אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

ליהיא לפיד / אשת חיל


תעודה חברתית
על ספרה של ליהיא לפיד "אשת חיל", כנרת, זמורה-ביתן, 219 עמ´
 

אני מודה שהרומן הראשון של ליהיא לפיד "סודות ששמרתי בטן" לא מצא נתיבים אל לבי. הרומן ההוא כתוב מנקודת ראות פמיניסטית מיליטנטית, ומשתמע ממנו כתב אשמה גורף על אטימותם וחוסר רגישותם של הגברים, המעוצבים אחד אחד כקריקטורות מהלכות. כיוון שאיתרע מזלי להשתייך למגדר המושמץ הזה – בוודאי שלא רוויתי נחת מכל העלבונות שהוטחו בי (אני מאמין, על לא עוול בכפי). אני גם מאמין שזה לא כל כך חכם להוציא חצי מהאנושות ממעגל הקריאה היום כשרוב הכותבים הן כותבות (על פי הדפוס הנ"ל), ומשום כך – רוב הקוראים הן קוראות*).

שונה מאוד הוא הרומן שלפנינו – עדיין ימצא בו הקורא כתב אשמה נגד הגברים (אטומים, חסרי רגישות, אינם מחזרים, אינם יוזמים רומנטיקה, כפויי טובה, מעכבי קידום בת זוגם, עובדים עד מאוחר כדי שלא יצטרכו לעזור בבית – עמ´ 34, 57, 68-67, 85, 148, 190-189). ברגע של זעם מטיחה גיבורת הספר כלפי העולם: הבדל בין גבר מהעבר לגבר של היום הוא 3 ימים, כי בן זוגה לקח חופשה של 3 ימים כשהיא ילדה, ואחר כך השאיר עליה את כל העול הכבד של הטיפול בתינוק ובמשק הבית (עמ´ 34).

אבל, וזה ההבדל הגדול בין הרומן הראשון ובין זה שלפנינו, כאן הגיבורה שאיננה מרוצה מחייה ומבן זוגה, מודה שעיקר האשמה מוטלת על המבנה הנפשי שלה עצמה. כידוע, הומור עדתי (על אחרים!) הוא הומור נמוך, ואילו הומור עצמי הוא המשובח וכובש הלב ביותר. אותו סולם עדיפויות מצוי גם בספרות הרצינית. ולא רק זאת, ההלקאה על חזו של הזולת כדי לתרץ את כל הכישלונות של החיים – גורמת נזק למלקה עצמו, בוודאי בחברה דמוקרטית. הטענה – לולא הוא – הייתי מתקדם – אין לה שום עמידה במבחן המציאות.

העניין הגדול ברומן שלפנינו נובע בראש ובראשונה מתוך הכמיהה של הקורא לרכילות טובה (הסיפורת בנויה על רכילות מאז ומעולם), שהרי למרות המסווה הבדיוני, הכול מבינים שליהיא לפיד כותבת ברומן זה על חייה שלה עם יאיר לפיד, כוכב עיתונות וטלוויזיה אהוב ומוערך, בנם של סופרת מפורסמת ושל עיתונאי-פוליטיקאי חריף מבע. רוב הקוראים גם נחשפו במדורים הצהובים של העיתונים לכמה רמיזות רכילאיות באשר לפרשיות חייהם. הסקרנות להתוודע אל הווידוי האותנטי ממגנט את הקוראים, והופך את הספר, אף בטרם הונח על המדף, לרב מכר. אלא שלטעמי, יש לספר הזה חשיבות כתעודה חברתית שראויה למירב תשומת הלב.

הרומן בנוי מסיפורם של "הנסיך" ו"הנסיכה", "היורש" ו"היורשת" – כל זאת מנקודת ראותה של "הנסיכה". לכל אורכו הוא משובץ במכתבים שקיבלה "הנסיכה", היא ליהיא לפיד עצמה, כבעלת "מדור בנות" באחד העיתונים. חוץ משמות הכותבות (יש גם שני מכתבים של גברים), שבוודאי הם בדויים – אין בכל הספר אף שם אחד. מלבד "הנסיכים" ו"היורשים" מוזכרים "המלכים" ו"המלכות" (הוריהם של "הנסיכים"), מטפלות, גננות, חברות, עורכים ועורכות – כולם ללא שמות פרטיים. סיפור העלילה מאוד מדכא, כשלקראת סופו מתגנב לספר שביב של תקווה. עיקרו של הסיפור - "הנסיכה" מחזרת אחרי "הנסיך", הגרוש ואב לבן, מתחתנת עמו תוך אופוריה ואמונה חזקה על עתיד שכולו אושר אגדי. היא בעלת קריירה מצליחה (צלמת,מקיימת תערוכה ונשלחת לרואנדה לתעד את זוועות מלחמת האזרחים – עמ´ 16-15). השבר הגדול בחייה מתחיל עם ההיריון והלידה: מסתבר שפתאום נופל עליה הר, ולפי תחושותיה – איש איננו מסייע לה. הלידה עצמה היא טראומה אדירה, ובעקבותיה הכאב בגלל התפרים, הגודש בשדיים, הפטמות הפצועות, הבכי הבלתי פוסק של התינוק, חוסר השינה, החרדה האינסופית לתינוק, המחשבה המתמדת על כישלון כאימא. מסתבר לה שחופשת הלידה, האמורה להיות מקור לאושר לאישה - גרועה בעיניה משהייה בכלא (עמ´ 30, 32, 35, 40, 42, 60). היא נכנסת להיריון שני "כדי לגמור עם זה", ונולדת לה ילדה יפיפייה אוטיסטית, והשבר הוא אדיר (עמ´ 99-98). היא חונכה שאישה טובה מקריבה את עצמה למען ילדיה ולמען בעלה, אך כל ישותה מתקוממת כנגד השאיפה הזאת להיות סופרוומן, שאיפה שהיא איננה יכולה להשתחרר ממנה. והמציאות טופחת על פניה, וכל כישלון של ילדיה נחשב לכישלון שלה (עמ´ 43, 94, 101, 134, 162, 169-166, 181, 208-207).

"הנסיכה" הופכת לאישה מרירה, חשה מנוצלת, מתעמרת בבעלה, עד כי זה חש כי בבואו הביתה הוא מגיע לשדה קרב. מה שהוא לא יעשה ולא יציע – יהיה בעיניה חסר תועלת, חסר רגישות. היא רוצה הערכה על הקורבנות שהיא מקריבה, משתוקקת לרגע של שחרור מכל העול, שמישהו יטפל בה, ילטף לה את האגו הפגוע ((עמ´ 63, 84, 104, 107-106, 108, 117, 173). יש לה רשימה ארוכה של ציפיות כלפי בעלה: שיהיה צעיר ומקסים, שיהיה רומנטי, שיהיה רגיש, שיטה שכם בגידול הילדים, שיהרוג "דרקונים" למענה, שיהפוך את חייה לאגדה, שיתאווה לגופה תאווה מטורפת. היא מודה שדרישותיו של הבעל הן הרבה יותר צנועות: הוא בסך הכול מבקש כי תקביל את פניו בחיוך כשהוא חוזר הרוס משעות העבודה הארוכות. לא רק שהוא איננו זוכה לכך, אלא שתמיד מוטח כלפיו מטר של טענות ומטלות, ומרוב שהיא סחוטה ומרוגזת – היא אינה נענית לגישושים האינטימיים שלו (עמ´ 85, 107, 120, 173, 185, 191).

"הנסיכה" מודעת לכך שאל המצב הנפשי והגופני הקשה היא נקלעה בעיקר משום שהיא שואפת בתת-מודע ובמודע להיות קורבן, להעניש את עצמה (עמ´ 63, 131, 207).

במשפחה הקלאסית מלפני שניים שלושה דורות היה הבעל יוצא לפרנס את משפחתו, ובנות המשפחה (בדרך כלל יותר משני דורות) היו מטפלות ביולדת ובילוד (עמ´ 32). האישה המודרנית נמצאת במלכוד: כשהיא צעירה, היא בונה לעצמה קריירה, ונוסקת אל גבהים, ועם ההיריון והלידה, היא חוזרת באחת אל הסטטוס של האישה הקלאסית ההיא שכל עולמה נסוב סביב הבית, הבעל והילדים – ומצב זה גורם לשבר גדול. "הנסיכה" הייתה, כאמור, צלמת מוערכת, והיא נאלצת לוותר לגמרי על תפקידה הדורש ניידות ונכונות להיענות לכל פנייה בכל עת (עמ´ 15, 52, 81, 89). היא נאלצת לחפש משרה חלקית עד הצהריים, כי צריך להחזיר את הילדים מהגנון ומהמועדונית. היא ממורמרת על כך שהעבודה שלה תהיה תמיד בדרגה השלישית בחשיבות אחרי העבודה של "הנסיך" ואחרי הטיפול בילדים. כשהיא מחליטה לכתוב כתיבה מקצועית, מסתבר שאינה מסוגלת לפנות זמן (עמ´ 88, 90, 139, 145, 158-157, 169-167).

לכל התסבוכת הרגשית הזאת מצטרפת הקנאה: "הנסיך" יוצא יום יום לעבודה, פוגש אנשים, נשים צעירות מפלרטטות איתו, הוא מראיין את ג´וליה רוברטס ומתפעל מיופייה, מקבל קידום – כמה פשוט הכול אצל הגברים! (עמ´ 40, 74, , 79, 85, 130-125, 169, 174).

בסוף הספר מבינה "הנסיכה" שהאדם העיקרי שאשם בהר הזה שנפל עליה זאת היא עצמה, כי היא זאת שבראה את ההר באופייה הקפדני, ברצינות התהומית שבה היא מתייחסת אל התפקידים שהוטלו עליה, באי הנכונות לקבל עזרה ולהודות עליה בחיוך (עמ´ 213 ואילך). היא מבקשת לחזור חמש-עשרה שנה אחורנית אל האופוריה שמילאה אותה בראשית חיי הזוגיות שלה, והספר מסתיים בנימה של אופטימיות שייתכן כי תזכה למלא את משאלתה.
 

 לדעתי, הספר שלפנינו חושף בכנות ובכאב דילמה חברתית קשה ביותר: הזוגיות בימינו נמצאת במשבר של ממש. הגברים מוחזקים עדיין כמפרנסים העיקריים, ובתור שכאלה הם באמת אמורים לעבוד "מצאת החמה עד צאת הנשמה". כשהם חוזרים הביתה עייפים ומותשים – יש ציפייה כי יחליפו את האישה במטלות הבית והטיפול בילדים, כי היא ממש מתמוטטת; ואחר כל זה, האישה עדיין מצפה ממנו שיהיה רומנטי, עדין, רגיש, שיביא לה פרחים, שיתאווה לגופה, יהלל את יופייה וטעמה הטוב, שירעיף עליה אושר ועושר כמו באגדות. והרי אם הוא נדרש להיות עקר בית, ולו במשרה חלקית, מה טעם הוא עדיין מחויב לתפוס פוזה של "האביר על הסוס הלבן"? לעומתו האישה חשה כיצד עבודות הבית הנכפות עליה ב"אשמת" הטבע (שכידוע, איננו דמוקרטי, והטיל עליה את כל העומס של "פרו ורבו" – המחזור, ההיריון, הלידה, ההנקה) מעכבות את קידומה, ולעיתים מנטרלות אותה כליל מחלומות הקריירה.

כיצד מתגברים? הספר מציע תשובה חלקית, כפי שצוין לעיל. הפתרון איננו קרוב, ובוודאי איננו פשוט. החברה המודרנית תצטרך להתמודד עם הבעיה ולהציע מוצא. מה שברור מעל כל ספק שהטלת האשמה באופן גורף על הגברים, שבראו, כביכול, עולם ההופך את הנשים ל"מין השני", כדבריה של סימון דב-בובואר – ובכן, הטלת אשמה כזאת לעולם לא תפתור בעיות. יוני, אחד מגיבורי ספרי "שיחת גברים על נשים"**) מציע פתרון שמוסיף קצת מטלות לגברים, אך גם המון סיפוק, וחיי זוגיות יפיפיים. יוני חי באושר עם בת-זוגו מזה 12 שנה. גם אני ניסיתי את הדרך של יוני, ואני חי בחברות אמיצה ובאהבה ההולכת ומתגברת - מזה 47 שנים! כדאי לנסות.

אם לא החמצתי משהו, נדמה לי שיש בספר מספר מעידות בעריכה: נאמר על "הנסיכה" שילדה בניתוח קיסרי, והנה, בהמשך מסתבר שילדה בלידה רגילה (עמ´ 28). במקום אחד נאמר עליה שחדלה להיניק, ובהמשך היא ממשיכה בכך (עמ´ 44-43, 50, 63). נאמר שהילדה האוטיסטית אינה מסוגלת להגיד "אימא", והנה, בהמשך היא לא רק אומרת "אימא", אלא גם מדברת בהיגיון – כל זה בלי שום הכנה מוקדמת (עמ´ 158, 198, 205). לקראת סוף הספר יש קפיצות בין הרהורי "הנסיכה, להרהוריה של גיבורה אחרת שאיננו מכירים (עמ´ 192-188, 196-195, 206 ואילך). זאת תחבולה ספרותית מוכרת שמטרתה לבלבל את הקורא, אך, לטעמי, איננה תורמת דבר לאיכות. בראשי הפרקים מובאים ציטוטים מהמקרא, כשהקשר ביניהם ובין התכנים הוא חיצוני בלבד. אינני בטוח שזה היה רעיון טוב, כי באמת מדובר בנושא בעל אופי מודרני לחלוטין – חסר כל זיקה לעולם הרחוק ההוא.

סוף דבר, למרות ההסתייגויות שלי מההערות הסקסיסטיות הפמיניסטיות, ולמרות אי אלו מעידות שרמזתי עליהן – מדובר בספר המהווה תעודה חברתית שקשה להגזים בחשיבותה, תעודה הכתובה בכנות רבה ובכישרון ניכר.

*) על הרומן "סודות ששמרתי בבטן" כתבתי בספרי "שיחת גברים על נשים", ירון גולן, 2004, עמ´ 60-59
**) שם, עמ´ 97-93

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת משה גרנות