אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

ימיו ולילותיו של הדודה אווה / אמנון דנקנר


התמונה של דוד אדלר

אמנון דנקנר ניסה להלך הפעם בגדולות – האם עלה הדבר בידו?

על ספרו של אמנון דנקנר "ימיו ולילותיו של הדודה אווה"

אמנון דנקנר / ימיו ולילותיו של הדודה אווה. הוצאת אחוזת בית.

בספרו החדש " ימיו ולילותיו של הדודה אווה" מנסה אמנון דנקנר להלך, בניגוד לספריו הקודמים, בגדולות. יש בספרו מרכיבים רבים שיכולים לעשותו רומן גדול: בתיאור רחב-יריעה של תקופה מחייה של ירושלים המתפרש על פני יותר ממחצית האלף עמודים, בתיאור עלילתי מרתק וסוחף ביד אמן של גיבוריו ועלילותיהם, בלשון מהודרת ורחבת ביטוי ובנוסף גם התייחסות מורכבת ליחסי הגומלין המרתקים שבין המציאות, הבדיה ומעשה האמנות עצמו. (בהקשר אחרון זה מעניין לדון בגישתו, התמוהה משהו, לשבץ שמות ודמויות מעולמו הביוגרפי, בהקשרים עלילתיים שאינם עולים בקנה אחד עם המציאות המתוארת. מאמר זה ידגיש היבטים אלה במיוחד). האם אמנון דנקנר אכן הצליח לכתוב "רומן מופת של תקופה"? האם הוא שורה עם משימת-ענק זו וגם יכול לה, כפי שהוחמא בגב הספר? האם הוא מהלך, בין גדולים, כמו יהושע קנז ב"התגנבות יחידים", יעקב שבתאי ב"זכרון דברים" ואחרים כשווה בין שווים? אכן זו הסוגיה העיקרית: בחינת והערכת הישגיו של הספר בעלילה הנרקמת, במרכיבי המציאות והבדיה שבה ובדרך שבה שולבו הביוגרפי-אישי, בתיאור התקופה והטריטוריה בה נעים גיבוריו, בהישגיו הלשוניים ובתמורות הלשוניות שבכתיבתו.עלילת הספר מתרחשת, לפי ראיון שהעניק הסופר, בבית קטן, בירושלים, בשולי גן העיר של שנות ה-50, בבית שדנקנר הנער, בדרכו למגרש הכדורגל הסמוך הבחין שתריסיו מוגפים ותהה באותן שנים מי גר בו. בספרו הוא קרא דרור לדמיונו ואכלס את הבית, למעשה דירה אחת עם מטבח ושירותים משותפים, ב"גיבור המספר", ילד יתום מאם שגר שם יחד עם אביו, פקיד ב"מועצת הפועלים" ומשפחה נוספת, משפחת ברגר: לזר, אנושקה ובנם, בן כיתתו יוחנן. בלילה גשום אחד מופיע לפתע בדירתם פקיד משרד האפוטרופוס על נכסי נפקדים יחד עם גברת מוזרה וחבולה. הואיל והבית היה מה שהיה קרוי אז, "רכוש נטוש", כופה עליהם, הפקיד, בדרך פתלתלה ומסיבות שמתבררות כפתלתלות לא פחות, לצרף לדירתם הצרה את הגברת, "דודה אווה", שעוד באותו ערב, במחווה תיאטרלית תמוהה ומוזרה, חושפת שאין היא אלא גבר. זה סוג של רומן חניכה של ה"גיבור"; בינו ל"דודה אווה", חונכו המובהק, מתפתחת מערכת יחסים מורכבת, שבהעדרו של האב, שעוקר לדירתה של אשתו החדשה, מתהדקת עוד יותר. סודו/ה, סיבת התחפשותו/ה, ובעקר זהותו/ה והזדהותו/ה המינית, הרגשית כגבר או כאישה של ה"דודה אווה" אינם מתחוורים - ברצונה היא אישה, ברצונו גבר. הוא (כפי שדנקנר בחר לכנותו) כאילו מתעלם מהווייתו זו, המוזרה ודוחה כל ניסיון להתייחס לסודו. כפי שניתן לצפות, הרי מטרתו של דנקנר לענג את הקורא ולא לענותו, ובסופו של הרומן, בדרך עקלקלה אמנם, סודה של ה"דודה אווה" נחשף כמובן. זו העלילה הראשית, אך בתיאורה יש אולי כדי להמעיט מכוחו של הספר שכן מהעלילה הראשית משתרגות עלילות משנה רבות, מפותלות, מרתקות ונועזות לא פחות ועמן גם גיבורי משנה רבים. בנוסף יש גם תיאור מהימן ורב-פרטים על הווייתה של ירושלים במשך כעשור, שתחילתו באמצע שנות החמישים, ואיתה מוצגת גלריה נרחבת נוספת של דמויות.התשובה האם דנקנר מהלך בספרו זה בין גדולים, ככתוב בעטיפה האחורית של ספרו, היא כדבר הלמד מעניינו, מאוד מורכבת. אך לפני שנפרוש את הטיעונים לכאן ולכאן אולי נקדים ונאמר שדומה שהתשובה טמונה בדברים הבאים הנאמרים על ידי "הדודה אווה" כשהוא מסביר לגיבור הסיפור את ההבדל בין איכות כתיבתו שלו לאיכות הכתיבה של מתחרהו, כשהם כותבים את סיפורי האהבה הרומנטיים המתפרסמים בחוברות הנמכרות בקיוסקים של אותן שנים: "באמנות, כן הוא יודע לעשות את זה כאילו זה אמיתי. אבל רק כאילו. אנשים מרגישים ילד". האם הקוראים מרגישים שסיפור העלילה הוא אמיתי או מתבוננים, אמנם בהנאה לא מוסתרת, אבל מהצד, עם תחושת לוואי של "כאילו". האם הם מזדהים רגשית עם הדמויות או רק צופים ומתפעלים מכישרונו של דנקנר ומיכולת התיאור הססגונית, אך גם רגישה לדקויות, שלו? זו כנראה השאלה! בספר זה נפרשת תמונה חיה, נושמת, אמיתית של ירושלים שתחילתה באמצע שנות החמישים וסופה כעשור לאחר מכן. גם המחסור והצל המעיק שתקופת השואה הטילה על חייהם של רבים מתושביה באותה עת, מתוארים ברגישות ואמינות. הוא מיטיב לתאר, כמעט לתעד, את התקופה, לא רק את מאורעותיה אלא גם את רוחה שנושבת מכל רחוב וסימטה וניבטת מכל חלון בית קפה ומסעדה. יותר מכך, הוא אף מטה לעיתים את העלילה עצמה כדי שתיעוד מקיף ככל הניתן של ירושלים של אז לא יחמוק מידיו. כזה הוא, למשל, המסע הקליל והמתרונן של הדודה אווה לאחר הגעתו לי-ם יחד עם ה"גיבור", בין בתי הקפה בעיר - כמעט שום שם לא נפקד. ואכן איזכור שמות כמעט כל בתי הקפה של אותה תקופה מעניק נופך של אותנטיות והרגשה נעימה של חמימות וקירבה לקוראים הירושלמים של אז. הוא עושה זאת למרות שהדבר אינו מתיישב עם העובדה שהדודה חושש, או שמא חוששת, פן יזהו אותה. האם לא עדיף להיחשף לבאי בית קפה אחד? מבחינה אמינות העלילה כן – אך מה לא עושה דנקנר למען האווירה. הצדקה עלילתית גדולה יותר יש בהזכרת שמות בתי הקולנוע אליהם נשלח הגיבור על ידי הדודה אווה. אין כמעט בית קולנוע ששמו נפקד, החל מבתי הקולנוע שרוכזו בצפיפות במרכז הטריטוריה, כמטחווי הליכה של פסיעות לא רבות ולכל היותר דקות ספורות, מביתו ומבית ספרו של הגיבור, אך גם של המחבר: רון, אורגיל, אורנע, אוריון, ארנון, תל-אור, עדן, ציון, אך גם אדיסון, וסטודיו שנסגר ראשון וחן, שזה עתה נפתח וכלה בקולנוע סמדר המרוחק, שאליו נוסע הגיבור בקו 4. (במחשבה שנייה אולי לא הוזכר שמו של קולנוע "זמיר" ברח' הנביאים לא רחוק מרח' שבטי ישראל, הרחק מעט מהטריטוריה שסומנה בספר, שמוזכר דווקא בקובץ הספורים "הקייץ של רינה אוסטר" – ייתכן שהוא נסגר, בלחץ הסביבה החרדית? סמוך לתחילת עלילת הסרט). יותר מכך דנקנר מפליא לזכור באיזה בית קולנוע הוצג כל סרט ולעיתים לתאר בדקדקנות את הכרזות הצבעוניות הענקיות שהתנוססו גבוה מעל פתחיהם. ההוויה מוכרת לו על כל פרטיה ודקדוקיה, אולי בשל זכרונו הטוב, אבל בוודאי שהיה סיפק בידו לרענן את זיכרונו זה ועוד להוסיף עליו כהנה וכהנה כמחבר "איפה היינו ומה עשינו" במשותף עם דוד טרטקובר על הווית אותה תקופה, שפורטה שם לפיסות קטנות.יתכן שקוראים ירושלמים ותיקים, יתרגשו יותר. וכאן אני מבקש את סליחת הקוראים אם אסחף בנוסטלגיה. כשהוא מזכיר למשל את "בית הביליארד האפל של האדון מורגן" במלת תואר אחת "אפל" הוא מאיר עולם שלם, תת קרקעי, תחתון, שנגלה להולכי הרגל ובמיוחד לילדים ונערים מהוגנים רק דרך שבכת ברזל מחלידה, מאובקת, במדרכת המלך ג'ורג', פינת אגריפס. די גם רק בהזכרת שמו של "אדון מורגן" כדי להעלות כמו באוב את הדמות האנגלוסקסית המיוחדת, הצבעונית, השונה כל כך מסביבתה, "טיפוס" כמו שהיינו אומרים. זה עושה לנו את זה, הירושלמים. אך לא רק לירושלמים. דנקנר הוא אשף בתיאור אותם "טיפוסים" ואותן פיסות חיים קטנות הנארגות לכדי רקמת חיים שלמה, המשמשת כמצע ורקע לעלילותיו. הוא פורס פיסות אלה, כמו שהחנווני (שדנקנר כה מיטיב לתאר) פורס את הגבינה הצהובה והחלווה, ברגישות ובדייקנות, הודות לכישרון ידיים אך נקנו גם בשנים רבות של עבודה. כבר בספריו הקודמים ובמיוחד ב"הקייץ של רינה אוסטר" ניכר כשרונו זה. כבר שם לא יכולתי שלא להתפעל מדנקנר שזוכר שהמורה שלנו למתמטיקה, ד"ר פרנקנטל, קונה "סוכריות נגד שיעול "פנטרו"". הוא יוצר את האווירה גם על ידי שימוש במושגים של פעם, כמו "עתודות" במקום מילואים, ופריטים שכבר נעלמו מזיכרוננו כמו "גזירים ובהם שלוש או ארבע תמונות של צלולואיד צבעוני" (למעשה היו גם גזירים שחור לבן אך הצבעוניים היו אכן "שווים" יותר) וכן תחושותיו כנער בעת מדידת חום-גופו "וניסיתי להיזכר אם בארבעים ושתיים מעלות מתים". בנוסף להזכרת שמות המנהיגים הפוליטיים ואירועי התקופה הגדולים, דנקנר משבץ ככל יכולתו שמות, כמעט מכל הבא ליד, לצורך ושלא לצורך העלילה. הוא כמובן לעולם לא ימנע עצמו מלנקוב בשמות מוכרים, כמו פר' נוימן המוזכר כנוירוכירורג (אף שהיה פלסטיקאי) או רופא לשכת הגיוס ד"ר ביגר (כאן דווקא חסך דנקנר מהקוראים, שלא כדרכו, קשר נוסף שלו לדמות זו, מסיבותיו) או את הצייר הידוע יוסי שטרן וכן את עלילותיו, שמועות שדנקנר שם עליהם בספרו חותם של וודאות. היחס בין היצירה למאפיינים האוטוביוגרפים של מחברו מרתקים בכמה היבטים. דנקנר הצהיר בראיונות, ובצדק, שהגיבור אינו הוא עצמו. ואכן פרטי חייו האוטוביוגרפיים של הגיבור שונים מאלה שלו. אך לא לחינם ולא במקרה הוא והגיבור הם בני אותו שנתון. בדרך זו הוא יכול לראות את מרקם החיים מאותה נקודת מבט. לא לחינם הוא מושיב את הגיבור במרחק כמה בתים מביתו שלו. כך הוא יכול לטוות את סביבתו שלו, מגרש הכדורגל בו שיחק בילדותו ונערותו, גן העיר, הכנסת הישנה, בית הכנסת "ישורון" ויכול גם להוליך את הגיבור בנתיבים בה פסע הוא עצמו כילד. כמו דנקנר הגיבור לומד "משפטים" ולאחר מכן הוא עובר להתגורר בתל אביב ונעשה לעיתונאי, אפילו ידוע. אין דבר טבעי ומבורך מזה לכתיבה מהימנה. אך אם בהקשרים אוטוביוגרפיים עסקינן, דנקנר עצמו העיד, בנועזות אישית קצת תמוהה, שדמותו של המאהב של אנושקה, עורך הדין הבולגרי נוצרה בהשראת מאהבה של אמו שלו, שגם הוא היה עורך דין בולגרי ידוע ושאביו הסכין לנוכחותו, ממש כמו לזר, בעלה של אנושקה גיבור סיפורו. היבט נוסף, הוא השיבוץ החריג ואפילו תמוה של מוריו וחבריו של דנקנר לספסל הלימודים בספרו. הכוונה אינה להיבט הרכילותי, אלא לאחד ממישורי ההתייחסות ביחסי הגומלין והזיקה שבין המציאות, הקונקרטית אישית במקרה זה, לבין הכתיבה האמנותית, הלא ביוגרפית. לכאורה נראה שהוא ממשיך מסורת שלו עצמו, שבאה לידי ביטוי דומה בקובץ "הקייץ של רינה אוסטר" ובמיוחד בסיפור קצר בשם זה. גם שם הוזכרו שמות מפורשים או כמעט מפורשים, רבים. שם הוא אפילו יותר קונקרטי כשהוא כותב למשל: "מה הביא לפריחתה פתאום? חיים רכלבסקי, לימים הסופר חיים באר, היה אומר שהכל בגלל שכנות." בסיפורו זה, גם ד"ר פרנקנטל, המורה למתמטיקה של דנקנר, (שהיה גם מנהל משותף בבית הספר הדתי "מעלה"), מוזכר בשמו ובתוארו המפורשים, כגיבור שמעשיו ההזויים, בעטו הנועזת מדי והלא זהירה של דנקנר, חורגים במידה נכרת מאלה שעולל במציאות. גם המורה לכימיה של דנקנר, האדון חבושה, שוב בשמו ובתוארו המפורשים והגלויים, עושה בסיפור אחר באותו קובץ, מעשה נועז, אולי אפילו מעט הזוי, אך מתון יותר. לעיתים בהתאם לשיקוליו השמות אינם מפורשים לחלוטין, אלא למדי, ורמוזים רק לשמינית (כמו התלמידה חנה באואר, בת כיתתו בסיפור, שנדרש חילוף באות אחת בלבד כדי להגיע לשמה המלא של בת כיתתו האמיתית) או רק לשליש ולרביע. אך שם, וזאת יש להדגיש, הופיעו השמות תמיד בהקשר רלבנטי. ראוי לציין שקובץ הסיפורים היה בעל אופי שונה לחלוטין מספרו הנוכחי, והיו בו סיפורים בעלי אופי פמיליארי, או אפילו אוטוביוגרפי מובהק ישיר ובוטה כמו "כבר אין "פינף-אונד-צוואנציש"". אך כאן בספרו הנוכחי, רומן בדוי לכל דבר ועניין, מוזכרים שמות מוריו וחבריו בהקשר תמוה למדי. למרות שברור שהגיבור וחבריו למדו בבית ספר יסודי חילוני (מן הסתם בית חינוך לילדי עובדים "ארלוזורוב"), המנהל הוא הפלא ופלא אותו ד"ר פרנקנטל שהיה כאמור מנהל משותף בבית הספר התיכון הדתי "מעלה" דווקא. גם את מורתו שלו ללשון וספרות, שושנה בהט, נוח לו לנכס לגיבורו, כאילו נמלאה כבר מכסת השמות. גם בהגיע הגיבור לכיכר סלמה שבטלביה באופניו, המחיצה שבין הסופר לגיבורו כאילו נופלת והוא שוב כותב "ששם גר בן כיתתי אלחנן בלומנטל שאבא שלו היה מפקח על לימודי האנגלית וכתב את הספר "פסיעות ראשונות בדקדוק אנגלי" וכשהיינו בכיתה ו', ביום ההולדת של אלחנן......". זיכרונות מציאות נערותו הקונקרטיים של הסופר מועתקים לכיתה אחרת, לבית ספר אחר. גם שמו של המורה לצרפתית של דנקנר, פינגרהוט, מוצא עצמו לפתע בספר כתלמיד צעיר בסימינר לרבנים בצרפת – כאילו חסרים שמות זמינים בעולמנו וספר הטלפונים נעלם ממגירתו. שימוש אחר עושה המחבר בשמות חברותיו לכיתה או כיתות גבוהות יותר כשהוא מצליב שמות פרטיים אמיתיים עם שמות משפחה אמיתיים אחרים ומזווג אותם בצירופים חדשים, שבחלקם צפונים קודים הידועים רק ליודעי חן. אך גם את שמות חברותיו לכיתה הוא כאמור מעתיק לבית ספר אחר, למציאות קונקרטית אחרת. על מה ולמה - לסופר פתרונים.

בטרם נבחן את עלילות הספר שומה עלינו לדון אם הרומן משתייך לסוגה של "ריאליזם פנטסטי" שכן נקודת התייחסות של הביקורת במקרה זה תהיה שונה מזו של ספר המבקש לתאר מציאות ריאליסטית. בקובץ סיפוריו "הקייץ של רינה אוסטר" לא ניתן לטעות, רובם, במידה זו או אחרת, הנם בעלי מאפיינים "פנטסטיים", מוגזמים, ולעיתים ממש לא מהעולם הזה. הסופר עוסק בשאלת "אמיתותן" הכוזבת של העלילות במהלך הסיפורים עצמם ואף הקדיש לכך את הסיפור הפותח, רב הקסם "ביוגרפיה קצרה של איש רוח: במקום הקדמה", כדי שהמבין – יבין (אמנם "בהפוך על הפוך" בעגה העכשוית). בספר זה, לעומת זאת, טורח הסופר לשוות לרומן מראה ריאליסטי. זו למעשה ברירת המחדל, לעניות הבנתי. הספר משובץ לכל אורכו בתיאור אמין וחי של מאורעות גדולים ושל אירועים קטנים שקרו אל נכון בעיר בשנים ההן. הוא גם מיטיב לתאר את רוח התקופה, אורחות האנשים, השקפותיהם הפוליטיות, הלכי הרוח. לא לשוא מונה דנקנר, בקדחתנות מופרזת אפילו, שמות רחובות, מקומות, חנויות, בתי קפה, מסעדות, "מוסדות" ירושלמיים ידועים, עד שמי שלא הוזכר יכול לתבוע את עלבונו מעם המחבר. יש בספר מאפיינים ריאליסטיים רבים נוספים, אך החשוב מכל הוא שרוחו של הספר ריאליסטית. האם הדמות של הדודה אווה היא "ריאליסטית" או "פנטסטית" זו כבר שאלה נפרדת, גם אם נכבדת ולא קלה, שנדון בה בנפרד. אך גם אם נתעלם מכך לרגע, צצים זעיר פה זעיר שם סממנים של "ריאליזם פנטסטי". הקריאה החוזרת בספר "אני ציפור, אני ציפור" מפי הדודה אווה ו"הגיבור" המספר בעקבותיה, אף שיש לה לכאורה "סיפור כיסוי" ריאלי, היא דוגמה אופיינית לכך. בעיקר חשובה השלכתה על תיאור מקצת מן האירועים מ"מבט הציפור" ולא "ממבט המספר". תיאור הצלתו, של "הגיבור" בנוסעו על אופניו תוך עצימת עיניים בכיכר סלמה, כשמכונית קרוביו מגיעה כערף עין, גם בה יש לפחות חצי פנטזיה. גם אהבתו של אדון בנבנישתי ל"דודה אווה", גם לאחר שראה אותו במלא הדרו הגברי, העירום, מוטב לה שתתכנס תחת כנפיו של ה"ריאליזם הפנטסטי" בשל אי אמינותה הצורמת אם נחשיבה כ"ריאליה" סתם. את התעלול שיוזמת אנושקה בגן השושנים, שהיא תתנפל על הבוס של אביו של הגיבור המטייל בגן לעת לילה, אביו יציל אותו ויזכה להעלאה, כבר יקשה ממש להכפיף לסוגה זו למרות שהיא פנטסטית ממש. אך אל לנו לערב מין בשאינו מינו, לא כל מה שאינו אמין, אם בשל דמיון מופרז ומפותח במיוחד, שיבוש זמני או מקומי של חוש המידה, נופל בתחום ה"ריאליזם הפנטסטי". נתבונן למשל באחת מסצינות המפתח בסרט המתחילה בהתנפלות, המפתיעה באלימותה הקיצונית עד מעבר לגבול הסבירות, של הדודה אווה על הגיבור "... ומחמת הבהלה והלחץ על גרוני, הרגשתי כי אני הולך ומאבד את הכרתי.......", לאחר שזה מפליג בתאורים אלימים מהסרט "פסיכו". אלימות זו מתגלגלת לה להתגפפויות ונשיקות בעלות אופי מיני שמעטיר הדודה. תמורה זו בהתנהגות הדודה יכולה בהחלט להתקבל, וכבר תוארו ותועדו שכמותה או דומות לה. אך האם הגיוני ואמין שהגיבור, מעט, דקה-שתיים, לאחר החנק, וכמעט אבדן ההכרה יחוש "....אני זוכה למה שייחלתי לו ואשה עורגת עלי ואני ערגתי בחזרה...."? אחת היא אם מדובר ב"ריאליזם פנטסטי" או ב"ריאליזם" – הסצינה לוקה בחוסר אמינות משווע. יש אירועים נוספים שבולטים באי אמינותם, שיוזכרו בהמשך וזה לדעתי עקב האכילס של הספר. לעומת אי האמינות בתיאור חלק מהאירועים, ראוי להתייחס בצורה מקילה ונינוחה יותר לשימוש שהוא עושה לעיתים בהפרזה "פנטסטית" כדרך לבטא בדרך של "העצמה" את האווירה. לדוגמא, כדי לתאר את האווירה לאחר הרצח שבו נחשד הדודה אווה הוא מפליא לכתוב: "....והיא חומקת בינינו כרוח רפאים ומלעיגה כי אולי היא כך ואולי היא אחרת ומי יודע בכלל אם לא תלבש צורה של ילד או של כלב או של ערבי....". אך האם ל"ריאליזם פנטסטי" התכוון המחבר מראש? נראה שלא. אני משער שהמחבר לא התחבט מדי בסוגיה זו של הסוגה ההולמת את ספרו והוא עשה מה שהוא יודע, אוהב, מצא לנכון, או שמא נסחף, לעשות. נראה שלדנקנר קשה להנתק מעברו הספרותי ונטיותיו הידועות, וגם כשהוא מתכוון לכתב ריאליסטי, הפנטסטי, כמו אותו שטן, או שמא מלאך בעיניו, בא לבקרו, עומד מאחורי גוו ומפתה אותו שוב ושוב. החלומות המשובצים הם עניין אחר, לעיתים בעצמתם הפרועה הם יכולים להשליך על המציאות תמונת עומק, וכאן דנקנר דווקא מצליח בכך מאוד ודווקא כאן חוש המידה הנכון מורה לו, נכונה, איך לנהוג, דהיינו לא להפריז אפילו כאן, בחלום, במקום שההפרזה לא יכולה להיחשב כלא מציאותית.

בדבר אחד אין ספק, אמנון דנקנר יודע לספר סיפור, לרתק את הקורא. נראה שאת הסופר אוחזת חרדת-תמיד, שמא ישתעמם הקורא לרגע ויניח את הספר מידיו ולכן הוא מקפיד לזמן לפני הקורא רמזי עלילה חדשה ומפתה עוד לפני שהעלילה הגועשת הקודמת תמה. והוא אכן מצליח לשמור על מתח כמעט מתמיד. לא תמיד יש צורך באירוע דרמטי חיצוני כדי לחולל מהומות כפי שאולי דנקנר סבור - לעיתים הדרמה יכולה לרחוש בפנים, בחיי השגרה עצמם. לדוגמא, חיי הגיבורים מתנהלים בדירתם הצפופה, במשך השנים, בשלוה וידידות חמימה והם חולקים בשובה ונחת שירותים ומטבח משותפים. לא רק זאת אלא שאנושקה מכבסת את כביסת הגיבור ואביו, ומשפשפת בידיה האנינות את לבניהם (דנקנר, לו רצה, היה מיטיב לתאר מה היא מוצאת שם), בימים שמכונת הכביסה הייתה מוצר נדיר, אם בכלל. הסופר נזקק לאירוע בגן השושנים שגרם לקרע בין אנושקה לאביו של הגיבור כדי לתאר, במהימנות רבה אגב, את החיכוך והמריבות, שפרצו אז לראשונה, סביב השימוש בשירותים ובמטבח המשותפים. אז ורק אז היא גם מפסיקה לכבס ולגהץ את בגדיהם של הגיבור ואביו. אך בחיים האמיתיים המריבות ו"המלחמה על הטריטוריה" סביב המטבח, השירותים והפרוזדור המשותפים, היו מתחילים כבר ביום הראשון. הם בוודאי היו מסתיימים רק אחרי חלוקה והפרדת כוחות, כמו שקרה בכל הדירות "המשותפות" חיש קל. אך זה כמובן היה שומט את העט מיד המספר וממוטט את אחד מנדבכיו החשובים של הסיפור."הדודה אווה הפליג וסיפר.....נראה היה שהוא מתענג על הדברים.......עד כדי כך שעלה בי חשד כי הוא בודה את הדברים מלבו, בוודאי את חלקם, מתוך תאוות המספר שהשתלטה עליו. עיניו נצצו.....". נקל לראות בעיני רוחנו את דנקנר כשהוא יושב מול המקלדת, בודה עוד ועוד עלילות ודברים, עוד ועוד מונולוגים ארוכים, בלתי נגמרים כמעט, ועיניו נוצצות. אגב המונולוגים האלה מרתקים והם לעניות דעתי מפסגת היצירה. הלשון בהם שוטפת, מתאימה לדובר, לא גבוהה כשל המספר, חושפת את מעמקי אישיותו של הדובר, וכישרונו של דנקנר מגיע במונולוגים אלה לידי מיצוי מלא.

הרומן משופע במחוות גדולות, רגשות מתפרצים ודומה שחסרות, אין די, מחוות עדינות, חרישיות, רמוזות, קטנות. יתכן ששוחרי האיפוק היו מעדיפים גם קצב אחר ומעט אתנחתא. יחד עם זאת אין להסיק מכך שדנקנר אינו רגיש ודק אבחנה. כישרונו רב לו גם בזה, ואין סתירה בין השניים. גם כאשר רגשותיו של הגיבור סוערים לאחר שאביו הציע להעבירו לפנימיה ומעשיו מסוכנים עד אבדן ממש, דנקנר מפליא להכנס לנפשו ולתאר את רגשותיו ומחשבותיו בעודו חולף בפראות על אופניו בנופים מוכרים. יש סצינות, כל כך פלסטיות בתיאורן שהן מזכירות בצבעוניותן את סרטיו של אמיר קוסטוריצה. כזה הוא למשל התיאור של השיירה הרגלית לאחר חגיגת הבר מצווה של ה"גיבור" הצועדת כמו בסך לביתו. תיאור נהדר המביא לידי ביטוי את כישרונו הרב של הסופר לצייר תמונה, דינמית, צבעונית רוחשת ואפילו עם פס קול מלווה. דודה אווה אומר לגיבור כשזה מספר לו את עלילות הסרטים שראה: "....כמו בסרט. כל מה שאתה מדבר – אפשר לעצום את העיניים ולראות. כשרון כזה.... באמת" כשהוא רומז אולי על כישרונו שלו עצמו, של דנקנר, בכתיבת הספר.דנקנר, כאמור, נסחף בסיפור העלילה, נראה שדמיונו העשיר סוחף אותו גם באשר לדמויות. לי נראה, ויתכן שאני מחמיר בשיפוטי זה, שעצם הבחירה הראשונית בדמות אזוטרית, "לא מייצגת", כמו "הדודה אווה" כגיבור ראשי, גזרה מראש, במידה רבה, את גורלו של הרומן לשבט. לפחות היא פוגמת ברומן פגימה ממשית, מכרעת כמעט. בחירה זו אולי פתחה בפני הסופר, עולמות חדשים, מפתים, נסתרים, רבי-סוד. דנקנר מנצל כמעט את כולם, סוחט אותם בכישרון עד תום. הוא גם מצליח להיכנס אל הדמות פנימה במידה מסוימת, אולי אפילו לא מבוטלת. אך העובדה שהדמות הזו כה זרה לירושלים של פעם, ולא יכולת להיתקל בה, גם לא בשולי הוויתה של העיר, זורעת זרע של ניכור, שאחריתו מי ישורנו. בחירה זו מקשה, לא מונעת לחלוטין, להזדהות עם הדמות. הגירסאות הרבות באשר לעברה, לסודה, יכולות אולי להלך קסמים על מי שנשבה בוירטואוזיות שלהן, בצבעוניותן, בדמיון הפרוע, בכח ההמצאה, אך יכולות גם, כחרב פיפיות, לעורר חשד וריחוק: כי מי לידינו יתקע שהפעם זו האמת ולא בדיה נוספת? האם ניתן להזדהות עם בדיה? אך לא רק בכך - תיאור עברה של הדמות אינו אמין, בשום קנה מידה. האם סופרת ואשת ציבור מוערכת, גם אם פשיסטית נקלית, יכולה לחשוב שהנער, המתבגר, שכמעט הגיע לפרקו בסוף המלחמה, הלא הוא "הדודה אווה", הוא-היא נכדתה הקטנה שהיא כה מתאווה אליה? אני יכול לשמוע אפילו את דנקנר שואל "נו, באמת?!". דודה אווה נזכר גם כקאפו. הוא לא היה בשום גירסת סיפור ולא יכול היה להיות קאפו, בשל נסיבות חייו ובשל גילו. עניין זה רק מעלה במחשבתי את השאלה, מה רע היה אם הגיבור היה קאפו אמיתי, בשר ודם ללא שמלה, המגדל (או מסיר) זקן, אולי דבוק למשקפיים כהים וכובע של תמיד וחי בהתכנסות ובדידות. לא הולך לבתי קולנוע אך גם לא לבתי קפה ומתפרנס מהעבודה שהועיד לו דנקנר. שכן ברור שהיו קפואים בירושלים, חלקם נחשפו. כמעט כל מי שעיניו בראשו תהה אז: לאן נעלמו הקפואים? הם הרי היו יהודים. מקור למתח בלתי נדלה.בניגוד ל"דודה אווה" את דמויותיו האחרות, את הגיבור, בעיקר כילד, את חבריו, אביו, אנושקה, לזר, קל להכיר, לזהות ולכן גם כה קל להזדהות איתן. יש באמנותו של דנקנר לכאורה פרדוקס, הוא מצליח להפיח חיים בדמויותיו, כולם עומדים לפנינו ברורים וגלויים, מלפני ולפנים, על דקויות הרגש המחשבה וההתנהגות – אל יקל הדבר בעיניכם, זה הישג של ממש. אך הוא עושה זאת לעיתים בתיאורים נוטפי עסיס, שלעיתים רחוקות אף נופלים במלכודת הפולקלוריזם. אך למרות זאת הדמויות שנבנות ברגישות ובשום שכל, אינן קריקטוריסטיות ובודאי לא פלקטיות, להיפך אלה דמויות חיות ונושמות. למרות התיאורים הצבעוניים, הסוחפים, נעדרי האיפוק, קוי המתאר הראשיים של מרבית הדמויות הם אותנטיים ובתוכם משורטטים קוים דקי אבחנה. דמות הגיבור בהתבגרותו כבר יותר עמומה וכזה הוא גם סיפור אהבתו עם נועה. לא רק את הגיבורים הראשיים אלא גם את דמויות המשנה, דנקנר מיטיב לתאר, להבליט את ייחודן, כמו שידע לעשות גם בסיפוריו הקודמים. הוא אף מפתיע לעשות ומייבא דמויות משנה - את שותפי משרד תיווך הדירות "מזרחי את פנינגשטיין" מ"הקייץ של רינה אוסטר" לכאן. נותן לשותפות שהקימו שם חצי-חדש "בצראווי את פנינגשטיין" כשרק השם משתנה מעט, אך לא הדמויות וסיפורן. הפעם זה בצראווי ולא מזרחי המריח מלא אפו ופיו את ריח תחתוני אשתו הצעירה, היתומה, לעיני כל. לשונו של דנקנר עשירה מאוד, בדימויים, באוצר המילים. האם ראוי דנקנר להוקרה על הישגיו וחדשנותו הלשוניים בספר זה? כישרונו ויכולותיו נכרו כבר בחלק מסיפורי הקובץ ""הקייץ של רינה אוסטר", ובמיוחד בסיפור הנושא אותו שם. בספר זה הוא מנסה להרחיב ולהעצים את מרחב השפה ומינעדה. עד כדי כך שגם הקורא המשכיל, יודע העברית שאוצר מילותיו רחב, יזדקק פעם או פעמיים למילון ( אתם יודעים מה זה "נמִבזה"? "המנקינים" מוכרים לכם? אם לא - תוכלו למצאם במילון אבן שושן). גם כשהמילה מוכרת ופשוטה דנקנר מרחיב את שימושיה ועושה בה שימוש חריג, ש"לא כדרכה". יש שיפרשו זאת לגנאי, כהתגנדרות שווא, ככפיה מאולצת, הפוגמת בשטף הקריאה, אחרים יתפעלו ויתרוננו מהחידוש. הדוגמאות רבות, אביא את הבולטות וישפוט הקורא: "אף כי טחְנו על הכל בחיוך ובעדנה ובצחוק ובאהבה....". הוא מצא שב"כיסינו" למשל אין הדרה וייחוד מספיקים ולכן בחר בלטייח, מלה שגורה, עיתונאית אפילו, אך כמובן שהוא עושה זאת בהקשר ובהטיה נדירים ומיוחדים, אולי בהמצאתו שלו. וכך גם בשימוש במלה "מנוגב": "....אביו שעמד חסר אונים, מנוגב ממבע האופטימיות הרגיל שלו" או "...ונעדר חסד ומנוגב מחום ומאהבה".( האם יש כאן "התכתבות" עם הביטוי הצבאי-טירוני "תמחק את החיוך מהפנים שלך". מה שניתן למחוק הרי ניתן גם לנגב. פשוט צריך להתרגל לניבי לשון חדשים ודנקנר מנסה לפרוץ לנו דרכים חדשות. דרכים אלה נפרצות לעיתים בדרכים מוזרות. אם מחר רס"ר בבסיס טירונים גדול לא יחדל לומר "תרחץ את הצהלה מהפרצוף שלך" הרי שמחרתיים יהיה זה ביטוי שגור). כך גם ב"חלוש ופק-גוף" הנגזר כמובן מ"פיק ברכיים" או "בעודי מנסה להקריש את המחשבות האלה לכדי עוז רוח".בנוסף הוא מנסה, כמעט בכל כח, להימלט מביטויים וניבים שגורים, והוא לש אותם ויוצר צירופים חדשים. לדוגמה במקום "נלבישך שלמת בטון ומלט" הידוע של אלתרמן הוא בחר לשים בפיה של אנושקה את דברי הקובלנה: "הקבלנים ההולכים לחנוק את גן העיר בשמיכות של אבן ובטון" שאכן גם מתאימים יותר לדוברת. יותר מכך, לשונו אפילו פורצת פה ושם, במפגיע, גבולות לשוניים מקובלים (גם אם בלתי כתובים), וככזאת היא מרתקת לעיתים בחיספוסה. לחיספוס עשוי להיות יתרון בהפתעה שבו, בחידושו, ברעננותו, אך לעיתים הוא עלול להוביל לדיסהרמוניה, לחריקה, לפגיעה בשטף הקריאה. ואכן לעיתים, לעיתים רחוקות אמנם בספר זה, דנקנר מועד והשפה מגושמת (לדוגמא: "יום של ראשית חיוורת של אביב המציג פנים זוהרים"), לא קולחת ("תחילה נהגנו זה בזה כמי שנעלב וכעסו על כך וכמי שבקש להתפייס ונדחה ואף הוא כעסו על כך"), חורקת ("...כדי שלא יפריעו לעבודת בניין הארץ ולגאווה השמחה בה" או ".... כי יגעתי מכל המתרחש והמניע אותי אנה ואנה כלולב ולא נזקקתי אלא לחושך ולעצימה רבתי....") ואף קשה להבנה ("עכשיו אנושקה ויוחנן אינם עוד איתנו ומה מינם יהלוך אם יתגלה הסוד" - האם "ומה מהם יהלוך" ?). לעיתים קרובות יותר היא נוטה להיות מופרזת, גדולה מכפי שמתבקש מהנסיבות, מלודרמטית מדי, כמו: "לא רציתי לבא ורק הפצרותיו של הדודה אווה המסו את ליבי". ניתן לשנות החלטה גם מבלי שהלב יימס. לב, כמו גלידה, אסור שיימס יותר מדי פעמים, הוא מאבד ממירקמו וטעמו. למרות הלשון ה"ספרותית" לעיתים רחוקות מתפתה דנקנר ל"הברקות" לשוניות שובבות, לא-ספרותיות ( "...נראו אבודים כבובות פורצלן בין אנשים שאינם דוברים חרסינית"). אך בכללותה זו לשון יפה, רחבה, ובמיטבה גם מענגת מאוד. לעיתים, בעיקר במונולוגים שבהם הוא עושה שימוש במילים שוות לכל נפש, מיטיב כישרונו של דנקנר להבליח. לדוגמא כשלזר, חוזר לבדו מגרמניה, אחרי שנסע לשם עם משפחתו, הוא מספר, במעין גמגום מקסים: ".....מסתכלים עלי ככה מגבוה כאילו אני, מה אני. ואני פה. פה אני. פה." כוחו של דנקנר בא לידי ביטוי מרשים גם בדימויים פשוטים ("משכתי את השמיכה מעל ראשי, התכווצתי בתוכה מתייפח וכיביתי את עולמי"). אז מה היה לנו? כפי שעולה מהדברים עד כה, היה לנו כשרון, לא שנוי במחלוקת, של דנקנר לספר סיפור, לטוות עלילות מורכבות, להניחן לרגע ולחברן שוב במלאכת אמן, לשרטט דמויות נושמות וחיות, כשאווירתה של ירושלים באותן שנים משמשת לה כרקע והכל בלשון עשירה. אך האם אמנון דנקנר אכן הצליח לעבור את הרף הגבוה, שנראה שהציב בעצמו לעצמו וגם התכוונן אליו בכתיבתו (בתוכנה ובלשונה)? האם יש כיסוי של ממש למחמאות בגב הספר. ובעיקר האם עלה בידו כתוב "רומן מופת של תקופה" כביצירות המופת שהוזכרו למעלה? האם הוא ידע "לעשות את זה כאילו זה אמיתי. אבל רק כאילו", או לעשות את זה "אמיתי" חד וחלק. התשובה המצערת היא כמעט כן, אך לא ממש, לא לגמרי, לא בדמותה של ה"דודה אווה"; מצערת - כי דנקנר בכישרונו יכול היה להשיגה. נראה לי, שהסיבה העקרית לכך היא שדנקנר נסחף בכתיבתו ואיבד פה ושם את חוש המידה, ופגם בכך באמינות העלילה והדמויות. כמו כן, נראה לי, ויתכן שאני מחמיר בשיפוטי זה, עצם הבחירה הראשונית בדמותה של "הדודה אווה" כגיבור מרכזי, אולי אפילו ראשי, גזרה מראש, במידה רבה, את גורלו של הרומן לשבט. לפחות היא פוגמת ברומן פגימה ממשית, מכרעת כמעט, כפי שנומק למעלה. וזאת לא רק משום שזו דמות אזוטרית, "לא מייצגת", אלא שיש באישיותה למרות צבעוניותה וניסיון הסופר לרדת לעומק חדרי לבה, סוג של מלאכותיות, אמינות לקויה, מכשלה בסיסית כמעט, הזורעת זרע של ניכור בינה ובין הקורא, יש את "הכאילו". לדוגמא, איך יכולה הדמות להיות שלמה, אם לא ברור מה הן דחפיה המיניים? כשמתגלה "סודה" בסוף הרומן הניכור אינו פג, הדברים הסתומים אינם מתבהרים ומתיישבים, אלא נוסף להם גם טעם של אכזבה. דנקנר הצליח אמנם לרתק אותנו ואף לענג אותנו והוביל אותנו עד הנה בכישרונו כי רב, אך אין בסיום סוג של גילוי והתרוממות שהיינו אולי מצפים לה. וירטואוזיות לא תמיד מצליחה לכסות על כל ערוות היצירה. אם נשוב לכותרת המאמר: האם עלה הדבר בידי דנקנר להלך הפעם בגדולות? התשובה היא כמעט. מפתה היה להכריז בכותרת "ניסה להלך בגדולות ונפל בקטנות" – אך זה היה חוטא לאמת, שכן הוא לא נפל, הוא אולי לא הגיע כה גבוה כפי שיכול היה אולי להגיע. יתכן, כפי שכתבתי, שאני מחמיר בשיפוטי, ויש קוראים שימצאו את דמותה של "הדודה אווה" לא רק מרתקת אלא גם אמינה, מכמירת לב ומקור להזדהות. יתכן שאני מחמיר בשיפוטי לא רק בכך, אלא גם בפירוט יתר של הליקויים, כמו שחש אולי מי שמביא את מכוניתו הראויה, הנוסעת ברהיטות למכון לבדיקת רכב ושם פורשים לפניו, להפתעתו הגדולה, רשימה ארוכה של ליקויים, רובם של מה בכך. כשם שקונה נבון ידע לתת לדברים את משקלם הראוי ויקנה את המכונית, כך גם ראוי שינהג קורא בקורת זו.אין ספק שדנקנר נהנה הנאה רבה במהלך כתיבת ספרו ונסחף עם דמיונו שהלך וגבר במהלכה. האם הקורא נסחף גם הוא? לכל אורך הספר? נסחף –זכו גם הקורא וגם הסופר, לא נסחף – לא זכו. לקראת הרומן הבא שלו, יש אולי צורך לומר לדנקנר, שאין צורך במאורעות ובדמויות גדולים מהחיים, החיים גדולים מספיק.מאת: ד"ר דוד אדלר

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת דוד אדלר