אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

מטעם 16


התמונה של דן לחמן

כמו בכל פעם כשמפרסם עוד גיליון של מטעםהוא מעלה מגרד ומעלה מחשבות שלא תמיד נוח לחשוב אותן. חומרים שבאמת כמעט לא נעים להתעסק בהם. מה לנו ולעוולות העולם. ועל אלו שבקרבתנו נראה שכבר דשו מספיק. ומה יכול להוסיף עוד כתב עת רדיקלי.

אך יצחק לאור מצליח לאסוף תמיד חומרים מעניינים במיוחד. ויאמר לזכותו שלעתים תענוג להתנגד לו ולעתים להסמיק מבושה כשהוא מעלה את מה שאנחנו לא רוצים לחשוב עליו. יודעים ומתחמקים מלהבין. כמו תמיד חלק נכבד מהחוברת מוקדש לשירה וסיפורת. כמובן שכל המשוררים נבחרים בהתאם לקו הכללי. מכיוון שאינני רואה בעצמי מבין גדול בשירה אני רק חולף על השירים ברפרוף ולא אחווה דעה. אך משוררים כמו פאול צלאן, מחמוד דרוויש, יעקב ביטון. ונאזים חיכמת, כל אלו מלבד כל המשוררים הישראלים יעוררו עניין. כמו גם הסופרים שסיפוריהם מתפרסמים בחוברת.

אני מחפש תמיד את המאמרים שבעיניי הם מרכזיים ומצדיקים את הקריאה. דווקא את אלו המתייחסים שוב לפוליטיקה המקומית אינני קורא. לכאורה הכל מוכר והכול נאמר. עוד כמה מלים חריפות מצד זה או אחר ועוד כמה עובדות על יחסים נוראיים כבר נשמעים משומשים מדי. אך לאור תמיד דואג להרחבת העניין ובצורה מרתקת.את סיפורו של אדריאן לפטוויץ' "מסרתי את השמות של כולם" מרתק לקרוא. מרתק בעיקר מפני שאיננו מתרחש כאן. קל יותר להרחיק ולחפש עדויות ממקום אחר ולשייך אותם אחר כך אלינו. לפטוויץ' כותב על ימי האפרטהייד בדרום אפריקה. על מעצרו והעינויים שעבר בגלל שבחיפוש בביתו נתפס דף ניר מפליל בהשתייכות לקבוצת מתנגדים. השבירה שלו, הבגידה שלו בחברים. אך הספור מקיף יותר מהבגידה ולא רק בעניין הקבוצה אלא השפעת העינוי ותוצאותיו על חייו להבא. יחסיו עם נשים, עם ידידים לשעבר. כמה קל לצקצק בלשון ולומר כמה נורא היה המשטר שם.אלמלא לא הופל משטר האפרטהייד היו נחשבים לטרוריסטים מחתרתיים בעינינו. אך אנו יודעים מה הייתה משמעות המשטר ההוא.

אנו יכולים בכאב לב לחפש ולהשוות צורת דברים קרובים לנו יותר. פשטני במקצת, אני יודע. תמיד כשמזכירים את שמה של חנה ארנדט יש הרגשה שצריך להסביר מחדש מי היא. היא הפילוסופית המוכחשת והמוסתרת במכוון אצלנו בשל עמדותיה הרעיוניות. למרות שבמשפט אייכמן " טבעה את המונח "הבנאליות של הרוע" אותו מצטטים אצלנו אין סוף פעמים בהקשרים שונים. את המאמר המתורגם בחוברת כתבה ב1944. תקופה מפתיעה במקצת לכתוב על הציונות. אלא שבאוקטובר 1944 התקיימה ועידה של ההסתדרות הציונית באטלנטיק סיטי והגיע להחלטות חדשות.ב1942 בוועידה הקודמת העניק המיעוט היהודי לרוב הערבי זכויות מיעוט. התקווה הייתה שאחרי המלחמה יעלו לארץ 100.000 יהודים. ב1944 השתנתה ההחלטה לחלוטין. התקבלה החלטה לדרוש הקמת קהילה יהודית חופשית ודמוקרטית אשר תקיף את פלסטינה כולה. בלתי מחולקת ובלתי מצומצמת.הערבים לא הוזכרו בהחלטה.זה הרגע בו ניצחו הרוויזיוניסטים את התנועות שדיברו על הבנה בין העם הערבי לעם היהודי. בן גוריון בשל הנעשה באירופה הפך ליותר ויותר לאומני בדרכו שלו.ההתפתחות החשובה היא שכל הסיעות הציוניות קיבלו החלטה שעד שנות השלושים הייתה בגדר טאבו מלדבר עליה. ובשל החלטה זו איבדו הציונים כל סיכוי למשא ומתן עם הערבים. על בסיס ההחלטה הזו אין כל סיכוי להיווצרות אמון כלשהו.הציונים יוצרים בהחלטה זו סכסוך טראגי שיהיה בלתי פתיר. אין ספק שלא יהיה לטובת היהודים ואין להניח שיביא לפתרון קבע. אם אי פעם יוחלט לחלק את הארץ הזו לשתי מדינות התוצאה תהייה שאזור שכבר חולק פעמיים, פעם מסוריה והשנייה מעבר הירדן המזרחי תהפוך את המקום לכזה שגם אזורים טריטוריאליים גדולים בהרבה לא נפתרו על ידי חלוקה שכזאת.גורל המדינה היהודית לכשתקום תהייה מוקפת באופן בלתי נמנע על ידי מדינות ערביות. אפילו אם יגדל הרוב היהודי בפלשתינה ואפילו אם יערך טרנספר גדול של ערביי פלשתינה, כמו שדורשים הרוויזיוניסטים, עדיין לא יהיה שינוי במצב. יגיע רגע שבו מדינת היהודים תצטרך לבקש הגנה ממעצמה חיצונית או להגיע בסופו של דבר להסכם מעשי עם שכניהם.הציונות נולדה משתי אידיאולוגיות שונות אירופאיות של המאה התשע עשרה. הסוציאליזם והלאומיות. שתי מערכות סותרות בלי שאפשר להפגיש ביניהן. מצד אחד כוחות המהפכה החברתית מצד שני השאיפה לאמנציפציה לאומית. הראשונה עלתה מקבוצות עממיות ואת השנייה הוליד הרצל. האחת באה מתוך דיכוי לאומי והשנייה מתוך אפליה חברתית ומשכה בעיקר את האינטלקטואלים. לתנועה המזרח אירופאית הייתה זיקה חזקה לסוציאליזם עד שכמעט אימצו אותה לאידיאולוגיה היחידה שלהם. המרקסיסטים חשבו שפלשתינה תהייה המקום בו יוכלו להגשים את התורה. שם לא ייווצרו מעמדות והמקום יהווה בסיס אסטרטגי להשתתפויות במהפכה העולמית.מעבר לזה כמעט ולא היו להם שאיפות לאומיות. הם לא העלו בדעתם כלל את הסכסוך המקומי העלול להתעורר מעצם קיומם של הערבים.

גאוותם הייתה בעמל ידיהם והיעדר מפתיע ברכוש פרטי.החלוצים הסתפקו בחוג המצומצם של עצמם ולא היה להם עניין בפוליטיקה יהודית או ארצישראלית. הם עסקו בעיקר בהגשמה עצמית והיו אדישים לעולם החיצון. הם היו הגונים מדי לפוליטיקה ולא רצו ללכלך בה את ידיהם. הם הבינו מאוחר מדי את התופעה הנאצית רק בגלל שברית המועצות הרחיבה בתחילה את הסחר שלה עם גרמניה. דבר שנתן לה הכשר מסוים. הם לא נקטו עמדה בקשר לאנטישמיות, לא מעבר לסיסמאות סוציאליסטיות נדושות. עניינה אותם רק עבודה עברית. גם שאלת הערבים לא הייתה אצלם נושא למחשבה. הוויתור מרצון על ההנהגה פינה את הדרך לציונות המדינית.המאמר המרתק הזה הולך נמשך ומנתח תופעות רחבות כמו המאבק וההשתלטות של "הציונים הכללים" של אז.הבאתי מעט רק מן ההתחלה כדי להטעים מעט ממה שאישה חכמה הייתה יכולה לראות כבר בשנים האיומות ההן. ואולי להראות מעט מהסיבות שהעלימו אותה מהתודעה המקומית שנים רבות מדי.המאמר הבא הוא ממש נפלא בעיני. יצחק לאור מנתח את עבודותיו של חנוך לוין. בין "הרטיטי את לבי" ל" הבכיינים" חנוך לוין ותודעת הלא-מערב. שם המאמר. המאמר מורכב מדי מכדי שאצמצם אותו, וגם מי שלא מתעניין בפוליטיקה רדיקאלית אך כן מתעניין בספרות המקומית ראוי לו שיקרא את המאמר הזה. בו הוא מנתח את לוין מבינה ספרותית, פרוידיאנית ולאקניאנית, וגם מתווכח ומבטל את דעותיו של מנחם פרי על לוין. אומר שוב, מאמר עמוק ונפלא.החלק האחרון של החוברת מוקדש לטרגדיה "אנטיגונה". ולא רק מפני שהמחזה הוצג לא מכבר על במותנו. סופרים רבים דנו בדמותה ויצרו פרשנות משלהם לאנטיגונה. בחוברת תרגום קטעים של ברכט. מאמר של ולטר בנימין. קטעים ממחזהו של ז'אן אנואי, ומאמר של מישל רבאטה על לאקאן קורא את אנטיגונה.לא קשה להבין מה הוליך לבחירה במחזה אנטיגונה כמרכז חלק כזה בחוברת. המלחמה בין החוק למסורת העומד במרכזו. השאלה אם חייבים לציית לחוק נקמני פרטי, גחמני ולא בהכרח צודק מתאים בפענוחים שונים לפוליטיקה של ימינו. מתי ומי צריך להישמע לחוק ומי איננו כזה.בסך הכל חוברת מרתקת ומעשירה באמת.

תגיות: 

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת דן לחמן