אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

בסמטאות / דודו בוסי


התמונה של דן לחמן

דודו

דודו בוסי - בסמטאות. הוצאת כתר

ספרו החדש של דודו בוסי - בסמטאות הוא אוסף של רשימות קצרות שפרסם במשך הזמן בעיתון "העיר". אינני יודע אם הוא סופר טוב. אני חייב להודות שלא קראתי את ספריו הקודמים, אך בכל זאת, הוא סופר שזכה כבר בכמה פרסים.בזמנו לא עקבתי בדבקות אחרי הטור והייתי קורא אותו רק לעתים. כעת כשהטורים מקובצים אפשר לצאת למסע בעקבותיו של בוסי. מסע ברחובות "שכונת התקווה" או כמו שהיינו קוראים לה בזמנו התקווה. התקווה שמסדנת תיאטרון שפעלה שם בשנות השבעים יצאה עופרה חזה לעולם. גם היום איש לא קורא לה יותר בשמה המלא. התקווה. קשה לכתוב על ספר המורכב מטורים קצרים שכולם רישומים של אנשים במקום שאנשי העיר אינם מכירים. כי אין דין שכונה בה כולם מכירים את כולם ויודעים מה מתבשל באיזה סיר, ואצל מי לא התבשל השבוע כלום לשבת. מי אמר מה למי ומי עושה מה עם מי, שלא כדין רחוב עירוני, ידידותי ככל שיהיה. אם יש כזה. אני מכיר את ההווי, אני כמעט ומכיר את האנשים. לא אותם, את המקבילים והדומים. אני מכיר גם את התקווה. לא לעומק כמו דודו אבל מכיר. אני מכיר את התקווה שהייתה כארבעים שנה לפני שדודו הכיר אותה. בימי חמישי היינו עולים על אוטובוס מול קולנוע זוהר ברחוב סלמה ונוסעים לקניות שבת בתקווה. שם היה עוד יותר זול משוק "עליה" שהיה גם קצת יותר רחוק.אחרי שקראתי כמה מהסיפורים הראשונים בספרו של דודו בוסי עשיתי משהו שאני מבטיח לעצמי לעשות מזה שנים. לחזור לשכונה בה עברה עלי ילדותי. לא התקווה, אפילו לא שפירא. שכונה סתמית כמעט חסרת שם שבין שפירא לגבעת הרצל. שכונת צריפים מכוסי ניר זפת, שחורה ברובה, שרק עם השנים הלכו ונבנו בה בתים קטנים מלבנים. וכשאני אומר קטנים אני מתכוון לקטנטנים. היום כמובן המקום עשוי להפוך פיתיון לכרישי נדלן.חזרתי לשכונה ומשהו הכה בי בלב. לא הייתי בה עשרות שנים. לא רציתי לחזור. עכשיו נראתה קטנה הרבה יותר. יש בה כביש סלול במקום רחוב מכורכר דחוס שהיה מתמלא מים בחורף. הבית שלי ושל שכני איננו במקומו עומד מוסך גדול. "אבו חסן", חאן ערבי ואולי בית משפחה עתיקה שהתפורר כבר בילדותי ומעליו עץ תות ענק ורב פירות בעונה נעלם. גם הפחונים הערבים נעלמו, הרבה קודם. הערבי עם הקוף המרקד, מוכר הירקות הערבי עם העגלה שדיבר אידיש עם הפולניות וערבית עם האחרות. מוכר תפוחי העץ המצופים סוכר אדום. כל אלה נעלמו. גבעת הכורכר כוסחה. השכונה שטוחה לגמרי.הגבולות שלנו של אז היו לנו הפרדס הגדול, שהפך להיות אזור התעשייה ורחוב שוקן. החצר שקראנו לה המגרש בית ספר ביאליק בלוינסקי, כשאיש עוד לא חלם על עובדים זרים. בית ספר "סיני" החרדי, שם עמדנו והצקנו לילדים. הספרייה העירונית על ראש גבעת כורכר בימים שעוד לא היה קולנוע מרכז, לא פורנוגרפיה ולא סמים. נווה שאנן הוציאה מעצמה את חנוך לוין.

בתקווה היה קולנוע. אך הקולנוע שלנו היה זוהר. רחוב סלמה. קולנוע שהחליף סרטים פעמיים בשבוע והקרין שני סרטים במחיר כרטיס אחד. לעתים כמעט גרתי בו כשהסרטים מצאו חן בעיני. ארבעה סרטים בשבוע מלבד אלו שבעיר, ביומיות.אני מדבר על המקום, לא האנשים. את זה עושה דודו בוסי הרבה יותר טוב ממה שאני יכול לעשות. כמובן שאיש מהדיירים הישנים כבר איננו. המכולת של ארתור סגורה עידנים כי אין מי שיקנה שם, ויש להניח שהוא עצמו נפטר מזמן. הסמטאות קיבלו שמות. גם הרחוב המרכזי עצמו קיבל שם משל עצמו. מכתב שישלח ל"שכונת העבודה" לא יגיע לשום מקום.

 

דיירים התחלפו בשכונה כמה וכמה פעמים. זה שעל שמו נולד מטבע הלשון של הימים ההם " שולמן ישלם" גר בשכונה. שולמן היה "פושע" לא הייתה מלה אחרת. סתם פושע שהיה מוכר. בתל אביב כנדיב לחבריו שהיו אוכלים ושותים בלי לשלם. ובסוף הודיעו, שולמן ישלם, והוא שילם.לימים הגיעו לשכונה בוסי ואחיו. לא זה הכותב. לא דודו בוסי אלא בוסי משעריים שהיה גם הוא אחד מהפושעים הידועים של ישראל דאז. הוא פתח שם סוג של מועדון הימורים והביא אתו שתי נשים שעבדו בשבילו. כשראיתי את חוה בפעם הראשונה, עומדת בלילה מתחת לפנס ברחוב בן יהודה, בחצאית עם שסע ארוך וכובע ברט קטן ידעתי מה היא עושה שם. בסרט הצרפתי עם פרנסואז ארנול שראיתי בקולנוע מגדלור ראיתי סרט על אישה כמוה.לאביו של דודו בוסי הייתה מסעדה בתקווה. להורי קיוסק בשוק עליה. שוק שהיה מרכזי לפני שהעבירו את רוב העוסקים לשוק חשמונאים. שוק עליה שומם היום. ראיתי השבוע. בוסי עזר לאביו ואני הייתי מלצר " קוואג'י" נער הקפה בשעות הפנאי. רצתי עם המגשים בין הדוכנים.הכרתי את משתמשי הסמים הראשונים, את השתיינים, את כל אלה שדודו כותב עליהם. היו להם שמות אחרים והם חיו בשכונה אחרת אך הסיפורים, הסיפורים היו דומים. אחר כך עברנו לתוך העיר. כשהתבגרתי היה לי את הניסיון שלי עם אלכוהול ועם סמים.היום אני בורגני מזדקן. ואינני בא להתחרות כלל בדודו בוסי וסיפוריו, אלא להגיד רק כמה הם קרובים ללבי. כמה אני אוהב את כתיבתו. כמה מושכת לב היא.כמה הריחות ובליל השפות והאנשים הללו כולם כל כך מדויקים, אנושיים. דודו הוא רשם נפלא של תכונות אנושיות. הוא יודע לזכך את הקווים המרכזיים ולא מתפרש לשוליים הפחות חשובים. שום דבר אינו נמוג בשולי הפריים שלו. העין המצלמת והיד הרושמת. הוא מצליח להפוך כל אחד לטיפוס. לדמות.אלא שככל שקוראים יתר רשימות, ויש בספר די הרבה, מתחיל להצטייר הגיבור האמיתי של הספר. דמותו של דודו בוסי, אמיתית כמו שהוא מספר את עצמו. העיניים החוצה אל השכונה ואחר כך רחוק יותר אל העיר עצמה. אך העט כותבת גם את דודו. דודו הילד, דודו המתבגר. דודו שחייו מסתבכים בשתייה ואהבות ונשים בלי אהבה. מהשכונה שלי לא יצא אף כותב. טוב לה לתקווה שיצא לה צלם מלים כמו דודו. כזה שיודע לראות ולהיות.שלא כמו כריסטופר אישרווד שכתב "אני המצלמה" וסיפר על ברלין של שנות העשרים בלי להיות מעורב דודו בוסי מעורב. מעורה עד קצות אוזניו ואולי אומר עד קצות גרונו המלא שתייה וסמים. ואם הוא מספר על עצמו למה שאנסה להתעלם. אם היינו בני אותו דור היה יכול לכתוב עלי, זאת אומרת אם הייתי דמות שהיה לי סיפור והייתה מעניינת אותו. אם הייתי יודע לכתוב הייתי יכול לכתוב עליו. עכשיו אני קורא אותו. ולא, אני לא נוסטלגי. לא בצורה הזאת.אני יודע, אלו טורים במקומון, זו איננה תחרות לג'ימס ג'ויס נניח, אך כעת כשטורים הבודדים מקובצים יחד עולה מהם ריח אחר. הטעם שונה.. דודו בוסי לעדותו הוא ערס. שכותב כמו ערס. ערס אבל מסוגנן, אני בטוח שלא קל לו להוציא מתחת ידיו צורת כתיבה כזאת.

איך להגיד בשפתו? ספר בן זונה.

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת דן לחמן