אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

האור הבהיר - ראיון עם בלפור חקק


התמונה של שושנה ויג

ראיון עם בלפור חקק - היו"ר הנבחר לאגודת הסופרים העבריים

במקום לפתוח במילותיי אני בוחרת להעניק צוהר לשיר של בלפור חקק המאפיין את הימים האלה. שמא נקרא לה התקופה הפורחת, לי ידוע שזוהי אחת התקופות הפוריות ביצירתו. הרשו למילים לדבר בעד עצמן.

אהבה באור הבהיר- בלפור חקק

בְּרִחוּק זְמָן וּמָקום

מַגִּיעַ אֵלַי

הָאור הַבָּהִיר שֶלָּךְ.

מַבָּטַיִךְ בּוהֲקִים אֵלַי

נִשְמָע קולָם

וּכְשֶאַתְ לוחֶשֶת מֵרָחוק

זָעִים עַמּוּדֵי עולָם.

שוּלֵי שִׂמְלָתֵךְ גולְשִים לְגוּפִי

מִמֶּרְחַק מָקום וּזְמָן

וַאֲנִי הֲדום לְרַגְלַיִךְ

טובֵעַ בָּךְ חותָמִי נֶאֱמָן.

חותָם עַל לִבֵּךְ הַתָּם

חותָם עַל יְרֵכַיִךְ מְפַתּות

חותָם עַל שְׂפָתַיִךְ לואֲטות:

שִׂימֵנִי כַּחותָם.

בְּרִחוּק זְמָן וּמָקום

אֲנִי נוסֵעַ אֵלַיִךְ

מַסָּע מְפָרֵךְ

וְרואֶה אֶת הָאור שֶלָּךְ

מִתּוךְ הַחֹשֶךְ

שֶל הֵעָדְרֵךְ.

בדרך כלל מקובל בתקשורת לראיין את התאומים הרצל ובלפור חקק כאיש אחד, עקב התאומיות שלהם, התאומיות אינה טעם לפגם אלא כוח מלכד ומאחד. אף על פי שטובים השניים מן האחד, יש מקום להאיר את פני האחד בלא להצמיד לו את תאומו. מסתבר שהוא לא חצי מתופעה ולא שני אנשים, יש לו גם זהות נפרדת. מי שמעוניין ללמוד על הקשר התאומי בין השניים ועל יצירת השניים מוזמן לשוטט באתר האינטרנט על יצירתם, האתר פותח ותוכנן ע"י נריעד חקק (הבן של בלפור חקק).

בדרך כלל מקובל בתקשורת לראיין את התאומים הרצל ובלפור חקק כאיש אחד, עקב התאומיות שלהם, התאומיות אינה טעם לפגם אלא כוח מלכד ומאחד. אף על פי שטובים השניים מן האחד, יש מקום להאיר את פני האחד בלא להצמיד לו את תאומו. מסתבר שהוא לא חצי מתופעה ולא שני אנשים, יש לו גם זהות נפרדת.

עיון בספרו "זריחה בין הזמנים" של בלפור חקק ( הוצאת שלהבת ירושלם 2004)מוביל את הקורא לטיול נוסטלגי בהוויה ארץ ישראלית משנות החמישים עד עצם היום הזה, מימי המעברה עד ימים אלה ימי התופת רוויי הפיגועים. הקובץ מכיל טווח שירה רחב, ממראות ילדות, למראות הבגרות כאשר ברקע השירים מהדהדת ההוויה הכואבת שבה צמחה שירתו , הוויית "כור ההיתוך".

בקוראי את שיריו של בלפור חקק, התחושה היא שהחומרים המזרחיים בתרבותנו עדיין לא קיבלו גושפנקא מלאה ולא זכו לקאנוניזציה מלאה. כדאי, למשל, לשים לב למונחים הרווחים בעולם הספרות: סיפור אחד נחשב כעדתי וסיפור של עגנון על העיירה באירופה נחשב ישראלי. תהליך ההתהוות של התרבות הישראלית לא הושלם, ולצערי, עדיין קיימת התופעה של אדוני תרבות המכתיבים את הטון וקובעים את ההיררכיה בעולם הספרותי שלנו. קשה מאוד ליוצרים עצמאיים שאינם חלק מן הקונסנסוס הכללי להיות חלק מן ה"בון טון" של הספרות הנכתבת היום.

המעבר מארץ המולדת בנכר לארץ הקודש מתואר בשירי משוררים שונים שעלו מן המזרח. השירים מבטאים את מצוקת העולים ואת משבר כור ההיתוך שניסה לכפות על העולים את תרבותה של האליטה השלטת עם קום המדינה. הנושא בולט גם בשיריו של בלפור חקק. בעבר הקדיש בלפור ספר שירים שלם לנושא המשפחתי-קהילתי, "ואז בקץ היוחסין", שיצא לאור ב-1987. שירו "גלות" נכלל מאז בתכנית הלימודים לכיתה ט':

"...סַבָּא שֶלִּי מֶלֶךְ עָצוּב.

נולַד בְּבִגְדֵי מֶשִי וְרִקְמָה, בִּגְדֵי חֲמוּדות.

וְכַאֲשֶר גָלָה אֶל אֶרֶץ

נִשְחֲתוּ בְּגָדָיו, נשחָת הוֹדוֹ.

רַק בְּמותו הִלְבִּישוּהוּ תַּכְרִיךְ כַּעֲטֶרֶת

טַלִּית שֶקִּבֵּל מֵאָבִיו טַלִּית יְרֻשָה

חֲקוּקָה תכֵלֶת אותִיּות שֶל קְדֻשָּה..."

מי היו הדמויות המכוננות בילדותך? ומה היו המקורות שהפכו למראות השתייה?

תשובה: גיליתי שלימוד המקורות היהודיים נעשה בתיווך של שני הסבים וגם האב ראה עצמו כמכונן המסורת. סבא יצחק חבשה סיפר בעיקר מתוך מקורות כתובים. הוא נהג לקרוא לנו סיפורים מתוך "עושה פלא" של הרב שבתי פרחי ומתוך הספר "משל ונמשל" של הרב יוסף חיים. לעומתו סבא מורד, שראייתו בארץ כהתה, נהג לספר לנכדיו סיפורי- עם מתוך הזיכרון, ובשלב מסוים אף העלינו שבעה עשר סיפורים ממה שסיפר לנו סבם ומסרנו לארכיון הסיפור העממי שקם באותן שנים. כבר בהיותינו נערים יצרנו קשר עם דב נוי , שהיה המייסד של הארכיון והעברנו לרשותו את סיפוריו של הסב. בהיות בני שבע עשרה קיבל הידע שלנו בתנ"ך הכשר בינלאומי: זכינו בשני המקומות הראשונים בחידון התנ"ך העולמי לנוער, וזו הייתה באמת הצלחה גדולה.

בעמ' 40 מופיע השיר "נציב זכרון" : השיר מתאר את משבר המעבר התרבותי, בדומה לשירו של הרצל "ואין לי פותר" (בספרו "הזמן הגנוז" , עמ' 38). הטראומה של דור "כור ההיתוך" מהדהדת בשירתם. "ילדי כור ההיתוך", כך אני מכנה את האחים הרצל ובלפור חקק . וכך כותב בלפור בשירו "נציב זיכרון":

אַף הַמּורֶה לְמולֶדֶת אָמַר בְּקול לְבָבִי

לִשְכּׁחַ אֶת אִמִּי וְאָבִי

וּלְדַבֵּר בִּשְׂפָתו.

בְּמֶתֶק מָתוק אָמַר הַמּורֶה הַטּוב:

בּוא בְּנִי, מְחַק הַזִכְרונות

שְטׁף ראשְךְ בְּמַיִם יִשְׂרָאֵלִים קָרִים

מְחַק זִכְרונְךָ לִפְנֵי הֱיות

וְהָיוּ יָמֶיךָ זַכִּים וּבְהִירִים

עֵינֶיךָ אֵלַי תְּלוּיות.

זוהי אמירה עוקצנית כנגד האופן שבה חונכו אז בני דור העולים. הציווי שנצטוו בו משקף כאב. היה ניסיון למחוק את תרבות הוריהם ולחברם לתרבות הישראלית, תוך דילוג על דור ההורים. תיאור נוקב דומה מופיע בשירו של הרצל "ואין לי פותר", שם מסירים מן הילד המגיע לבית הספר את הכותונת שהלבישה אותו אימו ומלבישים אותו את מעיל בית הספר.

שירתך משקפת מציאות ארצישראלית משנות ילדותך ויש בה משקעים תרבותיים לא קלים. השירה היא שופר לייסורים. ממה נובעים הייסורים? האם תחושת הקיפוח המזרחי באה לידי ביטוי בשירה?

תשובה: בשירים רבים שכתבתי והן בספר זה. כמו באתי לדובב את כאבם של אנשים אילמים. דור האבות שעלה לארץ, דור שחווה את הנפילה הקשה במגע עם הארץ המובטחת. הם לקו בהלם תרבותי וגם באלם. אינני יודע אם להגדיר זאת כקיפוח מזרחי, אך הם חשו שאין ביטוי לתרבותם בארץ המולדת שבה הם חיים. כולנו זוכרים את ימי "כור ההיתוך", כאשר רווחה התפיסה שנכניס את כולם לכור היתוך אחד ונקבל מן הכור את דמותו של שרולי'ק עם כובע הטמבל. הוגי כור ההיתוך מלכתחילה ויתרו על דור האבות , והקדישו את כל המאמצים החינוכיים לחברת ולתרבת את בניהם של העולים ברוח התרבות הישראלית החדשה. אנחנו מייצגים את דור הבנים, הדור השלישי, שיש לו הכלים הלשוניים לבטא את המשבר הזה של התנפצות דמות האב.

מדוע לכם לחבר ולהוציא ספריכם בתזמון מקביל, אף שווה. מדוע לא ביקשתם להבחין או להיבדל האחד מן השני? אני כאם לתאומים , צופה בזוגיות ביניהם, וכל העת משתדלת שתהיה הבחנה והבדלה. מדוע ליצור זהות כל כך בולטת?

תשובה: אכן השאלה מתבקשת. ובאמת , ב1993 הוצאתי לאור ספר שירים בלי תיאום עם הרצל, ולכן כיום יש לי עדיפות עליו בספר שירים אחד...נכון שזה יוצר קושי לקוראים ולמבקרים שאנו מוציאים לאור את ספרינו בתזמון אחד, אך גם נולדנו בתזמון כמעט אחד , ולא בחרנו זאת. נוח מאוד להוציא ספרים בתיאום של זמן משותף, כיוון שכל תהליך ההפקה נעשה בו זמנית. ואז גם הרצל עורך את שיריי ואף בודק את הניקוד , ואני עורך את שיריו ובודק את הניקוד. פשוט שיתוף פעולה, שהוא נוח לנו. אני מקווה שאת הבידול בין שירינו ניתן יהיה לראות בשירים עצמם.

מי החל לכתוב לראשונה? מי היה האח שהוביל לצד האמנותי.

תשובה: השיר הראשון שפרסמתי קראו לו "בקרוב" הוא הופיע בהיותי בן 15 במעריב לנוער. אינני יודע איפה הגיליון הזה, הייתי בדיוק כתב נוער חדש של מעריב לנוער. וזה השיר הראשון שפורסם. צריך ללכת לספריה הלאומית ולחפש את השיר הזה במיקרופיש.

אם נשוב לעיין בספר האחרון נמצא בפתח הקובץ את השיר "בין הזמנים" שהוא שיר מוטו לספר כולו:

בין הזמנים –בלפור חקק

חֲדָרַי עֲמוּסִים חֲפָצִים חֲפָצים

קְטַנִּים.

אַיֵּה מְקום שִירָתִי.

הִיא מופִיעָה אֶצְלִי לֹא פַּעַם

בֵּין הַזְּמַנִּים.

וְהִיא בָּאָה אֵלַי מִן הֶחָצֵר

הַפְּנִימִית, יונָה הומָה.

מְבַקֶּשֶת אֶת מְקומָהּ.

בֵּין זְמַן הָרַעַש לִזְמַן הָרַעַש

הִיא בָּאָה שְקֵטָה וְרַכָּה

קול דְּמָמָה דַקָּה.

וְאומֵר אֲנִי לָהּ בְּשֶקֶט בְּשֶקֶט

עודֶנִּי אָחוּז חֲלום:

בּואַי אֵלַי תָּמִיד, שִירָתִי

אֵין שִירָה שֶאֵין לָהּ מָקום.

התפיסה העולה מן השיר מתארת את זמן היצירה כמצב של בין הזמנים. קול דממה דקה הנובע בין זמן הרעש לזמן הרעש. והאמירה בסוף השיר יוצאת מגדר אמירה ארס פואטית על שירתו של בלפור חקק לאמירה מחאתית על הפלוראליזם השירי כיום. אומר בלפור: "אין שירה שאין לה מקום". משפט מעורר מחשבה. בלפור תובע את המקום לשירתו, הוא כלוחם כמו מרטין לותר קינג.

בלפור כותב שירה אישית, לירית, פחות פאתטית ופחות מגוייסת. שער " שפת האהבה" פותח את שבעת השערים המאוגדים בספרו " זריחה בין הזמנים". אמירה רומנטית לאיש שאוהב וסוגד לנשים.

שירי האהבה של בלפור ניחנים בארומה מיוחדת. שירת האהבה הינה שירה חושנית המשתמשת במוטיבים ימי ביניימיים " שמלתה המשי", עמ' 18 מראה האהובה דרך תיאור שמלתה היפה, דרך תיאור ריחה המשכר כגלי יין וכן הלאה. יש כאן המשך של ז'אנר שירי היין של תור הזהב בספרד.

כתיבת בלפור אינה פאתטית, והיא שירה לירית ברובה, לפחות כפי שמתגלה בקובץ הזה. ההורים האם סעידה האב עזרא, מככבים ביצירות. ואכן ,הדומיננטיות המשפחתית בשירת בלפור מביעה רגש רב. קרבה שנוצרת במהלך הקריאה המובילה את הקורא לתחושת אינטימיות עם הכותב. השירה היא שירה מזמינה, היא נשמעת כבת קול מאוד מאוד רגישה. הוא חש את כאב הנשים, הסבתא שאיבדה את שני בניה בפוגרום בשנת 1941. נדמה שלאורך הדורות נוכחים בכוריה של הסבתא שנטבחו על לא עוול בכפם (בפרעות 1941) , גם הסב מביע געגועיו לבניו באמצעות בלפור. התאומים נולדו שבע שנים אחרי הפרעות , וראו עצמם כמחוברים עם הזהות של המדינה : לידה ב-1948, השמות הרצל ובלפור. אך בהיותם בני 29 התוודעו לסוד המשפחתי על רצח אחיה של האם בפרעות 1941 ואז גם נודע להם שראו בלידתם פיצוי משמיים על מות שני הדודים שנרצחו : שניים תמורת שניים. ההתוודעות לסיפור המשפחתי יצרה אצלם מחויבות לספר את הסאגה המשפחתית. בלפור הקדיש לפרעות 1941 פואמה שלימה בספרו "ואז בקץ היוחסין" שנקראת "קבר אחים 1941". הפואמה מגוללת את סיפור הפרעות ואת רצח האחים.

"החלום המופלא שסיפרה לי אימי" ( זריחה בין הזמנים,עמ' 52) הוא שיר המבטא געגועיה של האם לבעלה המת, היא כותבת אליו מכתבים לעולם הבא, האהוב המת נמצא בתוך מי התהום באדמה. אני מוצאת שהאם יודעת למי לספר את סיפור געגועיה , נפשו של בלפור נמצאת בעיניי רומנטית ומתרפקת. ולא פלא שהאם בוחרת להתוודות לפניו על חלומה המיסטי.

אחד השירים היפים בספרו של בלפור הוא "כתונת המשורר":

כתונת המשורר:

“בְּיַלְדוּתִי תָּפְרָה לִי אִמִּי כֻתֹּנֶת

בִּגְדֵי מְשוּרֵר.

מֵחוּטֵי הַ כֻתֹּנֶת שָזַרְתִּי שִירִים

וְהַ כֻתֹּנֶת הִתְחַדְּשָה כָּל פַּעַם

מַעֲשֶה יָדַי לְהִתְפָּאֵר..."

המשורר מכתיר את אמו למכתירת המשוררות. אולי אין זה מקרי, ההסמכה קבלת תואר המשוררות מגיעה מן האם המייסדת. היא שהניקה ודאגה למזון הקיומי הסמיכה גם את הקיום הרוחני של בלפור.

הספר "זריחה בין הזמנים" נחתם בשער השביעי "מרובעים עבריים". המרובעים- שירים מינימליסטיים על פי סדר האלף בית. בכל אות יש לפחות שיר קצרצר או כמה שירים. הכתיבה על פי אותיות האלף בית היא בזיקה לאמצעי הספרותי הידוע: האקרוסטיכון. ניסיון לברוא שפה חדשה ולשמור על זיקה למקורות.

לשירת בלפור תמונות תשתית בעלי אופק רוחני רחב, עם קריצה לאופק מיסטי.

מדוע כה נחוץ לך להתכתב עם העבר, כי אפשר בהחלט להבחין בהיזדקקות למקורות להישענות הבלתי פוסקת, הדיאלוגים הסמויים והגלויים עם מגוון מקורות, עד כדי כך שהקורא זקוק לפרשנות?

תשובה: בשירה הרזה של היום , למשוררים היום אין עניין להתכתב עם העבר, שירה שנכתבת היום חסר לה עבר,חשוב דווקא שהדור הצעיר יתקשר לשירה שהיא מתכתבת עם העבר, העבר הוא עוגן, שירה שבנויה נדבך על גבי נדבך. המשפטים השיריים מהדהדים פסוקים מדורות קודמים: פסוקים מן התנ"ך , מן הסידור , מן המדרשים , משירי תור הזהב בספרד וגם מן הקבלה. לא פעם אפילו יש הישענות על טקסטים ספרותיים מן התרבות העברית החדשה. הם בני בית בכל התרבות היהודית.

למשל, הצירוף "שמלתה המשי" (עמ' 18) מבטא צורת סמיכות קדומה המופיעה רק במגילות מדבר יהודה , ועל פי העיקרון של צורת סמיכות חבורה, כוונת הצירוף : שמלת המשי שלה. גם השיר "שפה חדשה" עמ' 88 משתמש בביטויי שפה שנדמים כחדשים , ואכן הם חדשים . אך למעשה הם נשענים צורנית על מכתבי מדבר יהודה. הביטוי המופיע בשיר "שפה חדשה" "אהביה אתהלכתי לפנימך" יוצר פועל חדש "אתהלכתי" שהוא ביטוי המשלב בין העבר לבין העתיד, זהו ביטוי המבטא נצחיות. צורה לשונית זו מופיעה רק במגילות מדבר יהודה.

ראיינתי את המשורר אילן שיינפלד והוא הכריז באמירה גורפת " אנשים שמחים אינם כותבים". האם גם אתה סבור כמוהו וכמו אחרים , שכאב- מצוקה- מוביל לשירה ליצירה? האם אין יוצרים הכותבים מהתרוממות הרוח בעקבות חוויה משמחת? היש איכות אחרת לשירה הנובעת מכאב?

תשובה: נראה לי שאין סתירה בין הדברים. המשורר אכן מבטא בשיריו גם סובלימציה של כאב וגם אופוריה של שמחה ושל חוויות התגלות. עם זאת , נכון שהמקור של היצירה בכלל הוא פצע פנימי של הכותב , שהוא משמש מעין מקור לחוויית ההתגלות שלו כמשורר. גם כשהמשורר כותב על חוויות של כאב , הוא מסנן את הדברים דרך הפריזמה הנפשית שלו, ועד כמה שזה יישמע קשה , הוא עושה אסתטיזציה של הכאב : הוא נותן לכאב לבוש צורני ספרותי. כך חשתי כשכתבתי על הפרעות ביהודי בגדאד וכך אני חש כיום בשיריי על הפיגועים הקשים שאנו חווים כיום.

בלפור נכנס לתפקידו לאחר שקיבל את הלפיד מאחיו תאומו הרצל חקק, שכיהן בקדנציה הקודמת כיושב ראש אגודת הסופרים. הרצל שיקם את האגודה לאחר תקופה של משבר שבו הייתה נתונה. הוא יזם את הכנס היהודי ערבי, חידש את שיתוף הפעולה עם פסטיבל מרר, יזם את תחרות השירה בקרב בני נוער ועוד יוזמות רבות. ועתה כמו בטקס חילופי שליחים הוא מניח את האדרת על שכם אחיו .

לסיום, בלפור, כיצד אתה רואה את עצמך כמכונן תרבות בתקופה הנוכחית רוויית המתח? מה תוכל לומר על ייחודו של היוצר? היש לו עדיין מקום בתרבות בשעה, שהעולם הפך כל כך מנוכר?

ייחודו של היוצר הוא קודם כל בתרומה לכלל. היצירה שלו היא בבחינת נתינה: הוא נותן לזולת מן המנורה שבו: היכולת התבונית. הוא נותן מן הפרח שבו: היכולת להעניק יופי לאחרים. הוא נותן מן המעיין שבו: כוח היצירה שבו. אם אכן אנו כיוצרים מממשים את ה"אני" שבנו מיתרי הנבל שלנו לא יינתקו לעולם.

מעבר להיותנו יחידים יוצרים, אנו פועלים באגודה של סופרים, ביחסי גומלין בינינו מתוך זיקה זה לזה כדי לקדם את ענייני הכלל כולו. זוהי מהותה של אגודת הסופרים העברים מאז שהוקמה בידי חיים נחמן ביאליק. האגודה אכן כוללת מאות סופרים, ולא פעם יש המלינים על כך ושואלים למה לא לדלל את שורותיה ולהצטמצם לקבוצת עילית. אכן, לא כל הסופרים נמצאים באותו מפלס. יש היוצרים במפלס הכינרת ויש במפלס ים המלח. יש אנשי פסגות ויש אנשי מישור. יש סופרי הרים ויש סופרי מעמקים.

מה שחשוב בכל ספרות הוא ההפרייה ההדדית בין היוצרים וההרמוניה בין פעילותם היצירתית.זכור לכולנו אברהם ברוידס, שהיה מזכיר אגודת הסופרים העברים, שאמר: "אורי צבי גרינברג הוא טרומבון, אני הייתי חליל דק. אך יחד שימשנו תזמורת".

האגודה נועדה לשמש בית לכל הסופרים, ולא לשמש טרקלין לסופרים מיוחסים. ואנו כגוף המנהל של אגודת הסופרים העברים מחויבים ברווחת הסופרים, בייזום פעולות לשיפור הפעילות היצירתית של הסופר. מובן שקודם כל יש לשפר את מעמדה של האגודה, כדי לכונן בחברים גאוות יחידה. אם אכן תהיה תחושה בקרב החברים שהאגודה שלהם תורמת לרווחתם, תגדל בהם תחושת השייכות וייתכן שגם נחוש יותר ויותר ברצון לתרום לעשייה המשותפת. שושנה ויג

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת שושנה ויג