אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

המסה על אמנות התיאטרון / יהודה סומו - תרגום


הקדמה

לפניכם תרגום ראשון לעברית של מסתו הנודעת של יהודה סומו [[leone de’ sommi על אמנות התיאטרון. המסה ניתרגמה הן על פי המקור האיטלקי והן על פי התרגום האנגלי, אשר נעשה בידי היסטוריון התיאטרון אלרדייס ניקול [allardyce nicoll]. תרגום המסה לעברית מצוי במקור בחיבורי יהודה סומו – פנים ומגמות ביצירותיו העבריות, (2002: 138-174) [איריס שני].יהודה סומו חי ופעל במנטובה [[mantova שבאיטליה במהלך המאה הט"ז (1527-1592). הוא היה לאחד מאנשי האשכולות של ימי הרנסנס ושלח ידו בענפי הספרות, התיאטרון, ההוראה, העסקנות הציבורית – מדינית ועוד ועוד. בחלק מן הענפים הללו אף זכה סומו לכתר הראשונות – הוא חיבר את המחזה העברי הראשון ואת היצירה העברית הראשונה לילדים ולנוער. כמו כן, סומו זכה לפרסום רב בעקבות תפקידיו כמנהל להקת השחקנים היהודיים בחצר מנטובה וכאיש תיאטרון מנוסה, אשר מיטיב להכיר את המדיום התיאטרלי.יצירה חשובה פרי עטו של סומו, אשר פילסה לעצמה שביל אל לב לבם של הכתבים התיאורטיים אודות אמנות התיאטרון, היא יצירה איטלקית – המסה על אמנות התיאטרון.המסה יצאה לאור בשפת המקור שלה בשנת 1968 ונערכה בידי מארוטי [ferruccio marotti]. כמו כן, היא תורגמה לאנגלית בידי ניקול עוד טרם עריכתה בשפה האיטלקית וצורפה כנספח למחקרו על אודות התפתחות התיאטרון בשנת 1937. המסה, כאמור, לא תורגמה עד כה לעברית. בראש כתב היד של המסה מתנוססת השנה 1556, אולם ניקול סבור, כי שנה זו מציינת את המועד, שבו החל סומו בכתיבת המסה, ולהערכתו, המסה הושלמה כעשור לאחר מכן - היינו, בשנת 1565 (nicoll: 237) .המסה של סומו מורכבת מארבעה דיאלוגים בין מאסימיאנו [massimiano], איש חצר עשיר ומשכיל ממנטובה, אורחו סנטינו [santino], המשוטט ברחבי אירופה, וורידיקו [[veridico, גיבור הדיאלוגים, המייצג את סומו על שום לאומו ומשלחי ידו: מחזאי, במאי ומנהל הבמה של להקת התיאטרון בחצר מנטובה, יהודי בעל גאווה לאומית ובעל השכלה מקיפה.המסה מציגה גישה שיטתית, מובנית, מעניינת ומקורית על כל היבטי התיאטרון – טכניים, תיאורטיים, חינוכיים ורוחניים, וכל זאת באמצעות שיחה קולחת ומלאת חן. הדיאלוג הראשון שמובא לפניכם עוסק במוצא הדרמה, בתכליתה האסתטית והדידקטית ובמוצאם האטימולוגי של שורת מושגים תיאטרוניים.

המסה על אמנות התיאטרון

לקוראים

אני מאמין, כי ארבעת הדיאלוגים הללו – אשר ללא כל ספק נתחברו למען נוחותי האישית יותר מאשר מתוך רצון לתור אחר תהילה – יסייעו לזולת ולי במסגרת שורה של חוקים, או לכל הפחות כתזכורת, באשר למה שנחוץ להיעשות במסגרת כתיבת או הפקת שירה דרמטית: לולא כן, בטוחני, כי הדיאלוגים לא יביאו אלא לחוסר תועלת ולהנאה פגומה. אני מפציר בכנות בכל קוראי דיאלוגים אלה למען ייעזרו בהם למטרותיהם (כיוון שלא ייתכן, כי הדיאלוגים לא יסייעו לאיש) ומבקש את מחילתכם על השאר בשל הקושי הטמון בנושאי. אני מתרה בבריות, אשר אינן תרות אחר אינפורמציה – לבל תפללנה לתועלת או להנאה מדיאלוגים אלה, מאחר שמגמתי העיקרית במשימה מורכבת זו הינה רישום גרידא, המיועד לצרכיי יותר מאשר לצרכי הזולת. החוקים החשובים יותר וההוראות הנדרשות היו לי לעזר, כאשר נעניתי לדרישות המוסמכות. חוקים והוראות מסוג זה לוקטו מפרי עטם של סופרים משובחים, אשר אינני מזכיר את שמם, פן יכנוני קפדן נטול נימוס.ליאונה דה סומי העברי [leone hebreo de’ sommi ]הקיום האנושי נתפס בעיני פילוסופים רבים, עתיקים ומודרניים כאחד, כסצינה גשמית: כל עוד בני האדם חיים על פני אדמה זו, עליהם לנהוג כשם שהשחקנים מופיעים על הבמה. בטרגדיה, בקומדיה או בז'אנרים קרובים מגלמים השחקנים דמויות בדיוניות לפי החלטת הבמאי – נסיך, אזרח, חייל, משרת וכיוצא באלה. השחקנים עולים על הבמה, כשהם עוטים על עצמם זהות בדיונית, ואילו בתום ההצגה פושטים הם מעליהם את המעטה השאול ושבים אל מצבם הקודם, בליווי תחושת גאווה או אשמה, אשר מותאמת לאופן, שבו גילמו את תפקידיהם. ניכר, כי למן רגע לידתם פושטים בני האדם ולובשים תחפושות שונות בידי אדון עולם. כל אדם מגלם תפקיד כמיטב יכולתו או כמידת רצונו, עד שהדרמה של חייו מגיעה אל קיצה. ברגע זה נדון האדם העירום לחסד או לכף חובה בהתאם לדרך, שבה גילם את התפקיד, אשר ניתן לו בעולם. ברם, מאחר שלא כל בני האדם מורגלים לשחק יחדיו במחזה האחד, העשוי להיקרא בימינו טרגדיה, קומדיה, פארסה, אקלוג [eclogue][i], פסטורלה, מימוס [[mimus[ii] או סאטירה – יוצא, שכל אדם הופך, בהתאם לרצונו, לצופה, אשר מתבונן בעמיתיו ובפעולותיהם ואשר שואב מכך, בהנחה שיפעל בתבונה, תועלת והנאה כאחד. הצופה יפיק תועלת מן הדוגמאות של עמיתיו, כדי שיעלה בידו לפעול כיאות מעל בימת החיים, ועקב כך לא יוותר מקום להאשמה כלשהי מצד "הארגוסים והמומוסים" [[arguses and momuses,[iii] הנוהגים להמתין על הסף דרך קבע במטרה לארוב לנו ולדון אותנו לכף חובה. מגמת ההצגות הדרמטיות, קל וחומר הטרגדיות והקומדיות, המועלות בערים לשם הנאה טהורה, הינה לחשוף הן את המידות הטובות, הראויות לחיקוי, והן את המידות הרעות, הראויות לגינוי ולהוקעה. באופן זה, בסיוען של הדוגמאות המוצגות, יזכה כל אדם למודעות באשר לדרך, שבה עליו לנהוג. על כן, אם ההצגות הללו (הכוונה להצגות המוערכות) יכולות להקנות לנו בעוצמה כה רבה מיומנויות בפועלינו, אם הן ראויות להערכה כה רבה, עד כי העולם משול לבמת תיאטרון, שבה פעולותינו מתגבשות לכדי מופע דרמטי מתמשך, אזיי מתודולוגיה דרמטית זו ראויה לתשומת לב קפדנית וזהירה יותר מתשומת הלב, שהוקדשה לה על ידי המחזאים העתיקים או המודרניים. על כן (לא מתוך אמונה, שביכולתי למלא את כל הצרכים, אלא כדי לעודד אחרים להשלים את החלל, שהותרתי), הנני סבור, כי לא יהא זה מעשה חסר תועלת להציג להלן שיחות, שבוצעו על ידי חבריי בנושא האמור. מאחר ששיחות אלה בוצעו בידי אישים נטולי יומרות לרטוריקה או לסגנון ספרותי נעלה, הותרתי את שפתם האותנטית כלשונה, זאת מתוך אמונה, כי לעיתים יופי טבעי, המובא במשורה, עולה על יופי מלאכותי ועתיר קישוטים. אי לכך, ארבעת הדיאלוגים הללו נובעים ממקורות יניקה זהים. כולם מנוהלים בידי אנשים, שאינם אנשי מקצוע בתחום השירה או בתחום אמנות הנאום. אני שולחם להוד מעלתך המהולל, בתקווה שתהילת שמך ושטוהר מידותיך ייטיבו עם אחד המשתתפים בדיאלוגים ושמו ורידיקו [[veridico. ורידיקו אינו נוקט בשפה מהודרת או בסגנון נמלץ: דבריו יהיו כנים וצייתניים ולא שנונים, שאפתניים או מלומדים.

דיאלוג ראשון

המשתתפים: מאסימיאנו [[massimiano, סנטינו [[santino וורידיקו.

מאסימיאנו: הבה נקרא לורידיקו מנהל הבמה. ברצוני לשאול אותו כיצד הוא מתקדם עם הגלימה והמגבעת, שהזמנתי ממנו. חוששני, שהן לא תהיינה מוכנות בזמן.סנטינו: בסדר. הבה ניכנס. ברצוני לראות את הפריטים.מאסימיאנו: וכמובן, ייתכן, שנוכל לצפות בחזרה מתוך הצגת הקומדיה שלו.סנטינו: הו? אם כך, הקומדיה, שבה עומדים אנו לצפות בקרנבל ביום ג', תועלה על ידו, הלא כן?מאסימיאנו: אני מאמין שכן, ואני מקווה, שנצפה בהצגה מעולה, כיוון שהוא הוכיח את כישוריו בתחומים אלה יותר מפעם אחת.סנטינו: קשה לייחס לאיש מלאכה מצוי זה שיר, הראוי לשבחי הביקורת.מאסימיאנו: אני אומר לך, שאין ללעוג לכשרונו. זהו אדם רב כישורים, המצטיין במיוחד בכתיבת קומדיות. אם יעלה בידי לשכנעו, ארצה, שתצפה היום בחזרה. אתה תופתע, אני בטוח בכך.סנטינו: אצפה לכך בכליון עיניים.מאסימיאנו: הנה הוא. יום טוב, ורידיקו היקר.ורידיקו: יום טוב, אדוני, ויום טוב לחברך. בבקשה, שבו.מאסימיאנו: ובכן, מה שלום המלבושים שלי?ורידיקו: שני הנערים הללו, הנמצאים ליד הנול, שוקדים על כך ברגע זה. הם אומרים, שיסיימו את הכל מחר בבוקר, ואם אתה נותן בי אמון – אני ערב לדבריהם.מאסימיאנו: אם כך, זה בסדר גמור.סנטינו: באיזו תלבושת יוצאת דופן אוחז אתה? היא מעוטרת בזהב למכביר ונראית לי חיננית ואופנתית.ורידיקו: זו תלבושת, אשר עוצבה בכדי לסמל קשת בענן, המובילה ביום א' אביר נעים הליכות בדרכו לתחרות אבירים.מאסימיאנו: אינך אומר לנו את שמו, מה?ורידיקו: לא, אדוני. בדיוק כשם שאינני מגלה את שמך לאחרים.סנטינו: הבט, מאסימיאנו, לעבר התמונה המוזרה, הנמצאת מעל המגן ההוא.מאסימיאנו: הבחנתי בכך ברגע שהגענו לכאן, והמראה שבה את לבי. מן התמונה ניבט ילד מכונף, המשליך אבן לנהר ומתבונן במעגלים העדינים, הנוצרים על פני המים: נראה כי הילד מנסה בתמימותו ללכוד אותם, ואילו המוטו הוא: "איני תופס דבר" [e nulla stringo”" ]. לבד מהיותו תמציתי ומפרי עטו של משורר נודע, זהו מוטו מרשים ביותר.[iv] סנטינו: כן, בוודאי. אולם דומני, כי הבריות, אשר תסרבנה להודות בחולשות האנושיות מן הסוג האמור, תבכרנה לגנות את התמונה ואת המוטו כאחד.ורידיקו: אנשי גינונים מסוג זה אינם מדאיגים אותי. האביר, אשר יישא מוטו זה, ואנוכי, מכין התמונה, יכולים לגבש טענות, אשר תצדדנה בתמונה ובמוטו, אולם מה שחשוב באמת עבורנו הוא שהילד המכונף ישתלב באופן הרמוני עם התלבושת של האביר שלי ועם מסכת קשריו לעלמתו. אני מקווה, שהיא תכיר בעוצמתו של המוטו ובמידת האפקטיביות של הציור כולו.מאסימיאנו: אני חושב, שאתה צודק.סנטינו: ואילו סוגי כובעים חדשים תלויים שם?מאסימיאנו: אין ספק, כי הם נדירים ונעימים למראה.סנטינו: לא נשאל של מי הם, כיוון שלא תאמר לנו, אך נשמח לדעת, האם הם ישמשו במסגרת התחרות שלנו, או שמא הם מיועדים לנשף מסכות כלשהו.ורידיקו: לא, אף לא אחד מן השניים. להודות על האמת, וזהו מידע סודי, נחבוש אותם בהצגת הקומדיה שלנו. זירת ההתרחשות היא קונסטנטינופול [constantinople], וכמה מן הנשים תהיינה לבושות כיווניות בתוספת הקישוטים הללו בשיערן.מאסימיאנו: אני משתוקק לצפות בהצגה שלך. בטוחני, שאראה ושאשמע – כדברי המשורר – "דברים, שהינם למעלה מן הטבע. נעלים ונדירים".ורידיקו: אואיל להזכירך, כי באמרך דברי שבח אודותיי, הינך משבח אדם, אשר אינו אלא עבדך הנאמן.מאסימיאנו: אני מוחה על כך, בתור חברך. כשהגענו לכאן יחדיו, דיברנו על אודותיך, והיינו תמימי דעים, כי ניחנת בכשרון כה רב, בייחוד בדברים מן הסוג האמור, עד שהיינו סמוכים ובטוחים, שנזכה לראות לא רק יופי מעודן, אלא גם דבר מה חדש ורענן, אבל הבה נעזוב זאת. האם נוכל לזכות בכבוד ולצפות היום בחזרה מתוך הצגת הקומדיה שלך?ורידיקו: לא היום, אדוני. לא הוריתי לשחקנים להיפגש היום. זו תהיה משימה קשה, ואף כמעט בלתי אפשרית, לכנס אותם כעת.מאסימיאנו: אני יודע איזו משימה קשה זו לאסוף יחדיו קבוצת אנשים, אפילו לאחר שיודעו על כך. אולם, התואיל לכל הפחות לארחנו למשך מחצית השעה – מאחר שאין פנינו מועדות למקום מיוחד כלשהו – ולומר דבר מה על סוגיית המחזאות?ורידיקו: על מה תרצה שאדבר?סנטינו: מהו, לדעתך, מחזה, מי כתב לראשונה מחזות, מהי תכלית המחזות, האם עליהם להיכתב בבתי שיר או בפרוזה, מדוע הם מחולקים לחמש מערכות וכיוצא באלה.ורידיקו: קשה להשיב על שאלות אלה, על אחת כמה וכמה לאור זאת שהסופרים, אשר דנו בסוגיות אלה, עשו זאת בערבוביה. באשר לי, אם עליי לדון בסוגיה זו, למען תנוח דעתך, אקדים ואומר, כי אין בכוונתי לחזור על מה שנכתב על אודות סוגיה זו בידי אחרים, וזאת לא כיוון שאני כה נועז מכדי לחלוק על דעת נבונים ממני, אלא כיוון שיהא זה מאמץ מיותר לחזור על דעות אחרים אודות שלל תקנות, הנוגעות לעלילה, לדרך ארגונה ולהלכות ולנימוסי במה. מכל מקום, מאחר שאני משוחח עם אנשים, אשר מיומנים בסוגיות אלה ואשר ניחנו בכשרון, ארצה להותיר כל זאת בצד.מאסימיאנו: אם כך, כלום לא תוכל לומר מניה וביה דבר מה בנושא זה למשך הזמן הקצר, אשר עומד לרשותנו? אנו נעריך זאת, ונהיה אסירי תודה עד מאוד.ורידיקו: אסירי תודה? לא, משום שזוהי חובתי לעשות כל שאוכל כדי לשרתכם. בקשתכם היא לי פקודה. אם כן, הנני מוכן ומזומן להשיב לשאלותיכם, אף על פי שיודע אני עד כמה לא מספקות תהיינה תשובותיי.מאסימיאנו: אם כן, הבה נפסח על הגינונים המיותרים – פרט לכך שעליי לחזור ולומר עד כמה אנו מעריכים את כישוריך בתחומים אלה - הבה נפתח בשאלתו המרכזית של סנטינו, מהו מחזה ומהו מקורו?ורידיקו: לפי מיטב הדעות הרווחות, הדרמה איננה אלא חיקוי או אספקלריה לחיי אנוש, אשר בהם מוקעות המידות הרעות ומוקצות מחמת מיאוס, ואילו המידות הטובות זוכות לשבחים והופכות מקור לחיקוי אנושי. הדבר נעשה בדרכים, אשר תוצגנה, כאשר נעסוק בסוגיות על אודות מקור הדרמה ועל אודות דרכי ההעלאה הבימתית. יש הסבורים, כי איכרי אתונה [[athens היו הראשונים לספק דוגמא למשחק: הם רגזו על השליטים, ומאחר שלא היתה להם כל דרך אחרת להגן על עצמם, נהגו הם לצעוד בלילות ברחובות העיר ולקרוא בגנות העריצים. הצעדות בלווית המילים נתפתחו לכדי כך שקהל אנשים נתאסף במגמה להאזין לשערוריותיהם, בדיוק כשם שכיום נוהגים עלמים ועלמות, שבחירי ליבם נטשום לאנחות, להתאסף בשעות הערב ולשטוח את אשר על לבם. ברם, מאחר שהדעות, הרווחות בסוגיה האמורה, הינן חלוקות, ומאחר שאינני מייחס חשיבות כה רבה לתהייה בדבר זהותו של השחקן הראשון עלי אדמות – סוגיית איתור האדם הראשון, אשר חיבר מחזה בעל ערך היסטורי באופן מכובד ונבון, עולה בחשיבותו על הסוגיה הראשונה, ואני מעז להציע את דעתי הנועזת בסוגיה זו. אני מתנגד נחרצות למוסכמה הרווחת באשר להענקת זכות הראשונים ליוונים במסגרת המדיום התיאטרוני. האחרונים נהגו לפרקים לזקוף לעצמם זכות ראשונים בתחום, אף על פי שבכתבי הקודש ובממצאים עתיקי יומין מוצאים אנו הוכחה חותכת באשר לקיום אמנות התיאטרון קודם להם. על כן, על דרך ההיפותיזה ולא מתוך אישור מוצק אומר, כי כשם שהמחזאים בני זמננו למדו על אמנות כתיבת המחזות מליויוס אנדרוניקוס[livius [andronicus, הנחשב למחזאי הלאטיני [latin] הראשון, ולאחר מכן – מפלאוטוס [[plautus ומטרנטיוס [[terence, אשר למדו על אמנות זו (יחד עם מחזאים רומיים אחרים) מן המחזאים אריסטופנס [aristophanes] ומננדר [[menander וכן ממחזאי עתיק יותר – אאופוליס [eupolis], שלושתם יווניים – כך סבור אני, שככל הנראה למדו היוונים הללו על אמנות הצגתן של דמויות שונות ושל שיחותיהן מתוך כתבי הקודש היהודיים, הנחשבים לעתיקים יותר מן המחזות היווניים. מתודה זו אומצה ככל הנראה בידי אפלטון [plato] ולאחריו בקעה הדרמה הראשונה. אם אלה הם פני הדברים, אזיי הדרמה הראשונה עלי אדמות לא חוברה בידי כמה איכרים גסי רוח, בדיוק כשם שאמנות הציור – אמנות הקרובה לשירה – לא הומצאה אף היא בידי איכרים, כפי שנהגו החוקרים לטעון. חוקרים אלה טוענים, כי רועה כפרי, אשר ניצב עם עדרו תחת השמש, ראה על הקרקע צללים של קבוצת עיזים והחל לעקוב באיטיות בעזרת מטהו אחר קווי המתאר, אשר יצרו הצללים על החול – מכאן המקור של אמנות הציור, המשמשת כאספקלריה כה רבת חסד לטבע. אני טוען, כי הדרמה לא הומצאה בדרך המקרה ואף לא בידי אנשי כפר. הדרמה הינה חיקוי או אספקלריה לחיי אנוש, ולהערכתי, היא נוצרה בעקבות צו אלוהי, אשר ניתן למשה רבנו, מנהיג היהודים המופלא והמוכר לכל. לאחר שחיבר את חמשת חומשי התורה, כפי שהללו הועברו לידיו בידי הנבואה, וליתר דיוק, בידי האל עצמו, חיבר משה בחמשת אלפים וחמש מאות פסוקים את הטרגדיה הפילוסופית והמופלאה של איוב ובה חמש נפשות פועלות בלבד. אין ספק, שאיוב לא נכתב במטרה להעלאה בימתית (אף על פי שהוא הועלה פעמים רבות מאז), אולם היצירה נכתבה בצורת דיאלוג או דיון, שבו נוטלות חלק דמויות אחדות, וצורה זו נחשבת הולמת להעלאה בימתית בפי כל משורר. יש המניחים, כי הסיפורים הראשונים עלי אדמות, אשר סופרו בפומבי היו, כדברי החוקרים, דבריהם של אנשי כפר, וזאת מאחר שהאינדיקציה לכך נעוצה במילה "סצינה", שמקורה האפשרי הינו מן המילה "scigni”, אשר משמעה ביוונית ובאיטלקית מדוברת "שופע עלווה" [frondoso], ואילו הכוונה בכינוי זה הינה למקומות, שבהם העלו אנשי העם הפשוטים את מחזותיהם הכפריים. לדידם של החוקרים האמורים, זהו המקור למחזות הסאטיר [satyr] ולאקלוגים הפסטורלים. מאידך גיסא, "שכונה" היא מילה עברית, שפירושה "רובע" או "רחוב", אשר בהם מצויה שורה של בתים. למיטב הערכתי, מתקבל יותר על הדעת, כי המחזות הראשונים הועלו בידי חברה עירונית במסגרת מרחב מיושב, הדומה למרחבים האורבניים, הסובבים אותנו בימים אלה. אני מקווה להרחיב את הדיבור בנושא זה בזמן הולם אחר. יחזק את דבריי החיבור הארמי העתיק אשר תירגמתי, מהלך החיים, המציג נער חסר ניסיון בדרכי העולם וכן מלאך גואל, אשר בסיוע כוחות נעלמים מטביע בנער חותם, מובילו אל דרך החיים הראויה ומציע לו, שיעטה על גופו תלבושת לבנה וזכה, אשר ניתנה לו כשי בידי המלאך. הנער נוטה לנהוג בעקבות עצת המלאך, אולם בהיותו לבדו מאפשר הוא ליצר הרע – המופיע לפניו בצורתו המרשימה תוך כדי הסתרת תכונותיו המפלצתיות והמבחילות – להחניף לו בעזרת מסכת שקרים ולהלבישו בלבוש עשיר ועמוס יוהרה. בשמעו כל זאת, נוזף המלאך הטוב בנער, ואילו האחרון מביע חרטה ומשליך מעליו את בגדי היוקרה. לאחר מכן מתפתה הנער בשנית בידי היצר הרע, אשר מזכיר בפניו שוב ושוב מהן הנאות העולם הזה ומנעמיו ברי החלוף. לבסוף, מקץ מאבק ארוך אשר במהלכו נוזף המלאך הטוב בנער ומאלצו להתבונן במראה, מגלה הנער את האני האמיתי שלו – הוא מביט בתדהמה ורואה את עצמו הופך בין רגע לאדם בא בימים. או אז, בצעד של חרטה פושט הוא מעליו את כל בגדי החומר המקוללים. כך, בתפילה אדוקה ויראת שמיים נכנע הוא לרצון האל. יצירה זו כתובה בצורה כה משובחת ומתוכננת לפרטי פרטיה, עד כי הדעת נותנת, שהיא לבטח נכתבה לשם העלאה בימתית בפני קהל צופים. בשל כך ובשל ערב רב של סיבות אחרות גורס אני, כי מקור הדרמה טמון בעבר הרחוק, העתיק יותר מתקופתם של היוונים. לפיכך – בהמשך לתימה המרכזית של דיוננו – מצהיר אני בזאת, כי למיטב הערכתי, שאבו המחזאים הראשונים את המתודה הדרמטית מן הפואמה האמורה של איוב (שאיננה אלא היצירה הדרמטית העתיקה ביותר מבין כל היצירות אשר בידינו). כמו כן נכון אני להאמין, כי המחזאים האמורים ירשו מפואמת איוב את הנוהג של חיבור טרגדיות על פי מקורות אמיתיים ועל פי פרקי היסטוריה (נוהג, אשר היה רווח בקרב הקלאסיקנים), וזאת כיוון שאני מניח, כרבים אחרים, שסיפור איוב אכן התרחש. אפילו אם הצדק בידי אלה, הרואים בפואמה קדושה ואלוהית זו המצאה בדיונית, אשר נכתבה לשם הצגת קונספציות פילוסופיות ולשם מתן תמיכה וסיוע לקהל המאזינים (מטרת-האם של כל יצירה תיאטרונית) – אפילו אז, אין להכחיש, שלנגד עינינו מונח המארג הטרגי של סיפור מוכר בעל מגמה מוסרית ותיאולוגית כאחד. אף על פי שחוקרים אחדים בני זמננו עשויים לסבור, כי מחזאי רשאי להמציא את כל מהלכה העלילתי של יצירה, הנמנית על ז'אנר הטרגדיה (כפי שככל הנראה טען אריסטו [aristotle] בפואטיקה שלו) - מודים הללו, כי מוטב לתור אחר סיפור אמיתי ולהעלותו, אלא אם יש סיבה מוצקת לשלול אותו על הסף. הסיבה להעלאת סיפור אותנטי נעוצה בכך שצופה, היודע, שהמתרחש לנגד עיניו איננו אלא נתח מציאות, יחוש בנקל רגשות פחד וחמלה בעת צפייתו בדמויות ובמאורעות הטרגיים. או אז יהא צופה זה נכון יותר לטהר ולזכך את מחשבותיו. הוא יפיק תועלת רבה יותר מן האירועים, שיראה על הבמה, כיוון שיראה בהם אמיתות ולא מעשי בדיה. הדיאלוגים והפעולות אשר בטרגדיה יזכו לצביון מבריק ונעלה מאשר בקומדיה, מאחר שהפן המלכותי, המצוי בטרגדיה, מרוממה אל מעל לדרגת המצוי. עם זאת, הטרגדיה והקומדיה כאחת נועדו להסב הנאה, וזאת אף בשעה שהשתיים מורות על הדרך לחיים טובים ומתונים באמצעות דוגמאות ובדיות נעלות: זוהי תכליתה של כל יצירה דרמטית, טרגית וקומית כאחת, בין אם היא מוצגת ובין אם היא כתובה בלבד. ההבדל המהותי היחיד בין הטרגדיה לבין הקומדיה הינו הבא: מרבית הדמויות בטרגדיה נמנות על מעמד המלוכה. הן מדברות גבוהה-גבוהה כדרך האצולה ומעורבות בפעולות נוראות. כל זאת מתעטף בסגנון הולם להוד ולפאר האמורים, ואילו הקומדיה – שאיננה אלא אספקלריה לחיי היומיום – מונה אזרחים צנועים בלבד, אשר אורח חייהם מתואר בסגנון, המקביל לאפיונם, וכל זאת במגמה להוקיע את המידות הרעות ולהלל את המידות הטובות. הקטסטרופות, מנות חלקה של הטרגדיה, הופכות לחדוות נעימות בקומדיה, וזאת - כיאה לז'אנר זה, אשר נוהג להנחות את קהלו באמצעות דוגמאות ואשר מבקש לגרום לו הנאה באמצעות הלצות ומיני שנינה.סנטינו: אם הקומדיה והטרגדיה נבדלות זו מזו בסוגיה האמורה בלבד, מדוע ישנם דברים, אשר מורשים במסגרת האחת ואשר נחשבים לפגם במסגרת האחרת?ורידיקו: למה כוונתך?סנטינו: האם לא בשל סגולה מיוחדת מסתיימת הטרגדיה בסוף נוגה ואילו הקומדיה – בסוף עליז?

ורידיקו: לא, אדוני. אין זה הסיום העליז או הנוגה, אשר מעניק ליצירה את הכותרת 'טרגדיה' או 'קומדיה'. ההבחנה בין שני הז'אנרים הללו נעוצה בטיב הדמויות ובטיב הסיטואציות, אשר בהן מעורבות הדמויות. אכן, ניתן למצוא טרגדיות, המסתיימות בנימת נחמה. זוהי, למשל, פואמת איוב, שהזכרתי, וזאת אף על פי שהיצירה פותחת בערב רב של זוועות, אסונות ומיתות. אני שותף לדעתם של מיטב החוקרים, הסבורים, כי אין ביכולתנו לגבש נורמה, המגבילה את ז'אנר הטרגדיה לכדי הכללת סיום נוגה. בעקבות זאת, סברו אחדים בטעות, כי חל איסור מוחלט לכלול מיתות ואסונות בקומדיה, שהרי הקומדיה איננה עוסקת בדמויות, המורשות לפעול ככל העולה על רוחן, וזאת בניגוד לדמויות המרכזיות בטרגדיה.סנטינו: גם אם איננו תמימי דעים בסוגיה זו, הבה נניח, שדבריך נכונים. בהתאם לדעות החוקרים הללו, עולם ומלואו יהלום את הטרגדיה, כשם שתבל ומלואה תעמוד לרשותם של מלך או של אציל נכבד. כמו כן, הקומדיה תורשה להציג אזרחים פשוטים בלבד – האין ביכולתנו להקיש בעקבות זאת על סוגיות, אשר נשענות על הדיפרנציאציה החברתית שבין הדמויות?ורידיקו: דהיינו?סנטינו: ובכן – הבה נניח, כי לפנינו ניצבת עלמה בתולה ותמה, אשר מדברת על הבמה. דבר זה ייחשב למשגה חמור בקומדיה, אך יתקבל ללא כל קושי בטרגדיה.ורידיקו: גם סוגיה זו נובעת ממעמדן השונה של הדמויות. קל להחליט מהן הפעולות, הראויות למלכים ומנגד - הראויות לאזרחים. לא בכדי אומר אני "הפעולות הראויות" ולא "הפעולות המתקיימות בפועל", וזאת משום שכטענת אריסטו, נדרש מן המחזאי להציג דרך קבע מצבים נתונים בדרך הטבעית ביותר. הנה, מחשבה נוספת עלתה בדעתי, ובטוחני, כי תתיר בידי לחרוג קמעא מן הנושא. חשוב להבין, כי על המחזאי להקדיש תשומת לב יתירה לנושא האמור יותר מאשר לכל נושא אחר, כיוון שאם לא יעניק לכלל דמויותיו את הקיום הטבעי ביותר, יתאמץ הוא לשווא בנסותו לשכנענו, שעושה הוא דבר מה בעל ערך. כפי שהורציוס [horace] מיטיב לטעון בפואטיקה שלו, מן המחזאי נדרש לצייד כל דמות ודמות באיכויות, ההולמות את גילה, את מעמדה, את משלח ידה ואת הסיטואציה, שבה היא מצויה, וכל זאת בדרך החיקוי. אי לכך, המחזאים העתיקים נהגו בחוכמה, בעת שנענו למוסכמה, אשר קבעה, כי עלמה בתולה לא תורשה ליטול חלק בקומדיה, פן זו תשמש מודל שלילי לחיקוי בידי העלמות בחיי היומיום, אשר נדרשו להיות ביישניות ונחבאות אל הכלים ואשר עלולות היו להידרדר לשוטטויות אילך ואילך ולהקדשת מעייניהן לדברי רכיל. ברם, בת נסיך תורשה להופיע בציבור, כיוון שמעטים הם העלמים, אשר ירהיבו עוז ואשר ינסו לפגוע בכבודה של אשה, המורמת מעם – היכן שאפסה כל תקווה, אין האהבה יכולה להכות שורש. האהבה עשויה להתממש, כאשר ניכר שיוויון, גזעי, מעמדי או אחר, בין האוהבים. על פי רוב, כאשר אין שיוויון בין בני הזוג, לא ייתכנו קשרי אהבה. לפיכך הורשו בנות נסיכים לצאת אל רחובות העיר ולשוחח עם הבריות, מפני שמעמדן התיר להן לנהוג כציפורי דרור ובייחוד מפני שהדעת נותנת, כי איש לא יחלל את כבודן, כיוון שמעטים מאוד הם האנשים, המשתווים להן במעמדם. נוהג זה נמנע מבנות האזרחים, כיוון שבחוצות העיר נכחו ערב רב של עלמים במעמדן. לפיכך, יציאה מפתח הבית עלולה היתה להמיט עליהן בנקל שלל אסונות וכן להטיל דופי בשמן הטוב: מן העלמה, אשר מקפידה על שמה הטוב, נדרש להימנע ככל שתוכל מחשיפה לשערוריה. אם כן, הקומדיה, אשר נועדה לשמש דוגמא ומופת, לא תאפשר לדמויותיה לדבר או לנהוג בדרך, המנוגדת למעמדן ולאישיותן. כשם שאין זה משגה להציג, על דרך המשל, עבד זדוני וחריף מחשבה, משרתת עזת פנים ומתוחכמת, מלחך פנכה מתרפס וכזבן, זקן חשדן ותאב בצע, כך יהא זה משגה חמור להצמיד את שלל המגרעות הללו אל הדמויות הבאות: אביר צעיר, סטודנט אצילי, עלמה הגונה או אב משפחה בא בימים ורווי תבונה. עם זאת, אין לכחש, כי המחזאי רשאי להטיל דופי במידות הרעות על ידי אפיון דמות במגרעה מסוימת, ובכך מסב הוא הנאה מרובה לקהל שומעיו. על כן, כדי לבקר תחלואות חברתיות אחדות בנות זמננו - ותשומת לב מיוחדת צריכה להינתן לכך - ניתן להציג מעל במת התיאטרון רופא, או שמא מוטב לכנותו 'רב אמן ברישום מרשמי תרופות', אשר נותן דעתו בעיקר לממונו ולא לריפוי מטופליו, וכך מנסה הוא כל העת להרוויח ממון, במקום שינסה להביא מרפא ומזור לחוליו; כמו כן, ניתן להציג דוקטור למשפטים, המרמה את חוג לקוחותיו, מפני שקיבל שלמונים מן הצד האחר במשפט; או זקן, שהאהבה סיחררה את חושיו, ועל כן נוטל הוא חלק בפעולה מגוחכת. פכים סאטיריים מסוג זה אינם רק מורשים, אלא אף מסיבים הנאה, ואילו תכליתם היא הוקעת המידות הרעות או חשיפת נוכלים, לטובתו של הצופה. לסיכום, טענתי היא כי מטרתנו הראשונה היא לחתור לטבעיות ולחשוב כל העת על ההיבט הדידקטי, ולא – מאמצינו לא יישאו פרי.מאסימיאנו: אני תוהה, האם בשם שאיפתם לטבעיות, כלשונך, נמנעים הקומדיאנטים העתיקים מהעלאה בימתית של למעלה משלוש דמויות, המשוחחות ביניהן, ואם תיתוסף דמות רביעית, או אז יאפשרו לה הקומדיאנטים לומר שורות ספורות בלבד במהלך הדיאלוג, מתוך הנחה, שאין זה טבעי, שבני תרבות יתענגו על שיחה מבולבלת.ורידיקו: אכן כן, ומתוך כך אף נובעת המוסכמה הבאה: שחקן לא יעטה את תלבושתו על הבמה, כיוון שאין זה טבעי, שאדם, החותר לשינוי זהותו, יעשה זאת קבל עם ועדה. מסיבה זו גיבש אחד מעמיתנו המחזאים מוסכמה, הנוגעת לקומדיה החדשה: אף אחת מן הדמויות לא תישא מונולוגים ארוכים. תחת זאת יורשו השחקנים לבצע מחוות קצרות או הערות הצידה בעלי אופי רגזני. המחזאי האמור מוסיף, כי כשם שלא ראוי כלל וכלל, ששחקן יפנה את הערותיו לקהל במישרין - וזאת מאחר שהקהל לעולם איננו נמצא במקום, שבו אמור להימצא השחקן - כך אין זה ראוי, שאדם, אשר אמור להימצא ברחוב הומה אדם, ירים את קולו במהלך מונולוג ארוך וידבר אל עצמו כהדיוט תחת הכסות הטבעית ובניגוד גמור לשגרת חיי היומיום. כפי שכבר הוזכר, הסיבה לאיסור זה נעוצה בכך שאין לשחקן הסמכות לפנות אל הקהל במישרין. מאסימיאנו: עד כה, תשובותיך, הנוגעות רובן ככולן בשאלתנו הראשונה, היו מספקות ביותר. מלבד התשובה הישירה, אשר לה זכינו, למדנו על מקור הקומדיה, על טיבה ועל תכליתה: על הוקעת המידות הרעות ועל האדרת המידות הטובות. כעת נרצה לשמוע את דעתך באשר לצורה הסגנונית, שתשמש את הקומדיה – שירה או פרוזה. אני משער, שמחזות, אשר מורכבים משירה מחורזת, יוצאו מן הדיון, כיוון ששירה מסוג זה איננה הולמת כלל מחזות.ורידיקו: זוהי שאלה, שהדעות על אודותיה חלוקות, וכל מבקר ומבקר מציג את טיעוניו, את מצדדיו ואת דוגמאותיו – לכאן או לכאן. המלומד ביביאנה [bibbiena], אשר היה ככל הנראה הראשון, שחיבר קומדיה איכותית בלשון האיטלקית בת זמננו, התקין את הקומדיה הזו - קלנדריה [calandria] - בלשון פרוזה וזאת מטעמים מובנים – אם ערכה של הקומדיה עולה בשל נאמנותה לטבעיות ובשל יכולתה לגרום לצופים להאמין, כי לנגד עיניהם קודמים עור וגידים אירועים אמיתיים, שאינם יצירי דמיונו של המחזאי, אזיי לשון הפרוזה ולא השירה היא אשר תעצים לאין ערוך את סגולות הקומדיה (כל זאת מתוך הנחה אפריורית, שביצירה ניכרים תכנים ראויים ותכנון מוקפד). מן המפורסמות היא שבשפת היומיום אין אנו נוהגים להסב את תשומת לבנו אל הריתמוס או אל הקצב הלשוני, אולם שחקן התיאטרון, אשר נוקט בלשון השירה, מומחה ככל שיהיה – לא יוכל להסתיר דרך קבע את נוכחותה של השירה, על בתיה ועל חרוזיה. אמנם, רב הוא מספרם של המבקרים, אשר הטילו דופי בכותבי המחזות בלשון הפרוזה, ששילבו בתי שיר בכתיבתם בהיסח הדעת. מאידך גיסא, אריוסטו [ariosto] – מחזאי מיושב בדעתו ויחיד במינו ובסוגו, שהקומדיות פרי עטו הן אולי החשובות ביותר ביבול מחזות איטליה, וזאת אף על פי שהן כוללות יסודות קומיים, הפונים לא אחת אל אנשי העם הפשוטים – אחז בדעה זו בעבר, אך שינה דעתו כעבור זמן. עקב כך, הוא שיכתב את כל הקומדיות פרי עטו והמירן מלשון פרוזה לכדי "שורות לבנות".[v] הוא הדין באשר לארקולה בנטיווגליו [ercole bentivoglio] המהולל, אשר קטף תהילת עולם בשל כשרונותיו הנעלים ובשל השפעתו הכבירה. האחרון חיבר את כל הקומדיות פרי עטו בלשון שירה. סבורני, שהוא לא עשה זאת כדי לחקות את לשון הרומאים והיוונים העתיקים או את לשון העבריים, אלא מתוך אמונה, כי הקומדיה הינה אמנות כה שימושית ומלבבת, עד כי ראויה היא להגיע אל הדרגה הנעלה של השירה, התובעת הבעה מכובדת והרמונית. אין לכחש, כי אם נתייחס לסוגיה זו בכלליות, תהא ידה של ההשקפה, המצדדת בלשון השירה בקומדיה, על העליונה, אולם אם נתבונן בסוגיה לפרטי פרטיה, אין מנוס מביצוע השוואה בין טבעה של השירה, במיוחד של השירה הדרמטית בקרב האמנים העתיקים, לבין טבעה של השירה האיטלקית בת זמננו. לאור זאת, ניווכח במהירה, כי לשון השירה תאמה להפליא את הקומדיות העתיקות, בעוד שלשון שירת איטליה איננה הולמת כלל את הקומדיות בנות זמננו. הסיבה המרכזית לכישלון זה נעוצה באחת עשרה ההברות, הנדרשות בכל שורת שיר בן זמננו - הללו גרמו לשירה העתיקה לזרום בשטף ובקלילות, אך הן מקנות לשירתנו צביון מלאכותי, אשר מנוגד בתכלית לנושאים העממיים, שסביבם נסובה הקומדיה. המחזאים, אשר ציינתי, ורבים וטובים אחרים הבינו זאת, ועל כן, במגמה להימנע ממשגה מן הסוג האמור, אולצו הללו ליצור סיומות שיר רופפות וכך הגדילו את הזיקה בין בתי השיר. יש לציין, כי כלל המחזאים, אשר חיברו טרגדיות, נקטו בלשון שירה בלבד. אף ממני נבצר להציע ולהמיר את לשון השירה בלשון פרוזה במסגרת ז'אנר הטרגדיה, וזאת כיוון שלשון השירה הולמת את הצביון המכובד, האופף את הטרגדיה. רפרטואר הדמויות המלכותיות, המצויות דרך קבע בטרגדיה, קרי: מלך, מלכה וכיוצא באלה, דורש שפה ריתמית ורבת חשיבות, זאת לעומת שפתם של בני האדם הפשוטים. מובן שהטרגיקון ישתדל כמיטב יכולתו להימנע משימוש מופרז בעיצורים ובחזרה מתמדת על אותם הצלילים במחזהו. כמו כן, עליו להקפיד על כך שהמשפטים לא יסתיימו כל העת בהברות סגורות וזאת במגמה להימנע מרטוריקה חמורת סבר ומרסוננס [תהודה] מונוטוני (אשר מוקעים אף בז'אנר הקומדיה), מחשש שהללו יקנו לטרגדיה צביון חד גוני ונעדר הבעה בעליל. באמצעות "שבירה" קונסיסטנטית של שורות המחזה תוך שמירה על נועם והרמוניה, עשוי להתקבל רושם מכובד ואצילי לצד קלילות לשונית, אשר מצויה לפרקים בלשון הפרוזה, והשניים הללו יבואו לידי ביטוי בעת דקלום היצירה. השילוב בין השטף הלשוני לבין האצילות הלירית ייצור אפקט מענג ומלא חן. יתירה מכך, מאחר שהטרגדיות והקומדיות כאחת נכתבו לשם העלאה בימתית ולשם הקראתן בציבור, נדרש מן המחזאי להקפיד ולקשור בין כלל הנושאים של מחזהו, למן רגע הופעתם, לבין הפעולה והדיאלוג. אכן, מחבר הקומדיות לא יזכה להצלחה, אלא אם כן יכלול שחקנים מוכשרים בהעלאה הבימתית של מחזותיו. באשר לסוגיית השחקנים, סוגיה חשובה לאין ערוך, ארצה לשוחח אתכם מאוחר יותר. כמו כן, ברצוני להקדיש מילים אחדות ביחס לתפאורה. המימרה גורסת, כי "ההצגה מעמידה את המחזה במבחן המציאות", ולפיכך, יסודות, אשר הסבו הנאה במהלך הקריאה, עלולים להתגלות כתפלים בתכלית במהלך ההעלאה הבימתית ולהיפך. מאחר שנגעתי בסוגיה זו – החשובה פי כמה עשרות מונים, מכפי שרוב בני האדם סבורים – איעזר בדוגמא לשם המחשת דבריי. במסגרת אחד הסיפורים המקסימים, הלקוחים מתוך סיפורי המשלים של בוקאצ'ו [boccaccio],[vi] משכנעים ברונו [bruno] ובופלמאקו [[buffalmacco את קלנדריו [calandrio], כי הוא הפך לבלתי נראה הודות לאבן הפלא אליטרופיה [[heliotropia, אשר סבור קלנדריו, שמצא. לאחר התלוצצויות רבות משליכים השניים אבנים על קלנדריו, ואילו הסיפור ממשיך להלך קסמים על הקורא. עם זאת, צפיתי בעיבוד בימתי של עלילת הסיפור – היתה זו קומדיה, שנכתבה בשורות לבנות ושהתגלתה כשעמום מוחץ. זאת הן בשל הלשון הפואטית הקצובה, אשר הקנתה ליצירה איכות של זמר מושר חדגוני, אך בעיקר בשל טבעו האבסטרקטי של הנושא, אשר הקשה ביותר על העלאה בימתית. הקהל ראה כל העת לנגד עיניו את השוטה, אשר סבר כי הוא בלתי נראה, ועקב כך סירב להאמין, כי השוטה האמור יכול להיות כה תמים, עד כי הוא מאמין, כי איש איננו מסוגל לראותו. לאור שתי הסיבות האמורות, נעלמת ונגוזה הטבעיות של הסיפור וכן נגזלה ממנו חיותו. המומחה הדגול של השירה היטיב להוכיחנו באומרו, כי מוטב לתאר את הבלתי אפשרי או את העל-טבעי מאשר להעלותם כבשר ודם על הבמה. לסיכום, דומני, שהדיאלוג ושהפעולות אינם אלא האמצעים הטבעיים והמהנים ביותר, ולאור זאת, סבורני, כפי שכבר ציינתי, כי בקומדיות שומה עלינו לנקוט בלשון פרוזה, אשר הולמת יותר דיאלוג שגרתי, בעוד שבטרגדיות תועדף לשון השירה, אשר הולמת באציליותה וברוממותה את האווירה הטרגית. אולם אפילו כאן מוטב, שלשון השירה, הנאמרת על הבמה, תהא קרובה ככל הניתן לשימוש בפרוזה.סנטינו: ביטאת זאת מתוך אמונה, שהקומדיה ושהטרגדיה נובעות מאותו המקור ומכוונות אל אותה המטרה. כל ז'אנר מציין בדרכו שלו את המידות הטובות על ידי דוגמאות חיוביות ומוקיע את המידות הרעות. ברם, בכל הנוגע לאספקט של ההבעה במסגרת המדיום הדרמטי, מתקבל הרושם, שלפיו הינך מאפשר הבדלים עצומים בין הז'אנרים באמצעות שיוך לשון השירה אל הז'אנר האחד, ולשון הפרוזה – אל הז'אנר האחר.ורידיקו: ההיפך הוא הנכון. ההבדל הוא מזערי. בסופו של דבר כל ז'אנר מציג בסך הכל אוסף של מילים: ההבדל היחיד בין הז'אנרים נעוץ בכך שבשירה הארגון הוא ריתמי והרמוני יותר, ועקב כך, כפי שכבר ציינתי, השירה הולמת יותר את האספקט האצילי של הסיפור המלכותי. זאת, בעוד שהפרוזה היא דיבורית ומוכרת יותר, ועל כן נראית הולמת יותר את הנימה הפשוטה של הנושא הפחות מרומם. אך אנא ממך, שים לב להנחה שלי בדבר כך, שעל פרוזה זו לעולם לכלול את אמות המידה שלה לשלמות. בדיוק כשם שמן הראוי שלשירה תהיינה אמות מידה לשלמות, אשר יותאמו לה, כך עלינו להכיר בכך שעל הפרוזה לכונן אמות מידה יסודיות משל עצמה ולנוע במרץ, ללא הידרדרות לכדי משפטים מגושמים וסרי טעם. הפרוזה הינה צורה אמנותית בפני עצמה, המכילה חוקים, המותאמים לה במדויק ולה בלבד: וכאשר נכתבת הפרוזה בתבונה, יש לאתר בה סוג של שטף ריתמי, המקביל לזה, המצוי בשירה הפורמלית.מאסימיאנו: דומני, שטיעוניך מגובים בבסיס איתן ושאין כל סתירה בדבריך. הייתי רוצה שתזכה אותנו בהסבר נוסף בטרם תמשיך לעבר נושאים אחרים. למה התכוונת, כאשר דיברת על קומדיות, המכילות נושא שלם? במילים אחרות, אילו נושאים אתה מקבל כשלמים, ואילו נושאים דוחה אתה על הסף?ורידיקו: באמרי "נושא שלם" כוונתי לקומדיה בעלת שתי עלילות, מאחר שקומדיות בעלות התפתחות אחת או בעלות עלילה פשוטה בתכלית לא זכו להערכה בקרב המחזאים העתיקים ובקרב המחזאים בני זמננו. זאת משום ששתי עלילות משתלבות זו בזו באופן הרמוני, מפעילות את דמיון הצופים ומונעות מונוטוניות בשל הגיוון העלילתי. בקומדיות אלה טמון יסוד מפתיע, שבכוחו לתעתע בקהל במהלך ההצגה, שכן העלילה האחת גורמת לקהל להאמין, כי זו תסתיים בדרך מסויימת, כאשר בפועל היה סיום העלילה שונה מן הצפוי. מאסימיאנו: סבורני, מר ורידיקו, שעד כה השבת לשאלותינו בכשרון רב. כעת, התואיל בבקשה לספר לנו על חלוקת הקומדיות לחמש מערכות? האם, לדעתך, חלוקה זו נעשית במודע או שמא על דרך המקרה? כמו כן, ארצה מאוד לדעת את הסיבה, שבגינה מכונים חמשת החלקים הללו בשם "מערכות".ורידיקו: בטוחני, כי החלוקה המחומשת של הקומדיה איננה מקרית אלא מתוכננת, בדיוק כשם שמקור הקומדיה לא היה מקרי, אלא - כפי שציינתי - נוצר עקב חיקוייה של פואמה אלוהית [איוב]. בטרם אכביר במילים באשר לשאלה על אודות מקור החלוקה המחומשת, אשיב בקצרה לחלק השני של שאלתך – חמשת החלקים הללו מכונים "מערכות" [acts (atti)] בשל הפעולות [(azzioni) [actions, המתרחשות במסגרת המערכות, וזאת מאחר שכפי שידוע לך, ראויה קומדיה דינמית להערכה רבה יותר מאשר קומדיה סטאטית. כמו כן, פעולות או מעשים לצד הדיאלוגים הם אמצעי הביטוי המרכזיים של המדיום התיאטרלי. כפי שציינתי קודם, הקומדיה האידיאלית איננה מסתפקת בתיאורים יפים בעלמא, אלא חותרת לייצוג בימתי נאות.סנטינו: לפני שאתה ממשיך הלאה, אנא אמור לנו – מאין נגזרה המילה "קומדיה", וזאת כיוון שאינני יודע את התשובה לכך.ורידיקו: מומחי תרבות יוון הקלאסית מעלים שתי השערות: המילה "קומדיה" נבעה מן המילה chomi, שפירושה "שיר", ומן המילה odi, שפירושה "נאום רב משמעות", או שהמילה נגזרה מן המילים comos ו – ode, שפירושן "שיר כפרי". ההשערה השנייה של המומחים מבוססת על ההנחה, המוכרת לנו, כי האיכרים נחשבו לשחקנים הראשונים עלי אדמות.סנטינו: וכיצד אירע שהשחקנים כונו "istrioni"?[vii] ורידיקו: לדברי המומחים, בני טוסקנה העתיקים [[tuscans, אשר הסתערו על בני לידיא lydians]], כינו את הבדרן, אשר הופיע הן בבתים פרטיים והן מעל בימות התיאטרון, בשם האמור.[viii]מאסימיאנו: כעת אני מצפה בקוצר רוח, שתאמר לנו, מדוע מחולקות הקומדיות לחמש מערכות בדיוק, ובנוסף לכך – בתקווה ששאלתי זו איננה חורגת מתחומי השאלה הקודמת – מדוע מחברי הקומדיות העתיקות לא התירו לשחקנים להופיע על הבמה יותר מחמש פעמים?ורידיקו: שאלתך האחרונה נוגעת למוסכמה, שבקושי קוימה ולו בקרב המחזאים העתיקים, אבל סבורני כי אשביע את רצונך באשר לכך ש...סנטינו: חכה רגע, בבקשה. שתיים, שלוש, ארבע וחמש. השעה חמש, מר מאסימיאנו – עלינו להגיע אל הטירה.מאסימיאנו: ארורה תהא עבודת השירות – כמעט הדבקתי לעבודה זו שם גנאי נורא יותר! זאת - מפני שעבודה זו מונעת ממני לשמוע תשובה לשאלה, שכל כך נכספתי לכך שתיענה.ורידיקו: כל אדם עלי אדמות מוכרח להיות לעתים לעזר הזולת, ומי שנפלה בחלקו הזכות לשרת אדון כה אדיב כשלך, מן הראוי שלא יתלונן על כך ושלא יכנה את עבודתו בשמות גנאי. לך ובצע את חובותיך, ואילו אני נכון לדחות את הסיפא של שיחתנו למחר, ביום שבו תלבושתך תהיה מוכנה. מחר, בעזרת השם, אסכם את שיחתנו, ואעשה ככל יכולתי להביא לשביעות רצונכם המלאה.

המסה על אמנות התיאטרון / יהודה סומו חלק ב

[i] מחזה רועים.[ii] מופע פופולרי של להקות בעת הקלאסית.[iii] דמויות אגדיות, המייצגות את ההשגחה על בני האדם.[iv] מתוך סונטה מס. 134 של פטררקה [petrarca] בשם pace non trovo.[v] שירה הנעדרת חריזה.[vi] סיפורי דקאמרון. יום שמיני, סיפור שלישי.[vii] "שחקן" בשפה האיטלקית.[viii] שחקן, hister.בבליוגרפיהשני, איריס. פנים ומגמות ביצירותיו העבריות של יהודה סומו, חיבור לשם קבלת התואר "מוסמך למדעי הרוח" בהדרכת ד"ר צבי מלאכי, אוניברסיטת תל אביב, תל אביב, 2002.de-sommi, leone. quattro dialoghi in materia di rappresentazioni sceniche, a cura di ferruccio marotti, il polifilo, italy, 1968.nicoll, allardyce. the development of the theatre, 4th. ed., george g. harrap&company ltd london, [1927], 1958.

תגיות: 

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת איריס שני