אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

הרקוויאם של אורי ניסן גנסין


סיפור פרידתו מהחיים; קריאה חוזרת ואחרת בסיפור "אצל".

"זו היתה אותה המנגינה, שהיו מכנים אותה מנגינת המוות". 

המחלה הסופנית היא סדר העולם.

אורי ניסן גנסין, 1879-1913, המחדש הגדול של הפרוזה העברית המודרנית, ומראשוני סופרי "זרם התודעה" בספרות האירופית, "זכה" למה שלא זכו בו רוב הסופרים העבריים בני זמנו. ולמה שאין "זוכים" בו גם הסופרים העבריים בני זמננו. הוא כתב במו ידיו, ביצירתו הגדולה האחרונה, הסיפור "אצל" שהושלם ב-1912 אבל נדפס רק לאחר מותו ב-1913, רקוויאם של ממש, סיפור-אשכבה לעצמו. קריאה חוזרת בסיפור, קריאה אחרת ושונה מן המקובל, מביאה את הקורא המתעניין למסקנה ברורה - שלפניו "סיפור פרידתו מהחיים", סיפור פרידתו של גנסין מחייו. פרק אחר פרק, לאורך חמשת פרקי הספור, פסקה אחר פסקה, מעמד אחר מעמד ותמונה אחר תמונה - נפרד המחבר מחייו וממשפחתו, מיצירתו הספרותית שהספיק לכתוב בחייו הקצרים, ומזו שלא יספיק כבר לכתוב. מאוהביו המעטים ומאהובותיו הצעירות המרובות.

הסיפור "אצל", שיש המכנים אותו "נובלה קצרה", אם ייקרא מחדש, בדרך שתוצע כאן לקריאתו, יכול להיקרא כרצף של היזכרויות, תוך דילוגי זמן ומקום גדולים. הוא יכול להיקרא כדיווח שוטף מחיי הגיבור, אפרים מרגלית, בן דמותו של המחבר. מחרוזת הרצפים של הסיפור נקטעת בכל קטע ובכל פרק, בהבזקים-לאחור, ובפריצות לתוך הטכסט, כמו פריצות שידור חי של החדשות החיות לתוך מהדורות החדשות המשודרות. המחרוזת נחתכת באיזכורים, דיווחים ותיאורים, מדויקים וכואבים, של התקפי מחלתו האנושה. אותה מחלת הלב, שהספרות העברית, ואולי גם האירופית, חבה לה חוב כל כך גדול. אותה מחלת הלב החמורה, שכפתה על גנסין חיים מיוחדים במינם, שההגדרה "חיים בצל המוות" אינה טובה דיה כדי להגדירם. אפשר מאד שהיום הייתה נמצאת תרופה למחלתו, אבל בראשית המאה העשרים היא הייתה סופנית. חסרת תקווה וחסרת סיכוי לחלוטין.

שום יוצר עברי מהעת ההיא לא הקצה מקום כל כך נרחב, כל כך חשוב, למהלך הגחמני והעקלתוני, הפתלתול, אם ניתן לומר כך, של מחלת המחבר. אין סופר אחר, לבד מגנסין, ששרירות המחלה האכזרית כפתה עצמה עליו כ"סדר עליון" של חייו ושל חיי גיבוריו. עד שאפשר לומר שסדר המחלה הכפוי, סדר יומו וסדר חייו של גנסין, התחרה בתוך יצירתו הכתובה, בשנות כתיבתו האחרונות, בכל "סדר" עולמי או פרטי אחר: בסדר האלוהי, בסדר האמנותי, כמו גם בסדר הנסתר, הסדר המיסטי, שעד היום רק מעטים בין הקוראים והחוקרים, שותפים לגנסין בראייתו.

סיפור כליונו האיטי, אך ההכרחי, של אפרים מרגלית, המתרחש בחמשת קטעי "אצל", אינו רק "כתיבה בצל המוות", כמו שהגדירוה מספידים ופרשנים, ואינו רק התייצבות כזאת או אחרת "אל מול תוגת המוות", כפי שהגדירוה מבקרים וחוקרים. זהו פשוט סיפור פרידתו של גנסין מחייו, מאלה שהספיק להכיר בשלושים וכמה שנותיו, ומאלה שרק ניחש את קיומם. אפרים מרגלית, בשמו של גנסין וכשלוחו של גנסין, אינו מנהל "משא ומתן עם המוות", כמו שכתבו אחדים מקוראיו, לשם דחיית גזר דינו הצפוי. אפרים מרגלית פשוט משחזר את חייו, נפרד מהם, ומתכונן מתוך השלמה לסיומם.

הסיפור "אצל" הוא סיפורו הגדול האחרון של גנסין, והמשוכלל ביותר מבין ארבעת סיפוריו, שבהם חידש חידושים מהפכניים בלשון העברית, בפרוזה העברית של זמנו מצד אחד, וביצירת ראשוני הסיפורים של "זרם התודעה", מצד שני. הוא נכתב זמן די ארוך, בין 1908 ל-1912. כלומר כארבע שנים, שהן משך הזמן המקובל כיום, פחות או יותר, לכתיבת רומן, אצל סופרינו הטובים. בשל היקפו, כמאה עמודים במהדורת מירון-זמורה, הוא בהחלט יכול להיחשב כ"נובלה ארוכה", או אפילו כרומן קצר. ראוי לשים לב לכך, שמראשית כתיבת סיפורו החדשני הראשון, "הצדה", ועד השלמת כתיבתו של סיפורו החדשני האחרון, "אצל", חלפו יותר מעשר שנים. גם מי שכורך את כל ארבעת סיפוריו החדשניים, "הצדה", "בינתיים", "בטרם", ו"אצל", בכריכה אחת של התייחסות והגדרות - כעין גרעין סיפורי והמשכיו - אינו יכול להתעלם מהשינויים שחלו בין סיפור ראשון לאחרון. במהלך כתיבת ארבעת הסיפורים חלו גם שינויים בחייו. משום כך אפשר לראות ב"אצל" את הסיפור הנועל את סדרת הסיפורים הללו, רומן אחד מתמשך, אם תרצו בהגדרה אחרת, אבל בה בעת נועל גם את חייו של מחברם.

בפרק הראשון, או בקטע הראשון, גנסין לא כינה את הקטעים בשם פרקים, הוא מציג את גיבורו, אפרים מרגלית, ומשלח אותו אל היערות ואל הנחלים והביצות שבאיזור הכפרי של העיירה, כנראה עיירת מכורתו פוצ'פ עצמה. אפרים מתרשם ובוחן את מראות הטבע, צלילי הדיג הלילי, ההתעלסויות בדשא, כמעין "בחינה אחרונה", בביקור אחרון. הוא מתאר אותם בדייקנות מדהימה, הפועלת הן על עינו של הקורא, והן - מה שייחודי כל כך לכתיבתו הצלילית של גנסין - על אזנו. אין ספק שהקוראים בני זמנו של גנסין, ידידיו המבקרים, מספידיו הרבים, וכן מעריציו שבדור שלאחר מותו המוקדם, טעו בכתיבתו טעות גדולה. ובכתיבת תיאורי הטבע שלו הם טעו ממש טעות חמורה. אין בכתיבתו שום פיוטיות, שום שירה, שום התפייטות. להיפך, יש בכתיבתו דייקנות מנתחת, אנטי-פיוטית.

המסך "הפיוטי" שנפרש על יצירתו, על ידי מעריציו וחסידיו, ש"אגדת גנסין" גרמה להם ראייה מעוותת - הביאה נזק רב הן ליצירת גנסין והן לאותם קוראים שלא הבחינו בקריאה האחרת, הקריאה הנכונה, הראוייה ליצירתו. יש בה דייקנות והיצמדות מירבית למראה עיניו ולמשמע אזניו בכל הנוגע לתיאורי הטבע, ובאלה דווקא קיסמה של הפרוזה החדשנית שלו. אין מנוס מהמחשבה, שרבים מאלה שכתבו על גנסין האיש, על גנסין הסופר ועל יצירותיו - פשוט לא טרחו לקרוא אותן...

הפריצה הראשונה, המבשרת את פריצתן של נוספות אחריה, של "הדיווח מן המחלה", או תיאור התסמונות שלה, מופיעה כבר בעמוד השני של הסיפור, עמוד 381 של כל סיפוריו, מהדורת מירון-זמורה, 1982, שמכאן ואילך כל הציונים יהיו לפיה:

"כשאדם חש ומרגיש בכל מהותו, שכל מה שהיה בשלושים שנות נדודים רצופות או אפילו קצת פחות מזה, כבר היה ושוב לא יהיה לזה שום תקנה, ומה שיהיה..."

הזיווג המפליא שבין ארוס למוות, אותו זיווג העובר כחוט השני בכל ארבעת סיפוריו החדשניים של גנסין, זיווג שניתן להגדירו כאחד המוטיבים העקריים שביצירתו, אם לא העיקרי שבהם, כבר עומד מאחורי תיאור זה. ואפרים מרגלית כבר מפליג ב"זרם תודעתו" לסקירת הנשים הצעירות, "בנות ישראל החיוורות". אפרים מרגלית הולך ונפרד בדפים הבאים מכל אהובותיו: דינה זינה וצילי בפרק הזה, ומהנוספות בפרקים הבאים. הוא נפרד כאן גם מנופי הקייטנות הירוקים שליד אודסה, ומגני קיוב, ומבתי חבריו וחברותיו שבעיר. תוך "זרימת תודעתו" הוא מדלג למקומות שונים, לאנשים ונשים שונים, ולנופים שבהם התרחש איזה רגע מרגש של תובנה פתאומית בחייו. איזה הבזק של הארה בחייו הקצרים ומלאי הסבל. עד ששוב, בהבזק-לאחור מכאיב, בעמוד 396, הוא אומר:

"נפלא הדבר. מה היה ללבו פתאום - מה זה היה ללבו זה, שהתחיל צובט וצובט בחום כלפי הנגוהות הקפואות שבלבנה...". 

"כדור הלב הקשה והחזק..."

בפרק השני של הסיפור, נזכר אפרים מרגלית, תוך מהלכה של יממה אחת (וכמה זה מזכיר תיאור של יממה אחרת, של סופר אירופי דגול אחר, מראשוני "זרם התודעה", ג'יימס ג'ויס), בנשים הצעירות שאהבו אותו, ושהוא לא היה מסוגל להחזיר להן אהבה. מהסיפור עולה כאן, כמו גם במקומות אחרים, שהגיבור בעצם אינו האחראי הבלעדי ליחסו המתנשא, המרוחק ומלא הבוז אל הנשים שהקיפוהו. מחלת ליבו הסופנית, מחלתו האנושה, היא שאחראית לדמותו המסולפת, כפי שהיא משוחזרת בתודעת הנשים הצעירות. אותה תודעה כשהיא משתקפת בתודעתו של המספר או של גיבורו שהוא בעצם המספר והגיבור גם יחד. אפרים מרגלית מרמז לקורא, באותן פריצות קצרות של השפעת המחלה על חייו, שבעצם כל סביבתו טעתה בהבחנותיה לגביו, ואפשר שגם הוא טעה והוטעה כל חייו על ידי "העולם ההפוך", סדרו של עולם הפוך, שהיא כפתה עליו.

ושוב פורצים איזכורי המחלה לתוך הסיפור באלימות ממש. בעמוד 418, למשל, נכתב כך:

"ופתאום אתה מרגיש שרוצה אתה לבכות. לא לקבול לפני מי-שהוא - לבכות, לצרוח כשור פר. יש כדור אחד קשה וחזק. כצור הזה והוא מוטל בחזה מימים ימימה והחיים אינם נוחים והנשימה כה כבדה... הוי, את מי אתה ירא? והרי אתה מכרכם פנים, כתינוק קולני זה, והשפתיים הללו מתרחבות פתאום ואתה קורא מלב דוי והומה?"

לא, אין אלה מטפורות, ולא דימויים, ולא התפייטות ולא הפלגה של פייטנים מחפשי קישוטים. זהו דיווח יבש וכאוב מפרפורי הלב החולה של גנסין עצמו, מההרגשות הקשות הנלוות, המעיקות עליו בכל מקום ובכל שעה. ואפילו כשסיפור הפרידה מזינה אוהבתו ומצילי הצעירה מפליג אל הזכרויות רחוקות משנים עברו, אין מנוס מאיזכורי מחלת הלב המכאיבה. 

לסבוא את הדם...

בפרק השלישי מתרחש סיפור פרידתו מאהובתו הצעירה "רוחמה הקטנה". כתיבת "זרם התודעה" של גנסין בפרק זה נעשית אפילו עוד יותר מתוחכמת. דרך תודעתו של אפרים מרגלית היא זורמת אל תודעתה של "רוחמה הקטנה". והסיפור המסופר דרך התודעות המתחלפות הללו, מועשר מאד. ולמעשה, מתוך הזכרות ופרידה מ"רוחמה הקטנה", נפרד אפרים מרגלית בפרק הזה גם מדינה ברבש, אהובתו היחידה, שאיתה גם זכה לקיים קשר אירוטי מיני מלא. דרך הסיפור מביאה כאן כבדרך אגב, גם את סיפורה של וירה, אחותה של "רוחמה הקטנה". לפנינו איפוא, גיבור אחד, ותודעתו שהיא גם תודעת המספר, הסובל ממחלה שאין לה מרפא. אך לא פחות מכך, גם מאהבות הבוסר והסרק, של הנערות היהודיות מהעיירה הקטנה שבה שהה, ומבתים יהודיים אמידים ובורגניים שבקיוב הגדולה.

ואל מולו מתייצבות זינה ודינה, צילי ו"רוחמה הקטנה" ווירה - חמש נשים צעירות, הכמהות כולן להגשים את אהבתן הלוהטת אל אפרים מרגלית. אינטלקטואל מבריק וקר-רוח, המקדים להקריח, השרוי כבר בעולם-שמעבר, והן אינן מבינות זאת, ואינן יכולות לקבל זאת. משום כך הן מתאכזבות, סובלות מאד, ומגיעות עד לנסיונות התאבדות בטביעה בנהר הסמוך או בדרך אחרת. לא גנסין, לא גיבורו אפרים מרגלית, ובודאי שלא הנערות - אף אחד מאלה אינו מאשים את מחלת ליבו הסופנית, כגורם היחיד לסבל הרב הנגרם בעטייה לכל גיבורי הסיפור. מלאכה זו, של תובנה והבנה זו, של הבחנת האשמה שבמחלה - הותיר גנסין לנו, קוראי סיפורו המאוחרים. קוראים קרים ומרוחקים כמו אפרים מרגלית, ש"אגדת גנסין" לא סנוורה את עיניהם, וכל המלל המיותר שנשפך עליו במשך השנים, לא פגע בכושר שיפוטם.

הבזק-לאחור מכאיב שכזה מתרחש בזכרונה של "רוחמה הקטנה", בעמוד 427, כשהיא בוחנת את צילום המזכרת, ששלח אפרים מרגלית מרומא, לאהובתו דינה ברבש: "בחול הצהוב שאצל ימה של רומא. נימה אחת נוּגָה וּרְוַת אֶרֶס נמשכת ממרחקים וחודרת מבעד לשממה הגדולה. אח, נפשי לי ניחשה: היום אהיה מתבוסס בדמי - בשממה הגדולה הלזו יהיה לבי מתבוסס בדמו". ושוב, לאחר כמה שורות:

"אח, נפשי כבר ניחשה לי: היום אהיה מתבוסס בדמי. נימה אחת נוגה ורות ארס קוֹסֵס נמשכת אלי ממרחקים וחודרת מבעד לשממה הגדולה - ובשממה הגדולה הלזו יהיה לבי מתבוסס בדמו. דינה דינה בכי..."

שום "שירה" אין כאן, שום מטפורה, שום דימוי. זהו דיווח רשום על גבי צדה האחורי של התמונה מרומא, על מיחושי הלב הבלתי-פוסקים של אפרים מרגלית - או גנסין עצמו - אפילו על שפת הים החמימה, באיזו חופשת קייץ מופלאה, ברומא בירת איטליה "הדרומית". ראוי שיושם כאן לב היטב למלה "קוֹסֵס", החוזרת בסיפור כמה פעמים, בהקשרים שונים. קוֹסֵס - בבחינת מוֹצֵץ, זהו תיאור מדוייק, ולגמרי לא פואטי, של הליקוי החמור בליבו החולה של גנסין. בדרך זו של פירוש אחר של המילה, ניתן שוב לראות עד כמה היה דיווחו של גנסין על מצב מחלתו, יבש, "רזה", ומדויק.

ואם מדובר בקריאה אחרת, יש גם לקרוא אחרת את שירו המפורסם של גנסין, או המיוחס לגנסין, "והיה כי ישוב מִנוּדוֹ", המופיע כאן בעמודים 429 - 430. אותו שיר מפורסם, שכבר נכתבו עליו דברים רבים במקומות שונים, שהיה נחשב במשך זמן רב כשיר מקורי של גנסין, ולימים הובהר שאין הוא אלא תרגומו ועיבודו של גנסין, משיר ברוסית, שכתבה צילה לווין, שהיתה אף היא אחת מאהובותיו הדחויות של גנסין. אהבתה הנכזבת אליו הביאה אותה, לבד מכתיבת השיר, גם לנסיון התאבדות. גנסין עצמו הרחיב בפרשת אהבה טראגית זו בסיפורו "בטרם", שקדם בכמה שנים לכתיבת "אצל". מעניין לציין שצילה לווין, לימים דראפקין, תרגמה או עיבדה מחדש את שירה זה, והביאה אותו בין שירי היידיש שלה:

"...אסירה בלאט קצה השמיכה ואשק לו בחזהו.http://www.e-mago.co.il/ ותהא זה הנשיקה נשיקת איש הרוצח את נפש:/ את דמו אסבאה בנשיקה הלזו!/ ויהא זה הדם לי, להשקיט בו צמאי,/ ..."

שיר קשה זה, שבמהלכו מומרת האהבה ברצח, אגב שתיית דמו של האהוב, אינו רק שיר נקם של אהובה דחויה. הוא גם שירו של איש חולה, הנמק ביסורים, שאינו יכול להגשים שום אהבה שהיא, לשום נערה או אהובה. משום אותו "חטא" נורא של בגידת הגוף. הוא אינו יכול לאהוב לא מפני שהוא שונא נשים, ולא מפני שיחסו אליהן הוא יחס מעוות, ולא מפני שהוא סוטה. לא, גנסין, ואפרים מרגלית, וגיבוריו שבסיפוריו הקודמים, אינם יכולים להגשים את אהבתם משום שאין לה שום סיכוי. משום שהוא יודע, היטב מכל אדם אחר שבעולם, עד כמה קצובים ימיו. עד כמה ליבו חולה. עד כמה מותו צפוי בכל יום ובכל שעה.

אדרבא, אפשר בהחלט גם לבחון את יחסו של גנסין אל אהובותיו בדרך אחרת: מצפונו לא הרשה לו לרקום יחסים של קבע עם אף אחת מהן, משום שממש כמו חולה איידס בימינו, הוא ידע שאין שום סיכוי לאהבה שכזאת. מצפונו לא הרשה, המוסר שלו לא איפשר לו זאת, אבל לא היתה זו תקופה שאפשר היה בה ללכת לייעוץ, או לקבל טיפול... והמידע הקטלני שנשא בתוכו, ושהטמיע אותו בסיפוריו, המידע על מחלתו חסרת המרפא, הוא שגרם לו לנהוג בדרך שהתפרשה בטעות כהתנשאות, רחישת בוז לנשים, והתרחקות.

ושוב, עמוד או שנים לאחר מכן, בעמוד 431, שוב הוא מדווח:

"ובאותו הלילה גופו, כשנדמה לו פתאום, שֶׁכָּרוֹ לוהט מתחת לראשו, והוא התרומם בקפיצה אחת, כשלשונו צורבת ומושטה, ופתח בהדיפה חזקה אחת את החלון הסמוך אליו הפונה החוצה, והתחילו פתאום שיניו חורקות וחזהו נוהם נהמת דוב...".

התסמונות של מחלת לבו האנושה אינן מרפות מגיבוריו שבסיפוריו לא ביום ולא בלילות: הרגשת החנק וקוצר הנשימה, חוסר האויר והלחץ הנורא בחזה, פרפורים ומציצות, הזעה תכופה וחולשה שאין לה הסבר, כל אלה הן פריצות והבזקים של "המציאות הרפואית", שלא לומר המציאות הקלינית, אל תוך "זרם התודעה". הן ודומותיהן לא נבחנו עד היום כראוי בחקר יצירתו של אורי ניסן גנסין, על אף ייחודן. הן הוטלו, יחד עם מאפיינים אחרים של יצירתו, לתוך סיר הכלבו ה"גנסינאי" המיוחד, הכולל, של פיוט ושירה, של התמהיל שחלקו הערצה חסרת גבולות וחלקו בורות פשוטה, שמילא את מה שנקרא באופן כללי "אגדת גנסין". 

"אותה הריקנות הנובלת..."

הפרק הרביעי מתרחש במהלכו של יום אחד. וכמעט כולו מסופר מתוך "זרם התודעה" של הגיבור הראשי, אפרים מרגלית. יחסיו הַעֲקָרים וההפכפכים עם אהובותיו, חוזרים ונידונים בפרק הזה, ובחלקם, אם כי לא כולם, אף מתבהרים מעט. נזכרים ימי ילדותו הרחוקים, ימיו בבית אביו, ונזכרת שיבתו המאוחרת לשם. כאילו לשם נסיון אחרון ומכריע, להתמודד עם מחלתו. אם יש מקום בעולם, אם יש זירה בעולם, שבה יכול לקרות הנס והוא יוכל להבריא - הרי רק "אלוני המולדת" הישנים, זירת בית אבא, היא האפשרות האחרונה לכך. בפרק זה מגיעים לידי שיאם כמה דברים שהוחל לספרם בפרקים הקודמים. לפחד המוות המתגבר של אפרים מרגלית החולה, יש כאן כר נרחב לדמיונות ציורים ופיתוחים. פרשת אהבתו לדינה ברבש, אהבה המביאה את שניהם לידי יאוש, ואת דינה לידי נסיון התאבדות, נחתכת כאן על ידי פלישה אלימה של מחלתו, אל תוך רקמת הסיפור. בעמוד 442, מרגיש לפתע אפרים:

"אלא שפתאום פגה אותה הרגשה מלבו - פתאום הרגיש שכל אותו סבל גדול, שישנו בבשרו הרוחש, הריהו כבד ומסובל יותר מדי לגבי חזהו זה, שכוח-מה כוחו, לגבי אותו חזה נלאה, הריק וְהַמְרוּוָק, המתחיל מצטמק בכאב גופני מציק, מחמת אותה ריקניות נובלת שבתוכו, והוא צנח ונפל בחזרה, כקורת בית-הבד זו, וראשו נפל לו אחורנית, ובפניו שחוורו פתאום, התחילה..."

התיאור שלפנינו הוא כל כך נכון, וכל כך מדויק, עד שהקורא יכול לדמות לעצמו שהוא קורא לא בנובלה חדשנית ומהפכנית של אחד מהאבות המייסדים של הספרות העברית המודרנית, אלא ביומן אירועים של מחלקה לטיפול נמרץ, באחד מבתי החולים הגדולים של היום. אלמלא היה התיאור כל

כך עצוב וכל כך מדכא, אפשר היה ממש להתקנא באותו רופא פנימי של החולה, שלפציינט שלו יש כושר תיאור מופלא שכזה. משפטים רצופים אלה, של "דיווח מיומן המחלה", מאפשרים לקורא של היום להבין קצת יותר ממה שאמר אפרים מרגלית. הצל הגדול שמטילה מחלתו על חיי האהבה שלו, "עריצות המחלה", נעשים לפתע ברורים עד להפחיד.

במהלך היום האחד הזה, המתואר בפרק הרביעי, נפרד אפרים מרגלית מפעילותו הספרותית, הוא נכנע לסופר הצעיר המגיע מהעיר, ועל אף שהוא מלגלג על כתיבתו וקוטל אותה, הוא מבין שהעתיד כסופר שייך לאורח הכותב ולא לו. סופרים אחרים, צעירים וחסרי כשרון, או מוכשרים מעט אך מוגבלים, תופסים את מקומו. להם יש יתרון עצום: הם בריאים! ובריאותם הטובה מאפשרת להם הכל, כל מה שנמנע מאפרים: לקיים יחסי מין מלאים ומספקים עם הנשים הצעירות התובעניות המקיפות אותם, להבטיח להן אפילו נישואין, לנסוע בעולם, לכתוב סיפורים ולפרסמם בכתבי העת, באירופה ובאמריקה, ולהשתתף ככוכבי-ספרות צעירים ומבטיחים בערבי-קריאה. הם ימשיכו לחיות גם אחריו. הם ימשיכו לכתוב, לקרוא, להתפלמס בענייני ספרות ופילוסופיה. הם ישאו את הבנות היהודיות שמבכות כבר את אפרים.

והלב החולה תוקף אותו שוב, באמצע מהלך פרידתו מדינה ברבש שבעמוד 449:

"הוא חוור פתאום והתחיל צוחק בקול גדול - והיה זה אותו צחוק קצר וקשה, שאדם אינו גומרו, אלא אם שיהא חזהו מתחיל כואב וכואב, כאילו נפל מהגג ונשבר בקרבו.". ובהמשך: "ואולם אפרים כבר היה יושב נלאה וחזהו היה כואב וכואב, כאילו נפל מהגג ונשבר בקרבו, הוא כבר היה יושב נלאה וחשב משום-מה באותו יאוש סולד שבלב, הרותח ורותח ונוקב ברתיחתו זו במפולש: אבדו החיים..."

הארה פתאומית ומכאיבה שירדה עליו, תוך הזכרות בשיחה האחרונה עם דינה ברבש, החווירה לו שזהו זה, בשבילו כבר חסומות כל הדרכים. בשבילו כבר אין הצלה. גורלו שלו נחרץ:

"ופתאום באיזו חרדה שחורה שבנפש: - זהו?! ורק לאחר שתפש בשתי ידיו בסומכות של הכסא, שישב עליו, והרגיש שכפות ידיו כואבות לו מאד, הצליח לכבוש בלבבו אותו הרטט המשונה של פרכוס, שבא וטלטל את בשרו, מחמת אותה הרגשת המוות המוכרה השחורה...".

הארה רוחנית שבאה ביחד עם התקף של הפרעות-קצב קשות בלבו, מולידות אצל אפרים הזיות-מוות שהוא חש בהן מקרוב מקרוב. מחלתו הגופנית עוברת כאן המרה למחלת הרוח שלו: דכאונו, המרה-שחורה שתוקפת אותו, והרגשת הפרידה האחרונה מכל מה שהיה לו יקר בחייו. 

מחנק לנשימה...

פגישתו האחרונה עם דינה ברבש, היחידה מבין אהובותיו שלא נרתעה ממנו, והעניקה לו את אהבתה, הגופנית והרוחנית כאחת, ושאצלה הצליח כנראה להגשים גם יחסי מין שלמים, היא במובנים רבים פרידתו ממנה. נסיון ההתאבדות השני שלה יצליח בסופו של דבר, והיא תקדים אותו בהסתלקותה מארץ החיים. באמצעות שיחתו האחרונה עם דינה הוא נפרד ממרכיבים שונים בחייו: מלימודיו החלקיים, מעיוניו שהיה רק בראשיתם, מנשים שאהב והן אהבו אותו אהבה עקרה, מקיוב העיר, שכנראה אהב לשהות בה, ומכל אשכול זכרונותיו, ילדותו, עברו ותקוותיו.

הפרק, או הקטע החמישי והאחרון של "אצל" נועל את הסיפור. כל הקצוות נפגשים ונקשרים בו, וכל סיפורי המשנה, "זרמי התודעה" מתנקזים אליו התנקזות אחרונה. אפרים מרגלית, שמחלת לבו הקשה כמעט הכריעה אותו בנסיון התאבדות חפוז שלא צלח, נאלץ להכיר במותה של דינה ברבש, שנסיון התאבדותה האחרון הביא למותה. המחלה שוב מכבידה את אכפה עליו, והוא כמעט מתמוטט, בדרך לבית משפחת ברבש, אולי בדרכו ללוות את דינה המתה. ובעמוד 471, שוב מבזיק הדיווח מעולם הפחדים החולני:

"ובקרוב כבר היו הרקות הגרויות מוצתות והבשר שנלאה היה רותח והנשימה התנהלה בכבדות ושארית מחשבה צלולה אבדה, ונשארה רק אותה קדרות קשה ומציקה, שמתחת לחזה הכואב, זו שהוסיפה פתאום חיל ושמה מחנק ליתר הנשימה וסלדה את הריס מתחת למצח. חום לוהט ודממה חונקת ורוח קודרת זו שבלב..."

אורי ניסן גנסין היה רק בן שלושים ושלוש במותו. את סיפורו "אצל", כתב במשך ארבע שנותיו האחרונות, כאשר מחלתו מתחזקת והולכת, ולבו הולך ונחלש. הוא היה מודע היטב למחלתו, יותר מכל אדם בעולם. וכמספר אמן, חדשן ומיוחד, נתן לה ביטוי חריף ומדויק. הוא ירד לפרטי הפרטים של ההתקפים שפקדו אותו, ושילב אותם בצורה מפליאה בתוך רצפי "זרם התודעה" וזרם ההיזכרויות שכתב. הוא עשה זאת בדרכו האמנותית המהפכנית, החדשנית, ובלשון העברית, שהיתה כל כך רחוקה מלשונות אירופה הראשיות. הוא הקפיץ את הפרוזה העברית העתידית במאה שנים קדימה... עד כדי כך, שהקורא של היום עשוי לשאול מדוע דרכי קריאה כמו זו שהוצעה כאן, ונוספות, לא הובאו בפניו עד היום? כתיבתו היא נקייה מכל סרבול של פייטנות שתלו בה מבקרים ומעריצים חסרי הבחנה. היא משוחררת מכל העודפים והשומנים היתירים שתלו בה סופרים קצרי ראייה וחוקרים שלא טרחו לקרוא את סיפוריו ולהבינם כלשונם.

במשך שנות קריאה רבות, שחלפו מאז פרסום הסיפור "אצל", חסמו אותם מהללי-שווא של גנסין את הדרך לקריאה אחרת, שונה, בסיפוריו. התוויות שהעניקו לה, מיד לאחר מותו "משורר השקיעה", לדוגמה, "משורר תוגת המוות" ועוד - לא איפשרו לקרוא את הפרוזה הנחשונית שלו כמו שצריך לקראה. ההתמקדות בנושאים השוליים של הסיפור, ניפוח מעריץ של דרכי הביטוי שלו, בנוסף עם יצירת "אגדת גנסין", האגדה שנרקמה סביב אישיותו המיוחדת, מנעו מהקוראים את האפשרות לקרוא בו שוב קריאה נכונה. מרוב תשבחות סתומות ליצירתו, והבעות צער מופרזות על מותו המוקדם, שקשרו לו מעריציו או מי שחשבו עצמם לכאלה, לא ניתן היה לזהות בספור "אצל" את הרקוויאם הייחודי שכתב לעצמו בארבע שנותיו האחרונות.

קריאה חוזרת, שונה ונכונה בסיפור, שימת דגש על חידושי הפרוזה ו"זרם התודעה" שלו, על הדיוק המירבי המדהים, שאולי רק רופאי הלב יכולים להבין עד הסוף כמה אמיתי הוא, עשויים למשוך אליו קוראים חדשים. ואפילו קוראים מחדרי המיון, מהמחלקות הפנימיות ומחדרי הטיפול הנמרץ של חולי הלב האנושים... אורי ניסן גנסין הקדים במאה שנים את הסופרים העבריים של היום, המשלבים את המחלות ומהלכן כגיבורים עצמאיים בסיפוריהם... קוראיו הותיקים והנאמנים, אלה "השפוטים" לכל חייהם באותה הכת הקטנה של מוקירי כתיבתו, אלה "המכורים" לקצבה המהפנט של הפרוזה שלו, גם הם יצאו נשכרים אם יחדשו את קריאתם וירעננו אותה, בדרך שהוצעה כאן.

הבעת תודה: אני מבקש להודות לפרופ' צבי לוזולפרופ' אבנר הולצמן על עזרתם הנדיבה.

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת אלישע פורת