אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

אשכול נבו / משאלה אחת ימינה


אשכול נבו, משאלה אחת ימינה; זמורה-ביתן, 2007. (336 עמודים.) (הערות לספר בתחומי הכתיבה: רבקה ירון ©)

על משאלה אחת ימינה מפי קוראת לא-תמימה.

1. הציפיות שלי מהספר (לפני קריאתו) לעומת הספר עצמו: 

ניגשתי לספר בסקרנות, אחרי שהכרתי את כתיבתו של אשכול נבו מספרו "ארבעה בתים וגעגוע". חשבתי, אז, שזאת כתיבת בוסר עדיין, ויש מקום מוצדק לציפיות להבשלתה. כיוון שבסך הכול נהניתי במהלך קריאתו (של "ארבעה..."), ואהבתי את יכולתו לכתיבת פרוזה, לאו דווקא רומן, הסקרנות וההנאה a priori שימחו אותי בעצם החזקת הספר הזה בין ידַי.

האכזבה הראשונה הייתה מיידית – השימוש הישן-נושן בדמות המביא-לבית-הדפוס, או אם תרצו, המהדיר. (אם תרצו, העלאת סיפור-מסגרת.) לא חשוב מה כתוב בה – הבהרת המלבה"ד ניבאה לי רעות. היו לי כבר הערות לעריכת "ארבעה..." (ריבוי מספרים וכמו-מספרים, למשל), וחששתי מהקצנת המודל. או מהקצנת מפגן האמצעים.

אבל מה – אמרתי לעצמי שקראתי רק פרק הנותן צידוק פנימי מראש למה שיהיה בהמשך.

והנחתי לחשדות, אִחסנתי אותם רחוק ככל האפשר. הרי מה שהתנסח ואיך שהתנסח הפרק של ההבהרה תאמו לדמותו של מי שניסח אותה ועיסוקו.

וחוץ מזה, ההבהרה הזכירה לי את ספרות ימה"ב ותחילת הרנסאנס, כשכמרים היו רק המהדירים-לכאורה, ופרסמו ספרים מפולפלים מאוד שכל מטרתם האמִתית-לכאורה היא חינוך דתי וטוהר המידות: "לא כך עושים" – "לא כך נוהגים" – וכו'. וכו'. ומה יש לומר – אני אוהבת מאוד אינטר-טקסטואליוּת, שיחות בין טקסטים, כאלו שנפרשים לאורך מאות בשנים.

אלא ש – התאכזבתי שוב ושוב מהר מאוד.

ובכל זאת, כדאי להתחיל את ההתייחסות שלי לכתיבת הספר מן הציפיות שהתממשו, מהסוף:

הספר שייך למשפ' יצירֵי התרבות הספרותית. (וזה לא מעט.)

המבנה מזכיר יצירות לא קטנות בכלל: קצת ג'יימס ג'ויס ויוליסס, קצת סמואל בקט והטרילוגיה שלו; גם יצירות של המאות ה- xviii וה- xix, אולי גם ה- xvii (תלוי בזווית ההתבוננות); ויצירות בעברית. (אינטר-טקסטואליוּת מעניינת.)

עצם ההשתייכות לשרשרת ההיסטורית מלמד על שאיפה גבוהה בטוויית החומרים. אם כן/לא הושגה המטרה – משני.

הטקסט מעלה קשר לא רק בעולם הספרות: מדֵי פעם עולות אסוציאציות ליצירות קולנועיות, כמקורות להשראה ולדו-שיח. ("חייה הכפולים של ורוניקה", של קישלובסקי, היא אחת מהן, בקריאת עמ' 305-6-7, באיטליק.)

ייתכן, גם, שיש מעין העמדת פנים (האקטואליוּת של jean baudrillardמציצה מעבר לכתפי הקורא, אצלי), מעין ציפייה להתייחסות רצינית של הקורא, מעצם העלאת קווים מסוימים: הפרקים הפילוסופיים; העיסוק בנושאי המזרח והנצרוּת, כולל אהבת אישה נוצרייה ושמה מריה / maría (לא פחות ולא יותר); השמות הטעונים, הפרטים המתפתחים (ממש "לפי הספר", למשל: תורת התפקיד בפעולה, למשל: עמיחי ואילנה לעומת עמיחי אחר מוֹת אילנה); ועוד.

אולם על אף הכול, אנו הקוראים מבינים כי המחבר-הסופר החזיק בידיו יצירות חשובות. אולי דפדף בהן ותו לא, אבל גם זֶה משהו. [הקישורים הרבים לאשכול נבו ילַמדו אותנו על השכלתו – אבל זו לא ניבטת ממש ו/או ברצינות מן הפרקים עצמם.]

מילאתי כל אחד מעמודי הספר בהערות, אִזכורים, השוואות, סימני קריאה וכיו"ב. אבל נראה לי מייגע להעלות את כולם לרשומה הנוכחית. מה גם שלא חסרים קישורים לניתוח הספר. לכן, בסעיף זה אסתפק במה שכתבתי עד כה לעיל, ואעבור להערות כלליות מזווית הראייה האישית שלי. להלן.

---

2. המשך ישיר: הערות כלליות (מזווית ראייה אישית ובנימה די מבודחת):

מי שקוראים את הספר בלי דילוגים, יוצאים ממנו כשברשותם מידע רב ביותר.

- אנחנו מקבלים תעודת השכלה ממוקדת + רבת מיקודים בפרטי הפרטים של חיי הגיבורים, בני ביתם (הורים, אחים), שכונת ילדותם, כיתותיהם, בתי ספרם, אהבותיהם, נשותיהם, לימודיהם, מקום עבודתם, עיסוקם, תחביבם [נא להשלים את החסר];

- אנו למדים גם (ובאותה דבקות בפרטי הפרטים) על יריבויוֹתיהם, על מסֵכותיהם, על אופיים האמִתי ועל אופיים המדומה-לכאורה;

- אנו לומדים גיאוגרפיה – נסיעותיהם – וקצת על תרבויות אחרות (לא בדיוק אנתרופולוגיה, או סוציולוגיה);

- אנו לומדים על עמדותיהם האידֵאולוגיות, על המציאות הישראלית המציאותית-לכאורה, על מעשיהם במהלך שירותם הצבאי (האינפורמציה שזורה יפה-יפה בסיפור המעשה/המעשים);

- אנו מקבלים השכלה פילוסופית, משפטית, כלכלית, פסיכולוגית-טיפולית, חברתית [נא להשלים את החסר];

- אנו מקבלים השכלה נרחבת ומודגמת – ריבוי של הדגמות ודוגמאות – ברזי כתיבת רומן, כתיבת סיפורת – השכלה כמעט מקיפה ואֵקְסְהאָוּסְטִיבִית;

- אנו נהנים מאושר לשוני, מתיאורים נפלאים, הומור במידה, כתיבה קולחת, זורמת, בשפע רב (מדַי);

- אנו עדים – לתדהמתנו העייפה, המותשת, ולמגינת לבנו – למימוש הכפייתי של המִמרה הידועה באשר לכך כי "אם מופיע אקדח במערכה הראשונה, עד המערכה האחרונה האקדח חייב לירות." כי אכן, אין אקדח/פרט שאינו יורה/מהדהד מתי-שהוא. ויורה. ויורה;

- אנו עדים, כמו-כן, ל- deus ex machina בפעולה, נון-סטופ. גיבורי הוֹמרוֹ והמיתולוגיה היוונית, או מיתולוגיות כלשהן שנעלה על זיכרוננו, אוצר סיפורי העמים, ספר האגדה – כולם קטנים עליו, על הספר "משאלה אחת ימינה": אצל כל אלה שאוזכרו לעיל, מפעילי המכונות והאלים שבתו (נחו) מדי פעם. לא כן אצל אשכול נבו בספרוֹ זה (מי שילם/משלם להם כדי למנוע שביתה/מנוחה? איזו שאלה. אנחנו הקוראים, ברור);

- אנו לומדים על חברוּת, אינטימיוּת, בגידה, על מצבים על גבול הפתולוגיה ואף פתולוגים, אפילו על התפתחות פתולוגית אנו לומדים (יום אחר יום, דקה אחר דקה, ממש כמו שכתוב בספרות המקצועית), ולומדים על מנייֶרות זניחות וקטנות ועל מנייֶרות קצת בעייתיוֹת;

- אנו מקללים בהכנעה ובשקט את כישרונו הנדיר של אשכול נבו בכתיבתו הנפלאה, בעברית המתגמשת מדֵי כמה שורות במעשי אוּמנות מרהיבים, במשפטים קצובים, נינוחים ונימוחים, כמו טעמנו מהם בחך שבאוזננו הפנימית, הלבבית; בניקיון שפתו וידיעת גבולות הטעם הטוב בכל הקשור למיניוּת ובלי לגלוש להמוניות, פורנוגרפיה, או להבדיל – יובש מצמית [נימוק מצוין על התנסחותו תמצאו בע' 257, למעלה];

- אנו עלולים ללקות בהתמוטטות עצבים מעומס הפרטים והפריטים, לקבל מיגרנות שהיו זרות לנו, ותוך כדי כך אנו מחייכים וצוחקים מדי פעם, לועגים מדי פעם – אבל כאבי התופת שבמיגרנות מובטחים לַכּוֹל, על אחריותי (נכון, אין מובהקוּת סטטיסטית, רק מהניסיון האישי שלי);

- ואם מישהו מכם דומה לי,

- ואם מישהו מכם עוסק אף הוא בהנחיית סדנאות לכתיבה, או קורסים רב-שנתיים בנושא, ו/או כיו"ב, ו/או השתתף/משתתף בהם –

- כי אז, כמוני, אף הוא מצר על כך שבסדנה לכתיבה, ריאלית או פיקטיבית, בתוך הסיפור או מחוצה לו, לא העיר המנחה לתלמידים: "אתם לֹא חייבים לשפוך ולהכניס את כל הרעיונות הטובים שלכם בסיפור אחד, בספר אחד. לא לדאוג. יהיו לכם סיפורים נוספים, ספרים אחרים." [בספר, הסדנה מוזכרת לראשונה בע' 208 ולאחר מכן, מע' 299 ואילך];

- ובאשר לצידוק הפנימי (זה שעליו דיברתי בסוף פִסקה שנייה בסעיף 1) -

- להפעלת הטכניקה / המכונה שמורידה אלים כמעט כמו שאלוהים

מוריד טל ומטר (ז"א: לפי רצונו);

- לתכסיסים;

- לשזירת סגנונות ואמצעים (נרטיביים וגראפיים) עד לעייפה;

- ועוד כהנה וכהנה, לאורך-הגלות של הקורא בספר,

- ובכן, הנכם מוזמנים לחפש אחריו, ז"א, אחרי הצידוק הפנימי (כי הוא לא נמצא בדמות המלבה"ד, קרי: בסיפור-המסגרת. לא די בו);

- לאור הנאמר, הרי לכם הצעה מעשית, מתודולוגית, לוגית:

- לא לחפש [את הצידוק הפנימי] מתחת לפנס הרחוב הנייח, המובנה. לא. כמובן. לא. למשימת החיפוש, קחו פנס-כיס רב עוצמה, ורצוי שתהיו מצוידים במלאי רב-שנתי של סוללות להחלפה.

[האמור לעיל לא תָּקֵף במקרה שתשתכנעו בַּסיבות (קרי: צידוק פנימי) שפוזרו בספר מתחילתו ועד סופו, הלא הן ההצעות לתרגילים וההצעות לעריכה שניתנו על ידי מנחה הסדנה, בעיקר בע' 301 ובע' 308, ובדברי העורך המוצג לפנינו ככזה – אחד הגיבורים/החברים – בתחילת הספר (לכל מאן דבעי – הבהרה) ובסיומו (אחרית דבר מאת העורך), עם סגירת סיפור המסגרת באמצעות המלבה"ד.]

והצעה אלטרנטיבית (או משלימה, על משקל רפואה משלימה):

לדלג.

אני מבטיחה לכם שלא יהיה לכם חור כלשהו בהשכלה אם (למשל) לא תדעו, בע' 228, מאיפה צצה לה קרן-חורצת-הגורלות [צצה לה לראשונה בע' 40], ומה-מי-איפה-קוסקו-למען-השם [קוּסְקוֹ, פֶּרוּ; הייתה בירת האינקאס; ע' 40]. וכאלה יש בלי סוף. הרי אמרנו: deus ex machine. ולא נורא אם לא תזכרו (ergo, גם לא תמצאו, כמוני) איפה המיקום המדויק של לילוֹ הגורלי של סרן קירקגור, שמופיע בפעם השנייה בע' 227.

(למה לא מצאתי? כי לא חיפשתי; כי באמת, לא היה לי כוח לקרוא שוב. ואם לא סימנתי לעצמי את הופעתו הראשונה, זה אומר שהייתי כבר עייפה מאוד, מאוד.)

---

3. לסיום: הפניה לחלק מן הקישורים הרבים שקראתי:

קישור המוביל לסקירת הספר במוסף "ספרים", "הארץ", בתאריך 6.11.07 – אגב: מצאתיו (למען הדיוק: חיפשתיו) רק עכשיו, עם סיום הסקירה שכתבתי.

קישורים נוספים:

אתר "טקסט"

אשכול נבו באתר לקסיקון הספרות העברית החדשה

על "משאלה אחת ימינה" ועוד (כולל על האיש אשכול נבו) באתר read4free

בבלוג של נוריתהה

למעשה, קישורים לא חסרים. העליתי את הבסיסיים, לדעתי. למעוניינים בקישורים נוספים: להקליד "אשכול נבו" במנוע גוגל, או בכל מנוע חיפוש אחר.

ry

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת רבקה ירון