אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

ספרד / אנטוניו מוניוס מולינה


התמונה של דן לחמן

ספרד

ספרד / אנטוניו מוניוס מולינה. הוצאת עם עובד

לא לעתים קרובות נתקלים בספר שכבר אחרי כמה שורות יודעים עליו. שהוא מבטיח הבטחה. שהוא חלק מעולם הספרות. והרי עוד אין לדעת מה הסיפור. רק כמה שורות.כשהתחלתי לקרוא ידעתי שלא אוכל לעזוב אותו, גם אם תהיינה בעיות בסיפור. היה לי ברור באחת שלא הסיפור יהיה החשוב. זה לא ספר נוסח דודה אווה של אמנון דנקנר. למולינה בכלל לא דחוף לספר סיפור. הוא רוצה להגיד לנו כמה דברים על החיים בסיפור הראשון מפיו של איש לא צעיר שעזב את עיירת הולדתו הקטנה מאוד ועבר למדריד. העמודים נמשכים ועדיין אין סיפור אך יש אסופת משפטים בחודרים אל מתחת לעור. שהעין מעבירה אותם ישירות למקום אחר. והגלות הרגשית מתחילה לעלות ולהכות בלב.הרבה שמות והמון סופרים יחצו את הסיפורים ויעידו על רוחב ידיעותיו של מולינה. כל כך רחב עד שאפילו בהפתעה יצוץ שמו של בנציון נתניהו כמי שאת אחד מספריו (המגמתיים בהגדרתו) קרא.הוא מעלה זיכרונות מימיו בעיירה, אך לא רק. לתוכם נשזרים משפטים קטנים, לא ממש חשובים, אך כאלה היוצרים את האווירה ונותנים לסיפור את טעמו. זוכרים את המאכלים ההם שנשאר בתחומי העיירה ולא התפשטו למטבחים אחרים. נתלים בזיכרונות רבים. את היומיים בשנה שהיו בהם מלחמות פרים. "את חיינו כוננו הרחק מהעיירה שלנו, אם זאת לא התרגלנו להיות מחוץ לה וכשעובר פרק זמן שלא ביקרנו בה, אנחנו נוהגים לטפח את געגועינו אליה..... כיום כשנעשו המרחקים קצרים יותר, אנו מרגישים רחוקים יותר..... נדמה שהזמן אז נמשך יותר ושהקילומטרים היו ארוכים הרבה יותר ארוכים."האם כל התרפקות על זיכרון היא בהכרח נוסטלגית? לא כשהמספר יודע להכניס לתוך הסיפור מיני הבחנות הנודדות בין הזמנים יש לו מה להגיד ולו ברמיזה על חייו המודרניים שמחוץ לזמן העיירה.הוא זוכר את הבית האחרון בעיירה, זה שאחרי שחלף על פני האוטובוס נגמרה העיירה. הבית האחרון בדרך למדריד. בביקור, אחרי שנים הבית כבר איננו. העיירה גדלה, "רק מי שהסתלקו מהעיירה, כמונו, יודעים איך היא הייתה ורואים עד כמה השתנתה. מי שנשארו הם שאינם זוכרים אותה. הם שראו אותה יום יום איבדו אותה בהדרגה.... גם אם נדמה להם שהם נאמנים לה"והוא זוכר שבבית ההוא בקצה העיירה עמד פנס אחד צהוב, הוא דלק בפתח החשיכה אבל לא האיר אותה כי אם גילה אותה במלוא עומקה. מוזר, ארבעים עמודים ועדיין אין סיפור של ממש. יש איש נזכר. ולא בגלל שהוא חי בעבר אלא בגלל שמישהו יודע לספר על אדם זוכר. מולינה הוא המישהו שיודע.. וזה יותר מכל סיפור. ילדיו הקטנים שמחו לנסוע לעירה ההיא. לראות את החגיגות שלא נחגגות במדריד. את החגים, את התלבושות. עכשיו הם גדלו וצמודים לסלולארי. הם עסוקים בלדבר עם חברים שראו אותם רק לפני שעה. הזיכרון ההוא כבר איננו הזיכרון שלהם ואין להם סבלנות לזיכרונות ולמסורת מקומית ישנה. היום הם נותנים בו מבט אדיש וגורמים לו להרגיש מגוחך. והוא רואה את עצמו כמו שאחרים רואים אותו מבוגר, בלוי, שאינו ראוי לתודה על שום דבר.הנסיעה ברכבת הישנה אולי הייתה שלו, אך הוא לא יכול שלא להיזכר בוולטר בנימין ששם את נשפו בכפו כשברח ב1940. בקפקא ומילנה היו נפגשים בתחנות רכבת והזמן שהיה להם הוא הזמן בין יציאת שתי רכבות. היא באה מווינה והוא מפראג. היא צריכה לחזור לבעלה והוא לכתוב.איך זה היה להגיע ברכבת לפולין ברכבת בקר ולשמוע ברמקולים פקודות בגרמנית, ולא להבין כלום. לראות מרחוק ארובות מעלות עשן שחור. חמישה ימים נסע פרימו לוי ברכבת כזו ב1944. והרכבות שנסעו שבועות ארוכים עד למחנות הכפייה הרחוקים ביותר בסיביר.הסיפורים שסיפרו הנוסעים האחד לשני כדי שאם אחד ישרוד, יחזור, יוכל לספר. מילנה מספרת במחנה למרגריטה על אהובה שמת לפני עשרים שנה, פרנץ קפקא, שכתב סיפורים. סיפור סופה של מילנה שהגיע אלינו בזכות הסיפורים ברכבות. את מרגריטה ייזכרו אלה שיהיה חשוב להם לזכור מה קרה למילנה אך גם בגלל בעלה. שסיפורו יסתבר בהמשך. הספר לרגעים כבר איננו על זיכרונותיו הפרטיים, כלומר, כן הוא זוכר את כל העובדות הללו אך הם לא קרו לו. והספר נע בין כל האפשרויות שהזיכרון נע בתוכו. מה עושה פליט מאפריקה שחצה את הים לחוף לא ידוע, בלי ניירות בלי כסף ובלי שפה. והאורות שממול הם אולי של מכונית משטרה.הזיכרונות הם העבר והם הווה. אין הבדל בין חרדת פליט העבודה של ימינו לנוסעי הרכבות ההן. הפחד והאומללות האנושית לא השתנו. והזיכרון, אם יודעים להפעיל אותו מחבר הכל לאחד. לאט לאט מטשטש גבול הידיעה. מיהו המספר? גיבור ספרותי? ואולי מולינה עצמו. האיש הנוסטלגי מהפתיחה פינה את מקומו למספר, שהוא אותו מספר אך בנימה שונה לגמרי, זיכרונות בעלי משמעות וריח שונה. לא עוד געגועים אלא למיני מאורעות ופגישות מקריות בנסיעות.אנשים שפגש במסעותיו סיפרו על מסעם שלהם. על חרדות מסע. סיפורם של אנשים שנפגשים לנסיעה ולא יפגשו יותר לעולם, ולכן יכולים לספר מיני דברים אם יש רק מי שמוכן להקשיב באמת. כולם פליטים וגולים בצורה זו או אחרת. אך הזיכרונות לא תמיד אמיתיים. יש כאלה הזוכרים מישהו רק מפני שראו תמונה שנצרבה בזיכרונם. את האדם לא ראו ובכל זאת זוכרים אותו. בעיקר אם זו תמונת אב שנעלם עם בתו בת השלוש. הבת תזכור אותו חי מתוך התמונה. גולה הוא לא רק זה שעזב את ארצו ועבר אל מאחורי גבול אחר. גם מי שנפשו סוערת בתוכו, מי שהוא רדיקלי במחשבותיו אך מקבל עליו את דין ההתנהגות הנכונה. הולך לעבודה, לכנסיה, להתחתן. מי שלא הגשים שום דבר מעצמו ונכנע מסיבות שונות לתכתיבים. גולה מעצמו. גלות עצמית בשל הצייתנות החברתית. ויש את הגולים שגלו מארץ הבריאים. אלו שקיבלו בשורה רעה מהרופא ובאחת גלו לעולם אחר לגמרי שלבריאים אין בו דריסת רגל והחולים לא רצו להכיר אותו רגע קודם. ישנם הפליטים הקומוניסטים שברחו אחרי מלחמת האזרחים לרוסיה. ורק הניחוש יכול לספר לנו מה קרה להם שם. וישנו גם הנאצי הזקן. זה שמחביא את מזכרותיו מאחורי חומה בצורה. שאיש לא יראה שוב תמונה של היטלר או דגל צלב קרס.מולינה הוא בן דור שרבים בו הפכו לפליטים. היו אחרים שישבו בבית, שמעו את המגפיים עולים בחדרי מדרגות ומתפללים שלא אותם באו לקחת. את הבושה שבשמחה שהפעם לא. והם הרי לא עשו שום דבר. גם יוסף ק. של קפקא לא עשה שום דבר שהוא יודע שאפשר להאשים אותו בו. ובכל זאת הוא נאשם. למזלו קפקא מת לפני שנפתחו האפשרויות של האשמות שלטוניות תלויות באוויר. אם היה כותב כמה שנים מאוחר יותר סיפורו של ק. היה נגמר מהר יותר ואחרת לחלוטין.כשאנשי הס.ס הפגינו נגד חנויות יהודיות, ב1933, מוקדם למדי, מפאת אי הנוחות הלכו אנשים לחנויות אחרות. לא נעים אך זה יעבור. מה שהרגיז אותם באמת היו רואי השחורות, או שניבאו את האסון המתקרב. הרי כל זה לא רציני באמת. הנורמאליות חזקה יותר מכמה חמומי מוח שלא כדאי להסתבך אתם.במקסיקו סיטי מחכה הפליט טרוצקי לשליחו של סטאלין שיבוא וירוצץ את גולגולתו למרות כל אמצעי השמירה והזהירות. תמיד יש מישהו שמצליח להיכנס. מי שאיננו פליט נבגד על ידי השלטון שלו. ברוסיה, בגרמניה. בספרד ובאיטליה, אלו המקומות הגלויים בעולם שבו תעלות של אפלה נכרות באמצע היום ברחובות הראשיים.אנשים ידעו שיבואו לקחת אותם. הם לא ברחו. הם ישבו וחיכו. האימה משתקת, חוסר האמון באשמה של יוסף ק.

אנטוניו מוניוס מולינה

ובסיפור אחר הזיכרונות הם של אישה. האם זו שמדברת ואולי הם זיכרונות של בתה הזוכרת את אמה. אמה הגוססת שלא רוצה להיקבר בבית הקברות הגדול בעיר שבה לא היה לה איש. בית קברות שהיא לא מכירה בו אף שם. היא רוצה לחזור להיקבר בעיירה שלה. והמונולוג הולך ונמשך לזיכרונות מימים רחוקים לפני שגססה. ואולי זו בתה החושבת במקומה מה באמת הרגישה אמה.האימא מתה לפני שנים רבות. זהו זיכרון של זיכרון. זיכרון העולה בנסיעה לאותה עיירה קטנה המחזירה אותך אחורה לילדותך. את כבר לא נזכרת. זו את. והנהג המתבונן בך הוא בעלך. והוא יודע שאת במקום שלמרות שסיפרת לו עליו רבות, לעולם לא יכנס אליו באמת, העבר שלך. והוא יודע שעכשיו כשנוסעים לראות בפעם האחרונה את הדודה שגידלה אותך וכה אהבת את שוב בעבר שלך, בעבר לא של הסיפורים אלא זה שנמצא עמוק בפנים, וזיכרון של האהבה העמוקה לדודה עד שלא הרגשת כלל שצריך גם לבקר אותה. כי את הרי אוהבת אותה מאוד. והוא, ששמע את הסיפורים רואה פתאום את העבר, פניה משתנים ככל שמתקרבים. הזיכרונות הופכים להיות לרגע ההווה. רגע ההיזכרות. ברגע או בפרט ובמקום הקשור לרגע ולפרט. הבית כשמגיעים אליו הוא בית ישן ולא נוח. לא בית עתיק אין בו את מה שהזיכרונות עשו ממנו. סתם בית כפרי ישן שעומד להיהרס.מרגרטה, קומוניסטית גרמניה ברחה לרוסיה עם עליית הנאצים, שם נשלחה למחנה בסיביר הקפואה. עם חתימת ההסכם בין סטלין ל-היטלר מוחזרים כל הפליטים הגרמניים לגרמניה, שם מכניסים אותה למחנה ריכוז, בו היא פוגשת את מילנה אהובתו של קפקא. כשהיא מצליחה לברוח היא נתונה כל הזמן במלכודת של שני צבאות המאיימים עליה, מצד אחד הגרמני, מצד שני הרוסי. פליטה וגולה נמלטת על נפשה.סיפור ועוד סיפור דמות ועוד אחת זיכרונות על גבי זיכרונות וההבחנה שאין דרך אחת לזכור. כל אחד זוכר ונזכר בדרך מסוימת שמכתיב לו רגע ההזכרות. המקום שזוכרים אותו איננו יותר המקום שמגיעים אליו. לא רק הבתים שנהרסו או נבנו אלא זיכרון של קיץ אחד, של רגע או שניים בקיץ אחד. המיצוי המדויק של הזכרון.למעשה זה ספר על מולינה. על האנשים שפגש. ובכלל לא חשוב אם לא יצא כלל מפתח ביתו ולא פגש את האנשים הללו. הוא מחייה את האפשרויות של אנשים כאלה והם אמיתיים וכמעט ניתנים לזיהוי.איך זוכרים אחרים את הזיכרון שלך. אדם שפגשת במקרה ואחרים פגשו במקרה אחר, ובמקרה, בנסיעה בזמן אחר שמו עולה והנזכרים מדברים על אותו אדם והוא זכור אצלם לחלוטין אחרת מאשר אצלך.צר לי שאני לא יכול שלא לחזור לדודה אווה של דנקנר ולחשוב מה מולינה היה עושה מהסיפור הזה, כי דמותה הייתה יכולה בהחלט להיכנס לספר הזה.אין בספר תהליך נאראטיבי אחד. אין סיפור רגיש מפונפן שמרגש בצורה חנפנית. אבל יש בו ספרות מהסוג שכשקוראים אותה בזהירות, מתחברים אל משהו עמוק באמת, זה לא ספר פילוסופיה, אך הוא רחוק מלהיות ספר פשטני. יש בו את האיזון שבין קריאה נוגעת בלב ובראש. וגורמת להנאה ברבדים עמוקים. הזיכרונות שאוסף אדם אחד ממפגשים מקריים עם אנשים שלא יפגוש שוב לעולם ומתחברים לזיכרונות פרטיים עשירים. כל הזיכרונות הללו. פליט השואה ההונגרי שמנהל את מרכז תרבות ספרד בטנג'יר. זה לא סיפור על השואה, אלא על הזיכרון והשפעתו. או קומוניסט מהדור הראשון שהוא פליט הבורח מסטאלין ויודע שהרוצחים בעקבותיו. באותה אמפטיה והזדהות כותב מולינה על כל פליטי העולם הללו. כל פרק דמות, כל דמות היא רק זיכרונות. והמשפטים הללו חוצבים בלב. במוח. איזה עושר של עניין יש במולינה. ואיך הזיכרונות, שלא חשוב כמה הם מדויקים, כמה שינו אותם החיים הם הזיכרונות שמלווים אנשים לכל מקום. איזה צורך פנימי ענק יש לאנשים לספר לזר מקרי את מה שלא יספר לאיש קרוב, להשמיע מלים שלא ישמיע גם לעצמו. להעביר הלאה את הזיכרון. כי כל זמן שיש מישהו שזוכר, אפילו במטושטש הדברים שאינם ממשיכים להתקיים.מולינה יודע כמובן שהזיכרון לעולם איננו מדויק כמו שהספרות לעתים מעמידה פנים שהוא כזה. הוא מעלה מיני שאלות העולות מתוך זכרונות. פילוסופיה, ספרות, מוסר. מה יש לו לספרדי הזה עם כל היהודים שהוא לא יכול להתנתק מהם בזיכרונו. אלו שבכלל לא בכיר. שהזיכרון שלהם הוא כבר זיכרון יד שנייה. אך לא רק יהודים כמובן, לא רק השואה אלא אנשים במקומות בעולם. וכל זיכרון מעלה טעמים אך גם שאלות מה הם בני האדם הנסחפים בחושך אחד אל השני לרגע. לספר ולהעלם. עולם של פליטים. של גולים, לא רק ממקום אלא גם, ובעיקר גם מעצמם. גולים ועקורים ממקומם משורשיהם מחייהם.על זה הספר. ואיך אפשר להגיד על ספר שהסיפורים שלו קשים וכואבים שהוא גם מהנה. אני נשאבתי לתוכו. על הנאה לא נדבר במקרה הזה.

תגיות: 

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת דן לחמן