אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

ראומה / גד סגל


"ראומה"

"ראומה" / ג'ד סגל (26 סיפורים) הוצאת גוונים 2003

"...אהרונוב, תגיד להם שאתה חי."

במחבואי הנפש האנושית, הדמיון – צייר החצר של הרוח- מנצח על מראות ומילים, ועושה לנו גם את הפרוזה והשירה. וכשהוא חובר אל כוחו של התיאור הפשוט והחד, זה שלוכד באחת ובאופן בלתי אמצעי את ה"מה" החמקמק מביטוי מילולי, הרי הוא פורץ את גבול שתיקתם המקובעת של המושגים, ומוסרו לשומע במילים המדייקות ביותר, כמו מברק שמגיע ליעדו,

כמו "מכתב לראומה מתחת לדלת, צלצול ולברוח" (כך נקרא הסיפור בעמ' 82) כמו מבזק של חדשות ממחוז הפיוט והמחשבה האנושית: "...ועכשיו הם נוקמים על הפאסיביות. מכוחה ומתוכה הם נוקמים. סבלנותם של הדוממים היא משענתם." כמו "הפתק הזה מתחת לכר שלו" ("פתק" עמ' 84) כמו הסיפורים ב"ראומה" מאת ג'ד סגל, הספר בו מדובר ברשימה זו.

מציאות אנושית (אוניברסלית, ישראלית, ואישית) נחשפת בסיפורים שחוברים בהם הבוטה והפיוטי, הסאטירי והישיר, הרכות והציניות, הארוטי והפורנו, הנחרצות וההומור.

נגיעות חדות במחבואי הרגש והיצר האנושי מעמידים סיפורים אלו כחומר לדיון בנושאים רבים, בין השאר- גם על תכונותיהם של בני האדם, במיוחד אותן תכונות שלא משאירות הרבה תקווה לנצחון התודעה על הטיפשות, האטימות, הרוע, היוהרה, הכוחניות, והאמונה הדתית העיוורת,

התנהגויות שמשמרות את הזהות הפרטית יחד עם הזהות הקולקטיבית, באמצעות הכוחניות על מופעיה וצורותיה. ונוכחותה של הכוחניות, כידוע, לא פוסחת על יחסי הזהות בין שני המינים.

הסיפור הסאטירי "בלכתך אל ניטשה" , נפתח בהשלכתו של השוט לפתחי השובניזם, ובתהיה על כניעותן של הנשים:

"איש שאני מעריץ, השיא בכתביו עצה שלא אביתי לקבל:

"אתה הולך אל נשים? אל תשכח את השוט!" (*)

הוא שם את הדברים בפי אשה זקנה, למודת ניסיון לכאורה.

כמה שוטים עברו עליה? כמה הצלפות קיבלה ברצון? כמה עוררו את תשוקתה?

את הערצתה? את אהבתה?

מה עובר בראשה כשהיא כך מייעצת לזאראתוסטרא? ..."

"... איש אחר, שמו יצא לדראון עולם כנסיך הציניות הפוליטית, סומך את טיעוניו הפוליטיים במשל מחיי האהבה, שאולי היה מקובל אז על הכל, ואולי לא:

"פורטונה, אלת המזל, אשה היא, ומי שרוצה להכניעה תחתיו חייב להכותה ולכבוש אותה בכוח. ואפשר לראות שהיא מתמסרת יותר לנוהגים בה כך מאשר לנוהגים בקור מזג, ועל כן, כמו אשה, היא ידידת הצעירים, כי הם זהירים פחות, נסערים יותר, ובעוז רב יותר שולטים בה." (**)

האשה נותנת את גווה למכים? מרצון? מתשוקה? באין ברירה?

מאימת המכה הבאה?

זה סוד, שהרי ככה מקדימה הזקנה את עצתה הנוראית לזאראתוסטרא:

"ועתה טול עימך לאות תודה אמת קטנה! הלא זקנתי די צורכה! חתל אותה ובלום פיה של אמת קטנה זו, שלא תהא צורחת בקולי קולות..." (*) (עמ' 85)

אבל , אומר המספר, התמונה מוכרת וה"סוד" אינו סוד. כולם מכים את כולם :

" האב מכה את האם, האם מכה את הבן, הבן מכה את הבת..."

"האימה, הכאב, ההשפלה, משמרים את ערכי המשפחה. מועדון לאניני-אהבה, הסוד הגדול של זאראטוסטרא."

ושואל בזעם:

"מי גילה את סוד האנינות לאספסוף? מי זה מוכר פה קוויאר להמונים בסופמרקט באריזות של מה בכך? מי התיר את האמת הקטנה של זאראתוסטרא מחיתוליה והניח לה לצרוח בקולי קולות? "(עמ' 86)

ניטשה כנראה לא יוצא נקי מן הסיפור הזה.

הנה כי כן, דברים מקוממים ביחס למין הנשי אומר ניטשה גם בספרו "המדע העליז" :

"...להיטותה של האשה, בזה הוויתור המוחלט שלה על זכויות משלה, הלא זו הנחתה המוקדמת, שמן העבר השני לא קיים להט שכזה, רצון שכזה לוויתור: שהרי אם השניים יהיו מוותרים על עצמם מתוך אהבה, מה יתחולל מכך- מה? אינני יודע מה, אולי חלל ריק?- האשה רוצה שיטלוה, שיקבלוה בבעלות, היא רוצה את ביטול עצמה במושג "בעלות", "בעולה"; משמע, שהיא רוצה במישהו אשר נוטל ולא אשר מוסר"

ובהמשך ".....אצל הגבר: אהבה אשר היא רצון הבעלות ולא וויתור ומסירה; אולם רצון הבעלות מגיע לקיצו עם היות הבעלות...למעשה מודה הגבר רק נדירות ובמאוחר ב"בעלות" זו כממומשת, וזהו הצמאון המעודן והחשדני שביצר הקניין של הגבר, והוא הגורם להימשכות אהבתו; ומבחינה זו אף עדיין בגדר האפשר, שהיא תתגבר גם לאחר ההתמסרות-אין הוא מוכן להודות על נקלה, שאין לה עוד, לאשה, מה לתת לו בנוסף" (ניטשה, "המדע העליז" בתרגומו של ישראל אלדד, קטע 363)

ובקטע 312: "- קראתי שם לכאבי, אכנהו "כלב"- כי ככלב נאמן הוא, וטרחן הוא וחסר בושה, ככלב משעשע וכמוהו חכם- ואני יכול להצטעק עליו ולפרק עליו את מצבי רוחי הרעים: כאשר ינהגו בני אדם אחרים עם כלביהם, משרתיהם, ונשותיהם. "

נראה כי הסיפור משיב לנטשה בהצלפה נגדית את השוט השובניסטי שהציע, ומסתייג מהשקפותיו ביחס לאשה, בהתרסה שממקמת את התיאורים בעיר הגרמנית לייפציג, ב"חדר המשכב של הברון הצעיר לודוויג שולנסבורג וזוגתו אלזה היפה" החל מן הערב הראשון לנישואיהם.

"בלייפציג היתה מעדיה יקרה. חתנים סמוקים ומרוגשים הגיעו אליה כדי לקנות את השוט. הוא והיא קנו לה זה עתה את הטבעת, ועכשיו השוט." העלילה ממשיכה להתגלגל מהפתעה להפתעה, כשבמהלכו של הסיפור מוצא את מקומו גם השובניזם הלאומני הגרמני. כל זאת בפי דמותו של המספר, חוקר סקרן של אותו "סוד" זאראתוסטראי :

"הייתי עד נטול יצרים למעשה אהבה מן הימים ההם. הוזהרתי באלף אזהרות לזכור שאני לא ממש שם, רק שליח סריס מן המאה העשרים, חוקר אובייקטיבי מודרני, הבוחן את הנורמות החברתיות המעוותות של בני המאה התשע-עשרה. נתנו לי כסא , נייר ועט, וישבתי."

בז לשתלטנות הגברית על האשה ולדימויי הזהות הגברית הקלאסית, מתאר בהערצה את היופי הנשי, את הגבר המוטרד כיצד יבצר את בעלותו "על האוצר הזה", את הנשיות המאמצת לעצמה חינחונים של שפחה, וצוחק על שני המינים גם יחד ברגע הגדול:

" בתחילה לא היה דבר החורג מן הרגיל. נראה לי שהיתה שם חיבה, פיטפוט עליז של צעירים, רכילות על גדולי הדור שסבאו וזללו במסיבת הכלולות, ושאלות בנוסח: "נח לך ככה?" "את מרגישה טוב?" היית רוצה לשנות משהו בחדר?" הפוחלץ הזה מפחיד אותך?" ועוד כיוצא באלה אמירות של חרדת זולת. אבל עד מהרה הפך כל אחד מהם קשוב יותר לעצמו, ואפשר לסלוח על זה: משכב ראשון הוא סוג של חוויה שצעירים אינם יודעים עדיין לחלוק אותה, גם לא עם שותפיהם. זוהי חוויה בעלת עוצמה המתרחשת די מהר, ויש להיות קשוב לכל בת-ניע, אחרת לא זוכרים אחר כך כלום.

זוהי גם שעת מבחן. היעמדו סיפורי הזקנים במבחן?

כל המשוררים, המוסיקאים, המחזאים, השחקנים, המטיפים, הנביאים, כותבי הספרים, הפייטנים, כולם עומדים עתה למבחן בחדר המשכב של הברון הצעיר לודוויג שולנסבורג וזוגתו אלזה היפה. ולודוויג עומד למבחן אלזה, ואלזה עומדת למבחן לודוויג, ולודוויג עומד למבחן לודוויג, ואלזה עומדת למבחן אלזה ולמבחן אמה יקטרינה, ולמבחן חברותיה..." (עמ' 87)

(*) ניטשה, "כה אמר זאראטוסטרא",תרגום: ישראל אלדד, הוצ' שוקן, עמ' 65.

(**) ניקולו מאקיאוולי, "הנסיך", תרגום: גאיו שילוני, הוצ' זמורה-ביתן, עמ' 108

הרבה משפטים והתרחשויות נחרטים בזכרון תוך קריאת הסיפורים כמטען שמגיע למחוזות רבים של הרגש והמחשבה.

כזהו גם משפט פיוטי בן חמש מילים בסיפור "מעשה בחיה רבקה ובצֵל" - שאומר:

"אשרי מי שצערו צבוע יפה".(עמ' 122)

בסיום קריאתו של הספר חזרתי אל אמירה זו, כי בין השאר מצאתי במשמעותה את כוח מלאכת היצירה הספרותית (כמו כוחה של כל אמנות אחרת) להמיר , ולוּ רק לרגעים, בעת התבוננות או בהיות האמן שקוע במלאכת יצירתו, להמיר גם את הכאב – ביופי, למלל את הדברים שכמעט לא יימצאו להם מילים, כמו "אשרי מי שצערו צבוע יפה".

ולו היה במגעו של היופי לעשות את בני האדם טובים יותר זה לזה אולי היה ניתן גם להמיר חרבות בכינורות, אך זו משאלה שמתקיימת רק באגדות, שהרי לא ניתן להביס פרדוקס אנושי כמו זה למשל, שמיוצג בסיפור "צ'לו".

מה שמסופר בו משאיר הרגשה מעיקה מכך שבכלל, עיסוק ביופי – במקרה זה בנגינה על הצ'לו - למרבה הפליאה אינו רק נחלתם של אנשים רחבי לב, ולא עושה את בני האדם טובים יותר.

למרבה הפליאה, כי מה מסמלת הנגינה (ולעניין הצ'לו במיוחד בגלל גוון הצליל האנושי המיוחס לו) אם לא תמונתה היפה של המוסיקה ברוח האדם, בעומקו של הרגש, באופן שסימטריה בין עומק רגשי ובין אהבה אנושית היא כל כך מתבקשת, וכה חזקה הציפייה לקיומה הנדיר למדי של אידיליה או היות ההרמוניה בכל ולא רק במוסיקה,

אולי בקירוב למתואר בפתח הסיפור, אם מה ש"חם" הוא חוֹם הבית:

"היה רגוע בבית והיה לי חם. נחמה אחותי נשמה במיטה. אמא ישבה בסלון וניגנה וולסים על הצ'לו שלה, ואבא ישב כנראה בחדר השינה שלהם, ובדק מבחנים של תלמידיו או למד גמרא, או חזר על פרשת השבוע."

אך בהמשך מסתבר שצלילי הצ'לו מתנגנים בבית בו היד המנגנת היא גם היד המכה.

הפרדוקס שבסיטואציה כזו הוא דבר עתיק אולי כימיה של האנושות כולה, אבל נוכחותו בהוויה האנושית מקוממת כל פעם מחדש, מקוממת את חוסר האונים מול דיסהרמוניה זו, מופע המכיל שתי משמעויות שניגודן זו לזו צורם כל כך כמו טעות נצחית שאיננה ניתנת לתיקון.

בתמונה הפותחת את המסופר מנקודת מבטו של ילד להורים אלימים, מתווכחים ההורים על קניית הצ'לו שהאם חפצה בו ועל המוסיקה, והיא מגייסת לנימוקיה את שירת הלוויים "המתלווה" לסטירות הלחי שחוטף הילד מהוריו כשהוא מתערב בויכוח.

הסבטקסט מן התמונה הזו מחלחל אסוציאטיבית אל בית המקדש בו היו שירת הלווים והעלאת קורבנות, שוכנים בהיכל אחד ומשתלבים זה בזה בפולחן הדתי.

"...בתחילה שנא אבא את המוסיקה. הוא אמר שהמוסיקה נועדה לאנשים ריקנים שאין להם דרך אחרת למלא את חייהם. "תפתרי פעם משוואה דיפרנציאלית ותרגישי מה זו מוסיקה אמיתית ", אמר, והדוד אברהם הנהן בהסכמה. אלף פעמים שמעתי את המשפט הזה,ואלף פעמים אמרה אמא שגם איינשטיין ניגן בכינור ושגם אלהים אוהב מוסיקה, שאם לא כן, לא היה מצווה על הלוויים לשיר בבית המקדש. אבל אבא היה אומר: "את לא איינשטיין, וכאן לא בית המקדש" והדוד אברהם היה חוזר: "בדיוק. את לא איינשטיין, וכאן לא בית המקדש". מיליון פעם שמעתי את המשפט הזה, ותמיד ידעתי מתי הוא יבוא. פעם התערבתי באמצע הוויכוח, ושנייה אחת לפני שאבא עמד לומר אותו, קמתי אני ואמרתי: "את לא איינשטיין וכאן לא בית המקדש. בדיוק. את לא איינשטיין וכאן לא בית המקדש". חטפתי סטירה מאמא על החוצפה, וחטפתי סטירות מאבא ומהדוד אברהם על שחיקיתי אותם." (עמ' 7)

הצורך הקיומי בחום האנושי - ככמיהה מוכרת לכל אדם ושבהכרח גוברת לעת תחושות בידוד וניכור- באה לביטוי במיוחד בסיפור "האני המספיק לעצמו ואמא שלו" -

שבתחילתו נסיון אירוני של הבדידות להתעקש על מספיקותו של האדם היחיד לעצמו. בדמות הנשית המופיעה פתע בהמשך, מתמזגים לכדי יישות אחת שני מקורות חום אנושי – אמא ואשה - כחֵיק אחד של אהבה .

".... האנשים מסביב כמו קוריוזים, דמויות מתוך הזיה עצלה, מביטים, מחייכים, מגניבים עוד מבט, ממשיכים הלאה. איש לא מעז לבוא בדברים עם בעל הדבר הזה, השמוט לו חשוף כשסביבו עטרת שיער. איש אינו זועם, איש איננו מתלונן, איש לא קורא לשוטר או לשוטרת. מודעים מאוד ולא מתערבים, לא נוגעים בחורג, .."

"האני המספיק לעצמו שרוי עם עצמו בתוך עצמו. ככה שלש שעות כשבתווך רגעים של חרטה, אבל גם כמה רגעים נדירים של התרכזות ושל היות האני המספיק לעצמו דווקא כך, דווקא כאן בתוך חול הקהל. "..."נערה מטיילת על החוף, קשובה לחול תחת רגליה ולקול הגלים ולתסיסה שהשמש משמיעה כאשר היא טובלת את קרניה במים. ".." אני צבוע בצבעי ההסוואה של הטבע, אבל כשהיא תתקרב היא תבחין בי, ואולי יועב טיולה. ואולי היא תתעלם. אבל אני שייך לחול ולגלים הזעירים הללו של שעת ערב, ולא אזוז ולא אומר מלה, שאני האני המספיק לעצמו. בכל הכוח וההתאמצות וההתכוונות המרוכזת, אני האני המספיק לעצמו. השיער שחור ומתולתל וארוך ומסתבך עם הרוח והפנים נראות כמו מתוך זכרון זנוח על משהו שכבר נואשתי ממנו ..." (עמ' 29)

כשאומרים "מכות", מורגלת תודעת השומע לתפוס את המושג הזה בהקשרו לגוף, כהתרחשות פיזית שניתנת לתיאור. אבל, כנראה, "הבעיה הפסיכופיזית" אינה מאפשרת להפריד את כאב ההשפלה מכאב הגוף. המילים האירוניות הבאות לכאורה להפריד ביניהם, מטלטלות את המושג בתודעתו של השומע , ובמילים אלו נפתח הסיפור "מכות" :

" מה שנורא במכות הוא לא ההשפלה אלא הכאב. להשפלה התרגלתי. מהר מדי השלמתי עם מקומי. הרי לא יתכן שכולם טועים; החברים בגן, הגננת, אבא, אמא, הדוד אברהם, הילדים הגדולים ואחר-כך גם המורים. אבל עם הכאב לא הסכנתי."

הסיפור הוא דו-שיח מאלף וטעון בין דמות המספר ובין פסיכולוגית אליה הוא מגיע שנים אחרי המכות שהוא מתאר לה. תוך כדי תיאורי המכות באזניה הוא חש כי הפסיכולגית מתקשה להזדהות איתו כשהוא מספר לה על ספיגת המכות,

תחושה שמאשרת את הכעס העצמי על חוסר היכולת להתקומם נגד המכים , חוסר שמתפרש כחולשה:

"........... הבריות שונאות חולשה. הפגנת חולשה מעוררת כעס ואי נוחות, ואפילו רצון לפגוע. הבריות אוהבות כוח ומעודדות כוח. ביקשתי לבדוק את ההשערה הזאת, ויום אחד חיברתי לה סיפור. היא שאלה אותי כיצד פסקו המכות. האמת היא שפשוט ברחתי מן הבית, אבל בו במקום המצאתי את הסיפור המעובד הבא, שתחילתו אמת וסופו בדיה:"(עמ' 10-11)

בבדיה מוצג לפניה כאילו אזר פתאום כוח והרתיע במילים תקיפות את המכים ממעשיהם.

" הפסיכולוגית השתגעה. העיניים שלה נצצו באהדה, והיא חייכה כאילו חוותה קתרזיס. מתוך רצון משולהב היא בחרה להאמין לכל מלה שאמרתי."

אחרי כמה ימים בספרו לה את האמת לאמיתה אינו מסתיר ממנה את אכזבתו:

"....אבל ממך אני מצפה ליותר כי את מומחית ואני משלם לך, ואם לא בא לך לסבול איתי, תחזירי לי את כל הכסף ששילמתי לך עד עכשיו ולכי לכל הרוחות."

מן השלב הזה עולה הדיאלוג לשיא מרתק המוליך את אי-האמון ומקום ההזדהות עד לפתירתם.

נושא הכוחניות , השגת הכוח באמצעות שליטה רודנית בזולת- כך או אחרת נוכח ברוב הסיפורים, כוח שדוחק את האהבה למקום נעלם, גם כשמדובר באהבת אם:

"איש אחד עמד בתחנה והסתכל עלינו, ילד מקולקל ואשה אדומה אוחזת בידו.

האיש שאל מה השעה, ואחר-כך שאל לאן אנחנו נוסעים, ואחר כך אמר משהו בגרמנית, ואמא חייכה ודיברה איתו גרמנית ולא עזבה את היד שלי. רציתי לבכות. להניח את הראש מתחת לחצאית שלה, על הירכיים, קרוב קרוב לבטן ולבכות את הבכי הנכון שיסביר את הכל ויבהיר את הכל וישכין אהבה ויבטיח שיותר לא יקרה שום דבר רע. האיש הזה שדיברה איתו עיצבן אותי.

אבל אני הייתי ילד מקולקל. לכל היותר אני זוכר סקרנות וציפייה לחום, וראיתי איך גברים מפעילים כוח על אשה ורציתי גם, לשלוט וליהנות, להתענג על הכוח, להבטיח לעצמי שליטה על הברז שמשפיע אהדה ורוך ותמיכה. לא היה בזה שום דבר ארוטי, שום קשר לזקפה ופליטה." (בסיפור "ילד מקולקל" עמי 24)

ההצלפה בשוביניזם (גם זה הגברי וגם הלאומני) נוכחת בסיפורים נוספים, כמו לדוגמה בסיפורים הסאטיריים "למה מה! " (עמ' 91) ו"זומזום" (עמ' 57), שהאופן הבוטה של התוכן הכתוב בהם באותנטיות תיאטרלית מרשימה, יקומם, קרוב לודאי, אי אלו פמיניסטיות במידה ויקשה עליהן לעשות הפרדה בין הסאטירה ובין מה שהיא מייצגת (כולל מוטיב ההשוואה שעשה ניטשה בין נשים וכלבים) :

"אני גר היום בצבאותיים. זהו יישוב קהילתי גדול ליד העיר לוד, של וילות דו-משפחתיות שבהן מתגוררים בעיקר אנשי שרות הקבע ונשותיהם המסכנות. עקרבים רוחשים אצלנו לרוב, וגם מיני זוחלים אחרים שהקרבה לטבע מקרבתם אלינו. אל הזוחלים הללו צירפו הקצינים גם כלבים הרבה, וככל שדרגתו של הקצין גבוהה יותר, כך פרצופו של כלבו זועף יותר."

"פעם הייתי אחוז אימה מפני הכלבים הללו, וכבר עלה בפי לאמר שאין צבאותיים יישוב אלא כלביה. אבל היום, בצורתי החדשה, נכנעים לפני כל הכלבים ביבבה, לרבות כלבי האלופים.

הוא הדין בנשים, וכאן אפסוק מין פסיקה נחרצת וכל-כך אמיתית על המין הנשי בכלל, ואומר שהאשה הממוצעת חושקת באמת רק באותו גבר הנראה כאילו הוא מזומן לזיין לה את הצורה. כך, בפשטות, בלי לזרוק זין על הקובלנות האפשריות של פמיניסטיות למיניהן, אני מבקש לטעון שהאשה יודעת לזהות תאווה,וכשהיא מריחה זכר כמוני, גס ודורסני ומתאווה, כשהיא מזהה את התשוקה שלי המתכוונת אליה דווקא, אל חלקי הבשר והעור המסויימים האלה שלה ורק שלה, אלה שהיא מודעת אליהם,והמוכרים לה כשלה מימי ילדותה ועד היום - היא נחלצת מכל כסוייה ומתמסרת ליצריה,מפקירה עצמה לתביעות, נותנת את נקביה טרף לצבעים ולצלילים המצויים רק שם, במחוז ריבונותו של היצר."

ובין היצרים, בסיפור אחר הנקרא "פנטזיה"(עמ' 106), בין תיאורי גחמות-תאוותיו של אסיר מפנטז שיושב בכלא ורושם לעצמו את הסדר היומי הפרוע לו הוא מייחל לעת זיקנה, בשעה "14:15 כתיבה", מתרוצצות מחשבות הלוך ושוב ממחוזות הגוף אל המחוזות העליונים של מחשבת האדם ומביאות משם בחיוך קונדסי עוד שלושה פילוסופים נכבדים מאד שהפנטזיה מושיבה את רוחם לפנינו בעירום סאטירי ומעניקה לרעיונותיהם מימד של הרפתקה חיה ותוססת במחוזות המופשטים:

"...אני מעלה את הסימפוניה הראשונה של מאהלר. הפרק הראשון פותח בצלילים שקטים שקטים שעם הזמן מתגברים ומעוררים את עזיזה ורינתית משנתן. הן מזדקפות ומתמתחות, וכשהן רואות את מבטי הן מתמתחות שוב.הן נכנסות לשרותים ואני מפעיל בהיחבא את מצלמת הווידיאו.בינתיים אני כותב.

כבר הגיע הזמן שאסיים את הספר. לפני עשר שנים התחלתי לכתוב אותו. שמו "שגיונות על הפילוסופיה הראשונית", והוא מתאר שלושה פילוסופים שובבים שעשו ביניהם קנוניה להתל באנושות: דקארט, לייבניץ וקאנט. שלושתם פתחו כאנשים מרי נפש שגילו בעצמם אינטלגנציה משובחת וחסרת שימוש אשר איימה להתעצם ולתפוח ולפוצץ את גולגלותיהם.

בצר להם החליטו להשתעשע ולהתל בחברה.

דקארט נסע להולנד וביצר לו שם חדר, וישב וביסס את הספקנות והרס את העולם, ואחר-כך, בתעלול לוגי מפותל ומפולפל, דרך המושג על אלהים, החזיר את העולם אל מתכונתו וגילה שהוא אכן דקארט, ושהוא אכן יושב בחדר בהולנד וכותב. הבדיחה הזאת נורא מצאה חן בעיניו והוא המשיך להגן עליה עד סוף ימיו ומת בחיוך מלא סיפוק כששתי עיניו קורצות זו לזו במשובה.רק לייבניץ בחוכמתו גילה את היסוד הסאטירי שלדקארט, ומתוך נאמנות וכבוד והכרת תודה, לא חשף את התרמית אלא שהוסיף עליה משלו, ויצראת המונאדות, אותן קוביות שדוניות חסרות פנים שמנהלות את העולם, מרחפות באוויר כמו בציורים הסוריאליסטיים של דאלי, מצוות ומשגיחות.

אבל הליצן הגדול מכולם היה עמנואל קאנט.

אחת-עשרה שנה השקיע בגרוטסקה הגדולה שלו: "ביקורת התבונה הטהורה".העולם כולו איננו אלא מין שעשוע המוסווה בארשת של חומרה. העולם על פי קאנט הוא גרעין פוטנציאלי גמיש להפליא של תעלולים, הנקרא "הדבר כשהוא לעצמו", והוא מאפשר אינספור הרפתקאות מרגשות וספקולאציות יפהפיות ש"האסתטיקה הטרנסצנדנטאלית"ו"מושגי השכל הטהורים" הן רק דוגמאות בודדות מהן. דא עקא, שההסטוריה האנושית דאגה,ברוב כסילותה, לשעבד את הבליל המאושר הזה של אפשרויות למערכת אחת לכידה, מושתתת על סיבתיות נוקשה ועל שאר חוקי שכל שהיא עצמה המציאה, כי לא הרהיבה עוז להתמסר לשלל העושר והאושר שהוצע לה.

קאנט כתב את הסאטירה שלו במשפטים מורכבים כל-כך, עם מבנים תחביריים לוליניים המאיימים בכל רגע להתמוטט, ועם מושגים נפוחים במכוון, וכל זאת כדי לרמוז על חוסר השחר של הרעיונות, אבל החמורים אשר יגעו על כתביו לא הבינו את הרמז.גם תורת המוסר שלו רומזת לאותו כיוון.

לא יתכן שאלהים המציא את המוסר,שהרי אלהים הוא יצור חמדן ותאוותן וקנאי, והוא גם חכם מכדי ליצור דבר מטופש כל-כך. המוסר הוא המצאה אנושית שנעשתה מתוך הונאה עצמית כאילו כללי המוסר עולים מן התבונה, כאילו יש להם תוקף הגיוני. קאנט לעג להנחה הזאת, ובאירוניה דקה ומתוחכמת הציג לראווה מבנה גרוטסקי וחסר-שחר של צו מוסרי קטגורי העולה מן התבונה המעשית. את המהתלה הזאת לוקחים ברצינות עד היום.

ההסטוריה האנושית היא באמת מצעד של איוולת. התחלנו טוב לפני מאות אלפי שנים, כקופים משעשעים על העצים, ואנו צועדים בנחישות וברצינות לקראת דמותו של הקפדן מכל בעלי החיים - הלא הוא החמור. אפילו ניטשה החשדן לא תפס את ההומור, וברוגזו כינה את קאנט אדיוט." ..." (עמ' 107-109)

ההומור המחודד שבסיפורים יוצר הקלה קומית ופנטסטית גם בנושאים "כבדים", ומנחם סיטואציות מרות באירוניה מבודחת. האופן החודרני והמרתק בו הן כתובותזורע הפתעות לרוב, והסבטקסט נאסף גם אל שמות הסיפורים וגם אל כינויי הדמויות .

"מעשה בחיה רבקה ובצֵל" - אחת משתי מעשיות שבספר, כתובות בסיגנון של כינור יהודי על שפת המקורות, ועלילתן כובשת ומשעשעת.

לתופעת הצל בסיפור הזה קורה דבר מפתיע ומעיק כגזירה משמיים על אנשי העיירה, ודוחק בהם לחפש מייד אחר סיבת הדבר, וזאת בניצוחו של רב העיירה שמצווה על באי בית הכנסת להתוודא כל אחד ואחת על חטאי "היצר הרע" כדי למצוא מביניהם את האדם שבגינו באה גזירה על כל הציבור:

" אותו יום, יום של פורענות היה. לא די שהוציא הקב"ה חמה מנרתיקה, אלא שנעלם הצל. מעשה פלאים ונורא הוא שנעלם הצל."

סיפור מעשיה יפהיפה שמתחיל בעיירה ומסתיים ביער, ואולי בגן עדן פתאומי.

המעשיה השניה היא "הקוף אוסף העשתונות", רעיון נפלא שמתמלא בהתרחשות סוריאליסטית פיוטית, סיפור שמצא את העשתונות האבודים :

"..אבל העשתונות עצמם עודם חמים ומפרפרים כבשעה שנפלטו מגוף בעליהם ונטלתם ידו השעירה של הקוף שהוא שר של קופים ושמו אסף העשתונות,והם עומדים בחמימותם ובפירפורם.."".. הר של כעס, הר של אהבה, הר של גאווה ועוד הרים, ובכל אחד מהם מצטרפות הריגשות של העשתונות שלו לריגשה אחת מתמדת, והיא הולכת וגוברת .."(עמ' 126)

העשתונות האבודים מופיעים גם בסיפור "בא הרוג על רגליו", הפעם במונולוג של מורשע בדין ההופך בינו ובין עצמו את רגע איבוד עשתונותיו , מה שמביא את האדם לא אחת עד התהום:

"וכבר החילותי מצטער על כך שמחקתי מנוסח ההודאה את "עלה לי הדם לראש", ושבמקומו תיקנתי ל: "איבדתי את עשתונותי". איבוד הוא מעשה שהאחריות עליו מוטלת על המאבד, ואילו "עלה לי" הוא מעשה ידי אחרים שנעשה בי ובראשי, .." (עמ' 49)

מה שמורגש כחוט השני העובר בין הסיפורים , היא השקפת מבט חודרת שחושפת את קיומו של שיוויון היצרים בין בני האדם- שיוויון שהתרבות האנושית הופכת אותו לסמוי ועטוף באיצטלאות קדושות של חוקי דתות ומוסר.

..."לתורה שלכם יש לב של אבן" (עמ' 56) – כך צועקת רחל, אהובתו של עוזי ומתריסה בפניו של ראש הישיבה שדוחק בעוזי להפרד ממנה ולהתרכז בלימודי הקודש. סיפור זה הנקרא "הפרדות" , מתרחש ביישוב התנחלותי ושמו "רמת הנחרץ",

מקום שמופיע בשמו הטעון והסאטירי גם בסיפור "זומזום" (עמ' 60)

"היה לנו, ברמת-הנחרץ, מושג של טוב ברור ומפורש וגדול, שנתמך באלפי שנות הגות של יצירה יהודית חכמה ונקייה וחסינה מפגעי הזמן. המושג ריחף כאידיאה אפלטונית מעל בתינו ועצינו, מעין ענן גדול ואוהד, שדי היה להציץ בו כדי לדעת מה דחוף וחשוב לעשותו. והיתה ערנות מתמדת לעשות את הטוב ואת הנכון, והיתה עוד הרבה עבודה: הרבה דפי גמרא ללמוד, הרבה בתים לבנות, הרבה עצים לטעת והרבה יהודים שאותם צריך לחנך, לזכות גם את ראשם בחסותו של ענננו.

ואפילו דלים וריקים שביננו, בעלי זרוע, בעלי אינטרסים, בעלי מחלוקת, אפילו זה שנתפס מציץ באתיופיות בשעת טבילתן במקווה, כולם, חכמים כטפשים, בעלי יצרים או נחושי אופי, גברים כנשים כנערים, כולם היו שותפים להתחייבות זו, הערה והפעילה, לעשות את הטוב."

אז אמנם, כידוע, הבדלי האופי בין כל אדם וזולתו מונעים מבני האדם בחייהם להיות שווים זה לזה, ולכאורה נראה שהשיוויון היחידי הוא רק בעצם הולדתו ומותו של כל אדם.

אך מתחת לצורות האופי השונות שיוצרות את ההבדלים בין אנשים- קיומם של היצרים (שאולי הם הדבר העיקרי המניע את ההתרחשויות האנושיות בין החיים והמוות) הרי הוא שיוויון כלל אנושי בו לכל אדם יצר הרע ויצר מיני ויצר השליטה ועוד יצרים כאלו ואחרים, שאילו לא היו קיימים אולי גם לא היו נזקקים לכללי מוסר ואולי גם לא היתה מתפתחת תרבות דתית בה החיים מתנהלים תחת פיקוחו הכבד של "ענן גדול ואוהד"- מטאפורה חדה אמביבלנטיות לספֵירה העל אנושית הדוממת, "היש האלוהי" , שהאמונה הדתית רואה בו סימני רגש אנושי.

שיוויון מולד זה כנראה דבר שבלתי ניתן להתחמק ממנו- נוכחות היצר ותשוקותיו אינה פוסחת על אף אדם בין אם חילוני הוא או דתי או בעל כל זהות באשר היא.

נראה שליצרים והתשוקות יש קיום אוטונומי פנימי שהדמיון הוא "איש סודם", ואם יש בהוויה האנושית חירות אחת מושלמת- נראה כי זו חירותו הפראית של הדמיון והאסוציאציות להתקיים אצל כל אדם בינו ובין עצמו בשכנות לרגש ולמחשבה- ואולי מעליהם- מקום שאינו זקוק לשום "שוטר":

"תשמע שוטר: שוטר זה הדבר האחרון בכתיבה בזרם לא ממושטרת, לא כתובה בעצם.""תשמע שוטר:...""...בעצם, זה ראש שנפל למישהו מבלי שירגיש, ואולי אף שמח להיפטר ממנו, ככה אני חושב שוטר, וכדאי שתבדוק את זה. והנוזלים המגעילים זה המחשבות הקטנות שהיו לו, ושעכשיו אין לו בהם צורך."

"תשמע שוטר, תשמע את השקט הזה, ואיך שהאנשים מתרחקים מהנוזלים הקטנים והמכוערים אפילו שהראש קורא להם לעזרה, ומתחרט ובוכה בשקט בשקט ,ומתנצל על המחשבות הקטנות ומבטיח שלא שוב, אבל הם יודעים שכן, כי הם יודעים. תשמע שוטר איך שהם יודעים כי גם הם." (מתוך הסיפור "תשמע שוטר" עמ' 38)

האם יש דבר שיכול לעצום את עיני הרוח על כל ייצריה וסקרנותה ולעצור בעדה מלהגיע עד קצה הדברים או אולי עד אמיתות טהורות מכחש?

וכאילו מתבקש שהתשובה תהיה : לא, דבר לא יכול לעצור את חירותה של הרוח לראות הכל.

אבל לנוכח ההפתעה שגורמים הסיפורים כשהם מנערים את הדברים מן האבק המושגי שדבק בהם ומופיעים כנציגי החירות הזו להפשיט הכל מאיצטלות אבק וצביעות (גם אם כוחן של מילים כה דל הוא, ראו בסיפור "על מילים לראומה. קינה" )

– הרי שלעומתם, עומד הקורא כמי שרוחו מגיעה אל המסופר כשהיא עדיין כלואה ועצורה בשני פחדים עיקריים שהסיפורים מתגרים בהם, וכשהסיפורים מתגרים בשני הפחדים האלו - אז לא פעם מוצא עצמו הקורא נבוך כשהוא נמצא בלתי מוכן למפגש עם מה שהתרגל לטאטא אל תת ההכרה:

הפחד מן "האני הפראי" פורץ המוסר,

והפחד הדתי ממי שהאדם ברא אותו והכתירו כממונה על המוסר, הלוא הוא "אלוהים", שאין האמונה בו מתקיימת אלא על הפחד ממנו, פחד ש"צדיקים גמורים" ממירים אותו ביראת כבוד לנוכח הקודש המפוקפק, שאינו אלא "הונאה קוסמת וכובשת לב, שהכתה את התרבות בסנוורים, וממשיכה להכות בה עד היום הזהממש." ("פנטזיה" עמ' 110)ואינו אלא הפחדה מתמשכת:

"אלוהים הוא דמות מאוד דומיננטית בחיי. מהיום שסיפרו לי עליו הלכה נוכחותו ותפחה, וקיבלה ממדים בעלי משמעות עצומה. "

"...... כבר אלפי שנים שהוא נראה כמו תודעה זקופה בכוננות חירום. כשהוא נוקם, הוא עושה זאת בסבר פנים חמור ורצחני, וכשהוא אוהב ומעתיר ברכות, הוא עושה זאת בכל הרצינות, כמו שופט שמזכה נאשם, אך שומר על ארשת כבוד וחכמה ושליטה מלאה. שום זבוב ושום גרגר אבק לא ינועו באולם ללא הסכמתו המפורשת."

( מתוך הסיפור "בישיבה אין לוח וגיר" (עמ' 35, 36)

ומחוץ לפחד הדתי, הפחד מן "האני הפראי"-

הפחד של האדם המוסרי להתעמת עם העובדה כי קיימים בו עצמו יצרים פראיים "חייתיים" בהם הוא פוגש בבהלה ומבוכה במחוזות הדמיון והתשוקות, בהלה שמעידה על כך שהודאה בקיומם של היצרים עלולה למוטט את דימוי "האני הטוב" בכך, שלכאורה, נוצרת סימטריה מרתיעה בין "האני הטוב"(המוסרי) ובין פלוני אלמוני נטול מוסר.

את האיום הזה על דימוי "האני הטוב" פותרים רוב האנשים בדיכוי מיידי של הדמיון "החצוף" שמופיע כרצון היצרים והרצונות והפחדים ללא נטילת רשות אפילו לא מן הרגש המוסרי, דיכוי מיידי בכל פעם שאמת פראית פולשת אל הדמיון בתמונות של , למשל, נקמה, או למשל תאוות אסורות-

אבל המנוסה המבוהלת מן הדמיון היא רק הכחשה של קיום היצרים, שאם לא כן לא היינו, למשל, הולכים לבילוי בקולנוע לראות סרטי אימה על אנשים רעים וקורבנם כשאנו הקהל של האנשים "הטובים":

הולכים לראות את האימה, ואת הרוע, ואת קורבנותיו. מדוע?

מה באמת כל כך מרתק אנשים, כצופים מן הצד, לחזות באירועים אלימים וזוועתיים שלא הם הסובלים בהם?

האם זו התכוננות לדעת את הגרוע מכל? מאין ה"רייטינג" הגבוה שיש למופעי הרוע האנושי? מה הדבר שמסופק מן הזעזוע?

מאחורי מסך של זהויות תרבותיות, דתיות, ומוסריות - זהויות שעוטים על עצמם בני האדם כדי להתאים את עצמם ואופן הישרדותם לקהילה בה הם חיים- ובכן, מאחורי מסך זה רוחש שיוויון היצרים מול השיוויון הגלוי של המוות, וכל מה שביניהם כתוב וימשיך כנראה להיכתב בכל הסיפורים שבעולם.

הבוטות והישירות בה מוטחת האמת השיוויונית הזו בפני הקורא , במקביל להבדלתה מ" רוע מפורש וחסר פשרות" (עמ' 114)

מתבטאת היטב בסיפור המונולוגי "כשתבואי לרצוח אותי" , ומעוררות גם את השאלות הנ"ל.

כותרתו של הסיפור, כשם השיר המופיע בו, השיר שכתבה "שולמית" , היא הדמות הנשית שמופיעה בסיפור כמי שנעלמה בשנות נערותה :

"כשתבואי לרצוח אותיאהיה צייתנית,ורק אבקש איזה שיהוי,שתסייעי לי לעכב קמעאאת החיים על הסף, שאוכל לטעום את האבחנה,לקפץ לסירוגין מן היש אל האיןובחזרה,כמו ילדה קטנה עם צמה,פוקחת עוצמת עיניים מול המראה.

כשתבואי לרצוח אותי,אפלוט את חיי מבין רגלי,ותהיה איזו השתהות על הסף -כאשר החיים יתעכבולנשק את המזוזה.

כשתבואי לרצוח אותי,אפלוט את חיי מבין רגלי,מין עיסה שקופה-עכורהעם נקודת חן בולטת ומכריזהולצידה פלומה שחורה. זה לא כדור הבדולח הסימטרי,המקרין ניצנוצים ששיערתי תמיד.

כשתבואי לרצוח אותי,יפלטו חיי אנחה,יציצו בשעון ויאמרו:"נו, מילא, הקפה היה מחורבן!"

כשתבואי לרצוח אותי,תהיי כל כך יפה ונכונהואני אהיה צייתנית ומוכנה,עירומה ויבשה ונקיהעל מצע לבן ומעומלןכמו שפקדת עלי,כמו שכבר היה."

שיר מכושף - לא פחות משירי "אור פרא" של המשוררת יונה וולך בהם "תפילין" ומחזור יצירותיה "כשתבוא לשכב איתי כמו.." – וניתן לראות בו שיר קצה לדיאלוג עם האירוטיקה הקיומית בשיריה אלו,

כדוגמא זו:

כשתבוא / יונה וולך (בספר "תת הכרה נפתחת כמו מניפה" הוצ' הספריה החדשה עמ' 163)

"כְּשֶׁתָּבוֹא לִשְׁכַּב אִתִּיתִּלְבַּש מַדִּים שֶׁל שוֹטֵראֲנִי אֶהְיֶה הָעֲבַרְיָן הַקָּטָןאַתָּה שוֹטֵרתְּעַנֶה אוֹתִיתוֹצִיא מִמֶּנִי סוֹדוֹתאֲנִי לֹא אֶהְיֶה גֶּבֶראֲנִי אוֹדֶהאֶשָּׁבֵראֲזַמֵּר מִיָּדאֲסְגִּיר אֶת כֻּלָּםתִּירַק עָלַיתִּבְעַט בְּבִטְנִיתִּשְבֹּר אֶת שִׁנַּיהוֹצֵא אוֹתִי בְּאַמְבּוּלַנְסאֶל הֶעָתִּידאֶל הַמָּחָר."

הנה כך, יונה וולך בשיריה אלו הבוטים והבועטים ומתגרה בִּפְרָאוּת בממונים הכוחניים על פחדי המוסר ו"סודות" היצר ומפתה אותם, פיתוי עטור הפקר פורנוגרפי מופגן ונועז , כמו שיכור מתחושת חירות סוחפת , וכמו מתעלמת מכך שהרוע אינו מכבד את חירות הגוף להיות בביטחה בכל מקום ועם כל אדם, אלא הרוע מנצל את החירות הזו כטרף לקיומו.

בסיפור, הדמות ושמה שולמית היא "אשה מהאגדות, בנויה מאינטליגנציה ומדמיון" שהיתה "ילדת פלא גאונית" - ועליה ועל עצמו ועל מקרה היעלמותה בגיל נעוריה , מספר "תרח זקן ושובב, קירח ומזוקן, גירסה חילונית לאליהו הנביא, שעובר מפאב לפאב ולוגם מן הכוסות."

בעת היעלמותה של הנערה המשוררת, והשערת המשטרה כי מדובר ברצח לאומני, עולה בדמיונו מראה מפורט של הרצח האכזרי המשוער של שולמית היפה בידי שלושה נערים ערביים.

אחרי תיאור מקפיא דם של המעשה, במונולוג של ווידוי " דימיתי לי את המעמד ההוא של שחיטת השולמית ומצאתי עצמי אחוז כישוף." -

מכנה עצמו המספר "רשע הזוי" ,

ובעצם מטיח בפני הקורא הפחדן את אותה אמת של השיוויון הייצרי:

"לרשעים, ההזויים והאמיתיים, יש שליחות. מתוך ד' האמות המבוצרות של פחדנות מולדת ונרכשת ומטופחת, אני מעז, למצער, לדעת את זה. כמה לא קתארזיסי הוא לחזות ברשע כשהוא מתחרט בפרהסיה על חטאיו! מי מאמין לו? מי רוצה להאמין לו?"

אני פחדן. לפעמים זו חמלה אבל לרוב זו פחדנות. הרשעות כבר מיצתה את הדמיון שלה, הפחדנות גם, אבל לחמלה עוד יש צורות מימוש שטרם באו לעולם. בינתיים אני מוכה-מוסר, עבד לאיסורים קדומים, משרתם הכנוע של כל הפרות הקדושות, עובר מאחת אל השנייה, מקנח את רירן במפיות מבושמות, אוסף את גלליהן בדאגה ובתשומת לב, חרד לטוהר התפאורה.(עמ' 118)

היש איזשהו אדם שלא חווה סיוט מכושף?

האם יש בכלל מי שלא דמיין לעצמו אי פעם ברֶתֶק עז מראות של מעשי זוועה , מראות שבהכרח נכפים על הדמיון ממפגשיו וידיעותיו על המציאות?

לאן ניקח מחשבה מפחידה שכזאת שאומרת לנו בעצם כי הרשע שאנו רואים את מעשיו בדמיוננו הוא עצמנו? היכן הוא בית המשפט של המוסר לענייני דמיון שיזכה אותנו מכל אשמה?

ואותה "שליחות" של הרשעים- האם הם המוציאים לפועל של "היצרים הכמוסים והפראיים"(עמ' 117 ) הנחבאים של שאר בני האדם?

אבל הרי ההבדל הזה(שבין הלכה למעשה או בין דמיונות וביצועם) אינו דבר של מה בכך, כי בלעדיו לא מתקיים רגש המוסר,

ובלעדיו אין להבדיל בין התמים ובין הרע:

ההבדל הזה מוטמע בתחילת הסיפור, והמחבר שם אותו בפיה של שולמית הקטנה שכותבת על "הזאב" מ"כיפה אדומה" המייצג את הרוע הצרוף, וכך כותבת שולמית אחרי שאמה מקריאה לה את הסיפור לפני השינה:

"זאבים אינם מדברים. האילמות של הזאבים היא חלק בלתי נפרד מן התפיסה שלנו אותם כרוע מפורש וחסר פשרות. הזאב הוא מנגנון אוטומטי - עטוי פרווה ושיניים - של רעב המכוון להשביע את עצמו ואשר אינו מודע לאפשרויות של איפוק או השהיה או משא ומתן. לעתים עולה החשד שהוא דווקא כן מודע לאפשרויות הללו, אבל דוחה אותן על הסף, מה שהופך את הרוע שלו לבחירה ולא להכרח ועושה אותו רע יותר." (עמ' 114)

ובכן, הרוע הצרוף אינו סתם זאב תמים ופראי חסר תודעה שאינו יכול לבחור את מעשיו.

רוע הוא מעשה מתוך בחירה, וזאת להבדיל מהזיות הדמיון (או עיני הרוח) שאינו בוחר את הדברים העולים לעיניו מעצמם, מראות שבהכרח נכפים על הדמיון ממפגשיו וידיעותיו על המציאות.

כשמסירים את האבק הדתי מן המושג "יצר הרע" כדבר הקושר בין הרוע ובין היצר המיני, מתקיים היצר המיני על תאוותיו ללא שום רוע. הם מופרדים מעצם היותם שני יצרים שונים.

כי הרי מה הוא באמת "היצר הרע" אם לא אך ורק מעשי הרוע של אדם לזולתו?

היצר הוא דבר הכרחי רק לעצמו: "...רעב המכוון להשביע את עצמו ואשר אינו מודע לאפשרויות של איפוק או השהיה או משא ומתן." ואם כך, סיפוק של יצרים השונים מן הרוע, מתקיים בלעדיו, כמו גם סיפוק תשוקות הגוף, ולכן דבר אינו מתקיים כהכרחי בין תשוקות הגוף והרוע.

אלא זאת, כיוון שבין כה וכה גופו ונפשו של הזולת משמשים לקיומו של הרוע בכל צורה אפשרית של מעשים, הרי הרוע יכול לצוץ בכל סיטואציה בה נמצא יותר מאדם אחד, הרוע זקוק לקורבנות.

להבדיל מן הטוב, אין ברוע מה שיזדעזע בטרם בחירה במעשה, ואין בו שיפוט עצמו, ואין הוא כפראותן התמימה של חיות היער שאין לצפות מהן להפרדה שולטת, תודעתית, בין היצר וסיפוקו.

פראות תמימה- שלפי הסיפור "קין והבל" (כתוב כמחזה קצרצר עמ' 46-48 ) נראה שאיפיינה את האדם בראשיתו.

קין, שביצע את הרצח הראשון- כפי שמפורש במקורות, בעצם לא ידע שהוא רוצח: "והאיך הרגו עשה לו פציעות פציעות חבורות חבורות באבן בידו וברגליו שלא היה יודע מהיכן נשמתו יוצאת עד שהגיע לצוארו.."".. א"ל קין רבש"ע לא ידעתי ולא ראיתי הרוג מימי וכי הייתי יודע שאני מכהו באבן והוא מת" (מדרש תנחומא בראשית סימן ט')

המחזה שמפיח חיים בדמויותיהם של קין והבל, לוקח את פרשנות המדרש עוד כברת דרך, עד מקום המעשה. במקום זה הוא חולק עם הבל, ולא בלי תנאי- את האבטיח שאלוהים לא שעה אליו כמינחה והוא מקנא בהבל על שלוותו הסטואית, ואף מצליח להוציאו משלוותו זו. אנו רואים את קין מנסה להרגיש על גופו שלו עצמו (שמתואר מלא פצע וחבורה) את הכאב, הוא מגרה את הכאב בפצעיו ואחר כך מנסה ללא הצלחה לחנוק את עצמו כמי שרוצה להרגיש מה זה לא להיות, כשעדיין אינו יודע מה זה בכלל "מוות" , רק יודע שהוא פוחד מ"משהו" שצריך להתכונן אליו ורוצה לדעת ממה הוא פוחד." קין: ואני לא מפחד? כל היום אני מפחד! כל רגע יכול לקרות משהו ואני לא יודע מה! לא יודע איך! לא יודע למה! ואתה מסתובב לך פה שאנן עם החיות האלה ולא אכפת לך! ואני צריך לדעת! להתכונן! לדעת! לדעת! לדעת! " (עמ' 47) מכיוון שלא מצליח לחנוק את עצמו סקרנותו לא הורגת אותו, אבל גם לא מרפה ממנו, עד הסיום הטראגי בו הוא משתמש באחיו כשפן נסיון לסיפוק סקרנותו, מה שמחזיר אותנו מייד אל "החטא הקדמון" המנמק את סופיות החיים (והגירוש מגן עדן) כעונש על הפרת הציווי שלא לאכול מפרי "עץ הדעת" –

"וּמֵעֵץ, הַדַּעַת טוֹב וָרָע--לֹא תֹאכַל, מִמֶּנּוּ: כִּי, בְּיוֹם אֲכָלְךָ מִמֶּנּוּ--מוֹת תָּמוּת."(בראשית, ב' 17) ולאחר שאכל האדם ממנו:" וַיֹּאמֶר יְהוָה אֱלֹהִים, הֵן הָאָדָם הָיָה כְּאַחַד מִמֶּנּוּ, לָדַעַת, טוֹב וָרָע;"(ג' 22 ).

ולמרות שלפיכך, לכאורה, האדם הראשון יוצא בעל תודעה מוסרית- נראה שהמחזה כאן, שבסיומו רק מתחילה הכרתו של קין לתפוס את ההבדל בין חיים ומוות "..ופתאום הוא שקט)" מערער את דמותו של קין כ"רוצח" ועולה ממנו כי בני האדם הראשונים עדיין כלל אינם יודעים מהו מוות, ומהו רצח, ובניגוד לפסוק 22 בעצם אינם יודעים מהו " טוֹב וָרָע " , כך, בעצם, נראה שהסיפור הזה מאפשר לקין משפט חוזר.

לעומת זאת, בסיפור ושמו "בא הרוג על רגליו" (עמ' 49)

בהצצה אל תוך ראשו המונולוגי של פושע היושב בכלא בעוון רצח, מעשה הרצח הוא ללא כל מוצא של נימוק, למרות החיפוש הקדחתני שעושה הפושע בינו ובין עצמו בנבכי סוגיית אחריותו לתופעת "עלה לי הדם לראש" שפקדה אותו בשעת מעשה שביצועו בדם קר. הסיפור הנוקב הזה מבצר את ההכרה שמעשה מודע של רצח אינו מוגן בנימוקים, וקשה שלא להתמלא רחמים לנוכח ייסורי הדמות הזו, שעולים ומתגברים עד למשפט המסיים שמכה בבטן בכוח פשטותו, בכוח אותה אנושיות אלמנטרית שנעלמה ואבדה בשעת מעשה: "..אהרונוב, תגיד להם שאתה חי."

כי כן, כמו שכבר נאמר, בכוחו של הפשוט והחד ללכוד באחת ובאופן צָרוף ובלתי אמצעי את ה"מה" החמקמק מביטוי מילולי, ולמסור אותו לשומע במילים המדייקות ביותר.

והנה הוא ה"מה", כשהוא תיאורו של הדיוק עצמו, אלא, ממנו עולה כי הדיוק המושלם נמצא במקום אחר:

"לחיות ללא מילים- זוהי חרות. אבל גם חרות היא מילה." ..."לחיות ללא מילים, להרוס את חומות הלשון, לפרוץ מהן ולצעוק יללה גדולה שאין לה מילה, אבל היא מלאכת מחשבת של דיוק. לבכות את הבכי הנכון." (מתוך: "על מילים, לראומה, קינה." עמ' 80)

ובהקשר המילים, זרקור חד על מקומן המפוקפק של יומרות מילוליות חסרות מובן שמאפיינות במיוחד את המלל הפוסטמודרניסטי, שחושף אותן בתוך הטקסט הסאטירי בסיפור "פנטזיה" (שכבר הוזכר כאן ) בקטע מאלף על מה שמכונה בפי דמות האסיר המפנטז בכלאו "משפטים עתירי מתאר" :

15:00פרידה. עזיזה ורינתית יוצאות לרבנות, ולקניות ולהסתפר. שתיהן בג'ינס וטריקו. אני שם להן חמש מאות שקל בכיס , לכל אחת מהן, תוחב לכיס האחורי. הן יודעות שכדי לקבל כסף עליהן רק לגשת, להפנות אלי את אחוריהן,ולהפקיר את כיסיהן לידיי שופעות הברכה.15:01וודקה והרואין. איך שהלכו ניגשתי למקרר ולגמתי מעט וודקה , הזרקתי לעצמי מנה הגונה של הרואין אל תוך הורידים הזקנים והבולטים (אשרי, רזה אני), וחזרתי למחשב.

למעשה כבר סיימתי את הספר לפני שנה. נותרו רק כמה פרצות מעיקות במבנה הטיעון, ונדרשו כמה הנמקות שלא עלה בידי לספק, וגםנמצאו כמה סתירות שבשום פנים אי-אפשר ליישב, וכבר עלה בדעתי לנהוג ביושר אינטלקטואלי ולהעלות את הספר באש.

זו היתה יכולה להיות אורגיה נהדרת של הרס עצמי.לרוץ עירום ברחוב עם רינתית ועזיזה ולהפריח את הדפים הבוערים לכל עבר.אבל לאעשיתי זאת.

אני משוכנע שהתיזה המרכזית של הספר נכונה. בני-אדם, חכמים כטפשים,מסוגלים להיות משוכנעים באמיתותו של דבר-מה גם אם אינם יכולים להוכיחו. המנגנון הפנימי המפעיל את חווית ההשתכנעות עשוי כך, שהוא יכול לפרוץ את מחסומי ההגיון, וזאת בעזרת כוחות שהוא מגייס ממקורות אחרים, כגון חרדה או גאווה או כל צורך דחוף אחר.

לא תמיד היו אלה פני הדברים. בשלבים מוקדמים מאוד של האבולוציה היה מנגנון ההשתכנעות רפה ומהוסס, ולא עלה בכוחו לגבור על מחסומי ההגיון. לכן אין לנו מן התקופות הקדומות שום עדות הסטורית על תרבות, או פילוסופיה או דת או ספרות או שירה או טכנולוגיה.

"בני האדם היו אז ספקנים מושלמים, ואפילו שפה לא יצרו, כי אם אינך מעז לחרוץ משפט, לשם מה לך שפה?אבל בשלב מסויים באבולוציה נולד פתאום, מנישואי קרובים, אדם-מפלצת עם מנגנון השתכנעות מגושם ותוקפני יותר, ועם דחפים לוגיים רפים יותר. חבריו ראו בו משוגע, וכמעט שהרגו אותו, אבל הוא וצאצאיו החלו לבנות את התרבות. הם אלה שהמציאו את הסיבתיות,והם אלה שסללו בעזות מצח ובטירוף רצחני, את הדרך להיסק האינדוקטיבי.

העדויות מן התקופה ההיא אינן מספקות תשובה חד-משמעית לשאלה על כנות כוונותיהם של בניה, אולםדעת רוב החוקרים נוטה לומר שמדובר במין משחק כוחות אנתרופולוגי-סוציולוגי שבו ההונאה המוצלחת יותר היא זו ששורדת.

אלף שנה מאוחר יותר נולדה מפלצת אחרת שיצרה את האלוהות כמין הונאה קוסמת וכובשת לב, שהכתה את התרבות בסנוורים, וממשיכה להכות בה עד היום הזהממש.אז גם לי מותר להונות קצת. והיות שאני משוכנע בנכונות התיזה שלי, לא נותר לי אלא להסוות את הנדבכים החלשים ולסתום את הפרצות במשפטים מיוחדים העשויים לשם כך, ושאני קורא להם "משפטים עתירי מיתאר".

אלו משפטים שלמעשה אין בהם שום תוכן, אבל המבנה שלהם מתוחכם כל-כך, שהוא מרמז על עוצמות טיעון גבוהות במיוחד שכאילו טמונות בהם. אני לא יודע ליצור משפטים כאלה, ועל-כן אני מעתיק אותם (משמע, גונב) בלי בושה ממחברים אחרים. למשל: "(*)הוגים אלה לא הבינו שהישות מפיקה כח, המחולל את הקונסטיטוציה של מרחב המובן מאליו מעיקרו, כביטוי שיא של אלימות המחולקת למערכות אידיאולוגיות שונות הנוטלות חלק בכלכלת מוות סימבולי משותפת".

(*אילן גור זאב, "מהפכה פילוסופית בצה"ל", מטאפורה, כתב-עת לפילוסופיה, עמ' 83)

"זה משפט "עתיר מיתאר" המכוון כך שלא יהיה לו שום תוכן. אבל הצורה שלו, שהיא מקסימה ממש, על סף הסוריאליזם, עם הד של נחרצות, ועם מושגים מצוחצחים על טהרת המודרניזם, המופקים מן השפיץ של השפיץ של הקידמה האקדמאית, מושגים הנראים כאילו חודשו אך לפני חמש דקות באנגלית ותורגמו מיד לעברית- הרי שצורתו מחוללת בקורא את הרושם שלפניו טיעון תקף אשר אי-בהירותו איננה תלויית המחבר אלא תלויית הקורא המתעטף מייד בענווה ומקונן על דלות ערכו. סגולתם המיוחדת של משפטים "עתירי מיתאר" היא שהיות והם אינם אומרים מאומה - לא ניתן לסתור אותם, אבל ניתן בהחלט לתמוך אותם במשפטים "עתירי מיתאר" אחרים. כך, למשל, יכול הכותב להגן על האבחנה המתבקשת שבין "מרחב מובן מאליו מעיקרו" לבין "מרחב מובן מאליו שלא מעיקרו" או לבין "מרחב הנתפס באורח אמצעי ואיננו מובן מאליו, לא מעיקרו ולא שלא מעיקרו" - ע"י המשפט עתיר המיתאר הבא: "מידרג העוצמות של האווידנציה עושה את האבחנה לתפוקה בלתי נמנעת המשולבת בעצם הפעילות של התבוננות רב-נקודתית, וזאת, עוד בטרם נבטה הדיאלקטיקה של נוכחות-התרשמות". מי יכול לחלוק על משפט מלומד כזה? מי יעז? וככה, כבר שנה שאני מעתיק משפטים כאלה מכתביהם של מחברים אחרים אל ספרי, תוך שאני חייב להודות, בכאב לב, שמבחינה אסתטית הם עולים בערכם כמה מונים על המשפטים המקוריים שלי. האובססיה המחורבנת שלי למתן פשר פוגמת בחופש הפעולה האסתטי. אני מנסה באמת ליצור משפטים "עתירי מיתאר" משלי ואינני מצליח. איזה צורך אינפנטילי של "היות מובן" כופה עלי יציקת תוכן למשפטי. תמיד חשתי צורך להסביר את עצמי, שלא יהיה מי שלא יבינני כהלכה, שלא יבולע לי. על-כן אני לוגם עוד וודקה ומזריק לעצמי מנה נוספת של הרואין וככה, בהדרגה, אני מקווה להשתחרר מהאילוץ הנוירוטי המטריד של מתן פשר, ולכתוב משפט יפהפה ופסקני וחסר כל תוכן אפשרי. אולי: "השפעות טרום-הדדיות של מבנים תרבותיים מרוחקים אינן נוטות להתקזז כמהלך אפשרי וצפוי של עייפות החושים, אבל הן מנכיחות את עצמן לתוך תהליכים שוליים לכאורה, המתגלים מאוחר יותר כנותני-טעם לאפשרות של שיח תרבותי בכלל, כך שהניאו-רילטיביזם יכול לחוש את עצמו כרשאי להשתמש גם בכלים שבהם רב המוחלט מהתזזיתי". אולי. ואולי: "לייבניץ דימה לעצמו אזורים צפופי טיעון שהספק איננו יכול להידחק בהם מבלי להתנגש שוב ושוב בבבואתו שלו כדוגמטיזם טרחני. התקפות של המונאדות, יותר משהיא לוגית, היא תופעה של טבע בלתי מעובד, היא היכולת לייצר נוגדני-ספק בעלי עוצמה מבוקרת". אולי. "

(מתוך הסיפור "פנטזיה" עמ' 109-112)

הארומה במשפטים, ההפתעות, החדירה לתוך משמעותו של דבר, רובדֵי הסבטקסט והדיוק המילולי - כל אלו מקיימים פרוזה עברית שנראה כי נכתבה ביד אמן, שבאחד הסיפורים, מבעד לזכרון הקְרב של "ילד מקולקל" על חפותו , הוא מהרהר ממרחק הזמן על תחושת השליטה שמעניקה הקריאה בספרים, ובכך שלעומת חוסר היכולת לשלוט בדיבורו היום יומי של הזולת אלינו כשדיבורו פוצע ומרע או סתום - הרי הקריאה בספרים, מקנה את השְליטה במשמעויות התוכן לקורא, הרבה יותר מאשר לכותב.

כך שאם אנו רגילים לחשוב שהמילים הנכתבות כסיפור הן כחומר ביד היוצר - אז הנה , כנראה שלא כך הוא מן הרגע בו נשזף הכתוב בעין הקורא:

"...בערב ניכנס אבא וניסה לשכנע אותי לוותר ולהתנצל. הוא דיבר ודיבר ואני שתקתי ולא הקשבתי. מכיוון שלא הקשבתי, גם אינני זוכר כל מה שאמר. אני זוכר רק שרצה שאכנע,"

"..רוב בני האדם שרים במקלחת, אבל אבא שלי נושא שם נאומים נלהבים בעברית ובגרמנית. מקרצף את עצמו בספוג מוקצף ומדבר בשבחיו של אלהים, ממציאם ומולידם של מדעי הטבע והמוסר. אני שונא להקשיב, עד היום אני שונא להקשיב.

אני אוהב לקרוא. אפשר שאם היה אבא כותב כל מה שהיה לו לאמר לי, הייתי קורא בעניין. אני יכול לשלוט במה שאני קורא, לחזור שוב ושוב על המשפטים, למצוא פגמים וסתירות, להעניק את הפרשנות שלי לאותיות, לדרוש את המדרש שלי. אין בעולם שום דבר כתוב שאי-אפשר לפרשו בכמה וכמה מובנים. אין טקסטים חד-משמעיים. עוד לא נולד הכותב שהצליח להעביר בכתביו את המשמעות המדויקת של כוונותיו, ועוד לא נולד הקורא שאינו יוצר פרשנות משלו לכתוב. אינני יודע עד כמה מודעים כל הכותבים לכך שהם בעצם מסגירים את עצמם בידי קוראיהם, מוסרים את מיטב אונם לגחמותיו של הזולת." (ילד מקולקל עמ' 25)

כל שנכתב כאן על ספר זה מייצג רק חלק מחוויית הקריאה בו, והמצויים בפילוסופיה וודאי ימצאו בחלק מן הסיפורים השתקפויות נוספות.

זהו ספר סיפורים סוער, מרתק, בוטה, חד, מקומם, ומלא הומור, ומי שרוצה להתרתק, לחייך, להזדהות ולהתקומם קרוב לוודאי יחווה זאת בקריאתו.

Add new comment

CAPTCHA

This question is for testing whether you are a human visitor and to prevent automated spam submissions.

Fill in the blank.