אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

מלכוד 22 / גוזף הלר


התמונה של דן לחמן

מלכוד 22 / ג'וזף הלר. הוצאת ידיעות אחרונות
מלכוד 22 / ג'וזף הלר. הוצאת ידיעות אחרונות

מוזר קצת להתחיל באמירה "יש לי מישהו להכיר לכם" זאת אומרת, חלק מכם מכירים אותו ומי שלא מוטב שימהר להכיר אותו. כמו שאומרים בימינו הוא "שווה בטירוף" אני מתכוון ליוסריאן, גיבור הספר מלכוד 22.

יוסריאן משוגע לא קטן, אך בתוך העולם המטורף שהוא חי בתוכו הוא יותר נורמאלי מכולם. לפני שנים רבות עבדתי בחנות ספרים. כמה פעמים בשנה היינו מכינים מספר עותקים מוגדל ש הספר "התגנבות יחידים" של יהושע קנז. היה אז מן מנהג לקנות את הספר לכל מי שעומד להתגייס. גם לנו בחנות הייתה ערמה, אך אני הכנתי גם מספר מוגדל של הספר מלכוד 22 כי ידעתי שכמה וכמה התגנבות יחידים יוחזרו, כל המתגייסים קבלו כמה עותקים. אני המלצתי למי שלא קרא אז לקרוא את מלכוד 22. ספר שיעזור למתגייסים בצורה אחרת להתמודד עם המנגנון הצבאי שהם הולכים שרת בו.

הספר עוסק בצבא בזמן מלחמה. לא בארץ, אך צבא הוא צבא בכל העולם, ומלחמות יש לנו לעתים לא רחוקות מספיק ואין ספר הכנה טוב יותר למתגייס הצעיר מהספר הזה, המלמד את כל שיגיונות היחסים הנרקמים בצבא. בין מפקדים לפיקודים ובין אנשים לבין עצמם. מה גם שזה אחד הספרים המצחיקים ביותר שקראתי אי פעם, מצחיק וכואב. וזו אולי גדולתו. התערובת הזו המצחיקה עד "כאב בטן" ומשאירה בסוף כאב לב.

כעת מלאו כארבעים וחמש שנה מאז פרסומו הראשון של הספר. הלר כתב כמה מלות הקדמה למהדורה המחודשת שכותרתה "יוסריאן חי" ואילו היה דמות חיה באמת היה צריך להיות כבר בן שמונים אם לא יותר. אך בעינינו ישאר תמיד מטילן הפצצות הצעיר מימי מלחמת העולם השנייה. יוסריאן וכל חבריו לטייסת. המלה מילכוד 22 הפכה להיות מטבע לשון. כל מצב דו משמעי שהוא גם דבר והיפוכו שלא ניתן להתחמק ממנו הפך להיות מלכוד 22. הרבה משפטים יצאו בזמנו מהספר והפכו להיות מהמצוטטים ביותר, בעיקר בין צעירים. אני מקווה שהתרגום החדש יחזיר את הספר וגיבוריו אל המודעות יומיומית ולא רק כזיכרון עבר. עם הימים הלר היה צריך להשלים עם העובדה שהוא סופר של ספר אחד. למרות שכתב עוד כמה ספרים, הם היו פחות טובים. מלכוד22 יש רק אחד. הלר לא מחכה. כבר מהשורות הראשונות הוא מפגיש אותנו עם הכתיבה הפרועה הסוערת ומצחיקה שלו. את יוסריאן אנו פוגשים בבית חולים. למעשה אין לו כלום, אך הוא טוען שכואב לו הכבד. משהו שלא מתפתח להיות צהבת אך לא עובר לצערם של הרופאים. הוא נח. לידו שוכב החייל בלבן. זה העטוף כולו בתחבושות שרק שני צינורות יוצאים מגופו. האחד מוציא ממנו שתן והשני מזין אותו. כשבקבוק אחד מתמלא השני מתרוקן ואז מחליפים בין הבקבוקים. למה לא לחבר בין הבקבוקים ולזרוק את המתווך הלבן שביניהם תוהה לעצמו יוסריאן.

בקריאה צריך לשים לב דווקא למעברים שבין הקטעים המצחיקים שבהם נוטע הלר את דעותיו על המתרחש, אמנם בציניות ובסרקזם אך ברצינות גמורה. "אנשים יצאו מדעתם וקיבלו מדליות בתמורה. בכל רחבי העולם, מכל עברי קו האש, נערים חירפו את נפשם למען מה שנאמר להם שהוא ארצם, ונראה שלאיש לא היה אכפת, ופחות מכולם לנערים שחרפו את נפשם הצעירה" ליוסריאן היה אכפת. הוא לא רוצה להיות רגע אחד תראו אותי אני ישנו ורגע אחרי זה תראו אני איננו. רובם נערים שהמלחמה עשתה בשבילם רק דבר טוב אחד. היא הוציאה אותם מהבית לפני שהוריהם גמרו להרוס אותם. ולהנציח את שליטתם. יוסריאן הוא גיבור הספר אך האחרים, כל אותם צעירים שהורחקו מבתיהם מתנהגים כילדים מגודלים בעולם כאוטי מבחינתם.למות או לא למות, זאת השאלה. ליוסריאן דווקא יש תשובה. שם מתחוללת מלחמה אך הוא נלחם במלחמה מלחמת הישרדות. יוסריאן רוצה לצאת מהמלחמה חי.הוא רוצה לעבור את המלחמה בשלום לכן הוא מטורף. המטורף הנורמאלי היחידי בין המטורפים שאינם מבינים למה הוא מתכוון כשהוא אומר מה שהוא אומר. שיחה אופיינית של יוסריאן עם קצין אחר לדוגמה :"הם מנסים להרוג אותי""אף אחד לא מנסה להרוג אותך""אז למה הם יורים עלי? "" הם יורים על כולם, הם מנסים להרוג את כולם""ומה זה משנה?" יוסריאן יכול לשכנע כל אחד בנכונות טענותיו. בוודאי שרוצים להרוג אותו, הרי בכל פעם שהוא טס להטיל פצצות יורים עליו ומנסים להפיל אותו. הוכחה ניצחת לטענה שמישהו שלא מכיר אותו רצה להרוג אותו.אז יוסריאן משוגע? בתוך טירוף המלחמה. הוא רחוק מלהיות מטורף. גם אם מה שהוא אומר נשמע לעתים מופרך, וזה מה שכל כך מצחיק, ומסתיר את הרצינות.כל דמות שמצטרפת לסיפור נראית מוכרת ממקום אחר. מחיינו. האבסורד שבכתיבה הציניות והסרקזם אולי מטשטשים לרגע את המשמעות אבל האמת צצה מתחת לפני הצורה. כל קורא יתחבר בקלות ליותר מגיבור אחד שבספר.הטייסת חיה באי קטן מול חופי איטליה. כמעט כולם צעירים שחייהם סובבים סביב אווירונים טיסה והפצצות ובילוי עם זונות ברומא. המבוגרים יותר הם כמה קצינים. יש להם חוף ים להשתעשע ולטבוע בו מהתכווצות שרירים. ומחנה האוהלים שהוקם בחופזה.

והאנשים, כל אחד יש לו שיגעון משלו. האחד מבלה את לילותיו בירייה על עכברים. האחר מאוהב נואשות בזונה משועממת ברומא. אחר, טייס נהנה להטיס את המטוס שלו הכי נמוך שאפשר מעל המחנה ולהפחיד את כולם. בעיקר את יוסריאן שמעל האוהל שלו המטוס מנמיך יותר. יוסריאן כמובן חושב שכולם חוץ ממנו משוגעים. מה זאת אומרת חושב? הוא יודע. יש לו הוכחות.כל אחד מהאנשים על האי שרוט בדרכו. הלר מצליח לאפיין כל אחד בטרוף הקטן שלו.מפקד הטייסת מייג'ור מייג'ור למשל שאביו חובב הדרגות הצבאיות קרא לו מייג'ור מייג'ור וכעת הוא בדרגת מייג'ור, ולכן מייג'ור מייג'ור מייג'ור, היה בורח מחלון חדרו בכל פעם שמישהו בא לדבר אתו, בעיקר יוסריאן, אך לא רק. הוא ברח מכולם. הספר מצחיק כל כך בגלל שהוא כל כך אבסורדי. לא מתנהלת בו שיחה הגיונית אחת. כול אחד מהם עונה מעמקי השיגעון הפרטי שלו שאיננו מצטלב עם השיגעונות האחרים, אך הם כולם גם מבינים האחד את השני. האבסורד המוחלט הזה הוא שהופך את הספר לגאוני כל כך.אחת השיחות המצחיקות ביותר מתרחשת בין יוסריאן ורופא הטייסת ממנו הוא מבקש שיקרקע אותו. "אתה לא יכול לקרקע בן אדם משוגע?..ברור, אני חייב. אני חייב לקרקע משוגעיםאז למה אתה לא מקרקע אותי? אני הרי משוגע תשאל את כולםהם משוגעים.אז למה אתה לא מקרקע אותם?למה הם לא מבקשים ממני לקרקע אותם?כי הם משוגעים, זה למה.ברור שהם משוגעים, הרגע אמרתי לך שהם משוגעים ואי אפשר לתת למשוגעים להחליט אם אתה משוגע או לא. "זהו מלכוד 22. אם אתה משוגע צריך לקרקע אותך, אך אם אתה מבקש שיקרקעו אותך אתה לא משוגע. כך הולכת ונמשכת שיחת המלכוד הצבאית המצחיקה אך הכה הגיונית לענייני צבא. מאז אחרי מלחמת העולם הראשונה נכתבו עשרות ספרים אנטי מלחמתיים והמוני ספרים על הווי הצבא והחיילים. חלקם טרגיים אחרים רומנטיים וכולם נוגעים ללב, אך דומני ששום ספר המכיל תערובת שכזאת לא נכתב קודם. הרעיונות ההזויים שהופכים למציאות מצחיקה. צחוקים מעוררי חלחלה ומצמיתי קרביים.

כל פרק בספר מציג במרכזו את אחד מהאנשים באותה טייסת. כולם בחורים חביבים ונורמאלים לחלוטין אלא שהלר בעזרת יוסריאן דואג למשוך מהם את חוט הטירוף בשיחות הבלתי מתקבלות על הדעת אך הכה הגיוניות באותה מידה, עד שהוא מציג בפנינו את מיילו מיינדברייקר למשל. מיילו הוא טיפוס מסוג אחר.ב1962, כשנה אחרי המלכוד, פרסם ג'ימס קאלוואל את ספרו "מלך עכברוש" שעסק בחיי חיילים שבויים במחנה יפני. מרכזו של הספר הוא הספסר שמצליח לעשות עסקים גם שבויי המחנה. הוא קונה ומוכר מהיפנים והחיילים. פותח שוק שחור במחנה ושליטה על האחרים. הוא מוצג בספר כמפלצת.מיילו עושה אותו דבר. בתפקידו הרשמי מיילו הוא טבח המחנה. הוא מאכיל את חייליו היטב. אך שום דבר אינו עומד מול הכוח המניע התעשייתי הכל אמריקאי הזה. למסחר אין גבולות של מוסר. מוכרים וקונים איפה שרק אפשר. והכול כמו כל דבר אצל הלר מצחיק ומזוויע באותה זמן ואותה מידה.הוא קונה ביוקר ומוכר בזול ובכל זאת מרוויח המון כסף. הוא פתח חברת מניות שכל חייל השקיע בה וקנה מניה ולכן הוא שותף ברווחים וחי הרבה יותר טוב מהחיילים במקומות אחרים. אבל מיילו הוא אדם נחמד וטוב. הוא התגלמות היזמות העסקית האמריקאית. הקפיטליזם בהתגלמותו האנושית. הוא מוכר בנזין לגרמנים קונה כותנה מהמצרים ונשאר עם ערימת כותנה שאין לו מה לעשות בה. הוא מצפה כדורי כונה בשוקולד ומנסה למכור אותה כממתק. הוא התגלמות היזמות האישית והדימוי המדויק ביותר לעולם המסחר והכלכלה. הוא מנצל את המטוסים שיטיסו עבורו כל מה שהוא סוחר בו. ביצים טריות ממלטה, חמאה מסיציליה, וכך גם בשר, סרטנים, ארטישוק, גלידה וחסילונים. כל דבר שהוא יכול להאכיל בו את הטייסת. הוא הופך את המטבח שלו למטבח גורמה. בעתיד ישתמש במטוסים לא רק לטובת הטייסת אלא גם לטובת החברה שהקים ובהם יסחור בכל העולם. והחיילים כולם יוצאים ברווח. גם כשהגרמנים מפציצים את המחנה בדלק שמיילו מכר להם. עסקים הם עסקים.אפשר להכתיר את הספר בשם "ספר הטמטום הצבאי" ואולי נכון יותר ספר הטמטום האנושי של הצבא.

בספר יש הרבה דמויות ולכל אחת מהן הסיפור שלה. אין טעם לפרט ולספר. מה שחשוב כמו שאמרתי בצורות שונות זו צורת הכתיבה של הלר. לצטט עוד איזו שיחה הזויה לא תוסיף הרבה. אני מקווה שאת רוח הספר הצלחתי להביא. הסרט שנעשה על פי הספר היה רע מכיוון שלא הסיפור הוא המוליך את הספר, אלא הכתיבה, ואותה אי אפשר להעביר לסרט. אבל הוא הצליח לקבע בדמיון את הפיזיות והמראה של הדמויות. קשה לחשוב על יוסריאן או כל האחרים שלא כמו שנראו בסרט. כל מי שקרא בעבר ישמח לפגוש את ידידיו הישנים, והפעם בתרגום חדש. מי שעומד לקרוא לראשונה, אפשר רק לקנא בו. פגישה כזו לא קורת לעתים תכופות.

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת דן לחמן