אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

ניקולא פארג / הייתי מאחוריך


התמונה של דן לחמן

ניקולא פארג / הייתי מאחוריך. הוצאת בבל
ניקולא פארג / הייתי מאחוריך. הוצאת בבל

על הקנאה של נשים נכתבו אין ספור רומנים. פעם הן היו שופכות חומצה זו על פניה של זו. על קנאתם של גברים כמעט ולא. אנו שומעים על קנאה שכזו כשכבר הורג בת זוג.

ניקולא פארג כותב על קנאת גברים. למעשה הוא כותב על עצמו. בראיון שנתן לא מכבר סיפר שהספר מבוסס על חוויותיו האישיות. כמעט אוטוביוגרפי. ניקולא בחייו, כמו ברומן הוא גבר צרפתי יפה תואר. הוא רגיל שנשיםמחזרות אחריו. לא מפתיע אותו. הוא יליד 1972 וחי את חייו במקומות כמו קאמרון, לבנון, אינדונזיה וקורסיקה. כעת הוא חי בפריז .ero dietro di te - alice. ומספר טלפון זה הפתק שהוא מקבל ממלצר במסעדה. הייתי

מאחוריך. היא ישבה מאחריו והוא לא הרגיש. אלכסנדרין אשתו בגדה בו לפני חודש והוא לא מצליח להתאושש: "חשבתי על זה בכל פעם שהסתכלתי עליה, ניסיתי להפסיק לחשוב על זה, אבל ללא הועיל. בסופו של דבר הסיפור הזה תפח לממדים עצומים, הוא נעשה פתולוגי, הוא הרג אותי לאט וביסודיות בתוך המוח, הרגשתי שהדם שלי הולך ואוזל, היה לי גוש בבטן יום ולילה, אתה יודע, הגוש הזה שנתקע לך בפנים ולא מרפא ממך. תחושת אי נחת נפשית שהופכת מיד לכאב פיזי אובייקטיבי"הוא איש עם אגו גדול מדי שהיה צריך לחכות עד גיל שלושים כדי להבין את משמעותו של הדיכאון והכאב. להפך לאנושי. הוא כבר בטיפול פסיכולוגי. אתה לא מעל לאחרים, אתה עם האחרים, אומרת לו הפסיכולוגית. הוא מגלה את הצורך שלו לדבר. דבר שלא הכיר קודם. לדבר עם אחרים.הספר כתוב בגוף ראשון ופונה אליך הקורא שתקשיב לסיפור שלו. קודם לכן לא דיבר בקושי הקשיב. לא הכיר את "אני מרגיש רע" השפה פשוטה, יומיומית ושוטפת ובכל זאת לא זולה. אני מניח שעלה לו בעמל רב להגיע לדיוק הזה של השפה.הוא מגלה את האחרים שרוצים לספר וגם להקשיב לצרות, גם שלו. סטירה שכזו בגיל שלושים מחקה לו את האדישות האלגנטית והריחוק המדוד מאחרים.הפגיעה של אלכסנדרין הבגידה שלה, סטירת הלחי הזאת, הוציאה אותו מהאנונימיות של הסבל. הוא עדיין גאה בתוכו, לובש את פרצופו הישן, את החיוך, את הגנדור, אך מרגיש כמו תרנגולת שמלקו את ראשה וממשיכה להתרוצץ בחצר. הוא לא יכול להוציא מראשו את התמונה של אשתו, מזדיינת במלון, עם גבר שחור, גבוה ממנו, חסון יותר, פראי, שדיבר אליה אנגלית וזיין אותה טוב ממנו. שהיה יותר גבר ממנו.בעיקר יותר גבר ממנו. הוא לא גר באירופה. הוא "קפץ" לבקר את משפחתו. כי הוא חי במדגסקר. האמת שהבגידה הראשונה הייתה שלו. זמרת שחורה שהוא לא עמד בפיתוי שלה. אולי הטילה עליו כישוף בעזרת המכשף שלה. רק פעם אחת. הוא התוודה בפני אלכסנדרין, הודיע לה שהוא עוזב אותה כדי לחזור בו עשר דקות מאוחר יותר. עשר דקות מאוחר מדי. היא נשברה. הוא עושה הכל כדי שלא תלך, משפיל את עצמו לפניה. הוא מרגיש כמו מקבת אחרי רצח המלך, רצח התמימות של זוגיות מצוינת שהייתה להם. הם עוברים יחד ייסורי גיהינום שלא מפסיקים. חודשיים של גיהנום. מעניין שאת הסיפור הוא מספר לגבר. אתה. הוא מספר כל דבר לפרטי פרטיו. להגיע לכנות המכסימלית שתבין בדיוק. ויחד עם זאת "אני יודע שאתה בצד של אלכסנדרין" כי היא הנבגדת. הבגידה שלו פתחה את המסע הזה. כעת הוא מנסה להיות כן אך הוא לא מעז לעמוד עם הסיפור מול אישה. אולי חשוב לו יותר להזהיר גברים אולי הוא מפחד מהזהות נשית עם אשתו. ואולי צריך להגיד לו, זהירות, הכנות מאחריך, אתה לא יודע מה תעשה לך.התקף אלימות נוראית של אלכס בו היא מרביצה בו עם כל דבר הנופל לידיה כדי למחוק את פרצופו היפה. היא לא מרחמת על שום איבר, והוא נותן לה להרביץ לו ולא מתגונן, כי אשם. כל כך אשם. ואם נראה שהתקף האלימות הזה נסגר החשבון והיא סלחה לו, הרי שאחרי זה היא גמלה לו ובגדה בו עם גבר שחור. עכשיו הוא במסעדה באיטליה ומקבל את הכרטיס הזה. הוא בא לסוף שבוע לבקר את אביו ואשתו החדשה. מה איטליה כבר יכולה לעשות בשבילו במצבו. הכל רק כדי להתרחק מעט ממקום הכאב. הוא נהנה מהעזה של אליצ'ה כמו שקוראים לה באיטלקית. הוא אוהב דברים איטלקיים. אך הוא בטוח שלא יתקשר אליה. העכבות שלו, הסיפור שלו עם אלכס. לא. בוודאי שלא יתקשר. החיים שלו עם אלכס נעשים קשים יותר ויותר. שום דבר לא נסלח ולא נשכח. הם משחקים אחד בשני מכאיבים ופוגעים זה בזה.

בתוך העלילה מתחילים לצוץ יחסים סדו מזוכיסטיים של לא לבלוע לא להקיא ולהעניש אחד את השני. דווקא קרשים סדו מזוכיסטיים אינם חדשים בספרות ומספיק שאציין שנים אחד "המלאך הכחול" שבו לולה לולה מתעללת בפרופסור אונראט והשני חיי נישואים של דוד פוגל. כשהוא מבקש מאלכס להקל עליו, להתנהג ביתר רכות כדי שיוכל להתגבר על כאבו היא עונה לו "תסתדר לבד. קח את עצמך בידיים. אני לא אימא שלך ולא אחות רחמנייה".הוא לא יכול להפסיק לדמיין את אלכס עם הכושי שביקר לו בכוס של אשתו. כוס אותו הוא מכיר כל כך טוב ובל כך אוהב. כושי שאולי העביר בה זרמים שהוא איננו מעביר. הקנאה המינית המאכלת גברים יותר מכל. האם הוא יותר טוב ממני, מה הוא עושה יותר טוב ממני. מה הוא יודע שאני לא. למה לו יש ביטחון מיני שלי אין. אלכס היא האישה הנפלאה ביותר בעיניו. הסקסית ביותר, היפה ביותר, כל דבר שניתן להגיד עליה הוא ביותר. אלכס היא אלה. וכעת האלה מענישה אותו.לרגעים נראה שדי, אי אפשר להמשיך בקריאה, כל הפרטים הללו, אך כמו חיטוט בפצע עצמי גם אי אפשר להפסיק. הוא מדבר על הקנאה הוא מספר את הקנאה על הפרטים.אך אז אחרי שיחה עם אלכס הנמצאת בפריז בה הוא מתחנן על נפשו במשך שעה בעוד הא מדוכא עד עפר, הוא מוציא את הכרטיס שקיבל במסעדה, כאילו בלי לחשוב ובלי להחליט, הוא מחייג.הם נפגשים בכיכר בלב העיר היא בת עשרים הוא בן שלושים. היא יפה, הוא יפה, שניהם מתעניינים. ניקולא פארג לא יכתוב סתם היא מצאה חן בעיני. הוא ינסה להגיע לאפיון עמוק ומדויק לפרטיו של תהליכים בין שניים."אנו פותחים בשיחה. התת מובן – איזה ניאולוגיזם נוראי - התת מובן של המלים של האחד נתפס מיד, מתקבל חמש-חמש ומפוענח בקלות יתרה על ידי האחר, כמו אתגרים קטנים שכל מי שרוצה יכול להענות להם למען המשחק.... אנחנו מרחרחים זה את זה, מזהים זה את זה.אנחנו בני אותה משפחה... גם אצלה, כמו אצלי, הטבעי נסוג מעט בפני הרצון לסוגסטיביות באמצעות נגיעות קלות שהיא נוגעת בדברים מרחוק....אני בוחן אותה, היא בוחנת אותי באותה ערנות מוצנעת אך נמרצת...."

והפסקה ממשיכה להיכנס לגווניי גוונים. ורק כאן יתגלה שזו האישה הלבנה הראשונה שהסתכל עליה מזה שנים. רק כאן יתגלה שאלכסנדריה אישה שחורה.הוא, גבר של אישה אחת מיני מאוד, ארוטי ונאמן עד כלות חי עם האישה שהוא לא בטוח שבכל חייהם המשותפים הצליח להביא אותה לאורגזמה. זו ההרגשה שהיא נותנת לו, ואולי זו חרדה שלו. כעת הוא מנשק לראשונה אחרי שנים אישה אחרת, אישה לבנה. הוא יודע שזה רגע אחר בחייו. רגע מאושר. ופארג הרי לא יסתפק להגיד הייתי מאושר לרגע."אני משתדל לנצור בנחת את מרב הפרטים שאפשר, כיוון שאני כבר יודע שמאוחר יותר, כשכל זה יצטמק לזיכרון חושי רב עצמה, לגעגוע מזוכך, אכעס על עצמי שלא התענגתי על הרגעים האלה ביתר מודעות. אבל אי אפשר להתענג עליו באופן מודע, על האושר....אתה יכול להרגיש רק שמשהו טוב קורה... ודאי שמת לב שהאושר הוא תמיד זיכרון, לעולם לא רגע ההווה - האושר הוא כשהאור מוצלח וכשאינך מודע לכך שהכל בסדר – הוא מצטט מישהו מהזיכרון"כך נפתח פתח למלחמה והתלבטות בין השחור ללבן. השחורה, זו שאהב עד לפני רגע והיא אכזרית ומתעללת, והלבנה שיש בה הבטחה של אושר זך וטהור. אלכס בגדה בו עם שחור. הוא בוגד בה עם לבנה. כך הוא נכנס לעולם הבנאלי של הבעלים הנואפים. ויש לו גם סדרת הסברים והצטדקויות. ומעניין יותר, ההבנה שהוא חוזר בדיוק על צעדיהם של הוריו, שנסעו למדגסקר, אמו בגדה עם שחור אביו עם איטלקייה. הכל חוזר על עצמו. אם הוא היה אישה, כותב כאישה, אפשר היה להבין מה קושר אישה לבן זוג שמתעלל בה. מגבר אנו לא מצפים לחולשה כזאת. להתרפסות וכניעות. ולזה מתפתחת מערכת היחסים עם אלכס. בסופו של דבר אלכס ואליצ'ה שופכות חומצה אחת על השנייה. לא חומצה של ממש, אלא מלים מרות חמוצות ופוגעות. הן נחמות אחת בשנייה ממרחק עשרת אלפים קילומטר.

זה היה יכול להיות רומן רומנטי. ספר טיסה. ספר שפעם קראו לו ספר משרתות. זה היה יכול להישאר בגדר סיפור כתוב די בפשטות אלא שיותר ויותר הווידוי הבלתי מתפשר הזה. זה המכניס אותנו לפרטי הפרטים של התחושות הפנימיות ביותר של המספר הופכות את הספר לדבר מה אחר. רציני מאוד. כן. יש בו רומנטיקה, לפחות שני סוגים של רומנטיקה. אך מה שיישאר תקוע בעינינו וראשנו היא הכתיבה. היכולת לעקוב ולפרוט על גבי כל בדל רגש. איזה פיכחון מודע לכל צל חולף. מה שהופך להיות חשוב היא דמותו של הבחור. העולם שהוא חי ומיטלטל בתוכו. לרגע אפשר לבוז בו למזוכיסט הזה. אך רק לרגע. כי רגע אחרי מקבלים אותו ורוצים לחבק ולנחם. כך שלא. זו לא ספרות רומנטית. האהבה מפותלת שלא כמו בסדרת טלוויזיה אלא בעומק שהחיים מעניקים לה. ואולי כל המלחמה שלו אומרת שזה בכלל איננו סיפור אהבה. מן ההתחלה לא היה כזה. הספר זכה בצרפת באיזה פרס לספר הרומנטי הטוב ביותר של השנה. הצרפתים חושבים שהם יודעים הכל על אהבה. על כל סוגי האהבה. נכון שיש בספר אוהבים אך הספר לא מתאים לפרס רומנטי. איך צרפתים עושים טעות כזאת?

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת דן לחמן