אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

רצון וייאוש - פנחס שדה


התמונה של משה גנן

המבקש לעמוד על מקורות השראתו של פנחס שדה ז"ל ראוי שיפנה את מבטו בראש ראשונה אל עבר מעיינות הספרות וההגות הגרמנית. ואין יצירה שקמה והייתה אחר ניטשה שלא הושפעה, בדרך כלשהי, אם מהגותו ואם מדרך חייו של זה. אחד יוצרים שלמד רבות מניטשה הוא הרמן הסה.

בדברו על אותם מקורות אומר שדה עצמו (החיים כמשל", ע' 122): "מעבר לישימון הקרח של חיים מדומים אלה...השתרע הגן הנחמד שבו, בין העצים והפרחים, התהלכו גיבורי העבר שלי, גיבורי הרוח והשיר, אשר אילולא שמעתי את שמעם וידעתי את קורות-חייהם, אילולא סמכתי עליהם והתחזקתי בזכרם, כי אז לא הייתי יכול לעמוד..."; - וכן שם, בע' 72; "אותי ענינו הבודדים הגדולים - אשר מבלי דעת מאומה על אודות חייהם ניחשתי את בדידותם – ועימם הזדהיתי ...ועוד, גיליתי כי אותם בני-אדם עצמם שחושי משכוני אליהם, אף הם, מעבר גבולות זמן ומקום, נמשכו אלו אל אלו וראו זה בזה רע וידיד, אב מבשר..."

אך קודם לעצם גוף הדיון נראה לראוי להעיר הערה קצרה על הקשר בין "החיים כמשל", שהוא אולי ספרו העיקרי של פנחס שדה, ועל כל פנים ספרו המהותי לו ביותר, ובוודאי המפורסם שספריו, - לבין "מות אבימלך ועלייתו השמיימה בזרועות אמו", (הוצאת שוקן, 1969), שהוא הספר אשר, בבחינת דוגמה ליצירתו של שדה מהווה בעצם את נושא המאמר. מבקרים שונים כבר עמדו על כך שאידיאה מרכזית חוזרת אצל שדה בכל יצירותיו בפרוזה ובשירה, והיא משתקפת בצורות שונות ולעתים (כאשר אין ה"אני" מופיע בחישופו הגלוי) מאחורי מסכות שונות. חיים נגיד, למשל, (ידיעות אחרונות, ,16.1.70, - הדפסה שנייה ב"עכשיו", חוברת 25-28) כותב כי ב"החיים כמשל" מביע שדה "אותן דעות המבוטאות ב"מות אבימלך" על דרך העקיפין, באמצעות דמותו המקראית והבדיונית של אבימלך. "למען האמת", - הוא מוסיף - " אין שוני ניכר בין הדמות האחרונה לבין דמות המספר האוטוביוגרפי ב"החיים כמשל". –

אהוד בן עזר, במסתו "מות אבימלך" (מאזניים, יוני 1970) מציין קו משותף ברור בין המספר ברומאן אוטוביוגרפי "החיים כמשל", אבשלום ב"על מצבו של האדם", שדה עצמו בשיריו ובספר "שיחות חצות-לילה עם פ. שדה (מאת יוסף מונדי) ואבימלך. ואף שדה עצמו בראיון כלשהו בקול ישראל אמר; "גיבורי הספרים שלי, במובן מסוים, הם אותו גיבור הפושט צורה ולובש צורה. אפשר לאמר, למשל, כי אבימלך הוא אבשלום (גבור הרומן "על מצבו של האדם"). אילו היה אבשלום חי בנסיבות של אבימלך, אילו היה מלך שכם - היה חי כאבימלך, חושב כמותו, פועל כמותו.

הרצון

"מות אבימלך" הוא סיפור הולדתו, התבגרותו, קורותיו ומותו של הרצון. יהיו מניעיו ומטרותיו של רצון זה מה שיהיו, אם מאבק לשמו או הרס, חיפוש אחר האנושי באלוה או האלוהי באדם, אין אלה אלא לבושים שונים לדבר אחד; הרצון, אשר "אין התבונה אלא שר חוץ לו; כי הטבע בראו אך למען ישרת את הרצון. על כן אין עליה לדעת אלא את הדברים ככל שאלה מספקים מניעים לרצון. אף אופיו של האדם נקבע לפי מה שיש בו מכוח הרצון, ולא על פי מה שיש בו מן התבונה. מקור אופי האדם הוא בכח דבקותו במטרה, ביכולת עמידתו; הרצון". (שופנהאור).

”כנגד אבימלך, שמכח רצונו יצמח אופיו, עומדים ירובעל ובניו. האב, שבעבר לא קוטל-קנים היה, נאלץ לוותר על רצונו בלחץ בניו ונשותיו, הכהן הגדול וההיסטוריה. בניו חסרי כוח החלטה הם, חסרי כוח להיטיב או להרע. הם "האנשים-העכברים", שדים חסרי חוט-שדרה מטפיסי. אבימלך הוא התגשמות הרצון הערטילאי. לא בקלות הוא משיג זאת; אנו רואים אותו ואת רצונו בהתחשלותם, בייסוריהם, אף בגעגועיהם אל ניגודם, אל היסוד הנשי דווקא, שהוא, על פי שופנהאור, היסוד התבוני שבאדם; הרצון החי בתוך עצמו ורואה אל מעבר לעצמו; המבקש להתבדל מהעולם כדי לשמור בתוך עצמו את טהרתו, והמבקש להשתלט עליו כדי להרסו, כמעט שוט אלהים.

אנו רואים, אם כן, ביצירה זו את תולדות הרצון בטהרתו, בהבשלתו, בהתגלותו ובהתפרצותו מלאת-העלילה; ואנו רואים אותו בריכוזו הרוגע, הסטטי, כשהוא פועל את פעולתו מתוך עצם קיומו, בהאירו כגחלת אש, בקול דממה דקה. וכאן אנו מביטים בו, ברצון, עם עוברו מטמורפוזה: אם עד כה ראינוהו כשהוא רצון, הנה אנו חשים בו כבתופעה חדשה, בתור פאסיביות, בתור רצון שבפאסיביות שכוחות מחוץ לו, כוחות מעל, פועלים דרכו, באמצעותו; האינטלקט והרצון חיים זה עם זה בשלום, ככל שמצב איזון עדין ומושלם שלום בו, בעוד כל ישות האדם קשובה היא אל רצון-על זה, יושב הוא על שפת הנחל ונותן לזרם לעבור בו. ועל כן ומתוך כך לבסוף פועל מתוך הכרה, הכרה שמוצאה ומרכזה איננו במיידי וביומיומי, אלא ביחס האדם אל המוחלט.

היאוש

ענייננו בייאוש הוא מפאת היותו היפוכו של הרצון.

בין הסיבות האפשריות שקירקגור ב"חולי עד מות" מונה לייאוש נמצא את ייאוש האדם שאינו מודע לקיום עצמיותו, וייאוש האדם המסרב להיות הוא עצמו. ”הייאוש בא לביטויו המדויק בכך", - אומר קירקגור ב"חולי עד מות", פרק ב' -"שהאדם אינו מודע להיותו מהות רוחנית"..."אה, כה רבות דובר על חיים מבוזבזים – אך חיי אותו אדם מבוזבזים, שחי את חייו מרומה ע"י תענוגות החיים או ע"י צרותיו מבלי לראות את עצמו באופן מוחלט ואחת ולתמיד כייחוד רוחני, כעצמיות, או וזה הרי אותו דבר (מבלי

שהוא, הוא עצמו, קיים לפני האל, הכרה אינסופית שהיא עצמה איננה ניתנת להשגה מתוך הייאוש". "שהלא הזמן והממון וחיי הרווחה יביאו את האדם אל המקום אשר אליו לא חשב לבוא" אומר המספר הנעלם ב"אבימלך" במונחים אנושיים מעט יותר, "ושם ישכח אשר חשב ואת אשר חלם ויחיה בנחת וייאוש, לעתים ייאוש שקט ולעתים בייאוש זחוח." (אבימלך, פרק פ"א).

יש בחיי אבימלך תקופה שניתן להצביע עליה במפורש בה אין אבימלך מודע לקיום עצמו; אנו עדים אך לשלבים שהוא עובר בחיפוש אחר עצמיותו זו. לא כן בגבורו של רומן קרוב לענייננו; גולדמונד, (ה. הסה, "נרקיס וגולדמונד", הוצאת שוקן, תשל"ד), בטרם התגלה לעיניו עצמיותו, באמצעותו ועזרתו של נרקיס - גולדמונד הנו מיואש מכל גילויי ה"אני" שלו (המתבטא כאן בגילויי יחסו הבלתי-נזיריים לחיים).

לא כאבימלך, הנוטל עליו את גורלו כשוט, הוא גולדמונד, הנחרד למראהו ונסוג. וככל שהוא מצליח, לכאורה, להשכיח מעצמו את עצמו, אעפ"כ "מצבו מצב של ייאוש הוא, וייסוריו ייסורים הם, באשר אין ביכולתו להשתחרר מעצמו עולמית, ומתברר, שהוא אך השלה את עצמו לחשוב שהוא הצליח במאמציו אלה, להשכיח ולהסיח מלבו את מה שהוא". (עד מות" ע' 154) .

אין דרכן של שתי דמויות אלה זהה ביחס לקבלת עצמן וייעודן, בחולי עד מות, ממנו הן נולדות מחדש. לשתיהן אב מיילד, דמויות מורכבות שיש בהן מן החכמה ומן המוות כאחד. אותה כוס, ממנה אבימלך משתוקק לשתות, היא עתה כוס לידתו הרוחנית, עתה, לאחר שחלה את חוליו במערה. "הוא שכב מכווץ כקיפוד, בעיניו הקרועות לרווחה קפא איזה פחד נורא, ושניו נעוצות עד זוב דם בשפתו, כעוצר יללה. נגעו בו, ואך הוא היה כמו רחוק שאין לו סוף, מובדל ובודד כליל. שררה איזו אימה. כך שכב ימים אחדים" (פרק מ"א). – ואכן, זוהי דמות המות – שהוא אצל אבימלך שלב מות רוחני – בכתבי פ. שדה, ככתוב בספר "איך זינג ווי א פייגאלע" עמ' 44 : " עִם קַבָּלַת תּוֹצְאוֹת בְּדִיקַת הָרֵאָה: c.t. אֲנִי שׁוֹכֵב מְכֻוָץ בִּקְצֶה הַמִּטָּה כְּמוֹ חַיָּה קְטַנָּה/ אֵינֶנִּי יָכֹל יוֹתֵר לִכְתֹב שִׁירִים". (21.8.1992).

דרכו של שדה לתמצת תמונה מורכבת ורבת-פנים בשורות ספורות. והנה דוגמא מ"נרציס וגולדמונד" (ע' 44). ודומה הדבר למה שציירים שונים עיבדו נושאים "זהים" כל אחד לפי דרכו: "גולדמונד עמד מתחת לכיפת האבן העגולה... פחד-מוות חנק את גרונו והידק את בטנו. בעיניים קופאות הביט ...וראה מעליו את ...שלשת ראשי החיות..."אני הולך למות כרגע... נתקף בהרגשת אימה, ונזדעזע כלו. הרגיש; דעתי הולכת ונטרפת עלי..."

אלה קטעים מתוך תיאור ייסורי הלידה של גולדמונד, לאחר שרעו-מדריכו (נרקיס) העירו מתרדמת-נפשו והביאו לשחרור "האני האמיתי" שבו.

ע"פ קירקגור ב"פרורים פילוסופיים", הדן ביחס בין המורה-האדם לבין תלמידו, תפקידו של המורה הוא אך לעורר ולהזכיר נשכחות, כמו שסוקרטס אמר ב"מנון" על עצמו, וזהו היחס הגבוה ביותר האפשרי בין אדם לאדם, - שהאחד מבצע לגבי השני את אותה פונקציה שביצע סוקרטס; שחרור המחשבות שהיו טמונות בראשון מלכתחילה.

נברר עוד, מה קורה לשתי הדמויות בשני הרומנים עת התעוררם מתרדמת חבלי- הלידה.

"בעצם אותם ימים אירע כי החוזה הכשדי בהר עיבל הקיץ לפנות-בוקר לשמע קול דופק בפתח עמד עלם שהגיד לו כי שמו אבימלך בן איסתהר. העלם, שנראה יגע וחולה, ואגלי זיעה גדולים נוטפים מפניו, ביקש לשתות מים. אז הביא לו הכשדי ספל מים, ואבימלך שתה בצימאון, הודה והלך לו...והנה בלילה ההוא, בעצם השעה בה השקה הכשדי את אבימלך בחלומו, נרפא אבימלך מחוליו. השחר עלה על מרחבי הישימון...וכאשר הקיצו האנשים מתנומתם, הבינו כי בא היום".

וגולדמונד? הוא, עם החלמתו, "אף כי לא ידע עוד אל מה הוא נושא נפשו, הרגיש בכל זאת בבהירות ועוצמה שגורלו קם ונהיה לפניו, כי שעתם של התום והמנוחה חלפה וכי וכי הכל מתוח ומוכן בקרבו. יש שהכרה זו מילאה את לבו אושר... לעת אחרת הייתה הרגשה זו עוטה ערפל ותעוקה..." (ע' 54).

נם פ. שדה יצא מנקודת מגע עם דברי זרטוסטרה של ניטשה, כפי שעיסוקו בספר בשאלת הטוב והרע ומה שמעבר לאלה מעיד, הרי שמתברר כי הוא לא נעצר בנקודת מגע זו. אבימלך, המתקיים מעבר לטוב ולרע בכל אשר נוגע לשיפוט המוסרי, המבקש להשתלט השתלטות הרסנית על העולם הסובב אותו, אבימלך זה אף צד נוסף בו, אולי לא צפוי, וזה, כמובן, הצד הדתי.

מקור דעת האדם הוא בשלשה; 1) במה שהוא יודע, או חש, או במה שהוא הוא בעצמו, 2) במה שמורה כלשהו "מזכיר לו ומביא להכרתו, ו-3), בהתגלות. כל דרכי-דעת אלה מהוות נושא בו דן ספרו זה של פ. שדה ז"ל, ומאחר והראשון בין אלה הוא מובן מאליו, ובשני דננו זה עתה, נפנה כעת אל עניין ההתגלות.

הדמות המדריכה העיקרית, התגשמות ההתגלות של הלא-ארצי היא דמות האם.

אבימלך, בעת חוליו, רואה חלום (ע' 36); זו אמו בדמות המוות הרוכב בשמים. גולדמונד, בהתעוררו לחיים חדשים לאחר כמה ימי תרדמה וחלום, חש כי "הוא היה אי-שם, רחוק מאד מכאן, וראה משהו מיוחד במינו, משהו נהדר, אף משהו איום שאין לשכחו? ..מה הדבר שצף ועלה לפניו, והיה גדול ומכאיב ומלא-אושר כל-כך?" "הוא הקשיב אל מעמקי נפשו, אל המקום שהיום נבקע בו משהו, אירע משהו -- מה היה זה? שוב קיץ... הוא ראה, נעשה גלוי עיניים. הוא ראה אותה. הוא ראה את הגדולה, הקורנת... הוא ראה את אמו."

אגב, אין אנו באים להשוות את סגנון שני הסופרים כאן. היריעות שונות, עד כי האחת - של הסה - מאפשרת ליצור תמונה וורבלית רחבה, בעוד השנייה -של שדה - מאלצת את הסופר לצמצום, לתמצית יינו, לתמונות הבוערות כגחלי אש.

לא נתעכב גם על ההשוואה בין מבנה העלילה בשתי יצירות אלה, בהן שני הגיבורים,שאיבדו את אמם בעודם באיבם שבים אליה בסוף היצירה ובסוף חייהם, במותם. לנו חשובה העובדה, כי אֵם שניהם הופכת לדמות מדריכה המופיעה לפני הגיבור בחלום, - מדריכה בראשית החיים כדמות של אהבה, ייסורים, יפעה - כמו גם במות הגיבור ,כמו - בדיעבד – גם במותו האישי, הפרטי, של המשורר עצמו. האם, אמא-אדמה, "חוה" (אצל הרמן הסה), בעיני פ. שדה היא סמל הלידה הרוחנית, שחרורה המאושר של הרוח מתוך "הקיום החומרי", וגם המלאך ש"לרגליה המספד והבלהה והתהום אשר אין לה תכלה", מלאך האפוקליפסה של דירר. ואילו הסה כותב (נרקיס וגולדמונד, ע' 54): "אמו, האם האובדת מכבר, שבה והופיעה לנגדו, והוא התמלא מכך אושר גדול. לאן הוליכה קריאתה המפתה? אל הבלתי ידוע, אל הסבך, אל המצוקה, אל המוות".

גולדמונד, האמן, חולם ושר על כך, נרקיס שותק, ואבימלך, שיש בו משהו משניהם, חי את מצבו הקוסמי של האדם, אשר איננו אלא ייאוש ושתיקה.

ראוי לסיים שורות אלה בדברים אשר כתב גיתה;

מוּת וֶהֱיֵה! עֲדֵי תִּשְׁמַעזֹאת, אוֹרֵחַ זֵר, אֵינְךָ כִּי אִם יוּרַד דּוּמָה בְּעוֹלָם אַכְזָר.

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת משה גנן