ירח מאת נתן אלתרמן – פירוש לשיר


75 צפיות

השיר " ירח" פורסם בקובץ "כוכבים בחוץ" בשנת 1938 בהיות נתן אלתרמן בן 28. השיר "מככב" כיום בבחינות הבגרות בספרות, אולי כסמל לרהביליטציה של המשורר הלאומי 2 ( 1 - ביאליק, 3 ???). בשנות השישים שימש השיר "ירח" בידי נתן זך כלי לביקורת על נתן אלתרמן. לפי הבנתו של זך, "השיר מורכב מאוסף של זיקוקין-די-נור המשקפים את להיטות המחבר אחר אפקטים וציורים מפליאים ומקוריים אך אינם מכשירים את הקרקע זה להופעתו של זה ואף אינם מגיהים אור זה על זה, כבשירה בעלת ערך רב יותר". נתן זך לא ידע הרבה על הביוגרפיה של נתן אלתרמן, על דרכי עבודתו או על רשימת הספרים שבספריית העבודה שלו. לכן, לא בחן את האפשרות של קיום רבדים עמוקים החבויים בשיר מתחת לפני השטח וקשורים לתנ"ך והאגדה היהודית. הביוגרפיה של נתן אלתרמן, בעיקר זו של שנות ילדותו ובגרותו המוקדמת, פורסמה רק לאחר מותו. גם רשימת הספרים ששמשו אותו לצרכי עבודתו פורסמה רק 11 שנה אחרי שנפטר. בחייו, שמר המשורר בקנאות על פרטיותו ולא הניח לאיש לחשוף אותה לציבור בכלל ולמבקרי הספרות בפרט.

על מנת שהקורא לא יתמה, כיצד מתחבר הפירוש לשיר אותו אני מציע אל נתן אלתרמן "רודף הנשים והיין" (ראה גם ההקדמות לפירושי לשירים "בית ישן ויונים" – אימגו ו "ילדי ההפקר" - אימגו), הנה מספר ציטוטים החושפים את דמותו האחרת:

נתן אלתרמן בגימנסיה "מגן דוד" בקישינוב: "יצחק אלתרמן, אף על פי שלא ניהל בית כשר למהדרין ולא הקפיד בקיום תרי"ג מצוות כהלכתן הכניס את בנו נתן אלתרמן ברצון ובלב שלם לגימנסיה זו שמיסודו של רבי יהודה-לייב צירלסון איש "אגודת-ישראל" שאותו הוקיר ועמו נפגש לא פעם. כאן למד נתן 4 שנים מגיל 10 עד 14, כאן גם נעשה בר מצווה כדת וכדין. ...מקום בראש השיעורים תפסו כמובן מקצועות היהדות, בעיקר תנ"ך משנה ותלמוד. ...שיטות ההוראה היו על פי הפדגוגיה המודרנית, אבל מגמת פניה – לפי מיטב המסורת של ה"חדר" וה"ישיבה", שהוציאו מתוכם בקיאים ועילויים." ("אל לב הזמר", פרקי ביוגרפיה ועיון ביצירת אלתרמן, מנחם דורמן, הקבוץ המאוחד, תשמ"ז).

ספריית העבודה של נתן אלתרמן: "בספרית (העבודה) 1293 ספרים... תנ"ך – 28, מילונים מקראיים – 4, ספרות תלמודית ומדרשית – 13, מילונים תלמודיים – 14...מחשבת ישראל – 42, ...במדורים של תנ"ך, ספרות לימודית ומדרשית בולטים לעין הסוקר המילונים הלשוניים והמקצועיים שהיו בשימושו של נתן אלתרמן, בסך הכל 34 במספר: קונקורדנציה לתנ"ך של שלמה מנדלקורן, "הערוך השלם" של נתן בן יחיאל, עם תוספות מאת יהודה קוהוט, וכן קונקורדנציה לתלמודים ולמדרשים מאת יעקב לוי. בכל הספרים האלו ניכר היטב כי אלתרמן הרבה להשתמש בהם. (סוניה רוזנברג, מחברות אלתרמן ג', עורך מנחם דורמן, הקבוץ המאוחד, תשמ"א).

מספר ציטוטים מיעקב אורלנד - "נתן היה אומר ": (יעקב אורלנד "מבחר כתבים" (3), עורך דן מירון, מוסד ביאליק, תשנ"ז).

"היו לו יחסים טמירים עם המקרא ועם קודשי היהדות".

"הוא גילה ספירת תפארת שהיא מעבר לעצמה".

"אבל היו לו מגעים נוספים עם היהדות הנסתרת".

ואלתרמן בתשובה לאורלנד: "מה לעשות, נולדתי לפניו תאומים".

אלתרמן עצמו ב"פתיחה חדשה" ל "שיר עשרה אחים":

לו קול אנשים מסיחיםישתלב פה ושם בין שיטיךוהיה משָלך לא נעול על בריחיםוברורים ייראו פשָטיך

יש בשיר "פשט" ויש "משל". לא אעסוק ב"פשט". כבר הוסיפו בין שורותיו גדולים ממני "קול אנשים מסיחים" על מנת שיהיה ברור יותר. אתייחס אל השיר כאל "משל", אסיר כאן חלק מבריחיו ואגיש את הנמשל המפוענח לשיפוטו של הקורא. בניגוד לאלתרמן שהשתמש ככל הנראה במילונים וקונקורדנציות, עומדים לרשותי גם מאגרים ממוחשבים המסייעים בפענוח. אכתוב את פירושי "בין השורות" כדי שישמש "קול אנשים מסיחים".

ירח מאת נתן אלתרמן

גַּם לְמַרְאֶה נוֹשָׁן יֵשׁ רֶגַע שֶׁל הֻלֶּדֶת.שָׁמַיִם בְּלִי צִפּוֹרזָרִים וּמְבֻצָּרִים.בַּלַּיְלָה הַסָּהוּר מוּל חַלּוֹנְךָ עוֹמֶדֶתעִיר טְבוּלָה בִּבְכִי הַצִּרְצָרִים.

וּבִרְאוֹתְךָ כִּי דֶּרֶךְ עוֹד צוֹפָה אֶל הֵלֶךְוְהַיָּרֵחַעַל כִּידוֹן הַבְּרוֹשׁאִתָּהּ אוֹמֵר- אֵלִי, הַעוֹד יֶשְׁנָם כָּל אֵלֶּה?הַעוֹד מֻתָּר בְּלַחַשׁ בִּשְׁלוֹמָם לִדְרֹשׁ?

מֵאַגְמֵיהֶם הַמַּיִם נִבָּטִים אֵלֵינוּ.שׁוֹקֵט הָעֵץבְּאֹדֶם עֲגִילִים.לָעַד לֹא תֵעָקֵר מִמֶּנִּי, אֱלֹהֵינוּ,תּוּגַת צַעֲצוּעֶיךָ הַגְּדוֹלִים.

יָּרֵחַ

זהו כינוי לרחל אימנו. עליה נאמר בחלומו של בנה יוסף: "והנה השמש (יעקב, אביו של יוסף) והירח (רחל, אמו של יוסף) ואחד עשר כוכבים (אחי יוסף) משתחווים לי". כפי שיתואר בהמשך, תפקידה ההיסטורי של רחל אימנו הוא להתפלל על בני ישראל שישובו מן הגלויות לארצם.

המקור להקבלת הירח שבחלום יוסף לרחל אימנו נמצא בתלמוד הבבלי במסכת ברכות דף נה/א: "חלום - אף על פי שמקצתו מתקיים, כולו אינו מתקיים. מהיכן לנו זאת? מחלומו של יוסף! שהרי כתוב בתורה בתיאור החלום: "והנה השמש והירח ואחד עשר כוכבים", ובאותה שעה של החלום רחל אמו של יוסף כבר לא הייתה בין החיים!

גַּם לְמַרְאֶה נוֹשָׁן יֵשׁ רֶגַע שֶׁל הֻלֶּדֶת

קידוש החודש היהודי נעשה על פי ראיה של הולדת הירח בתחילת החודש – ה"מולד". אז מברכים "ברוך אתה ה' מחדש חודשים". את הברכה ניתן לברך רק עד מילוי הירח במחצית החודש. לאחר מחצית החודש, כאשר הירח מתחיל להתמעט, מראהו מוגדר כ"נושן" ואין מברכים עליו. בהמשך, לאחר הסתתרות הירח לגמרי שוב ישנה הולדת חדשה של הירח. תהליך זה קורה מדי חודש, שניים עשר פעמים בשנה.

במשפט פתיחה זה של השיר, ישנם שני רמזים הקשורים לנושאו המרכזי.

הרמז הראשון: מיעוט אורו של הירח במהלך המחצית השנייה של החודש עד היעלמותו, הוא שמביא בסופו של דבר ללידת הירח מחדש. תהליך ההרס יוצר תנאים להתחדשות. גורלו של עם ישראל שבגלות תלוי אף הוא במצבם של האומות השולטות בו. בכל פעם שמתחיל תהליך של התמוטטות אימפריה ישנו חלון הזדמנות לעם ישראל שהוגלה לשטח האימפריה ובשליטתה, לחזור לארץ מולדתו.

הרמז השני: מחזור התיישנותו ולידתו מחדש של הירח קורה שנים עשר פעמים בשנה. שנים עשר – רמז לשנים עשר שבטי ישראל, שאף על פי שהם פזורים בגלות, בכל פעם שאויביהם מאומות העולם סופגים מפלה ומתמעטים כמו הלבנה המתמעטת – יכולים הם לחוות "רגע של הולדת" ולחזור לארצם מהגלות ("ראי רחל ראי, הם שבו אל גבולם"). האומה הישראלית מוגדרת כשלמה רק כאשר כל שנים עשר השבטים מקובצים יחדיו במולדתם.

המקור לעיתויה של מצוות ברכת החודש נמצא בתלמוד הבבלי, מסכת סנהדרין דף מא/ב: "עד כמה מברכים על החודש? (פירוש רש"י - על הלבנה בהתחדשה) "עד שתתמלא פגימתה". (פירוש רש"י – רק עד שתתמלא פגימתה, אבל מאוחר יותר בחודש, לא ניתן לברך "מחדש חודשים" שהרי הלבנה כבר נושנת היא) "וכמה? עד ששה עשר יום בחודש".

המקור לכך שלא רק שבטי יהודה ובנימין אמורים לחזור מהגלות אלא גם עשרת השבטים (סך הכול שנים עשר) הוא במשנה במסכת סנהדרין. על גלות השבטים אומרת התורה בפרשת ניצבים: "וַיִּתְּשֵׁם ה' מֵעַל אַדְמָתָם בְּאַף וּבְחֵמָה וּבְקֶצֶף גָּדוֹל וַיַּשְׁלִכֵם אֶל אֶרֶץ אֲחֶרֶת כַּיּוֹם הַזֶּה". מוסבר במשנה וזוהי דעת הרוב: "רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: "כַּיּוֹם הַזֶּה", מָה הַיּוֹם מַאֲפִיל וּמֵאִיר, אַף עֲשֶׂרֶת הַשְּׁבָטִים שֶׁאָפַל לָהֶן, כָּךְ עָתִיד לְהָאִיר לָהֶן. שימו לב שגם כאן המחזוריות של היום (מאפיל ואחר כך מאיר שוב), בדומה למחזורו החודשי של הירח (מתמעט ואחר כך נולד מחדש), היא הדוגמה להתרחשות הגאולה.

דוגמה נוספת לכך שהאור הינו סמל הגאולה לאחר חשכת הגלות מופיעה בנבואת ישעיהו: "הָעָם הַהֹלְכִים בַּחֹשֶׁךְ - רָאוּ אוֹר גָּדוֹל, יֹשְׁבֵי בְּאֶרֶץ צַלְמָוֶת - אוֹר נָגַהּ עֲלֵיהֶם.

אלתרמן השתמש במילה "רגע" לרמז על מקור נוסף, כאן בדברי הנביא ירמיהו, לדעיכת אומות והתחדשותן:

ספר ירמיה פרק יח

(ז) רֶגַע אֲדַבֵּר עַל גּוֹי וְעַל מַמְלָכָה לִנְתוֹשׁ וְלִנְתוֹץ וּלְהַאֲבִיד:

(ט) וְרֶגַע אֲדַבֵּר עַל גּוֹי וְעַל מַמְלָכָה לִבְנוֹת וְלִנְטוֹעַ:

שָׁמַיִם בְּלִי צִפּוֹר

השיר מתחיל למנות את מפלותיהם של המלכויות שהגלו את שבטי ישראל. כל מפלה מהווה חלון הזדמנויות לשבטי ישראל לחזור לארצם. בבל ומלכה נבוכדנצר הגלו שני שבטים – יהודה ובנימין. אשור ומלכה סנחריב הגלו עוד לפני כן את עשרת השבטים. בבל ומלכה נבוכדנצר נפלה ביד הפרסים והמדים, אשור – נפלה ביד נבוכדנצר.

שמים בלי ציפור – מאוזכרת ובהמשך השיר תפורט יותר – מפלתו של נבוכדנצר מלך בבל. הוא מכונה בין שאר כינוייו במדרש – צפור. המקור בספר דניאל פרק ד' פסוק ל' בו מתואר נבוכדנצר שהופך לצפור: "באותה שעה כלתה הרעה על נבוכדנצר ונסתלק מבני האדם, עשב כתורים יאכל, ומטל השמיים גופו נרטב עד ששערו הפך לנוצות נשרים וצפרניו לטפרי ציפורים". מדרש רבה על מגילת איכה מפרש פסוק מספר קהלת: "ויקום לקול הצפור": זה נבוכדנצר הרשע.

זָרִים וּמְבֻצָּרִים.

ירמיהו מנבא על מפלת בבל בידי מלכות מדי. במקביל - קורא לבני ישראל ויהודה (12 השבטים) לנצל את ההזדמנות ולהימלט לארצם.

ספר ירמיה פרק נא

(ב) וְשִׁלַּחְתִּי לְבָבֶל זָרִים וְזֵרוּהָ וִיבֹקְקוּ אֶת אַרְצָהּ, כִּי הָיוּ עָלֶיהָ מִסָּבִיב בְּיֹום רָעָה:

(נג) כִּי תַעֲלֶה בָבֶל הַשָּׁמַיִם וְכִי תְבַצֵּר מְרֹום עֻזָּהּ, מֵאִתִּי יָבֹאוּ שֹׁדְדִים לָהּ נְאֻם יְדֹוָד:

(ה) כִּי לֹא אַלְמָן יִשְׂרָאֵל וִיהוּדָה מֵאֱלֹהָיו מֵידֹוָד צְבָאֹות כִּי אַרְצָם מָלְאָה אָשָׁם מִקְּדֹושׁ יִשְׂרָאֵל:

(ו) נֻסוּ מִתֹּוךְ בָּבֶל וּמַלְּטוּ אִישׁ נַפְשֹׁו אַל תִּדַּמּוּ בַּעֲוֹנָהּ כִּי עֵת נְקָמָה הִיא לַידֹוָד גְּמוּל הוּא מְשַׁלֵּם לָהּ:

(ט) רִפִּינוּ אֶת בָּבֶל וְלֹא נִרְפָּתָה. עִזְבוּהָ וְנֵלֵךְ אִישׁ לְאַרְצֹו כִּי נָגַע אֶל הַשָּׁמַיִם מִשְׁפָּטָהּ וְנִשָּׂא עַד שְׁחָקִים:

בַּלַּיְלָה הַסָּהוּר

הלילה הוא חשכת הגלות כפי שכתוב במגילת איכה: " בכה תבכה בלילה ודמעתה על לחיה". הביטוי הכפול "בכה תבכה" מוסבר במדרש רבה על איכה: בכה - על גלות עשרת השבטים, תבכה - על גלות שבט יהודה ובנימין (יחד , שניים עשר שבטי ישראל). מדרש זוטא על איכה מסביר מדוע הבכי דווקא בלילה: שהבוכה בלילה כותלי הבית ושניים עשר מזלי הרקיע נושאים עמו קינה.

הלילה הוא סהור – רחל אימנו (הסהר) בוכה בכי תמרורים על שבטי ישראל שאינם: "קול ברמה נשמע, נהי בכי תמרורים, רחל מבכה על בניה". התפילה לגאולת שבטי ישראל דורשת במקביל גם תפילה להחלשות שליטיהם שבגלות.

מוּל חַלּוֹנְךָ עוֹמֶדֶת

כאן נרמזת נבואת הנביא צפניה (שלושה פרקים בספרו כמספר הבתים בשיר) על חורבן נינווה בירת אשור ופוטנציאל השחרור של עשרת השבטים:

(יג) וְיֵט יָדוֹ עַל צָפוֹן וִיאַבֵּד אֶת אַשּׁוּר וְיָשֵׂם אֶת נִינְוֵה לִשְׁמָמָה צִיָּה כַּמִּדְבָּר:

(יד) וְרָבְצוּ בְתוֹכָהּ עֲדָרִים כָּל חַיְתוֹ גוֹי גַּם קָאַת גַּם קִפֹּד בְּכַפְתֹּרֶיהָ יָלִינוּ. קוֹל יְשׁוֹרֵר בַּחַלּוֹן, חֹרֶב בַּסַּף כִּי אַרְזָה עֵרָה:

(א) הוֹי מֹרְאָה וְנִגְאָלָה הָעִיר הַיּוֹנָה:

פירוש המלבי"ם:

שאחר שהודיע צפניה חורבן נינווה, ומפלת האומות שהרעו לישראל, ונבא ששארית ישראל ינחלו את פלשתים ואת עמון ומואב, בא לבאר שהיה אז זמן ראוי לגאולה ואם היו זוכים היו נגאלים. העיר היונה - היא ירושלים שהייתה תחת יד אשור ובבל שהיה דגלו צורת יונה ונקראת ע"ש ממלכתו, והגיע זמן שתגאל, רק שהעוון גורם:

כאן מסביר המלבי"ם את העקרון האלתרמני "גם למראה נושן יש רגע של הולדת":

כבר התבאר אצלנו שמעת התחיל הגלות הראשון שהיה ע"י סנחריב, התחילו הנביאים לנבא על הגאולה, ומעת ההיא הייתה הגאולה אפשרית אם היו זוכים.

(הערה: אלתרמן להזז ב 1968 אחרי מלחמת 6 הימים: "חושך לא החמצנו אף פעם. אור – החמצנו פעמים רבות". אורלנד, כתבים (3), ע' 78).

הזמן הראשון לזה - היה בימי חזקיה המלך שאם היו זוכים היה אז הקיבוץ הכללי (של כל 12 השבטים), כמו שאמרו חכמינו ז"ל: "בקש הקב"ה לעשות את חזקיה משיח וסנחריב גוג ומגוג... זמן נוסף - בימי יאשיהו המלך. אז חשב ירמיה שהגיע עת הגאולה והלך להחזיר את עשרת השבטים כמו שאמרו חכמינו ז"ל.

זמן נוסף - בעת שנחרבה נינווה בתחילת מלכות יהויקים לא היו יראים עוד ממלכות אשור וכל הזמן הזה היה עת מוכשר לגאולה אם היו זוכים. הואיל ולא זכו, גבר עליהם מלך בבל והגלם בגולה.

זמן נוסף – [לאחר חורבן בבל בעת שיבת ציון.] אז היה זמן המוכשר לזה אם היו שבים בתשובה בימי בית שני, כמו שאמרו חכמינו ז"ל שאם היו עולים כולם כחומה היו נגאלים גאולה עולמית.

מאז חורבן בית שני - הדבר תלוי ועומד עד שיבוא העת המיועד באחרית הימים.

עִיר טְבוּלָה בִּבְכִי הַצִּרְצָרִים.

נבואת הנביא נחום (שלושה פרקים בספרו כמספר המשפטים בכל בית ב"ירח") על חורבן העיר נינווה בירת אשור ביד נבוכדנצר ("הצרצר") מלך בבל. נבוכדנצר פתח את הסכרים מתעלות נהר החידקל וכך הציף את נינווה והבריח את תושביה. העיר לכן נותרה "עומדת" כמופיע בשיר. המשורר מתאר את מימי החידקל המציפים את נינווה כדמעות בכייה של רחל אימנו הבוכה על עשרת השבטים שהוגלו על ידי מלכי נינווה האשורים.

ספר נחום פרק א

(א) מַשָּׂא נִינְוֵה, סֵפֶר חֲזוֹן נַחוּם הָאֶלְקשִׁי:

רד"ק על נחום פרק א פסוק א

משא נינוה ספר חזון נחום האלקושי - זאת הנבואה נאמרה על נינוה. ונינוה היתה למלך אשור, כמו שכתוב: מן הארץ ההיא יצא אשור ויבן את נינוה. ומלך אשור הרע לישראל והגלה אותם מארצם. והקדוש ברוך הוא נקם נקמתם על ידי נבוכדנצר שהחריב מלכות אשור. ואמרו רבותינו ז"ל: שנה ראשונה שמלך נבוכדנצר כבש את נינוה, שנייה - כבש את יהויקים.

ספר נחום פרק ב

(ז) שַׁעֲרֵי הַנְּהָרוֹת נִפְתָּחוּ וְהַהֵיכָל נָמוֹג:

(ט) וְנִינְוֵה כִבְרֵכַת מַיִם מִימֵי הִיא וְהֵמָּה נָסִים עִמְדוּ עֲמֹדוּ וְאֵין מַפְנֶה:

פירוש המלבי"ם על נחום פרק ב פסוק ז

(ז) שערי הנהרות נפתחו - אח"כ עבר נהר חידקל את חקו ונפתחו שעריו והציף את העיר, ואז ההיכל נמוג - ר"ל המלך וכל בני היכלו נמוגו מפחד, כי מכשפיו אמרו לו שעת יציף הנהר את העיר יימסר ביד האויב:ּ

מלבי"ם על נחום פרק ב פסוק ט

(ט) ונינוה כברכת מים - שע"י נהר חדקל שהציף אותה נעשית כברכה מלאה מים, אמנם הלא מימי היא - הלא כן דרכה מימי קדם שהנהר מציף אותה בכל פעם, וכבר כתב הרי"א שנינוה היתה תמיד מלאה מים והוצרכו לבנות בתיהם ע"ג עליות וא"כ הלא זה דבר רגיל שם, ובכ"ז והמה נסים - בא עליהם פחד ע"י הסימן שהיה להם מקוסמיהם מהצפת הנהר ונסו כולם.

וּבִרְאוֹתְךָ כִּי דֶּרֶךְ עוֹד צוֹפָה אֶל הֵלֶךְ

הנביא נחום קורא לעם ישראל לצפות אל הדרך המובילה אותם לגאולה לארצם לאחר מפלת אשור.

ספר נחום פרק ב

(ב) עָלָה מֵפִיץ עַל פָּנַיִךְ נָצוֹר מְצוּרָה, צַפֵּה דֶרֶךְ חַזֵּק מָתְנַיִם אַמֵּץ כֹּחַ מְאֹד:

(ג) כִּי שָׁב יְדֹוָד אֶת גְּאוֹן יַעֲקֹב כִּגְאוֹן יִשְׂרָאֵל כִּי בְקָקוּם בֹּקְקִים וּזְמֹרֵיהֶם שִׁחֵתוּ:

פירוש המלבי"ם על נחום פרק ב פסוק ב

(ב) עלה - כבר עלה המפיץ על פניך - היא מלך אשור שהפיץ את ישראל בגולה, אמנם עתה הוא נצור מצורה - הצבא אשר לו צרו עליו והוא נתון במצור. על כן, צפה דרך - לשמוע בשורה טובה ממפלתו, וחזק מתנים ואמץ כח מאד - כי תשמע בשורות טובות:

(ג) כי שב ה' את גאון יעקב - שגם עשרת השבטים שהיו בגלות תחת ידו נתן להם רשות לשוב לארצם, ויהיה גאונם דומה כגאון ישראל - שהוא שבט יהודה שלא היו תחת ידו.

(ג) יעקב ישראל - התבאר בכל מקום שכשבאו השמות יעקב וישראל נרדפים, יציין בשם יעקב את עשרת השבטים ובשם ישראל את שבט יהודה שהם נכבדים מהם, כי שם ישראל נכבד משם יעקב:

וְהַיָּרֵחַ

רחל אימנו המבכה ומתפללת לגאולת בניה. הזדמנות לגאולה קיימת בזמן מפלת האויב. במקרה זה – מלכות אשור ובירתה נינווה כפי שמופיע בנביא נחום.

עַל כִּידוֹן הַבְּרוֹשׁ

מפלת אשור בידי הבבלים. הצבא האשורי המתכונן למלחמה בה הובס, מתואר על ידי הנביא נחום כצבא המכין כידונים מעצי ברוש מחודדים ומושח את קצותיהם ברעל על מנת שגם פציעה מהם תביא למוות מהרעל.

ספר נחום פרק ב

(ד) מָגֵן גִּבֹּרֵיהוּ מְאָדָּם אַנְשֵׁי חַיִל מְתֻלָּעִים בְּאֵשׁ פְּלָדֹת הָרֶכֶב בְּיוֹם הֲכִינוֹ וְהַבְּרושִׁים הָרְעָלוּ:

פירוש המלבי"ם על נחום פרק ב פסוק ד

והברושים הרעלו - החניתות שהיו מעצי ברושים נמשחו ברעל וסם המוות:

אִתָּהּ אוֹמֵר- אֵלִי, הַעוֹד יֶשְׁנָם כָּל אֵלֶּה?

פניה אל אלוקים – האם באמת שרדו כל 12 השבטים? זאת לפי הפסוק המסיים את ברכת יעקב ל 12 השבטים:

ספר בראשית פרק מט

(כח) כָּל אֵלֶּה שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל שְׁנֵים עָשָׂר וְזֹאת אֲשֶׁר דִּבֶּר לָהֶם אֲבִיהֶם וַיְבָרֶךְ אוֹתָם אִישׁ אֲשֶׁר כְּבִרְכָתוֹ בֵּרַךְ אֹתָם:

הביטוי "כל אלה" על 12 השבטים המקביל לפסוק בישעיהו על כל הבריאה "ואת כל אלה ידי עשתה" מביא את רבנו בחיי בפירושו על התורה להכניס אותנו אל תוך חלקיה המיסטיים של הדת היהודית. כפי שיסתבר בהמשך, ישנם מספיק רמזים בהמשך השיר שאכן כוונת המשורר היא להצביע גם על רובד עמוק זה שהוא בעצם השכבה השלישית והעמוקה שבשיר. הבריאה כולה מכילה שלושה עולמות מקבילים, זה לעומת זה. העולם השפל מכיל את 12 שבטי ישראל, העולם האמצעי מכיל את 12 המשרתים שסימניהם הם המזלות של חודשי השנה והעולם העליון את 12 המלאכים שסביב כסא הכבוד (כפי שנראה בהמשך - הם הנקראים כרובים). ברור שאין שלמות בעולם עד שקורה "הקבוץ הכללי" בו כל 12 השבטים חוזרים לאדמתם.

רבנו בחיי על בראשית פרק מט פסוק כח

(כח) כל אלה שבטי ישראל שנים עשר. לפי דעתי ירמוז הכתוב כי כל המציאות כולו מתקיים בזכות שבטי ישראל שנים עשר, ועל כן הזכיר בהם לשון כל אלה כלשון האמור בכל הנמצאים כולם: "ואת כל אלה ידי עשתה" (ישעיה סו, ב). ובא להורות שכל הנמצאים כולם מיוסדים על שבטי ישראל שנים עשר. והוא מה שדרשו חז"ל (בראשית רבה א, ד) מחשבתן של ישראל קדמה לעולם. ועל כן תמצא מספר שנים עשר רשום בשלושת חלקי המציאות: בעולם העליון, שנים עשר מלאכים הסובבים כסא הכבוד, שכנגדם כתוב בכסא שלמה (מלכים א י, כ) ושנים עשר אריים עומדים שם על שש המעלות מזה ומזה, בעולם האמצעי שנים עשר מזלות, בעולם השפל שנים עשר שבטי ישראל, ועל זה אמר שלמה בחכמתו (קהלת ז, יד) גם את זה לעומת זה עשה האלהים, והבן זה:

הַעוֹד מֻתָּר בְּלַחַשׁ

הביטוי "בלחש" בדת היהודית מסמל בראש ובראשונה את התפילה העיקרית בכל יום, תפילת שמונה-עשרה הנאמרת "בלחש". כיצד נאמרת תפילה בלחש, לומדים מ"חנה" אמו של שמואל הנביא שהייתה עקרה והתפללה בבית ה' שתיפקד בילדים:

ספר שמואל א פרק א

(יג) וְחַנָּה הִיא מְדַבֶּרֶת עַל לִבָּהּ רַק שְׂפָתֶיהָ נָּעוֹת וְקוֹלָהּ לֹא יִשָּׁמֵעַ וַיַּחְשְׁבֶהָ עֵלִי לְשִׁכֹּרָה:

מסכת ברכות (בלשונו של הרי"ף) דף כג עמוד א

אמר רב המנונא כמה הלכות חשובות נמצאות בפסוקי נבואתה של חנה! שכתוב: "וחנה היא מדברת על לבה" - אמר ר' אלעזר מכאן למתפלל שצריך לכוון את לבו. "רק שפתיה נעות" - אמר רבי אלעזר: מכאן למתפלל שצריך שיחתוך בשפתיו. "וקולה לא ישמע" - מכאן למתפלל שצריך שתהא תפלתו בלחש.

חנה אמו של הנביא שמואל, אף היא כרחל, עקרה שנפקדה רק לאחר שהתפללה לאלוקים. עקרות של אם דומה לעקרות של ארץ שבניה אינם על אדמתה "עקרה לא ילדה". כפי שנראה אחר כך ישנם רמזים בשיר ובתורה לקשר שבין עקרות של אישה לבין עקרות של ארץ.

שירתה הנבואית של חנה (ספר שמואל א פרק ב )

(א) וַתִּתְפַּלֵּל חַנָּה וַתֹּאמַר עָלַץ לִבִּי בַּידֹוָד רָמָה קַרְנִי בַּידֹוָד רָחַב פִּי עַל אוֹיְבַי כִּי שָׂמַחְתִּי בִּישׁוּעָתֶךָ:

(ב) אֵין קָדוֹשׁ כַּידֹוָד כִּי אֵין בִּלְתֶּךָ וְאֵין צוּר כֵּאלֹהֵינוּ:

(ג) אַל תַּרְבּוּ תְדַבְּרוּ גְּבֹהָה גְבֹהָה יֵצֵא עָתָק מִפִּיכֶם כִּי אֵל דֵּעוֹת יְדֹוָד וְלוֹ נִתְכְּנוּ עֲלִלוֹת:

(ד) קֶשֶׁת גִּבֹּרִים חַתִּים וְנִכְשָׁלִים אָזְרוּ חָיִל:

(ה) שְׂבֵעִים בַּלֶּחֶם נִשְׂכָּרוּ וּרְעֵבִים חָדֵלּוּ עַד עֲקָרָה יָלְדָה שִׁבְעָה וְרַבַּת בָּנִים אֻמְלָלָה:

(ו) יְדֹוָד מֵמִית וּמְחַיֶּה מוֹרִיד שְׁאוֹל וַיָּעַל:

(ז) יְדֹוָד מוֹרִישׁ וּמַעֲשִׁיר מַשְׁפִּיל אַף מְרוֹמֵם:

(ח) מֵקִים מֵעָפָר דָּל מֵאַשְׁפֹּת יָרִים אֶבְיוֹן לְהוֹשִׁיב עִם נְדִיבִים וְכִסֵּא כָבוֹד יַנְחִלֵם כִּי לַידֹוָד מְצֻקֵי אֶרֶץ וַיָּשֶׁת עֲלֵיהֶם תֵּבֵל:

(ט) רַגְלֵי חֲסִידָיו יִשְׁמֹר וּרְשָׁעִים בַּחשֶׁךְ יִדָּמּוּ כִּי לֹא בְכֹחַ יִגְבַּר אִישׁ:

(י) יְדֹוָד יֵחַתּוּ מְרִיבָיו עָלָיו בַּשָּׁמַיִם יַרְעֵם יְדֹוָד יָדִין אַפְסֵי אָרֶץ וְיִתֶּן עֹז לְמַלְכּוֹ וְיָרֵם קֶרֶן מְשִׁיחוֹ:

יונתן בן עוזיאל מתלמידיו של הלל מפרש את הנביא בארמית וחושף את ההסבר העמוק לשירת חנה. חנה מנבאה את מפלותיהם של כל אלה שהגלו או שלטו בעם ישראל החל מתקופתו של בנה שמואל הנביא. היא מצמידה את מפלת השולט לגאולת ישראל: "ה' ממית – ומחיה, מוריד שאול – ויעל, מוריש (מרושש) – ומעשיר, משפיל – אף מרומם.

תרגום יונתן על שמואל א פרק ב פסוק א

(א) פלישתים ייפלו - וישראל בהנהגת בנה שמואל יקומו. וצליאת חנה ברוח נבואה ואמרת כבר שמואל ברי עתיד למהוי נביא על ישראל ביומוהי יתפרקון מידא דפלשתאי ועל ידוהי יתעבדן להון נסין וגבורן בכן תקוף לבי בחולקא דיהב לי יי ואף הימן בר יואל בר ברי שמואל עתיד דיקום הוא וארבעת עשר בנוהי למהוי אמרין בשירה על ידי נבלין וכנורין עם אחיהון ליואי לשבחא בבית מקדשא בכן רמת קרני במתנתא דמני לי יי ואף על פורענות נסא דעתיד למהוי בפלשתאי דעתידין דייתון ית ארונא דיי בעגלתא חדתא ועמיה קורבן אשמא בכן תימר כנשתא דישראל אפתח פומי למללא רברבן על בעלי דבבי ארי חדיתי בפורקנך:

(ב) סנחריב מלך אשור יובס - ויהודה תינצל. על סנחריב מלכא דאתוב אתנביאת ואמרת עתיד דיקום הוא וכל חילותיה על ירושלם ונס סגי יתעביד ביה תמן יפלון פגרי משריתיה בכן יודון כל עממיא אומיא ולשניא ויימרון לית דקדיש אלא ייארי לית בר מנח ועמך יימרון לית תקיף אלא אלהנא:

(ג) נבוכדנצר יספוג פורענות עקב גאוותו. על נבוכדנצר מלכא דבבל אתנביאת ואמרת אתון כסדאי וכל עממיא דעתידין למשלט בישראל לא תסגון למללא רברבן לא יפקון גידופין מפומכון ארי אלהא ידע כולא ועל כל עובדוהי מתיח דיניה אף לכון עתיד לשלמא פורענות חוביכון:

(ד) מלכות יוון תובס - ובית חשמונאי יעלה. על מלכות מקדון אתנביאת ואמרת קשתת דגברי מקדונאי יתברין ודבית חשמונאי דהוו חלשין יתעבדן להון נסין וגבורן:

(ה) בני המן מפרס ומדי יתמסכנו - ומרדכי ואסתר יהיו נשיאים. על בנוהי דהמן אתנביאת ואמרת דהוו שבעין בלחמא וגאן בעותרא וסגיאין בממונא אתמסכנו תבו לאתגרא בלחם ומזון פומהון מרדכי ואסתר דהוו חשיכין ומסכנין עתרו ואיתנשיאו ית מסכנותהון תבו למהוי בני חורין

רומא תיחרב - וירושלים העקרה תתמלא בבניה. כן ירושלם דהות כאתתא עקרא עתידא דתממלי מעם גלותהא ורומי דמליא סגי עממיא יסופון משריתהא תצדי ותיחרוב:

בִּשְׁלוֹמָם לִדְרֹשׁ?

כאן רומז המשורר למפלת המן ועליית מרדכי ואסתר כפי שהיא מופיעה בשירת חנה בפירושו של יונתן בן עוזיאל.

ספר אסתר פרק י

(ג) כִּי מָרְדֳּכַי הַיְּהוּדִי מִשְׁנֶה לַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ וְגָדוֹל לַיְּהוּדִים וְרָצוּי לְרֹב אֶחָיו דֹּרֵשׁ טוֹב לְעַמּוֹ וְדֹבֵר שָׁלוֹם לְכָל זַרְעו.

בבית זה שבשיר "ירח" מופיעה המילה "עוד" שלוש פעמים: עוֹד צוֹפָה... הַעוֹד יֶשְׁנָם... הַעוֹד מֻתָּר... (שלוש פעמים "עוד" כמו בנבואת ירמיהו על שיבת 12 שבטי ישראל מהגלות)

ספר ירמיה פרק לא

(ג) עוֹד אֶבְנֵךְ וְנִבְנֵית בְּתוּלַת יִשְׂרָאֵל עוֹד תַּעְדִּי תֻפַּיִךְ וְיָצָאת בִּמְחוֹל מְשַׂחֲקִים:

(ד) עוֹד תִּטְּעִי כְרָמִים בְּהָרֵי שֹׁמְרוֹן נָטְעוּ נֹטְעִים וְחִלֵּלוּ:

(ז) הִנְנִי מֵבִיא אוֹתָם מֵאֶרֶץ צָפוֹן וְקִבַּצְתִּים מִיַּרְכְּתֵי אָרֶץ בָּם עִוֵּר וּפִסֵּחַ הָרָה וְיֹלֶדֶת יַחְדָּו קָהָל גָּדוֹל יָשׁוּבוּ הֵנָּה:

מצודות דוד על ירמיה פרק לא פסוק ז

(ז) מארץ צפון - הם שגלו לבבל (יהודה ובנימין). מירכתי ארץ - הם בני עשרת השבטים שגלו למרחוק לקצות הארץ.

בהמשך מזכיר ירמיהו את רחל, זו שמתפללת על בניה שאינם:

(יד) כֹּה אָמַר יְדֹוָד קוֹל בְּרָמָה נִשְׁמָע נְהִי בְּכִי תַמְרוּרִים רָחֵל מְבַכָּה עַל בָּנֶיהָ מֵאֲנָה לְהִנָּחֵם עַל בָּנֶיהָ כִּי אֵינֶנּוּ:

(טו) כֹּה אָמַר יְדֹוָד מִנְעִי קוֹלֵךְ מִבֶּכִי וְעֵינַיִךְ מִדִּמְעָה כִּי יֵשׁ שָׂכָר לִפְעֻלָּתֵךְ נְאֻם יְדֹוָד וְשָׁבוּ מֵאֶרֶץ אוֹיֵב:

(טז) וְיֵשׁ תִּקְוָה לְאַחֲרִיתֵךְ נְאֻם יְדֹוָד וְשָׁבוּ בָנִים לִגְבוּלָם:

מֵאַגְמֵיהֶם הַמַּיִם נִבָּטִים אֵלֵינוּ.

נבואת הנביא ישעיהו על מפלת בבל שתהפוך לשממה ואגמי מים.

ספר ישעיה פרק יד

(כב) וְקַמְתִּי עֲלֵיהֶם נְאֻם יְדֹוָד צְבָאוֹת וְהִכְרַתִּי לְבָבֶל שֵׁם וּשְׁאָר וְנִין וָנֶכֶד נְאֻם יְדֹוָד:

(כג) וְשַׂמְתִּיהָ לְמוֹרַשׁ קִפֹּד וְאַגְמֵי מָיִם וְטֵאטֵאתִיהָ בְּמַטְאֲטֵא הַשְׁמֵד נְאֻם יְדֹוָד צְבָאוֹת:

מצודות דוד על ישעיה פרק יד פסוק כג

(כג) ושמתיה - אשים את בבל להיות למורשה לקפוד ואגמי מים כי שמה תדור הקפוד ושם יהיו אגמי מים כדרך המקומות החריבות.

שׁוֹקֵט הָעֵץ

באותו פרק י"ד, נבואת הנביא ישעיהו על מותו של מלך בבל. אפילו העצים יירגעו והארץ תשקוט כי מאמצי המלחמה של מלך בבל ייפסקו ולכן לא יהיה עוד צורך בכריתת עצים לספק צורכי המלחמה.

ספר ישעיה פרק יד

(ד) וְנָשָׂאתָ הַמָּשָׁל הַזֶּה עַל מֶלֶךְ בָּבֶל וְאָמָרְתָּ אֵיךְ שָׁבַת נֹגֵשׂ שָׁבְתָה מַדְהֵבָה:

(ה) שָׁבַר יְדֹוָד מַטֵּה רְשָׁעִים שֵׁבֶט מֹשְׁלִים:

(ו) מַכֶּה עַמִּים בְּעֶבְרָה מַכַּת בִּלְתִּי סָרָה רֹדֶה בָאַף גּוֹיִם מֻרְדָּף בְּלִי חָשָׂךְ:

(ז) נָחָה שָׁקְטָה כָּל הָאָרֶץ פָּצְחוּ רִנָּה:

(ח) גַּם בְּרוֹשִׁים שָׂמְחוּ לְךָ אַרְזֵי לְבָנוֹן, מֵאָז שָׁכַבְתָּ - לֹא יַעֲלֶה הַכֹּרֵת עָלֵינוּ:

בְּאֹדֶם עֲגִילִים.

(ראה גם "על כידון הברוש" לעיל).

אנו חוזרים לנבואת הנביא נחום על חורבן נינוה בירת אשור. חיל אשור מתכונן למלחמה בה יובס על ידי נבוכדנצר מלך בבל. הוא מורח על העגילים שלו (מגן = עגיל לפי תרגום יונתן בן עוזיאל לתנ"ך) צבע אדום שידמה את דם אויביו אותו הוא עתיד לשפוך.

ספר נחום פרק ב

(ד) מָגֵן גִּבֹּרֵיהוּ מְאָדָּם אַנְשֵׁי חַיִל מְתֻלָּעִים בְּאֵשׁ פְּלָדֹת הָרֶכֶב בְּיוֹם הֲכִינוֹ וְהַבְּרושִׁים הָרְעָלוּ:

פירוש המלבי"ם על נחום פרק ב פסוק ד

(ד) מגן - עתה חוזר לספר חורבן הראשון של נינוה בפרטות, תחלה בטח המלך סרדנאפל על המון גבוריו שנצחו את המלחמה עד שמגן גבוריהו - היה מאדם - צבוע אדום, שהוא אות שישפכו דם רב ולא יחמולו, אנשי חיל - שלו הם מתולעים - לבשו מלבושים צבועים בדם תולע לסימן רצח ודם, באש פלדות הרכב - הרכב שהוכנו - עתה מחדש למלחמה נתנו באש פלדות דהיינו בלפידי אש שיהיו חדשים כאילו הוכנו היום, והברושים הרעלו - החניתות שהיו מעצי ברושים המשחו ברעל וסם המות:

ירמיה פרק מו

(ג) עִרְכוּ מָגֵן וְצִנָּה וּגְשׁוּ לַמִּלְחָמָה:

תרגום יונתן על ירמיה פרק מו פסוק ג

(ג) סדרו עגיליןותריסין ואתקרבו לאגחא קרבא:

לָעַד לֹא תֵעָקֵר מִמֶּנִּי, אֱלֹהֵינוּ,

אנחנו חוזרים לגיבורת השיר, "הירח" – רחל אימנו. כידוע היא הייתה עקרה. במקום להתפלל – היא פונה בטענות לבעלה יעקב ש"ידאג" שיהיו לה ילדים, אחרת היא מעדיפה למות. יעקב עונה לה: אלוקים הוא הכתובת – התפללי אליו, אני איני אחראי לעקרותך. רחל אכן התפללה לאלוקים בסופו של דבר (כמו חנה) ואז נפקדה בילדים.

ספר בראשית פרק ל

(א) וַתֵּרֶא רָחֵל כִּי לֹא יָלְדָה לְיַעֲקֹב וַתְּקַנֵּא רָחֵל בַּאֲחֹתָהּ וַתֹּאמֶר אֶל יַעֲקֹב הָבָה לִּי בָנִים וְאִם אַיִן מֵתָה אָנֹכִי:

(ב) וַיִּחַר אַף יַעֲקֹב בְּרָחֵל וַיֹּאמֶר: הֲתַחַת אֱלֹהִיםאָנֹכִי אֲשֶׁר מָנַע מִמֵּךְ פְּרִי בָטֶן:

לפי פירושו של רבינו בחיי על דרך הקבלה

רבנו בחיי על בראשית פרק ל פסוק ב

(ב) התחת אלהים אנכי. על דרך הפשט, וכי במקומו אני שיהיה לי כח שאפקוד את העקרות והלא מפתח זה לא נמסר ביד שליח. ועל כן אמר התחת אלהים אנכי, וכי במקומו אני או שלוחו אני שאתן לך מה שמנע ממך:

ועל דרך הקבלה, התחת אלהים אנכי כבר רמזתיו למעלה בתחילת הפרשה (לעיל כח, יג), ואינה ה"א התמיהה אלא ה"א ודאית כמו הנגלה נגלתי (שמואל א ב, כז), וכאילו אמר תחת ה' שהוא אלהים אנכי, הודיע אותה כי דיוקנו חקוק במרכבה ומזה הוא יודע כי האלהים הוא המונע, ועל כן דחקה עצמה למסור לו בלהה שפחתה כדי למשוך כח הלידה ממנה מכח הה' שהוא האלהים המונע ואליו התפללה בסוף, הוא שכתוב ויזכור אלהים את רחל וישמע אליה אלהים:

ספר בראשית פרק כח

(יב) וַיַּחֲלֹם וְהִנֵּה סֻלָּם מֻצָּב אַרְצָה וְרֹאשׁוֹ מַגִּיעַ הַשָּׁמָיְמָה וְהִנֵּה מַלְאֲכֵי אֱלֹהִים עֹלִים וְיֹרְדִים בּוֹ:

(יג) וְהִנֵּה יְדֹוָד נִצָּב עָלָיו וַיֹּאמַר אֲנִי יְדֹוָד אֱלֹהֵי אַבְרָהָם אָבִיךָ וֵאלֹהֵי יִצְחָק הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתָּה שֹׁכֵב עָלֶיהָ לְךָ אֶתְּנֶנָּה וּלְזַרְעֶךָ:

רבנו בחיי על בראשית פרק כח פסוק יג

(יג) והנה ה' נצב עליו. על דרך הפשט: על הסולם. ועל דרך הקבלה: עליו על יעקב, והמשילו הכתוב לכרוב שכתוב בו (תהלים יח, יא) וירכב על כרוב ויעוף, כי האבות הם הם המרכבה כדוגמת כרובים של מעלה. וכבר ידעת כי יעקב נקרא קטן, ואמרו חכמי האמת בענין הכרובים (סוכה ה ע"ב) אפי רברבי ואפי זוטרי, וזהו שאמר דוד ע"ה על דרך הקבלה (תהלים קד, כה) חיות קטנות עם גדולות. והנני מאיר עיני לבך כי צורת יעקב חקוקה בכסא הכבוד, ומזה אמר הכתוב (בראשית כה, כז) יושב אהלים, אהלי מעלה ומטה. ומפורש מזה תמצא במתן תורה (שמות כד, י) ויראו את אלהי ישראל ותחת רגליו, בא לרמוז ישראל (יעקב) - תחת רגליו. וזהו שאמר בפרשה הזאת התחת אלהים אנכי, שלא בתמיה, והבן זה:

תוּגַת צַעֲצוּעֶיךָ הַגְּדוֹלִים

בבית המקדש במקום המקודש ביותר היה ארון הברית, בתוכו לוחות הברית ועל גביו שני כרובים המסמלים מלאכים בדרגה גבוהה - כרובים. באולם המקדש הייתה המנורה עם שבעת קניה והשולחן עם 12 לחמי הפנים המסמלים את שבעת כוכבי הלכת ואת 12 המזלות שהם סימני מלאכים בדרגה נמוכה יותר הנקראים משרתים. שלמה המלך הוסיף על הכרובים שהיו על ארון הברית עוד שני כרובים גדולים עשויים עץ ומצופים זהב. גם הם היו סמל למלאכים העליונים. הכרובים הגדולים שבנה שלמה המלך – היו מעשה "צעצועים" – כלומר ניתן היה לפרוש את הכנפיים לכל מלא רוחבן ואכן כך הם עמדו בבית המקדש.

ספר דברי הימים ב פרק ג

(י) וַיַּעַשׂ בְּבֵית קֹדֶשׁ הַקֳּדָשִׁים כְּרוּבִים שְׁנַיִם מַעֲשֵׁה צַעֲצֻעִים וַיְצַפּוּ אֹתָם זָהָב:

פירוש המלבי"ם דברי הימים ב פרק ג פסוק י

מעשה צעצועים - נראה פירושו שהיו נראים כפורחים, כי הכנפים היו עשוים ככנפי העוף העשויים להתפשט ולהתקמץ [ושרשו צעה שפירושו מעניין תנועה פנימית כמו שנאמר בישעיה נ"א: על מהר צועה להיפתח, שהוא קרוב עם זועה וסועה עיין שם, וכפל פ' ועי"ן הפעל כמו שעשועים תעתועים].

גודלם הענק של הכרובים ומוטת כנפיהם הניתנות לפרישה (מעשה צעצועים) מתואר בספר מלכים:

(18) ספר מלכים א פרק ו

(כג) וַיַּעַשׂ בַּדְּבִיר שְׁנֵי כְרוּבִים עֲצֵי שָׁמֶן עֶשֶׂר אַמּוֹת קוֹמָתוֹ:

(כז) וַיִּתֵּן אֶת הַכְּרוּבִים בְּתוֹךְ הַבַּיִת הַפְּנִימִי וַיִּפְרְשׂוּ אֶת כַּנְפֵי הַכְּרֻבִים וַתִּגַּע כְּנַף הָאֶחָד בַּקִּיר וּכְנַף הַכְּרוּב הַשֵּׁנִי נֹגַעַת בַּקִּיר הַשֵּׁנִי וְכַנְפֵיהֶם אֶל תּוֹךְ הַבַּיִת נֹגְעֹת כָּנָף אֶל כָּנָף:

(כח) וַיְצַף אֶת הַכְּרוּבִים זָהָב:

תוּגַת צַעֲצוּעֶיךָ הַגְּדוֹלִים

אותם מלאכי עליון שלפי רבנו בחיי דלעיל מספרם שנים עשר כמספר שבטי ישראל, לפי הנביא ישעיהו מצטערים ובוכים גם הם מלבד רחל אימנו על שבטי ישראל שבגלות:

ספר ישעיה פרק לג

(ז) הֵן אֶרְאֶלָּם צָעֲקוּ חֻצָה מַלְאֲכֵי שָׁלוֹם מַר יִבְכָּיוּן:

(ח) נָשַׁמּוּ מְסִלּוֹת שָׁבַת עֹבֵר אֹרַח הֵפֵר בְּרִית מָאַס עָרִים לֹא חָשַׁב אֱנוֹשׁ:

(ט) אָבַל אֻמְלְלָה אָרֶץ הֶחְפִּיר לְבָנוֹן קָמַל הָיָה הַשָּׁרוֹן כָּעֲרָבָה וְנֹעֵר בָּשָׁן וְכַרְמֶל:

"נהי בכי תמרורים, רחל מבכה על בניה"

"בכה תבכה בלילה"

שהבוכה בלילה – שנים עשר מזלות הרקיע נושאים עמו קינה.

קינה לתשעה באב (יום הולדתו של נתן אלתרמן):

..."בארץ חוברה לה קשרה מספד, וצבא השמיים נשאו קינה. גם בכו במרר שבטי יעקב, ואף מזלות יזילו דמעה"...

נסיים ב"אור" האלתרמני.

כל שורה פותחת בכל בית בשיר מזכירה את עניין ה"ראיה": "למראה", "ובראותך" ו"ניבטים". הרמז כאן הוא כך: נשים עקרות שנענו על ידי אלוקים וילדו בנים, רחל ("ירח") וחנה ("בלחש"), הן אלה שיכולות לקבל תפקיד היסטורי ולהתפלל גם על הארץ ה"עקרה" ("רוני עקרה לא ילדה") שבניה בגלות:

על חנה נאמר "אם ראה תראה בעני אמתך" וכך בדיוק באותן מילים גם על זעקת בני ישראל בגלות מצריים כפי שאמר ה' בסנה למשה: " ראה ראיתי בעני עמי".

נוסיף עוד שהנביא נחום שניבא את חורבן נינווה בירת אשור וההזדמנות של עשרת השבטים לחזור למולדתם הוא כנרמז מצאצאי צאצאיהם של חנה ואלקנה:

"משא נינוה, חזון נחום האלקושי. אל קנא ונוקם... (מגלה עמוקות על פרשת בהעלותך).

קטגוריה: 

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA
משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים
ענה לשאלה / השלם את החסר