כל כך תמימה או שנוח לה יותר התשלום הבטוח ומוטב לה להיתמם. באיזו מסיבה בדירתה פרד מנהל עליה שיחה עם איזה סוכן שחקנים הוליוודי שגם הוא נפל ברשתה.היא "כזבנית" הוא אומר אינני בטוח שהמלה האנגלית הייתה תואמת כזבנית. אולי מלאכותית, מעושה, מעמידת פנים. הבעיה איתה היא שהיא מאמינה בכל השטויות שהיא אומרת. אומר ההוליוודי. היא מעמידת פנים שהמציאה את עצמה.היא הייתה ילדה בת חמש עשרה עם מבטא איום. כדי למחוק לה את המבטא שלחו אותה ללמוד צרפתית. אם למדה לחקות את המבטא הצרפתי תוכל לחקות גם מבטא באנגלית. כשפרד שואל אותה למה ברחה מהוליווד לפני שניתנה לה הזדמנות ענתה "ידעתי טוב מאוד שאני בחיים לא אהיה כוכבת קולנוע.זה קשה מדי,ואם אתה חכם, זה גם מביך מדי. התסביכים שלי לא מספיק נחיתיים... האמת, ממש חיוני שלא יהיה לך אגו בכלל... לא אכפת לי להיות עשירה ומפורסמת אך ביום שזה יקרה אני רוצה שהאגו שלי יבוא אתי." אני מניח שקשה לתרגם הטיות פרטיות שגיבור ממציא לעצמו בשפה אחת. לעתים זה יכול להיות משעשע. החשוב הוא שתשובה כזאת מסבירה חלק מדמותה.

ואז היא מסבירה לו למה היא אוהבת את טיפאני. טיפאני היא רפואה לימים האדומים. לא שהיא רוצה יהלומים, אלו מתאימים לנשים בנות ארבעים ומעלה, קמטים ויהלומים, לא בטיפאני לא יכול לקרוא שום דבר רע. יש ימים כחולים היא מסבירה, שזה ימים שיורד יותר מדי גשם או שאתה משמין. אתה עצוב, זה הכל. אך האדומים הם נוראיים. אתה פוחד ואתה מזיע כמו בגיהינום אבל אתה לא יודע ממה. מסתבר שמתחת למשחקים ולחן האמיתי או המפוברק מסתתרים להם התקפי חרדה אמיתיים.פרד והולי מגלים חילוקי דעות בקשר לספרו. היא לא אוהבת את הסיפורים שלו אלא ספרים נוסח אנקת גבהים, שאותו לא קראה אמנם אך ראתה את הסרט ובכתה. כשהוא מטיף לה על טעמה היא אומרת " כל אחד רוצה להרגיש עליונות על מישהו אחר, אבל נהוג להציג הוכחה כלשהי לפני שהבנאדם לוקח לעצמו את הזכות".

כשבעלה הכפרי בא לחפש אותה בניו יורק הוא מתאר אותה באזני פרד "אישה מלאת חיים. פטפטנית כמו ציפור, עם משהו חכם להגיד על כל נושא. יותר טובה מרדיו".בסיפור לא נגמר פה. למעשה לא סיפרתי את הסיפור עצמו, הוא די מוכר, מה שצריך לעשות זה לקרוא את הספר. לקרוא את התיאורים ולהתמכר לחן של הולי לכתיבה של קפוטה. אי אפשר להגיד שהספר הוא קר, אך בוודאי שאיננו סנטימנטלי כמו הסרט. האווירה כמעט כמו דיווח אובייקטיבי, ובכל זאת הלב נצבט.

תגיות: 

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת דן לחמן