אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

אישה, דירה, רומן / וילהלם גנצינו


התמונה של דן לחמן

וילהלם

וילהלם גנצינו / אישה, דירה, רומן. הוצאת בבל

כמי שיש לו איזו בעיה עם הספרות הגרמנית מסתבר שבסופו של דבר אני קורא די הרבה ממנה.על הסופר וילהלם גנצינו לא שמעתי קודם לכן. אישה, דירה, רומן הינו ספרו הראשון המתורגם לעברית. הוא נולד ב1945 במאנהיים פרסם כבר כמה ספרים וזכה בפרסים חשובים כמו פרס ביכנר ופרס קליייסט.הכיתוב על העטיפה מספר על נער שרוצה להיות סופר, נושא שמושך את תשומת לבי תמיד. סופר כותב על סופר שבדרך. דפדפתי בחנות והגעתי לקטע קצר בו גיבור הספר, נער בן שבע עשרה מתמודד עם שאלת כתיבה.

"לפני כל משפט שעמדתי לכתוב התחלתי לשאול את עצמי אם הוא יפה או שהוא רק כן, ואולי יפה אבל לא כן או אינטליגנטי, אבל בשל כך עצוב, ואולי יפה ועצוב, אבל לצערי לא אמיתי, אולי כן אבל לא יפה. ואולי רק מרשים אבל לא יפה ולא נכון אולי רק מעניין, אבל לא מרשים ולא נכון ואפילו לא יפה"איך הייתי יכול לעמוד בפיתוי ולא לקנות את הספר.ויגנד, ויגנד הוא שם משפחתו של גיבורנו, כולם קוראים לו ויגנד כאילו אין לו שם פרטי. נער בן שבע עשרה, הועף מבית ספר תיכון. הוריו רוצים שיהיה שוליה ולא חשוב איפה. אמו סוחבת אותו למשרדים ומפעלים מפגישה אותו עם מנהלים שהוא לא מוצא חן בעיניהם והם לא מוצאים חן בעיניו. אפילו גנן לא רוצה לקבל אותו, כי גם גנן צריך לדעת משהו. ויגנד היה תלמיד רע.אמו מנסה להגן עליו. גם פרופסור זאורברוך היה תלמיד רע ובכל זאת נעשה למנתח הידוע ביותר בזמנו. (זאורברוך אכן היה מנתח גדול בתחילת המאה שעברה שחידש הרבה בשטח הכירורגי וזכה לשם עולם).ויגנד נער קשה התבטאות. אך מלים מדברות אליו. כשהוא רואה מודעת פרסומת לשוקולד חצי מריר הוא משחק עם המלים ומבין שלמעשה הן מבטאות אותו עצמו שהוא חצי מריר.ויגנד שאינו בטוח בכלום, בטוח בדבר אחד. הוא רוצה להיות סופר. הוא כותב מיני דברים ושולח אותם לכל העיתונים. לעתים הוא מקבל תשובה שלילית לעתים אפילו לא זה.הוא חי בתוך תחושת תלישות. הדבר היחיד הנותן לו בסיס קיומי הן המלים. כשהוא הולך ברחוב הוא קורא לעצמו את שמות הדברים שהוא רואה. סיגריה, סל קניות, ועוד מיני דברים. מלאים הממלאות את הריקנות הפנימית שלו.מה שמעניין מאוד בספר היא יכולת הכתיבה של גנצינו הדרך בה הוא מתאר אנשים ומקומות וכולם דרך עיניו הבוחנות של ויגנד. דרך ראיה של סופר המנתח כל מה שעיניו נתקלות בו. אינני יודע עד כמה רגיש וחד יכול להיות ילד בן שבע עשרה, אך יכולת הכתיבה של גנצינו הופכת את הכל למתקבל על הדעת ומשכנע, וזה מעבר ליפי הכתיבה עצמה.לוילנד יש חברה המבוגרת ממנו בשלוש שנים. למרות שעוד לא שכבו הם פתחו חשבון חסכון משותף למען העתיד אותו הם מתכננים. השיחות שהוא יכול לנהל איתה מתבססות על סיפורים מחיי סופרים גדולים.כשהוא סוף סוף מתקבל לעבודה הוא רושם לעצמו מיני משפטים. "מה שקורה לנו איננו מכיל בתוכו את גזר דיננו" כן, הוא מעריץ את קפקא. הוא מסתכל במפשט ואחרי רגע כבר לא יודע אם המשפט יפה, נכון, או סתם מעניין ומה בכלל המשפט אומר עליו.ולבסוף הוא מתקבל גם להיות כתבן בעיתון וחייו מתפצלים. ביום הוא עובד כפועל ובלילות הא כותב מאמרים על נושאים לא חשובים שהוא רואה בהם אימון לקראת הבאות, כמו כל הסופרים הגדולים. חייו מתחילים להתמלא, כך שלא אכפת לו להמשיך להיות פועל כל זמן שהוא יכול גם לכתוב. במהרה הוא כבר כותב לשלושה עיתונים שונים על אותם אירועים כשהוא צריך לדאוג ששום מאמר לא יהיה דומה לאחרים.בהפגנת האחד במאי הוא פוגש את לינדה שגם היא נשלחה לסקר את ההפגנה מעיתון אחר. משפט שנאמר בחלל מדליק בו עניין אך הם אינם יוצרים קשר. זמן מה אחרי זה יפגשו בהופעה של להקת רוק. לינדה תהייה זו שתלמד אותו כמה דברים בהלכות ספרות. מהי מטפורה למשל. היא תסביר לו ספרות לעמק.הטקסט ברור יותר מחייו של מי שכתב אותו וחייו של כל קורא. הפיתוי הנורא הוא שהחיים ילכו בעקבות הטקסטים ויהפכו לברורים. מחשבות שלויגנד קשה לעכל בינתיים. הטקסט חוזר אל מחברו להסביר לו א הכאב ממנו נכתב. הקורא רוצה שיסבירו לו את הכאב. כך נכנס גורם נוסף למשוואת הכתיבה. הקורא. הכל חדש לויגנד.למרות כוונותיו יחסיו עם לינדה אינם מתקדמים לכיוון המיני, אך בטיול של המפעל בו הוא עובד הוא מקיים בלילה יחסי מין באוטובוס עם אחת הפקידות. הנער הולך ומתבגר. וכמו כה רבים מהצעירים הוא מלא שאלות והתלבטויות סביב העולם ההולך ומתגלה לעיניו החוקרות תמיד. הוא מתבונן בעיקר, בכל דבר. ובכל פעם שהוא נותן לדבר שם יש לו במה להיאחז בתוכו. העולם מתפרש לו.לא כל מה שרצה הסתדר לו. היחסים עם שתי הנשים נגמרו. כל אחת מסיבותיה שלה. אך הוא כן מרה צעדי התבגרות כשהוא שוכר דירה קטנה. בית שימוש שבנו מסביבו תא כמו שהוא מכנה את החלל הקטן. ואולי, אולי עכשיו יתחיל לא רק להתבונן אלא גם לכתוב.אינני יודע להסביר את דעתי החלוקה על הספר. מצד אחד הרי הוא מעניין מאוד, יש בו קטעים טובים והבחנות חדות ומעניינות אך מצד שני גם קטעים מיגעים. ייתכן שיש משהו מעיק בכתיבה המכוונת מדי. כשברור שלא רק וילאנד הוא הרואה ומגיב אלא הכוונות של גנצינו תפורות בתפר הנראה מדי לעין. כל מערך הכתיבה "ספרותית" מדי. נכון שויגנד מכין את עצמו להיות סופר אך דבר מה ברמת השפה הכללית של הספר קצת מעיק. ואולי בגלל אותה בעיה שיש לי זה מכבר עם השפה הגרמנית. משהו במבנה המשפטים, בחוסר האוויר שבשפה. בסמיכות המדבקת. אך ייתכן וזו בעיה שלי. מצד אחר, הספר בהחלט שווה קריאה.

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת דן לחמן