אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

שורות מהות השיר


התמונה של משה גנן

רבים עד אין ספור ביקשו לעמוד על מהות השיר. רבים תיארוהו ונתנו בו סימנים: אנו נבקש לרדת למהותו הבסיסית, בדומה ליוונים שביקשו להבין את מהות העולם ביסוד יחיד – מים, אוויר, אש ואדמה.

מה הוא היסוד שבלעדיו היגד איננו שיר? ועל פיו בלבד ייקרא השיר שיר, היסוד ההכרחי ( אולי בלתי מספיק), עליו בלבד לא תוכל לוותר בשיר? היסוד שכל מרכיב אחר של השיר איננו מהווה כשהוא לבדו שיר? שכל מרכיב אחר מעשיר את השיר אך כאמור איננו מרכיב יסודי והכרחי?

אם להשתמש בדוגמא פשוטה – הגזר, הסלק, האטריות, המלח, הפלפל וכו' – אינם מהווים כשלעצמם מרק. אולי אין המרק טעים, מזין, אסטטי בלעדיהם ובלעדי דומיהם – אך היסוד ההכרחי – בוודאי אינו מספיק שהמרק יהיה מזין וטוב – במרק הוא המים.

מה הם המים המחיים את השיר? אולי אין להם צבע וצורה כמו למים – אך אין השיר שיר בלעדיהם. וקיומו ונוכחותו של יסוד זה כל כך מובן עד כי רוב התיאורטיקנים מתייחסים אליו כמובן מאליו – ומתעלמים מקיומו.

מה הוא המרכיב אם כן שבלעדיו אין ההיגד שיר ונשאר הוא בגדר פרוזה בלבד? הרגש ממנו השיר נובע, אותו הוא מתאר, - הצליל, אליטרציות, מצלול, אקרוסטיכון, המשקל, היות השיר כתוב בחרוזים, דיקציה שירית מסוימת המבדילה שיר מפרוזה, הניכרת במבנה המשפט? הנושא – אפוס, לירה, פילוסופיה, חידות וכל כיו"ב צורות ונושאים שהשיר שימש אותם?

ננסה לרמוז לכוונתנו. האם אפוס, חידה מחורזת, וכו', הם שיר? כן. האם השיר הוא אפוס, וכיו"ב? ברור שלא. המושג "שיר" - כולל יותר. נחזור לשאלתנו הבסיסית: במה אם כן הוא ניכר? מה הוא אותו יסוד שבלעדיו אין שיר מתקיים, היסוד ההופך היגד סתם לשיר?

וורדסוורט שאל, האם לשון השירה שונה מלשון הפרוזה. הוא מטיל ספק בתפקיד המשקל ביצירת לשון השיר. יוצא אפוא כי לא המשקל הופך היגד לשיר.

לדבריו, אחד מסימני ההיכר של שהשירה הוא כי הנקרא שירה לא יעסוק בנושאים מסוימים, בעוד שנושאים אחרים הם בלבד בתחום עיסוקו של השירה[1]. ואמנם לית מאן דפליג כי קונבנציות אלה לגבי השאלה מה מקובל ומה לא בחברה מסוימת היא שאלה של אופנות, אמונות, תקופות, אידיוסינקרזיה אישית, העדפה שבטית ולאומית וכו' נתונים התלויים במקום וזמן, אך אינן קובעות את מהות השירה. ליד הנושאים הגדולים של חיים ומות, אהבה ושנאה, כעס והתפייסות וכו' קיימים נושאים ועמדות אחרים, מפתיעים לעתים, שאף הם מהווים חומר לשיר. לא בנושא ספציפי, מסוים ניכרת אם כן מהותה הבסיסית של השירה. בעל כורחנו נצטרך להחליט שאין תחום חיים בו השירה אינה נוגעת. אם יש שירה המשבחת את יפי האישה, יש אחרת המספרת על ניוולה, ויש שירה שאינה משבחת אלא מגנה - ידועה הצורה השירית של הדיאטריב, וכו'. בקיצור, אי אפשר להגדיר שירה על פי נושאיה.

יש שהגדירו שירה כהיגד מורם-רמה, elevated style, מבע חגיגי שחשיבות מה מיוחסת – על ידי החברה, הפרט וכו' - לנאמר בה. ברור שיש מקום להגדרות כאלה, אך הן אינן מצביעות באמת על המהותי האולטימטיבי בשירה, שהרי לא כל שירה כתובה בסגנון מליצי, מורם, אף לא מלא רגש: אך גם היגד הכתוב בלשון אפופת רגש ומורמת אינה בהכרח שירה . יש משוררים השואפים אל הפשטות – וורדסוורט מעיד על עצמו כי השתמש בסגנון פשוט, ויש שהשתמשו בסגנון עממי ועוד (burns, cummings etc.). השירה חייבת להיות כתובה בלשון בה בני אדם מדברים, בדרך כלל. (זו גם הסיבה שסטייה מתחביר רגיל נשמעת מאולצת, לא טבעית: סיכול מלים כזאת על פי רוב מוכתבת בשירה על ידי החרוז, ולעתים סתם כדי לבטא שבשירה עסקינן). גם אין הלקסיס הנבחר ( כנגד מלים מסוימות שמקומן לא יכירן בשירה) מגדיר שירה מה היא: שהרי שפות שונות ומשונות, רמות שפה שונות משמשות בשיר בערבוביה (עגה, לעז, מלים זרות לצורך השגת רשמים מיוחדים, הומור או זרות וכו' וכו', אם בשירה רצינית ואם בפרודיסטית. אין צורך להצביע על כי גם שירה שיסודה בפרודיה שירה היא). – גם לא השימוש בלשון פיגורטיבית קובעת את מהות השיר, או כל לשון מיוחדת בעלת תכונות הסוטות מלשון הדיבור היומיומי.

כל תיאורטיקן מגדיר שירה כדרכו ומרחב התנסותו. ודומה הדבר למשל הידוע בדבר העיוורים שביקשו להגדיר מה הוא פיל – והמשל ידוע. האחד מישש את אוזניו, השני את חטו והשלישי את רגלו, והם הגדירו מה הוא פיל על פי מה שהם חוו – הפיל הוא אוזן, עמוד, מעין נחש וכו'. ועדין אנו עם שאלתנו – מה המייחד את השיר – מה הוא המרכיב שאין שיר בלעדיו? לפי וורדסוורט – איתו אנו מתייעצים בענייננו – קל להוכיח כי חלק גדול מכל שירה, ואף הכתובה בשפה גבוהה ו"שירית", כתוב בלשון פרוזה, למעשה[2]. אם כן, רוב השירה, מלבד אלמנט המשקל שבו, יכול היה להיאמר גם בפרוזה, או שהוא מהווה פרוזה כבר מלכתחילה.

בעניין המשקל היוונים שקלו משקל כמותי והערבים, כמו גם משוררי ספרד, שקלו במשקל היתדות). השירה, בשאפה אל הדיבור הפשוט, הפרוזאי, מוותר גם על המשקל. לשונה היום על פי רוב פרוזאית פשוטה. המשקל משתנה אם כן לפי אופנות ועמים, ועצם קיוו אינו מהווה יסוד מכריע בשירה. מכל מקום ספק אם משוררי יוון היו מרגישים או מתרשמים לטובה מהמשקל הטוני-סילבי של היום, בדומה לאוזנינו שאינה מבחינה בטעמי משקל היתדות – ואף על פי כן מקבלת את שירת משוררי ספרד כשירה. יש ובשורת שיר במקרא מספר המלים – אך לא מספר ההברות הוא המעצב והופך שורה סתם לשיר, - ועוד.

רומן יעקבסון בחיבורו הנודע על הפואטיקה מזהה את היסוד הקבוע בשירה בדמות החזרה עליה השירה מושתתת. הבית, החרוז, המשקל הם יסודות שבחזרה. היום יש שירה בלי חרוז, בלי בית ובלי משקל. מה נותר? בכל גלויי השיר נשאר אלמנט חוזר אחד – עליו אין מוותרים, אלמנט שבלעדי השיר הופך פרוזה בעליל: והוא השורה. זהו המרכיב הצנוע שבלעדיו אין שיר שיר.

השבירה לשורות חופך את הפרוזה לשיר. זהו אם כן ה"מים", האלמנט המחייה, אותו כל משורר ממלא בתוכן משלו. "תוכן" במשפט זה כולל משקל, חרוז, נושא וכל אשר יימצא בשורות השיר. ניקח משפט פשוט כמו

"מהי צורת שיר שלפיה הוא ניכר? הווה אומר = רק דבר אחד, והוא היותו כתוב בשורות קצרות, שאינן מגיעות לקצה העמוד".

כעת נהפוך משפט זה, כדי להוכיח את התיזה, לשיר:

מַהִי צוּרַת שִׁירשֶׁלְּפִיהָ הוּא נִכָּר?הֱוֵה אוֹמֵררַק דֶבֶר אֶחָד, וְהוּא הֱיוֹתוֹכָּתוּב בְּשׁוּרוֹת קְצָרוֹת... וְכוּ'.

נכון, צורה שירית זו היא פרי התפתחות מאוחרת בשירה, אופיינית לתקופתנו. שלבים מוקדמים יותר של כתיבת שירה, שלבים פרימיטיביים יותר ופחות מפותחים נהגו לפי נורמות שירה קדומות.

אך סביר להניח שמיד יקומו משיגים על היות שורות אלה באמת שיר. אין כאן חרוז או משקל, אין סימן להיות השורות חלק ממכלול רחב יותר המחולק לבתים. עצם השורות הן כל בתי השיר – ואם כן אין כאן כלל בית, המניח שורות בתים כאלה מראש. אך בליווי רגש מסוים שמייחס לו הקורא, - הנהו שיר.

במה משפט החיווי שלעיל שונה ממשפט החיווי הבא?

"בכרך הרביעי של המלחמה הפלופונסית מספר תוקידידיס בין שאר הדברים את קורות מסעו הכושל. בין נאומים ארוכים של מנהיגים, קרבות, ימי מצור, מגפה, רשת תככים סבוכה, פעילות דיפלומטית, אפיזוד זה הוא כסכה בשחת".

זהו דיבור פשוט, פרוזה פשוטה ולא מקושטת, בלי מטפורות ודימויים, בלי חרוז ומשקל. מה יהפוך אותו לשיר? והרי הוא שיר - משירת זביגנייב הרברט, בתרגומו של דוד וויינפלד. הוא ייהפך שיר - כפי שכל עין רואה – אם נחלקו לשורות:

מדוע הקלאסיקאים בַּכֶּרֶךְ הָרְבִיעִי שֶׁל הַמִּלְחָמָה הַפֶּלוֹפּוֹנֵסִית מִסַּפֵּר תוקידידיס בֵּין שְׁאַר הַדְּבָרִיםאֶת קוֹרוֹת מַסָּעוֹ הַכּוֹשֵׁל. בֵּין נְאוּמִים אֲרֻכִּים שֶׁל מַנְהִיגִים, קְרָבוֹת, יְמֵי מָצוֹר, מַגֵּפָה רֶשֶׁת תְּכָכִים סְבוּכָה, פְּעִילוּת דִיפְּלוֹמָטִיתאֶפִּיזוֹד זֶה הוּא כְּסִכָּה בַּשַּׁחַת.

("עכשיו, ספרות, אמנות הגות וביקורת", מס' 60, 1963).

החלוקה לשורות משווה להיגד הפשוט ערך רגשי, כוונה יתירה, כאמור. כבר בשירת שומר אנו עדים לחלוקת השיר לשורות. כל שורה, ואף אם היא כתובה בכתב היתידות, מביעה רעיון שלם, וגבולות הרעיון הם גבולות השורה. הנה דיאטריב, שיר גידוף, חירוף וקללה שומרי עתיק:

הִנֵּה הוּא - מִזֶּרַע כְּלָבִים מְעֻלֶּה, צֶאֱצָא לַצָּבוֹעַ.מַעֲשָׂיו - רֵיחָם רֵיחַ נִיחוֹחַ שֶׁל בּוֹאֵשׁ וְגִירִית גַּם יַחַד,שֶׁל שׁוּעַל הַנִּשָּׂא עַל צָב אוֹ סַרְטָן רַב-זְרוֹעוֹת הַמְּהַלֵּךְ לְאָחוֹר.קוֹף הָרִים כָּמוֹהוּ, עֲצָתוֹ כְּשֶׁל אֲחִיתֹפֶל,פָּנָיו מְחֻטָּטוֹת, רֹב דְּבָרָיו מְבוּכָה...וגו. (שירים משומר, עמ' 62)כך גם בשירה הבנויה על הקבלות: (יש ששורה כוללת כמה שורות):

כִּי הִנֵּה אֹיְבֶיךָ יְהֹוָה כִּי הִנֵּה אֹיְבֶיךָ יֹאבֵדוּ יִתְפָּרְדוּ כָּל פֹּעֲלֵי אָוֶן. (תהילים 92.10)

בדוגמא זו אנו עדים לחיבור שלש שורות שיר ליחידה אחת, כשבסוף שורה ראשונה חל שבר ברעיון שאבר ב' משלימו ואבר ג' מסכמו.

מַה תִּשְׁתּוֹחֲחִי נַפְשִׁי וּמַה תֶּהֱמִי עָלָי הוֹחִילִי לֵאלֹהִים כִּי עוֹד אוֹדֶנּוּ יְשׁוּעֹת פָּנַי וֵאלֹהָי (תהילים 43.5 )

ניתן לשאול כמה חוליות כאלה ניתן לחבר? והתשובה – כמה שמוח אנוש יכול לתפוס כיחידה אחת. גם אצל הומרוס הרעיון תופס שורה. גבולות הרעיון הם גבולות השורה:

אַל אַפֹּלוֹן

זֵכֶר אַפֹּלוֹן אִתִּי הַיּוֹרֶה-לַמֶּרְחָק, לֹא אֶשְׁכְּחָה, זֶה מִפָּנָיו הָאַלִּים, בְּעָבְרוֹ בַּבַּיִת זוס, יִרְטְטוּ - אַף יָנָּתְרוּ, יַעַמְדוּ, עֵת הוֹלֵךְ וְקָרֵב הוּא אֵלֵימוֹ, יַחַד כֻּלָּם מִמְּקוֹמָם, אַךְ יִדְרֹך אֶת קַשְׁתּוֹ הַמֻּזְהֶרֶת ( שֶׁלָּמָּה שֶׁפַּאן, ההימנונות ההומיריים )

אמנם, בתרגום שאול טשרניחובסקי ל"אודיסיאוס" מופיעות לעתים פסיחות, אין אנו יודעים לומר אם הן כך אף במקור, או נולדו מתוך אילוצי התרגום:

כַּנִּי לִי, מוּזָה, הַגֶּבֶר זֶה רָב-הַנִּסָּיוֹן, שֶׁנָּדַד (כאן פסיחה, כלומר חלק מהרעיון מועבר לשורה הבאה).

הַרְבֵּה מְאֹד אַחַר הָרְסוֹ אֶת-טְרוֹיָה הַקִּרְיָה הַקְּדוֹשָׁה;רָאָה עָרִים שֶׁל-רַבִּים בְּנֵי-אָדָם וְחֵקֶר אָרְחוֹתָם.

בתרגום השיר לגרמנית על כל פנים אין פסיחה כזאת: משמע, טשרניחובסקי השתמש בה מיוזמתו:

sage mir, muse, die taten des vielgewanderten mannes,welcher so weit geirrt, nach der heiligen troja zerstörung,vieler menschen städte gesehn und sitte gelernt hat und auf dem meere so viel unnennbare leiden erduldet.

אילוצי תרגום כאלה עשויים להיולד גם בעקבות החרוז, המצאה עברית טהורה ( וראה אהרון מירסקי, תולדות החרוז). מתוך אילוצים מסוג זה נולדים גם סרבולי לשון, תחביר מאולץ, ועוד. החרוז משמש כידוע גם לסימון גבול השורה, אם כי - בעקבות תופעת הפסיחה – לאו דווקא גבול הרעיון.

אם בראשונה שורה הכילה רעיון, פסוק, (phrase) , הוא חלק מוגדר ממשפט שלם, הרי יצר החידוש שתקף את המשוררים הביא אותם לחידושים גם בתחום זה. החרוז עבר לאמצע השורה ולא סימנה עוד את סופה: אם בתחילה המילה האחרונה בשורה הייתה פועל או שם עצם או תואר, עתה הותר הרסן והופיעו בסופי שורות מילות חיבור, קריאה, וכיו"ב: עצם שלמות המילה לא נשמרה.

יָפְיָהּ אֵינוֹ יָדוּעַ. עֵינֶיהָ לֹא כְּמַעְיָן שָׁחוֹר וְלֹאכָּשִׁיר שֶׁפַּעַם שָׁר בַּהַר מַשַּׁב שֶׁל סְתָו אֲשֶׁר אָמַר, מַשַּׁב הַסְּתָו, יָפְיָהּ, אָמַר, וגו ( נתן זך: "יופיה אינו ידוע").

סלמאן מצאלחה

הַיַּלְדָּה מְעִזָּההַיַּלְדָּה מֵעֵזָה בּוֹנָה קֵןמִנּוֹצוֹת הַיָּם וְהָעוֹמֵד מֵאֲחוֹרִיהַחוֹמָה מַסְתִּיר בְּעֵינֶיהָ מַחֲרֹזֶת...לְעֵת עֶרֶב נִפְרֶמֶת הַמַּחֲרֹזֶת מִן הָעֵינַיִם וְגוֹ'.

שורה יכולה להיות בת מילה –

כר/ של/ אבי/ אחר-/כך/ של /אשתי /סופו /להיות /זרוק" (הרולד שימל, "קטע המתחיל ב'כך'": שירתנו הצעירה, הוצאת עקד, עמ' 175. יש לשים לב לשבירת הבטוי "אחר-כך" לשני מרכיביו)

גם שתי מלים מורחקות זו מזו בשורה:

לבנות לבנות. מפות ושמלות .. ורק רגע לפני כן... וגו' (גבריאלה אלישע, שירתנו הצעירה, הוצאת עקד, 1980 , עמ' 183

ושורות ארוכות מאד ( שגבולן נקבע על ידי כוח האדם לזכור את צליל סיום השורה הקודמת):

i burn money: ogden nash

the song about the happy-go-lucky fellow who hasn't time to be a millionaire strikes me as pretty funny,

because i am pretty happy-go-lucky myself but it is not lack of time that keeps me from being a millionaire, it is lack of money…….

a million dollars could also be well spent in hiring somebody to invent some better rhymes for wife than rife and knife and strife.

but i think what i would really do if i had a million would be to buy a millions dollars' worth of books written by me and then besides having a lot of good books i could sit back and live on the royalties for the rest of my life.

כאן כמובן הארכת השורה משמשת כמרכיב ונלווה להומור שבקטע.

אם כי קיימת התופעה של שורה הכוללת רק הברה אחת או שתים ממילה שלמה, היא נדירה בעברית, ועל פי רוב לא מצאתיה: כנראה כך הדבר בְּעֶטְיָם של קשיים בקריאת עברית, חסרת הציון הפשוט של התנועות.

יוסף אטילה: ליום הולדתי:

ha örül horger antal úr,hogy költõnk nem nyelvtant tanul,sekély e kéj -én egész népemet fogomnem középiskolás fokontaní-tani!

הִנֵּה נִהְיֵיתִי למ'ד-בַּיִת' –לִכְבוֹד הַיּוֹם לִי אֲפַיֵּט –אֶצְטָעְ- צָע: (תרגום – מרדכי אבי-שאול.)

אמנם, אין תרגומו של אבי שאול עולה בקנה אחד עם המצאת אטילה לחלק מילה לשנים: taní-tani!

אין ההמצאה ניתנת לחיקוי אלא בלשונות בהן מלים כפולות צורה - זלזל, פרפר, וגו', מלים שצלצול שתי הברותיהן זהה לחלוטין.

צָנַח לוֹֹ זַלְ זַלוְנָפַל עַל פַּרפַּרשֶׁיָּשַׁב עַל דַּרְדַּרוְהִקְשִׁיב לְבוּלבּוּלשֶׁגִּרְגֵּר גּוּרגּוּר – (אוֹ כיו"ב יצורים – רק לשם ההדגמה).

הקיצור המפתיע של השורה בסוף בית משאיל לשיר עוקץ מיוחד – כאילו המלים כוללות מעין מסקנה שאין אחריה. ומירב הקיצור של שורה – הברה.

כך שיר הילדים המפורסם:

אֵיןמוֹצָא:לֹארוֹצָה.

אם שורה כוללת רק מילה – מה הגבול העליון של מספר המלים שייתכנו שורה? – וכבר נאמר: כל עוד צליל הסיום של השורה מתהדהד באוזן הקורא והזיכרון האידיאלי מסוגל לשחזר את הצליל האחרון שהתמקם לו במקום אסטרטגי בשורה. ובמקום בו אין חרוז – מן הסתם גבול השורה, גבול מספר המלים שייתכן לקלטם כמהווים שורה משיר הוא הגבול שאדם מן היישוב יכול לקבלו כשורה משיר ואינו הופכו לסתם פסקה בקטע פרוזה.

כמה שורות הוא שיר?

אם בפיסיקה למדנו כי יש קור אבסולוטי ואין חום שאי אשפר להוסיף עליו, כך יש מספר שורות מינימאלי – שתי שורות – היכולות להוות שיר. פחות מזה ייקראו מכתם, פתגם, מקסימה ורפלקסיה, אך לא שיר. שתי שורות שיר – הן הקור המינימאלי. החום המקסימאלי – אין ספור שורות על גבי שורות, בדומה מעט לאפוסים הגדולים, למשל. (בשירת ספרד אין חוק וגבול למספר השורות בשיר). כדאי היה לעיין בספר הרקורדים של גינס כדי לראות איזהו השיר הארוך ביותר בתבל: הקלוולה? המהברטה? האודיסיאה והאיליאדה? de rerum natura של לוקרציוס? לא לי פתרונים.

הדבר היחיד המבחין בין שירה לפרוזה אפוא הוא השורה. טקסט הכתוב בשורות קצרות מרוחב העמוד הוא שיר. טקסט המגיע עד קצה (השמאלי בעברית, הימני באנגלית, למשל) הוא פרוזה. כל היתר הם תוספות – של טעם, עניין, קישוט, הטעמה, ציוריות, תעמולה ועוד – אך אינם מהווים שלד ויסוד הכרחי שבלעדיו השיר לא יוכל להתקיים.

ובוודאי יש עוד מה להוסיף ולומר בנושא – אך נסתפק נא עתה בזה.

[1] “certain classes of ideas and expressions will be found [in a book of poetry], while others will be carefully discarded”.

[2] it would be a most easy task to prove that not only the language of a large portion of every good poem, even of the most elevated character, must necessarily, except with reference to the metre, in no respect differ from that of good prose, but that some of the most interesting part of the best poems will be strictly the language of prose."

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת משה גנן