אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

למה התכוון המשורר?


התמונה של נורית גוברין

המשורר

המשורר מאת פיקאסו

השאלה: לְמה התכוון המשורר, נהפכה זה מכבר, לשאלת גנאי, המעידה על השואל שאינו בקי בתיאוריות המודרניות של "מדע הספרות". שהרי החוקר תמיד יודע טוב מאוד לְמה התכוון המשורר; שהרי החוקר יודע תמיד טוב יותר מן המשורר לְמה התכוון; שהרי המשורר אינו יודע לְמה התכוון. זאת, כיוון שהיצירה חזקה מיוצרה, ומוליכה אותו ואין הוא שולט בה. שהרי מי ששואל ברצינות שאלה זו, על כוונותיו של המשורר, מעיד על עצמו שהוא תמים, ובוּר וחי בעבר. זאת במסגרת התיאוריה ש"צריך לסלק את היוצר מיצירתו" וצריך לבחון את היצירה לגופה, מבלי לשאול שאלה זו, בלי התייחסות לביוגרפיה של הכותב, להקשריה ההיסטוריים והחברתיים ולְמה שיש ליוצר להגיד עליה. דורות של תלמידים "הורעלו" בפסילת השאלה על הסף, וחונכו להזדעזע מעצם האפשרות לשאול את הסופר "לְמה התכוון" ולהקשיב ברצינות לתשובתו. דורות של תלמידים "חונכו" להאמין, שדבריו של הסופר פחותים בחשיבותם מדבריו של החוקר, או של המורה שלהם. הלגיטימיות של השאלה וחשיבותה של התשובה טרם חדרו ללבבות, על אף כל השינויים שעבר מחקר הספרות בשנים האחרונות. מחקר הספרות בהקשריה, לרבות הכרה בחשיבותה של הביוגרפיה של היוצר להבנת יצירתו, והקשריה ההיסטוריים והחברתיים, שהם היום דרך-המלך במחקר, טרם התגבר על מחלת הילדות של פסילת שאלה זו, ודומה שהגיעה השעה להכשירה לבוא ברבים ולהקשיב לתשובה. גם היום, כשפגישות עם יוצר, נערכות דרך קבע בבתי הספר ובאוניברסיטאות, ורבים נוהרים לשמוע את דברו, עדיין נשארת עדותו על יצירתו מחוץ לשיעור בספרות בתיכון, ומחוץ לכותלי המחקר "הרציני". וכך נוצר פרדוכס ה"זועק לשמים": לשם מה להזמין סופר לדבר על יצירתו, אם אין מתכוונים להיעזר בפרשנותו העצמית, כשבאים "לנתח" את יצירתו?!זאת ועוד. השאלה: "לְמה התכוון המשורר?" חרגה זה מכבר מתחום הספרות, מחקר הספרות והוראתה. היא חרגה זה מכבר מאותו לגלוג קבוע וכמעט "אוטומאטי" על "המורָה לספרות", ו"ביקורת נוקבת" על לימוד הספרות והוראתה, המשניאים את הספרות על הלומדים וגורמים להם נזק. היא חרגה זה מכבר מתחום "הזיכרונות" האמיתיים או בדרך כלל המוּמצאים, של התלמידים לשעבר. היא נהפכה זה מכבר לשאלה כוללנית, שהשואל אותה מעיד על עצמו שהוא אנכרוניסט, עבש ומעופש, ושמשמעותה מגוחכת ואבסורדית. זוהי דוגמה לשאלה שאינה לגיטימית, שאין אפשרות לענות עליה, או להיפך, לשאלה, שהתשובה עליה ברורה מעצמה. עמדה זו, של פסילה טוטאלית מלכתחילה בדבר יכולתו של היוצר להסביר את כוונותיו ביצירתו, מגוחכת באותה מידה, שמגוחכת היא הגישה הקיצונית ההפוכה: הסתייעות בלעדית בעדותו של היוצר על כוונותיו ביצירתו, תוך הזנחת כל הכלים האחרים. הבאת עדותו של היוצר על יצירתו, כפרשנות היחידה שלה, אבסורדית לא פחות, מן ההנחה שאסור אפילו לשאול שאלה כזו. שהרי, כידוע, הכוונות לחוד, והתוצאות לחוד. ולא עוד אלא "שהדרך לגיהינום רצופה כוונות טובות". לא פעם, היוצר מתכוון, אבל אינו מצליח להגשים את כוונותיו. היצירה חומקת בעדן ואינה מממשת אותן. לא פעם, הצהרתו, היא כיסוי, העלמה והיתול בשואל, כדי שלא לגלות ברבים מה שלדעתו, צריך להִתגלות בקריאת היצירה עצמה. לא פעם אין הוא רוצה שהראיון ישמש תחליף לקריאה. ויש עוד מכשולים בגישה זו. כמובן, לא כל היוצרים דומים. לא בספרות ולא באמנויות אחרות. יש סופרים המודעים היטב למלאכתם וגם מסוגלים לנסח את כוונותיהם ניסוחים קולעים ומדויקים. יש סופרים, המצהירים על כך שהם נשלטים על ידי "המוזה" וכתיבתם זורמת מעצמה, ולא תמיד הם מסוגלים לתת לעצמם דין וחשבון מושכל ומנוסח על מלאכת היצירה שלהם. ולא פעם הם יכולים אבל אינם רוצים. לפעמים, הם מודים, שהתכוונו לדבר אחד, והופ, "מעשׂה שָׂטָן, יצא מה שיצא". עדותו זו של ביאליק במכתבו אל שמואל ליב גורדון, עורך העיתון לילדים 'עולם קטן' במכתבו אליו משנת תרס"ב/1902, היא אחת מאותן דוגמאות "קלאסיות" המבטאות, לכאורה, את הפער בין כוונת המשורר לתוצאה. לפי עדותו של ביאליק: "את הפואמה מתי מדבר, החילותי לכתֹב בשביל ה'עולם קטן', ומעשה שטן .... יצא מה שיצא". ('אגרות ביאליק', כרך א', עמ' קנג, מכתב עו). עדות זו נזכרת בספרים ובמחקרים רבים, ביניהם בספריהם של פ. לחובר ואבנר הולצמן על ביאליק. הנימוק הלא-מנומק "מעשה שטן", יש בו ניסוח על דרך ההומור, כדי לפייס את העורך המאוכזב, ולמעשה, מטרתו להסוות את גילוי כוונותיו של המשורר ברבים, ולהעמיד פנים, כאילו אינו שולט כביכול ביצירתו. זיוה שמיר, מתארת את "גלגולה" של פואמה זו, כ"תאונה ספרותית, ולא כמעשה יצירה מחושב ומכולכל, בחינת 'סוף מעשה במחשבה תחילה'" ('שירים ופזמונות גם לילדים. לחקר שירת ביאליק לילדים ולנוער, תשמ"ז/1987, עמ' 71). "השטן" מופיע לא פעם ביצירתו של ביאליק בתפקידים שונים ומנוגדים, בין הנורא מכל: "נקמה כזו [ - - - ] עוד לא ברא השטן" ב"על השחיטה", לבין "בכור שטן" שהוא מעין כינוי חיבה הלצי לקונדס בשיר לילדים "קטינא". לכאורה, הגיבור הספרותי גבר על יוצרו, ובחר לו חיים עצמאיים, והעלילה הובילה את הסופר בדרך שהיא חפצה בה ולא בדרך שעלתה במחשבתו של יוצרה תחילה. אבל, למעשה, היוצר, תוך כדי כתיבה, גילה את הפוטנציאל הרב הגנוז בנושא שתיכנן לכתוב במתכונת מצומצמת, תוך כדי כתיבה העצים אותו וכשנדרש לתת דין וחשבון על כוונותיו, עשה הכול כדי להעלימן. ידועות לא מעט דוגמאות, שבהן הסופר, בתשובה לשאלות מראיינו, במיוחד אם הוא חש שלפניו מראיין שאינו ראוי, שאינו בקי ביצירתו, שלא קרא ולא שנה די הצורך, שאינו מסוגל לרדת לסוף כוונותיו, מתעתע במראיין ומשתעשע עמו. הוא "מוֹכר" לו תובנות מסוגים שונים, שלא פעם הן רחוקות מיצירתו ומהשתמעויותיה, ובלבד שלא לגלות את צפונות לבו בפני מי שאינו חש בנוח עמו. אבל גם כשהמראיין ראוי, ובקי ויודע, יש סופרים, שלא נוח להם מאוד עם שאלות אישיות מכל הסוגים, כיוון שהם חשים, שהסקרנות האישית מוליכה מיצירתם החוצה. במקרה זה, הם הודפים את כל השאלות האישיות, מתכחשים לחמרים האוטוביוגרפיים שביצירתם, שוללים את עצם האפשרות לנסח את כוונותיהם, ושולחים את המראיין ואת הקוראים לחזור ולעיין ביצירתם.

הסופרים המתעתעים בקהל הקוראים, ומשחקים עימהם במחבואים ביצירתם, ימשיכו בהתחפשות מיתממת זו גם כשהם נלחצים אל הקיר ונשאלים: למה התכוונת? במקרה זה הניסוח הישיר יהיה הפוך או מנוגד לכוונה המקורית, ולא יעלה בקנה אחד עם המשמעות העולה מן היצירה עצמה. או, מה ששכיח יותר: "גם וגם". "לדבר הזה התכוונתי" אבל גם להיפוכו. כך, נהגו, בין השאר, עגנון, שופמן, ס. יזהר ביצירתם ובראיונות שהעניקו, אם למנות שלושה בלבד. לכן, כמו בכל הדרכים של מחקר הספרות, ולא רק בתחום זה, הכלל הוא: "מזה וגם מזה אל תַּנח ידך". גישה אקלקטית: גם זה וגם זה. הכול לפי היוצר, היצירה והחוקר. הכול במינון מתאים. בשום מקרה אין לפסול על הסף את השאלה: "למה התכוון המשורר?". יש להחזיר אותה לסדר היום של הלומדים, המלמדים והחוקרים. יש להאזין תמיד ברב-קשב, להצהרות היוצר על כוונותיו ולהתחשב בהן. כל זה בתנאי, שאין הן המפתח היחיד ליצירתו. יש להסתייע בהצהרת הכוונות של היוצר, כשם שמסתייעים בכל מקור אחר. יש להשתמש בה בזהירות ובשׂוּם שֵׂכל. אזהרה שכוחה יפה תמיד. כל בלעדיות וקיצוניות גם בתחום מחקר הספרות, מחטיאה את מטרתה. הכלל העתיק לפיו "אין נַחְתּוֹם מֵעִיד עַל עִסָתוֹ", שמשמעותו, ש"אין אדם יכול לשמש עֵד או מְחַוה-דעה על טיב סחורתו או מעשהו שלו" (מילון אבן-שושן), אין כוחו יפה לכאן. לא רק שבמקור נאמר לגנאי בלבד: "עלובה היא העִסָּה שנחתומהּ מֵעיד עליה שהיא רעה", אלא בעיקר משום שאין המדובר בשיפוט אלא בהסבר. ולכן, תמיד יש להקשיב לקולו של היוצר. [פורסם לראשונה תחת הכותרת: "המשורר התכוון, התכוון מאוד" ב'שבת. מקור ראשון', בעריכת אלחנן ניר, ט"ו בכסלו תשס"ט (12.12.2008), עמ' 4].

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר