אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

הטרילוגיה המלוכלכת של הוואנה / גוטיירס


התמונה של דן לחמן

הטרילוגיה

הטרילוגיה המלוכלכת של הבאנה, פדרו חואן גוטיירס. הוצאת עם עובד

כשאומרים היום הוואנה מה עולה לנו בדמיון? בואנה ויסטה קלאב, מוסיקה, עיר עניה. אחרון מעוזי הקומוניזם הישן. קאסטרו, שאיננו ולא היה אף פעם בית אופנה לצעירים. אבל היו גם ימים אחרים.

להרבה אמריקאים, זקנים של היום, הוואנה הייתה בירת הבילויים בחצר האחורית של אמריקה. עיר נוצצת, בתי מלון בעלי חזות יקרה, מועדוני קזינו נוצצים, בתי זונות יקרים וזולים, לכל אחד לפי יכולת כיסו הפרטית. הוואנה של אז היא מה שטיחואנה המקסיקאית היום לצעירי קליפורניה. עיר שמוכרת אלכוהול לקטינים, סמים ו-זונות בדולר. היו כמובן גם כמה אמריקאים אחרים, המפורסם בהם המינגווי שהפכו את הוואנה לביתם השני והכירו את אחרי הקלעים שלה. את העיר האמיתית בה חיו האנשים. אחר כך הייתה המהפכה. קאסטרו ירד מן ההרים ובלילה אחד כבש את העיר וגירש את האמריקאים. עד לאחרונה בה התחילו שוב לטפטף קצת תיירים אל האי והעיר. לנו כצרכני תרבות לא ידוע הרבה על הכתיבה החדשה ישנה. לפני כשנתיים פורסם הרומן "תותים ושוקולד" (שהפך גם לסרט) על משורר הומו וסבלותיו במדינה הדיקטטורית. לא הרבה יותר.

פדרו חואן גוטיירס נולד ב1950 כלומר כל חייו עברו כבר ב-קובה של אחרי המהפכה. כבר בדף הראשון גוטיירס תופס את הקורא בגרונו ומעניק לו טלטול יסודי. כל שורה היא כמו טיסה על רכבת הרים מטלטלת מעיים בלונה פארק מטרף.

פדרו חואן, המספר ששמו כשם הסופר מתחיל את סיפורו באיזה זיכרון מימיו באנגליה שם הכיר רקדן כושי שהיה מתפשט במועדוני לילה. חשפן. כעת פדרו שוב בהוונה הוא מתחיל את יומו בקריאה מוקסמת של כמה שירים הומוסקסואליים של אלן גינזברג. אחר כך הוא הולך לבקר את גרושתו ומשם למאהבת כושית שלו מזה עשרים שנה. אותה הוא מזיין בתחת ( בתיאור מאוד פלסטי):

"כשהוצאתי אותו ממנה הוא היה מרוח בחרא וזה הגעיל אותה. אותי לא. חוש ציניות ער בי תמיד, לעולם לא נרדם. והמין לא נועד לאסטניסטים. מין זה חילופי נוזלים, הפרשות, רוק. הבל פה וריחות עזים, שתן, חרא, זיעה, בקטריות- או שזה כלום"

לא רק המין הוא לא לאסטניסטים גם הספר מבטיח מיד לא להיות כזה אחרי פתיחה מדהימה בשפה ישירה כזאת. זה איננו ספר על חשקנות של נערים צעירים. פדרו בן ארבעים וארבע כשהסיפור מתחיל והנשים לעתים אפילו מבוגרות מממנו בשנה שנתיים.

פדרו חואן, כרגע מובטל ועני, היה עיתונאי שכותב מהבטן. מאלו שאינם חביבים על המשטר. הוא מוצא את כתבותיו מקוצצות ומצונזרות עד שהפסיק לכתוב. ידיד שלו, צלם עיתונות נתפס מצלם תמונת עירום של איזו חתיכה, לא מזדיינת ולא מוצצת, סתם יפה, זרקו אותו מהמפלגה ואשתו התגרשה ממנו בגלל אכזבה אישית:

"קובה בשיא התנופה של הגשמת הסוציאליזם שמרה על טוהר בתולי על פי מיטב המסורת של האינקוויזיציה"

בכל עמוד בספר מופיעה איזו אישה אתה הוא מזדיין ותוך כדי התיאור הולך ונפרש העוני המחפיר של האנשים.

"המוסר של העני הוא לאהוב את מי שיש לו כסף ושמוכן לזרוק כמה פירורים. המוסר של העבד הוא לאהוב את אדוניו. פשוט כך. העני או העבד לא יכול לסבך את המוסר שלו יותר מדי או לעמוד בתוקף על כבודו....הנשים בדרך כלל מבינות מגיל רך ומקבלות את המוסר הזה אבל אנחנו הגברים, מסתבכים קצת עם יצר המרדנות, עם עמידה על עקרונות וכשאנחנו תופסים זה באיחור מסוים"

לפדרו חואן הסופר אין בעיה לקטלג נשים לפי צבע עורן ויכולתן האורגזמית. אין תקינות פוליטית. הכתיבה חופשית לחלוטין, לכאורה חסרת סגנון ההופכת אותה למסוגננת מאוד. כתיבה יצרית מאוד המתארת את העולם האפרו-קובני הנמוך. "לצעירים, הזרע זורם לו כמו מים... וכשצעירים מבזבזים בלי חשבון כי חושבים ששום דבר לעולם לא ייגמר. וזה הדבר הנכון. כי בכל מקרה כשתהיה זקן תישאר בלי כלום, אפילו אם טרחת לחסוך" אך על הנשים הוא כותב "המולטיות גזעניות מאוד. הרבה יותר מהלבנות ומהשחורות אני לא יודע למה אבל שונאות כושים"

משפטים קורעי קרביים משפטים המכים בראש ובלב. אורגיה של מלים פרועות הבונות משפטים נפלאים בדפים העושים ספר נפלא המערב לא רק סקס שהוא המוצא לחיים העניים הללו אלא גם תערובת של דתות נוצריות אפריקאיות המשמשות בערבוביה בהתאם לצורך והמגלים מבעד לשברי משפטים קטנים אמירות קשות על מעמדות, גזענות, צבעוניות בארץ שבה המבחר האנושי עצום והמשטר נלחם ליצור"שוויון". "העוני פנים רבות לו. הבולט בהם הוא זה ששולל ממך את גדלות הרוח, או לפחות את רוחב הלב. אתה הופך לטיפוס בזוי, קטנוני, מחושב" ולא רק זיונים עם נשים חש בספר. חואן מתאר את הכל ואת כולם, וכשמגיח הומוסקסואל ראשון לסיפור, אחד מכמה, הוא אומלל שמתאבד ורוחו שבה לשוטט בגופה של אמו.

התקופה היא תקופת ימי רעב בקובה. פדרו מאבד שמונה עשרה קילו ממשקלו בשל אכילה לא מספקת, אבל הוא ממשיך לזיין בלי הכרה כמעט. בחלקו להימלט מהרעב ובחלקו בשל יצריות שוצפת. באותה תקופה שבין 1991-94 המוני צעירים שהיו יכולים לשים את ידם על כמה קורות עץ וחבל עשו לעצמם רפסודה וברחו לאמריקה דרך הים.

כשהוא רואה ברחוב גופה של אישה שנרצחה "על רקע רומנטי" הוא יודע שזה לא יוזכר בעיתון. כבר שלושים שנה שלא כותבים על דברים לא נעימים. בקובה של העיתונים הכל טוב. קובה ארץ של אנשים משכמם ומעלה אומרות כרזות הרחוב.

"מהפכה ללא סכנה אינה מהפכה ומהפכן שאיננו מסתכן אין לו כבוד ומי שאין לו כבוד איננו גבר, בקובה. בזמנים כל כך קורעי לב אסור להיות איסטניס בכתיבה. כשאין שום דבר מעודן מסביב, אי אפשר ליצור טקסטים מיופייפים. אני כותב כדי לטלטל קצת ולהכריח את האחרים להריח את החרא. כך אני מטיל אימה על הפחדנים ומעצבן את אלה שאוהבים לסתום את הפה לאלה מאתנו שמסוגלים לדבר"

הספר כתוב כקרעי סיפורים היוצרים יחד פסיפס סיפורי אחד ענק. רישומים של אנשים במצב קשה של עוני נוראי. ובכל זאת טיפוסים צבעוניים להפליא. תמונת האופי הארוטי הקובני מפליאה בחופשיותה. נשים, כגברים, חרמניות ומוליכות מיד למיטה. אין שם צל של דמיון לצדקנות ופוריטניות מינית מערבית. שום מעצורים. לא שאין גם אהבות ואפילו גדולות אבל הם משוחררים בצורה נפלאה מהרומנטיקה המטופשת של המאה התשע עשרה במערב. המין נועד להנאה ולשכחה מהמצב. הוא פתוח וזמין לכולם ואין מעצורי התנהגות מינית. כולם עושים הכל עם כולם. כולם תוססים בתוך העוני המחפיר שהם חיים בו. לא שהוא חושב או מתאר עניים מאושרים, כל אחד והסבל שלו, אבל לכולם יש מוצא לרגע של התעלות, החוצה מהמועקה. ואם המשטר הוא לכאורה שמרני האנשים אינם כאלה כלל. משטר הוא דבר אחד והמיניות הטבעית לחלוטין היא דבר אחר לגמרי. הספר אינו עוסק במשטר וכמעט איננו מאזכר אותו מלבד ציטוט כרזה פה ושם. עשרות מפגשים עם אנשים שונים, כל אחד ועוניו כל אחת וחרמנותה.

המיניות שבספר היא רק מסגרת לתיאורי חיים של עם עני. אנשים מכובדים המנסים לגנוב ממקום עבודתם משהו למכור, כי הרי למדו אותם שקניין הוא גניבה מהעם ולגנוב מבעלי הקניין זו הרי המצווה הראשונה הנלמדת. זה שהקניין שייך למעשה מקומות עבודה ממשלתיים הוא משני ומקרי, כי הקניין הוא רכוש העם. והנשים, רובן רוצות לעבוד בזנות ליד המלונות לזרים, שם יש סיכוי להרוויח כסף בדולרים אם יש מזל.

הספר מורכב מסיפורונים קטנים על אנשים שחואן פדרו מכיר או פוגש. אין לכאורה סיפור ממשי מוליך, גם לא אוטוביוגרפי, למרות שברוב הסיפורים פדרו הוא אם לא הגיבור לפחות צופה פעיל. הכל אינו אלא רק מסגרת של תמונות קצרות מחיי אנשים הנלחמים על חייהם. על מנת המזון הבאה. הסיפורים קטנים האישיים והאנושיים המתגלים בספר אחרי שמתרגלים לשפה הפרוצה לכאורה הם שעושים את הספר למרתק כל כך. ספר הנותן תמונה של חיי עם החי בתוך קטבים שבין משטר מדכא שאותו המספר לוקח כמובן מאליו ואין צורך להרחיב עליו, ובין החופש האישי, החרות הנפשית והמינית של אומה המחפשת ברובה את מזונה בפחי זבל, ברובה, כי כמו בכל מקום ישנם גם העשירים אלא שאליהם פדרו חואן לא מתייחס אליהם בסיפורו והם כנראה מיעוט בקובה, אבל אלו לא ממש מעניינים אותו. הוא מאזכר רק פעם אחת רחוב קניות עם חנויות למוצרי יוקרה, וכנראה שיש גם מי שצורך וקונה. את הסופר פדרו חואן מעניינים רוב העם החלכאים והנדכאים ובניגוד לכל הסופרים "הסוציאליים והסוציאליסטיים" הגדולים הוא איננו הופך את חייהם לטרגדיות. הם חיים חיי יום יום של אנשים עניים רעבים ואומללים בקצב הסלסה והארוטיקה הלטינו קובנית.

הספר מחולק אמנם לשלושה חלקים אך אין שום משמעות לחלוקה. אני לא מצליח להעלות בדעתי עוד ספר הנוטף כל כך הרבה נוזלי גוף. הן אורגזמות נשיות והן כמויות אין סופיות של זרע. אם כי אחרי כמה עשרות אקטים שכאלה גם זה נראה נדוש ותשומת הלב ניתנת לדבר האמיתי. העוני וההשלכות שלו על נפש האדם. זה איננו ספר פורנוגרפי אלא ספר אקזיסטנציאלי העוסק בקיום. אלא שאחרי שלושת רבעי הספר מתעוררת איזו תחושה של עייפות מעוני וזיונים ונראה שהספר לא יוביל יותר לשום מקום אחר. זה מה שיש ל-גוטיירס לספר. ואולי הבעיה היא שלנו, קוראים מערביים מדושנים המסתכלים לרגע על האקזוטיקה הענייה הרחוקה ומתעייפים ממנה מהר מדי. ובכל זאת איזה ספר מדהים.

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת דן לחמן