אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

תהודות זהות - הדור השלישי כותב מזרחית


תהודות זהות. הדור השלישי כותב מזרחית. עורכים: מתי שמואלוף, נפתלי שם-טוב, ניר ברעם. עם עובד, 2007. 202 ע'. (הערות לספר בתחומֵי הכתיבה: רבקה ירון © )

i. הערה מקדימה וגילוי נאות:

אני אשכנזייה, ילידת ארגנטינה (דור רביעי שם). עם משפחתי הגענו ארצה בשנת 1961 על-מנת להתבולל כאן ולהיות, בדורות הבאים, ערבים בני דת יהודית. או: שֵׁמים בני דת יהודית. או חילונים ממוצא יהודי, אחרי ההגדרה של ערבי, או שֵׁמי. במילים אחרות: מעולם לא עלינו ארצה. אם כבר, כי אז הגרנו.

הורַי לא היו ציוניים, אם כי באותה עת לא ידעתי זאת (אגב: אני עצמי לא הייתי ציונית); רק כאן, בשיחה אִתם, עלה הנושא. היו/היינו חילוניים, המשך לכל בני דורם של הורַי, וכבר דור אחד לפחות היה במצב של התבוללות בריאה – נישואין עם בני דתות אחרות, או סתם אתיאיסטים שלא נכללו בקהילה היהודית, גם לא לצורכי קבורתם. (בארגנטינה יש הרבה בתי עלמין אֶקוּמֶנִים, במשמעות של אוניברסאליים, ואין קושי בקבלת קבורה אזרחית-חילונית.)

אלא שבעקבות מה שקרה ליהודים בשואה ותחת השפעתה, הם מצאו לנכון לעבור לישראל כדי להתבולל בטבעיות, הווה אומר: במרחב הטבעי ליהודים, שהיו במקור צאצאים לבני שם. באופן כזה דאגו לחיי ילדיהם וכאמור, לדעתם, מי שיתבוללו בישראל ייהנו מרקע מתאים יותר, ברור יותר.

ברור שההתייחסות שלי לטקסטים המסוימים מאוד בקובץ "תהודות זהוּת" נובעת מכל החבילה האישית שלי. לכן מצאתי לנכון להניח אותה לפניכם בגלוי.

א.i. אנקדוטה שלכאורה, אין קשר בינה לבין הנושא.

בין המשפחות הארגנטינאיות שעלו ארצה בימי בואם של הורַי הייתה משפחה של שלושה דורות: האֵם, בנה וכלתה ובנם - הנכד שלה, ילד כבן חמש-שש. לאֵם היו כבר ילדים ונכדים בארץ. במקור הם היו מגרמניה, שם בעלה ואחד מילדיה נספו בשואה – נשארו לסדר את ענייניהם הכספיים ולא הצליחו לצאת בזמן.

כאשר הגיעו הפיצויים מגרמניה ונפתחה האופציה לשוב למולדתה (במצב כלכלי טוב!, חייבים לציין), האֵם ביקשה לחזור. נימוקיה היו רבים: שפה, תרבות, נימוסין, מעמד חברתי-כלכלי ומה לא. בניה התנגדו: הרי ברחנו משם ממש ברגע האחרון; אבינו ואחינו הושפלו, עוּנו ונספו שם; אין לנו מה לחפש 'במולדת'.

לא ילדיה ולא נכדיה השפיעו על החלטתה. זאת הייתה בחירה אולי קשה עבורה, אבל התאפשרה לה ולפליטים אחרים במצבם החדש.

והאֵם שבה לגרמניה, לברלין, לבדה.

-----

מה זֶה עושה פה?

רק אנקדוטה ובה דוגמה לבחירה אופציונאלית.

שלא הייתה קיימת עבור באי ארצות המזרח וצפון אפריקה.

לא אז, לפחות, בתחילת שנות ה-60'.

-----

מבין יוצאי ארצות ערב, אלה שהייתה להם האפשרות לעבור לצרפת – עברו לצרפת. אבל הם היו מעטים מאוד. גם על כך יש לי אנקדוטה. להלן.

במהלך שנות לימודַי לתואר הראשון באוניברסיטה העברית התיידדתי עם ילידת קזבלן, מרוקו, שלמדה אצלנו במסגרת השלמות לתואר השלישי. הוריה, סיפרה לי, התעקשו לעלות ארצה. אחיה לא הסכימו, בחרו לעבור לצרפת. בהיותה בת הזקונים, החליטה לבוא עמם.

בתום השנה סיפרה לי סיפור לא נעים על היחס המזלזל כלפי יוצאי מרוקו, כלפי הוריה (שניהם בעלי תואר שלישי מן הסורבון, ריבון עולמים!, כי שם למדו בצעירותם), כלפיה-היא. וסיפרה לי על החלטתה-החלטתם: נשוב לישראל, כן, אבל כיוצאי פריז, צרפת.

וכך עשו. כך עשתה. פגשתיה שש-שבע שנים מאוחר יותר כאן, בירושלים.

נו? זה עזר? שאלתי אותה.

זה עזר, חייכה במרירות-מה. אבל – מה עם כל אלה שלא יכולים לנהוג כמונו? ומה עם כל אלה שכמו-נרפאו מן הרעיון לנטוע שורשים פה ונשארים בצרפת, או בכל מקום אחר, "רק לא בישראל"?

-----

ii. הטקסטים - כללי. תהודות

תהודות זהות. הדור השלישי כותב מזרחית. עורכים: מתי שמואלוף, נפתלי שם-טוב, ניר ברעם. עם עובד, 2007. 202 ע'.

פותח את הקובץ פתח דבר – "לא עברתם את זה?" – הפורש לפני הקורא את רקע ההחלטה לעריכת הספר ואת המצב של הדור השלישי לעולי ארצות המזרח וצפון אפריקה. המאמר מציג את קשת התודעה בנושא על גווניה, כפי שמצאוהָּ העורכים אצל בני הדור השלישי. מחבריו: נפתלי שם-טוב ומתי שמואלוף. שניהם נמנים בין כותבי הטקסטים.

באותו המאמר אנו נחשפים למספר קשיים בדרך: לא כל אחד שהוא פעיל ו"דור-שלישי-מזרחי" הסכים להשתתף במיזם, למשל. ולא כל אחד פעיל בתחום.

שישה-עשר סיפורים וכמו-סיפורים מופיעים בקובץ. עריכת סדרם נעשתה לפי דרגת המעורבות של מחברי הטקסטים ורמת המודעות והמחויבות שמובעות בתוכנם.

המגוון רב ב"איך" (גוף המספר, סגנון אישי) וב"מה" (מה הרקע, האירוע, הנושא, הזרז).

מלבד סידורם ודירוגם בספר עצמו, כאמור לעיל, יש חלוקה אפשרית, מתבקשת ורלוונטית יותר בין הטקסטים השונים –

- מצד אחד, טקסטים וידויים-דיווחיים, שנכתבו בלי להבליט את הפן של הסיפור כבדיה, כשהדגש הוא על החוויה האישית (להעברת את המסר האישי);

- מצד שני, טקסטים סיפוריים, בהם הבדיה היא האמצעי (להעברת המסר האישי).

איכות הכתיבה שונה בין סיפורי-כתיבי הקובץ. יש טקסטים קריאים ומרתקים יותר, יש כאלה שפחות. יש סיפורים, יש מניפסטים, יש כתבים ספונטאניים, יש התוודעות ראשונה לנושא, יש חשבון נפש נוקב וחרטה על ההתנהגות [של המחבר] כלפי ההורים, או דור-ההורים.

---

iii. על האסופה ועל משתתפיהם בראי הרשת.

מצאתי לנכון להעלות מעט קישורים אינפורמאטיווים על הנ"ל (רובם מפנים למאמרים ו/או טקסטים נוספים) לפני שנמשיך. ---על תהודות זהות באתר טקסט (בכתבה נכללים שני סיפורים אישיים מתוך האסופה).עוד על תהודות זהות באתר וואלה [תרבות] – רשימה של אריאל לוינסון.על תהודות זהוּת – ברשימתו של אחד העורכים.---על שלושה ממשתפי הקובץ (שמעון אדף, סמי ברדוגו ודודו בוסי) במאמרה של דפנה שחורי (אתר בננות).---על ו/או מאת המחברים בקישורים להלן. נעמה גרשי – כשאבי מדבר על המושג עלבון (ע' 11).[הערה: לא מצאתי ערך על שמה בוויקיפדיה.]השתתפותה במיזם "מריצים שורות" – כתבה בליווי קליפ .טקסט שלה (בתוספת פרטים עליה) גם בקישור להלן.--שמעון אדף – רוחב העולם (ע' 20) – הבלוג שלו--נפתלי שם-טוב [אחד העורכים] – i like burekas in the morning (ע' 37) – [הערה: לא מצאתי ערך על שמו בוויקיפדיה.]על נפתלי שם-טוב בכתבה על "תהודות זהוּת" (לא רק כאן, אלא: רוב הקישורים עוסקים באסופה ובמשתתפים בה).אתר הבית שלו---מתי שמואלוף [אחד העורכים] – שקיעת קרחוני הזיכרון (ע' 46).אתר הבית שלו.--דיקלה [דיקלה דורי] – זיכרון קדוש (ע' 53)לא חסרים קישורים לדיקלה. כיוון שכך, רצוי שתדעו איך: מקלידים את שמה המלא, דיקלה דורי. ---סמי ברדוגו – מסילות (ע' 61).קטע מתוך ספרו "יתומים" – ---סיגלית בנאי – תל אביב – קהיר – איסטנבול: גלויות ממסעות בעקבות משהו שאבד (ע' 80) – על הסרט אימא פאיזה (בבימויה) – ---יונית נעמן – שחור על גבי לבן: על מזרחיות כתמונת תשליל (ע' 88)באתר מכונת-קריאה (הוצ' בבל) – כתבה (שלה) --אלמוג בהר – חלומות באַסְפַּנְיָה (ע' 95)סיפור (פרי עטו).---אייל בן משה – צעדים ראשונים של חיים (ע' 118) – האתר שלו ב- במה חדשה - ---איריס ארגמן – שפת אם (ע' 129) – הבלוג שלה באתר בננות הבלוג שלה ב- café the marker ---אליענה אלמוג – בואי מאמי לאכול, זה כלים אחרים (אחת משתי המספרות; ע' 137) –הבלוג שלה.---יאלי השש – בואי מאמי לאכול, זה כלים אחרים (אחת משתי המספרות; ע' 137) – קישור---יחזקאל רחמים – משא האדם החום (ע' 148) – חלק מפרק בספרו משפט הדגים – ---אדמית פרא – מיצור-כלאיים לזהות יהודית-ערבית (ע' 160) – כתבה [שלה] – ---דודו בוסי – ערסיוּת עם אג'נדה (ע' 170) – --שבא סלהוב – ליל אב (ע' 196) – פרק מתוך ספרהּ מה יש לך, אסתר – ---

נראה לי שמכאן אפשר כבר לצאת לדרך. כעת – לקושי עצמו: הקובץ תהודות זהוּת, הטקסטים שמרכיבים אותו, הטקסט שעולה מן הטקסטים.

---

iv. הטקסטים.

[הערה: אין בי שמץ של זלזול באף לא אחד מבין המחברים. ההערות האישיות הן לגיטימיות רק בתור כאלה: הערות אישיות. ובתור כאלה אני מעלה אותן ומשתפת אתכם בקריאות שביצעתי. כן, תמצאו "תרפיה עצמית", תמצאו "ביבליותרפיה" – זה הרושם שלי, זאת ההרגשה שלי תוך קריאת כמה מן הטקסטים. זֶה אומר, בעיקר: כאן עדיין הפצע פתוח ומדמם, הכאב עדיין נורא. כך ש- בבקשה מכם, לא להיעלב, לא להיפגע, לא להבין משהו מעבר לקריאה אישית מאוד שלי. תודה.]

1. נעמי גרשי – כשאבי מדבר על המושג עלבון. (מספר בגוף i)

מסה וידויית של ילדה – נערה – אישה, דור שלישי לניצולי שואה, מצד אִמה, ודור שלישי לעולי המזרח, מצד אביה. על קשיי אביה המזרחי להתקבל במשפחת אִמה האשכנזייה, על הראייה הכפולה שלה את עצמה – מה היא "יותר".

הכתיבה טובה, מזמינה, נגישה ולא מעיקה, למרות התכנים הקשים לעיכול.

2. שמעון אדף – רוחב העולם. (מספר בגוף iii)

הראשון מבין שני הטקסטים היחידים בגוף iii. סיפור מזווית הראייה של האֵם [שבטקסט], בשדרות. לכאורה, האֵם היא הפרוטגוניסטית – דור שני. אֶת קורות חייה אנו קוראים בגוף שלישי.

יש ניסיון להקיף את דמותה בהקשרים שונים, ולמצוא סיבות לריחוק הבן (שכועס על אמו שלא התמרדה), ועוד. הכול דרך דמות האֵם.

האמת – מלבד קטעים מעטים של פרוזה טובה, רוב הסיפור משעמם למדַי וכתוב בהגשה לא מעניינת. מעיקה. מכבידה. ייתכן שטרם נוצר המרחק הנכון בין המחבר (שמעון אדף, משורר ידוע) לבין סיפור חייו.

[לפי הרושם שלי, קראתי טקסט שעדיין מצביע על שלבים של תרפיה עצמית, או ביבליותרפיה.]

3. נפתלי שם-טוב – i like burekas in the morning . (מספר בגוף i)

(אגב: נהניתי מאוד תוך כדי קריאה.)

כתיבה מקסימה, אסוציאטיבית ואיורית במיטבה. לעינינו נפרש העולם של "אז", של ילדותו – השכונה, הבית, הטלוויזיה (והטלוויזיה הצבעונית – "לוקסוס" – וגניבתה), סרטי הבורקס וההורים, המגבלות הכספיות, האב והאֵם. בעיקר – האב, זיכרונותיו, געגועיו. סיפור של ממש, על אף היותו טקסט אישי, כואב במידה הנכונה, המוּתרת, ונוגע ישירות בלי להעיק על הזולת-הקורא. נהפוך הוא: אהבַת המסַפר מפעמת בכל מילה, בכל תיאור, מלטפת בנועם את הטקסט, ומבעדו – את לב הקורא.

כתיבה טובה – כבר אמרתי.

4. מתי שמואלוף – שקיעת קרחוני הזיכרון. (מספר בגוף i)

אתחיל מן הסוף: כתוב גרוע. מבחינתי, מן הטקסטים הלא-בשלים (עדיין בשלבי תרפיה עצמית או ביבליותרפיה) -

במישור האישי של המספר (בגוף i): לא התפייס עם אביו לפני מותו;

במישור הטקסט: ברובו, אנו קוראים פרטים פרטיים מאוד של חיי המשפחה באופן כזה שאני, לפחות, מרגישה אנוסה – או נאנסת – להתנהג כמו חטטנית, מציצנית.

במקום להאריך (ולהעריך), נראה לי עדיף להעלות שני ציטוטים מן הטקסט:

- "חשתי אז כיצד הרגיש עשו אחרי שיעקב גנב לו את הברכה. הרגשתי כמה אני זקוק להסכמת האב למעשי, אפילו אם היה אב כושל." (ע' 49)

- "הרי אבי היה במזרח התיכון לפני ששמעון פרס הפך אותו למזרח תיכון 'חדש'. לפני 'הכיבוש' ו'הסֶגֶר' והמציאות של 'גדר ההפרדה' ו'ההתנתקות'. לבו הערבי דיבר את אהבתו לתרבות המשותפת, ורק פיו אמר 'מוות לערבים'. איני יודע מדוע דיבר כך." (ע' 51)

5. דיקלה – זיכרון קדוש. (מספר בגוף i)

עולם פנימי, רב-דורי, דרך הנגיעה, הספיגה והטקסטורה של המוסיקה המזרחית – תפקיד המוסיקה בתהליך גילוי הזהות האישית, המגזרית, הלאומית, ומיקום המסַפרת [שהיא הזמרת דיקלה] בעולם המשפחתי:

- "חשתי זרה בביתי. [---] אני מזוהה עם השמאלנים, דווקא משום שאני אוהבת את הערבים ותרבותם בצורה 'קיצונית'." (ע' 56)

וציטוט נוגע נוסף, ממש מסוף הטקסט:

- "אני לא חושבת שאוכל לקבל מהורַי את מחיאות הכפיים שהייתי רוצה. אף פעם לא אהיה מולם זמרת מצרייה." (ע' 60)

במילים מעטות: כתיבה פשוטה, ישירה, עניינית ורגשית כאחת. חוויה לקרוא את הטקסט.

6. סמי ברדוגו – מסילות. (מספר בגוף i)

ב"רוחב העולם" אבי-המשפחה מקלל את האשכנזים, הקיבוצניקים, ורואה בהם עובדי אדמה, פלאחים פרימיטיביים (שם, ע' 31). ב"מסילות" המסַפר כילד רואה בקיבוץ אגדה - "הגברים והנשים, הילדים המדויקים שלהם [---] ממלכה יהודית וארץ ישראלית. איש לא שלט עליהם." (ע' 61)

הטקסט "מעניין" בכתיבתו – מעשה-הסיפור של המסַפר מבליט את הלא-טוב כמו בלי להרגיש בכך. זה סיפור של ילד מהפריפריה, איך הוא רואה ילד-חוץ בקיבוץ ומה הוא רואה. תוך כדי כך, אנו קוראים את סיפור חייו, ילדותו, בית הוריו.

על הקשר בין השניים ועל סופו; על המסילות של שאול (ילד-חוץ בקיבוץ) בעמק, בצפון, ועל המסילות של המסַפר; על כל אלה ועוד קוראים אנחנו בסיפור "עשוי היטב", כתוב במודעוּת מחושבת אם כי מלאכותית, לדעתי – תוך ניסיון לזעזע את הקורא. (מה שמרמז לכתיבה עדיין בשלבים של תרפיה עצמית, או ביבליותרפיה.)

ובכל זאת, לעומת כל מה שלעיל, מה שחשוב לציין:

בטקסט הזה יש כבר תודעה מזרחית מלאה.

7. סיגלית בנאי – תל אביב – קהיר – איסטנבול: גלויות ממסעות בעקבות משהו שאבד. (מספר בגוף i)

הטקסט כִּשְּׁמוֹ כן הוא. החלק הפותח אותו הוא: "איפה הבית?" ובשורה האחרונה שלו, כותבת המספרת: "[---] שלוש הערים ניתכות יחד למקום חדש שאני רוצה לקרוא לו בית."

אנו מתוודעים לתהליכי חייה של המחברת-המספרת ומתלווים לנדודיה "בעקבות משהו שאבד". זה מסעהּ – המסע שלה בחייה-היא. כתוב טוב, סולידי, תמציתי, קולח וקולע. אישית, אני מרגישה בידהּ הבְּשֵׁלה ומאפשרת לה להוליך אותי, הקורא/ת, בדרך שהלכה, שנפרשת לרגלַי ולעינַי בנעימוּת וברגש מזמין.

והכול מעניין. דוגמה לתגליות המספרת (בסדר של פסח, באיסטנבול): "מה, לא ידעת שאת הלדינו כותבים ברש"י?" (ע' 86)

נהניתי לקרוא. נהניתי ממודעותה, מתודעתה, מחיפושיה. הנכם מוזמנים לחוויה ולהנאה שבה.

8. יונית נעמן – שחור על גבי לבן: על המזרחיות כתמונת תשליל. (מספר בגוף i)

"לפני כמה שנים, הרבה אחרי יקיצת התודעה המזרחית שלי, חלמתי חלום מפתיע על זהות." (ע' 88 – תחילת הטקסט.) כל הטקסט מתפתח סביב אותו חלום.

אתחיל מהסוף – מהסיכום שלי לעצמי: כנראה, הכתיבה היא האופן והצורה של התרפיה העצמית של המחברת, יונית נעמן. ועוד: נראה לי כי האמצעי הוא החלום שהיא מציגה – דיון וניתוח החלום משמשים אותה להבנת זהותה המזרחית. להצגתה לעינֵי הקוראים.

יונית נעמן מספרת לנו על "היציאה מן הארון המזרחי" (ע' 89). "מזרחיות מתנסחת במרחב אשכנזי" (ע' 90), היא כותבת, ואני, קוראת ילידת חו"ל, עוברת מיד למישור שבו יהדותי/יהדותנו מתנסחת במרחב לא-יהודי, ואז אני מבינה ומזדהה עם המספרת.

כך קורה לי בהמשך: "[---] הכאב שכרוך בהבנה שצבע העור הוא המזרחיות שלי." (שם). במקרה של יהודי בעל חזות "ארית", יהיו אלה תווי פניו, הנתונים במסגרת של איזה סך-הכול ש"ילשין" על היותו יהודי.

על ויתור תווית הצבר הנכספת (כי נדרשת חזות אשכנזית) ועל התוצאה: מצב ביניים – "אני מחפשת משהו שאבד לי, אף שאיני יודעת לגמרי מהו." (ע' 94 – וראה אצל סיגלית בנאי, לעיל.)

[ומה שאני (ר.י.) מבינה בעומק הדברים הוא – הבעה-בקול של רצונם של כמעט כל הלא-ילידי-הארץ להתקבל אצלנו כשווֵי דרגה וערך לילידי הארץ – ההתקבלות שיונית נעמן ויתרה עליה. (אולי היום, במאה ה-21, כבר לא כך המצב, אבל זה מה שזכור לי לפחות עד סוף שנות ה-70': הרצון להיחשב "שווים" לילידי הארץ האשכנזים, או לילידי הארץ הס"טים.)]

הטקסט עמוס. לא כל פרט הכרחי להבנה ו/או לקבלת המסר של המחברת.

ובכל זאת, אין כאן ניסיון להעביר לקורא / לזולת את החבילה האישית. מה שכן – הכתיבה היא אובססיבית, מתישה למדַי.

לי, אישית, המאמץ היה שווה: העברתי מבט מפוכח לכל התמונות של שנות חיי הראשונות בארץ, ויכולתי לפגוש את עצמי-של-אז.

אגב: פגישה-שכזאת אפשרית לרוב העולים-המהגרים ארצה, לדעתי. יש דמיון לקורות את המהגרים בארצם החדשה, ויש בה גם הייחודי לישראל בלבד – הלא אנחנו יהודים בְּנֵי יהודים וּבֵין יהודים, לא-כן? ובכל זאת – ובכל זאת.

---

[הערה מתבקשת להמשך:

ככל שעולה רמת התודעה של המספרים (בני דמותם של המחברים), כן גוברת זרימת הטקסטים; ככל שעולה בשלוּת המחברים, כן גובר ומתאפשר הסיכוי לדו-שיח עם דמויות המספרים; וככל שקולם – של המספרים – קולח יותר, כן אפשר וניתן כן/לא להסכים לדעותיהם בלי מועקות, בלי רוח עכורה: אנחנו (הן המחברים/מספרים והן אנו הקוראים) שווי-ערך. מותר.]

9. אלמוג בהר – חלומות באספניה. (מספר בגוף i)

הטקסט של אלמוג בהר (מסה, לפי הגדרת המחבר) מתאר תהליך הסתגלות (התאזרחות?) של דור המהגרים – כאן, דור ההורים – בישראל, המדינה הקולטת. תיאור דומה, כתהליך, נמצא גם ב"שפת אֵם" של איריס ארגמן.

עד שמגיעים לילדים – לדור השלישי.

כאן אני מבקשת סבלנות מצד הקורא בשורות אלו (או: לדלג) והחלת הפרטי, האישי, על תופעה ידועה, מוּכֶּרֶת מאוד, אצל כל המהגרים באשר הם מהגרים. השּׁוֹנֶה הוא במדינה הקולטת – ישראל. הדוֹמֶה, כאמור, הוא תהליך הקליטה.

כמעין הערת שוליים (annotation, marginal notation):

בשנת 1984 נסעתי לארגנטינה בפעם הראשונה מאז היגרתי ממנה ב-1961. צירוף מקרים זימן לי קבוצת איטלקים גדולה בדרכה חזרה מטיול שורשים, או ביקור מולדת, באיטליה. שני דורות היו בקבוצה: דור ההורים ודור הילדים. כולם היו ילידי איטליה: המבוגרים שבהם נסעו בחברת ילדיהם, שהיו קטנים מאוד בזמן ההגירה לארגנטינה.

טוב ויפה, נכון?

(אגב: כולם עשו חיל בארגנטינה. אחרת, לא היו יכולים לממן לעצמם טיול שורשים מעין זה.)

ומה היו תוצאות המפגש המחודש? – תשאלו. בכל אופן, זאת הייתה השאלה שלי. (רציתי איזו 'הקדמה' לאשר יקרה לי עשר-אחת-עשרה שעות מאוחר יותר.)

ובכן, להפתעתם-הם (עוד לפני הפתעתי-אני כמאזינה), תוצאות הטיול, הרושם, הצד הרגשי, לא התפלחו לפי הקטגוריה הגילאית, הדורית.

בשתי הקבוצות נמצאו אנשים שהתגעגעו לתרבות, לאוויר, לנוף, לשפת האֵם (לא לזלזל: שפתם של דנטה, פטררקה, ד'אנונציו, ועוד), ובמילה אחת: לאיטליה. למולדת.

בשתי הקבוצות נמצאו אנשים שהודו בפה מלא: "ידעתי שאין לי כבר מה לחפש שם."

בשתי הקבוצות היו שנחלו אכזבה מרה: "לזֶה התגעגענו?" הערה ברוח זו נמצאת גם ב"שפת אם", של איריס ארגמן – בפי אמהּ.

---

ובחזרה למסה של אלמוג בהר:

לפנינו טקסט של עשרים-ושניים – עשרים-ושלושה עמודים צפופים העוסקים בתולדות משפחתו של המחבר, בשלושה הדורות. אגב: ההקדשה היא לסבוֹ מצד אביו. הטקסט עצמו הוא תוצאה של מחקר. יש בו גם הצעה מעשית לפעולה, שהמחבר מעלה.

הטקסט משופע בעומס רב [טאוטולוגיה נדרשת כאן] של ניתוחים, מחשבות, הסקת מסקנות, עמדות פוליטיות-חברתיות, וכאמור – אפילו תוכנית פעולה מפרספקטיבות שונות, לבניית קהילה. בשל העומס, נראה לי נכון לצטט ממנו, מתוך עמוד אחד בלבד (ע' 104), כדי שתטעמו, ולדעתי, "זה גדול!", "זה טוב!". (בְּלִי ציניוּת.) להלן. [ההבלטות: שלי, ר.י.]

[---]

רק בדיעבד יכולתי לקשור בין ההבנה הזאת, שגדלנו ללא קהילות, לבין הבנה אחרת שחלחלה לתוכי באמצע הצבא: העובדה שגדלתי, וגדלנו, בוואקום תרבותי. כצאצאים למהגרים בני מהגרים, אשר הוריהם למדו לשתוק את עברם, אנחנו התבקשנו להיות דור ראשון לתיקון, להניח את רוחות הרפאים של דור המדבר מאחורינו ולהיות ישראלים אמיתיים, כמו שהורינו רצו להיות והשתדלו שנהיה. אבל הישראליות הזאת, החדשה, היתה מקום של מחיקות והסתרות: היא ביקשה להעלים את המזרח, או לפחות להשאירו בתחום הפולקלור, האמונות התפלות והמטבח, ולהצביע צפונה ומערבה על אירופה, כאשר היא למעשה נשאבת אל הדורסנות האמריקאית; היא ביקשה לבטל את קיומן של הגלויות בעבר היהודי, ועל כן דילגה על עיקר ההיסטוריה היהודית, היצירה היהודית והשפות היהודיות, ונשארה עם התנ"ך לבדו, עם עברית חדשה (החסרה את העברית של לשון החכמים לרבדיה השונים) ועם אובססיה ארכיאולוגית; היא ביקשה להתרחק מן הדת, ועל כן גם את התנ"ך היא ביקשה לרוקן מאלוהים, וניסתה לצמצמוֹ להיות עדות היסטורית לריבונות יהודית בארץ ישראל ולגבולותיה, שטר קניין משפטי של טרשים ורגבי עפר ולא דלת רחבה להיכנס בה אל אוצרות רוח ותרבות; ואנחנו התבקשנו לבוא לתוכה יחידים, ללא מסורות בתי אבותינו ואמותינו, כולנו צאצאי הישראלי החדש שנולד מן הים (אבל לא הים התיכון).

[---][ההבלטות: שלי, ר.י.]

יש כאן נגיעה, הקבלה והבדלים עם הטקסט של איריס ארגמן, "שפת אם" (שם, בעיקר: ע' 133), והתכתבות מצוינת עם "משא האדם החוּם" של יחזקאל רחמים באשר לתפישׂת המיקום של מדינת ישראל (שם, ע' 156 למטה עד ע' 157 למעלה).

[ - ויש נגיעה להרבה (הרבה!) מחשבות שלי-עצמי בנושא העיקרי – היקלטוּת: כיצד? באיזו מידה? ועד איזו מידה? הרצוי לעומת המצוי; ועוד. לכן, אני זזה הצדה: זֶה לא הטקסט שלי! – וזֶה סימן טוב: אפשר כן/לא להסכים, כי הטקסט בוגר בתוכנו.]

בסך הכול מצאתי טקסט בשל, הווה אומר: מחברוֹ בָּשַל לכתוב אותו. תודעה, מודעות? בכל סימן-דפוס.

ובסך הכול, עלַי להודות גם כי – הטקסט מכביד בשל ערבוביית התחומים, הָרגשות וזוויות הראייה שהובאו בחשבון והועלו.

(איזו הכבדה? של כובֶד. של עומס בלבד. נחוצים לו עוד מאתיים-ושלושים עמודים לפרישַׂת התכנים.)

10. אייל בן משה – צעדים ראשונים של חיים. (מספר בגוף i)

ב"מסילות" (של סמי ברדוגו) לב הסיפור בזווית הראייה של ילד מהפריפריה על עולם האגדות של הקיבוץ – עד שהתיידד עם ילד-חוץ. שניהם – הילד-הבחור-המספר וילד החוץ – מיוצאי ארצות ערב. כאן, ב"צעדים ראשונים של חיים", לב הסיפור בזווית הראייה של המספר, ממוצא תימני, מבעד לזיכרונותיו על עצמו מול חבורת נערים מרוקאים שמהלכים עליו אימים. בעיקר, כמו ב"שחור על גבי לבן" (יונית נעמן), יש לנו עניין עם צבע העור: "[---] גם אני השחור כאן, והם בהירים יותר, מרוקאים, [---]" (ע' 119).

ודווקא אחד מרוקאי מציל אותו מידיהם: הרצל, צעיר עבריין ידוע. הַקשר ביניהם מעניין. מעניינים גם התיאורים של חיי המשפחה, דמות אביו, של בית המסַפֵּר בילדותו.

הסיפור עצמו, בטקסט, עולה בהיזכרותו של המסַפר תוך טיול רגלי בחוף הילדוּת ומִתארע בימי מלחמת המפרץ הראשונה. המקום: נתניה; החוף; שכונת עולים. עיקרו בערב אחד, בהופעתם המאיימת של המרוקאים הצעירים ובבריחת המסַפר מפניהם.

שפת המסַפר ציורית, איורית. בכל כמה שורות רגשותיו מקבלים דימוי של כלב [כמו כלב] ו/או סוס [כמו סוס], לאו דווקא מן הפן האצילי. בכל אופן: מחשבות, רצון לנקמה, הישבעוּת ל"שכולם יֵדעו" תוך פחדים – כל אלה מועלים בשפה עברית חיה ותוססת, עסיסית, בנויה על עגה בחלקה, או על ניב מקומי, ובמשלב בינוני עד דל, אפילו דל מאוד. ובכל זאת, זֶה המשלב המתאים לטקסט המסוים הזֶה.

מלבד צבע העור, מן הראוי לציין:

· ההערכה לאביו של המסַפר עולה כבר בפִסקה הראשונה;

· גיל ההתבגרות [סימנים ראשונים של חיים], מצד ההתפתחות המינית, מתואר בדיוק רב;

· נוכל כן/לא לאהוב, או להסכים, לדבריו: הטקסט בָשֵל, המסַפר בָשֵל;

· באשר לכתיבה עצמה: ציינתי כבר כמה ממאפייניה. מכיוון שלא הרגשתי ביומרה כלשהי אצל המסַפר/המחַבר, אוכל לומר: זה לא הסיפור, בה' הידיעה, כחומר ספרותי-אומנותי; אבל זֶה בהחלט סיפורוֹ של נער מתבגר בשכונת עולים, כתוב בכֵנות, באומץ לב לא שכיח ובכוונה לשקף את המציאוּת. שלוֹ. (עצוב, עצוב לדעת שאלה המאבקים השליליים אצלנו ובינינו. אבל ככה-זה.)

והערה אחרונה:

אופן כתיבת הטקסט אפשר לי להפליג לטקסטים אחרים, לתהליכים דומים במדינות אחרות. בעיקר נזכרתי ב-the human comedy מאת william saroyan, בן למהגרים מארמניה, בארצות הברית. מומלץ לקרוא גם-וגם.

11. איריס ארגמן – שפת אֵם. (מספר בגוף ראשון)

הטקסט מוקדש לשתי הסבתות דוברות המרוקאית של המחברת, שמביעה צער וחרטה על כך שבימי ילדוּתה, הביקורים אצלן היו מלוּוים באי-רצון מצִדהּ.

מגיעים לטקסט של איריס ארגמן ומבינים כמה חשוב שהמחבר יהיה בָּשֵל למשימה שהוטלה עליו:

- הסיפור קולח;

- הזיכרונות מובעים בטוב-טעם – ז"א: בכנות, בלי הפרזה מרתיעה;

- תהליך ההתבוללוּת (כן, בעצם: ההתבוללוּת) של אִמה לישראליוּת דומֶה לכל תהליך התבוללוּת אצל כל המהגרים בכל העולם (מע' 133: עלייתה ארצה – של אֵם המחברת – וילדוּתה בקיבוץ);

- (ע' 136) נסיעת האֵם למרוקו, לביקור בעיר הולדתה, ו- והתוצאה: אכזבתהּ: "כאן הבית שלי" [חשוב להזכיר כי תהליך דומה מתרחש ב"חלומות באספניה" של אלמוג בהר, בעיקר: ע' 107, שם; וראוי להדגיש ולעַמת (גם אצל אלמוג בהר) את ע' 134, בסוף, וע' 135, מול ע' 104];

- - ואפשר כן/לא להסכים עם המסַפרת-המחברת – כי הטקסט כתוב טוב.

כך קורה לי, למשל: אישית, אידיאולוגית, אין אני מסכימה ל"שפת אִמי" – המרוקאית – לפי הגדרת המחברת: האֵם סיגלה לעצמה את העברית כשפת-אם, והמרוקאית לא קלחה-שטפה מפיה, זולת בחגי הפסח (והמימונה), או בשיחתה עם אלה ממקורביה שלא שלטו בעברית, או במקרים לאו דווקא יומיומיים.

- ואפשר (מותר!) לפתח עוד ועוד את ה-topic – אלא שאז התוצאה תהיה דיון בתהליך ההתבוללוּת שלי (או של מישהו אחר) במדינת ישראל. ולא התהליך שלי (או של מישהו אחר) עומד במרכז. לכן, עד כאן.

12. יאלי השש, אליענה אלמוג – בואי מאמי לאכול, זה כלים אחרים. (מספר בגוף iii)

בטקסט הזה בולט לעין שהסיפור מהווה התירוץ להעלאתן והעמדתן של שתי אידיאולוגיות ולעימות חזיתי ביניהן.

ובאידיאולוגיות עסקינן: הטקסט פותח הרחק מישראל, בהיהרגותו הסתמית של מורה הומוסקסואל, אולי גם פדופיל. (בהמשך יתברר מי היה, וכי אחת משתי החברות לשיחה היא לסבית – או לפחות, בעלת נטייה חד-מינית.) הסיפור עצמו סתמי. לכן, כדאי להתעלם ממנו ולצלול לעמדות המנוגדות, שתיהן קיצוניות למדַי, שבכל אחת מהן יש התייחסות ל"מה כאן ועכשיו" אצל המזרחים, במזרחיוּת (מע' 141 למעלה ועד לע' 143 באמצע). שֵׁם הטקסט וההסבר לניסוחוֹ המסוים ("בואי מאמי לאכול, זה כלים אחרים") מופיעים בע' 146. התיאור טוב, בהיר, מקרב ונוח להבנת הקורא.

כאמור, השיחה בין שתיהן אידיאולוגית במהותה. קל לעקוב, קל להבין כל דמות.

(כן, כן, קל לקרוא. כבר אמרנו: ככל שרמת המודעות עולה, קל יותר לקרוא, להבין, 'להתווכח' עם האידיאולוגיה ו/או הפן המוצג וכיו"ב.)

להבנתי, בין המאפיינים החשובים של הטקסט מצטיירת פשטות של "אלה רעיונות, אין אנו עוסקים בספרות לשם-שמים."

13. יחזקאל רחמים – משא האדם החוּם. (מספר בגוף i)

בעינַי, אחד הטקסטים המעטים בקובץ שאִפשרו לי להרגיש טוב ונוח בקריאתם – בלי "מבוכת הזולת", או "בושת הזולת" (ז"א: בלי שאהיה נבוכה ו/או אתבייש בשם המחבר).

הטקסט הוא דיסקורס (discourse) נבון של תהליך, כולל נתונים סטטיסטיים.

הכותרת, אגב, באה להתעמֵת עם הפואמה the white man’s burden (משא האדם הלבן) של rudyard kipling משנת 1899.

אצל המסַפר-המחבר, התהליך האמור נפתח אחרֵי שובו ארצה מטיול בחו"ל. הוא מחליט להיכנס לאוניברסיטה, להמשך דרכּוֹ, ובלי דעת, פותח צוהר לעולמם של שנֵי סוגֵי סטודנטים בשנתם הראשונה ללימודיהם במוסד האקדמי: אלה שעבורם, המוסד האקדמי הוא ביתם באופן טבעי, זורם, ואלה שמתאמצים להפוך עצמם לבנֵי בית בין כתליו. ככל שעובר הזמן, פוגש המספר-המחבר בנקודות שוני נוספות בין שתי הקבוצות, כגון: המיקום הסוציו-אקונומי, העיסוק בשאלת הזהות, התגובות-מהבטן לנושאים חברתיים.

אנו מתוודעים למסלול הביוגרפי האישי של המספר-המחבר – ואנו לומדים להעריך אותו. (אני – בוודאי.) בזכותו אנו לומדים על משחק הזהויות, על עמדת המסַפר (גם על רתיעתו האינטואיטיבית להשתתפות בקובץ זה), ועל ארבע דרכים להתמודדות עם המזרחיוּת (מע' 157 ועד ע' 159, למעלה). ממנו אנו שומעים – לא לראשונה – על תפיסת המרחב "הישראלית" [המרכאות במקור]: "מדינת ישראל צפה באוקיאנוס האטלנטי, איפשהו בין אירופה לארצות הברית, ולא נחה שעות נסיעה בודדות מביירות, דמשק, בגדד וריאד. [---]" (ע' 156 למטה – ע' 157 למעלה; ההדגשים שלי, ר.י.) במילים אחרות: מדינת ישראל אין לה קשר כלשהו עם המזרח התיכון. [ראה גם: ע' 104, "חלומות באספניה", אלמוג בהר; צוטט על-ידי בסקירה, לעיל.]

וציטוט אחרון בנדון, מע' 158: "הדיבור על 'מזרחיוּת' אינו באמת לגיטימי בחברה הישראלית." [המרכאות במקור; ההדגש שלי, ר.י.]

כך אנו מגיעים לסיכומו האישי, לבחירתו האישית – "להניח את משא האדם החוּם, אולי רק לעת עתה." (ע' 159 – המרכאות במקור.) הכול ברור ונגיש לקורא מתוך הטקסט שמצליח להיות אישי מאוד ובה-בעת, לא חושפני מדַי.

אין טעם לפרט עוד: הטקסט קל לקריאה, אפילו מרתק, לדעתי.

14. אדמית פרא – מיצור-כלאיים אל זהות יהודית-ערבית. (מספר בגוף i)

אפתח בנימה אישית.

בזמנו, ולפי ההגדרה התיאורית שניסח ידיד-נפש, הייתי "חדורת תודעה חברתית" והיו בי חוצפה "ביישניּת ומנומסת" (שלא ידעתי על אודותיה) ובורוּת "תמימה, מקסימה, קטלנית ותהומית". (ידידי זֶה ניסח הגדרות פיוטיות רבות, לא רק עלַי.) ובכן, הבורוּת נעלמה עם השנים, החוצפה הביישנית נעלמה אף היא, התודעה החברתית עדיין במקומה – וכשקראתי אֶת כותרת הטקסט של אדמית פרא, שמחתי ונמלאתי ציפיות. ציפייה. הרי אנו (בני משפחתי ואני) באנו ארצה להיות יהודים-ערבים.

לא התאכזבתי.

גם לא מן הכתיבה: תכנים קשים, כבדים, בכתיבה מאוזנת ומאַזנת. קולחת. ברורה.

הטקסט מחולק לשישה פרקים:

א. חלקי חילוף: "מה אַת מתרגשת? אלה חלקי החילוף שלכם, לא?" ['אלה': האתיופים, ע' 161]; גם כאן, כמו בטקסטים קודמים ("שחור על גבי לבן"; "צעדים ראשונים של חיים"; "משא האדם החוּם"), צבע העור הוא המאפיין שאין להעלימוֹ ו/או להתעלם ממנו.

ב. יצור-כלאיים: השחורה היחידה בכיתה – ודברי מרגלית צנעני בתשובה לשאלה "איך מרגיש מזרחי בארץ?": "יצור כלאיים." (ע' 162.)

ג. אנשים עם צבע עור כמו שלך: "גם אם אנחנו לא רואים הבדלים בין אנשים בגלל הצבים שלהם, זה לא אומר שהם אינם רואים אותם" (ע' 163). בהמשך הפרק מעלה אדמית פרא מעין סטטיסטיקה משלה: "בכנסים, באירועים ובמקום העבודה תמיד ידעתי לזהות כמה אשכנזים יש וכמה מזרחים, ותמיד גיליתי שאני במיעוט. - - - ורק בזה עסקתי." (ע' 164; ראה דמיון עם יחזקאל רחמים, ע' 151, ע' 154.) שתי שורות-מחץ בפרק זה. האחת: "אנשים עם צבע עור כמו שלך צריכים לרדת מהכביש!" (ע' 164); השנייה: " - - - הגזענות קיימת בכל העדוֹת. תסתכלי איך המזרחים מסתכלים על האתיופים, על העבים." (ע' 165.)

שתי שורות-מחץ בפרק זה. האחת: "אנשים עם צבע עור כמו שלך צריכים לרדת מהכביש!" (ע' 164); השנייה: " - - - הגזענות קיימת בכל העדוֹת. תסתכלי איך המזרחים מסתכלים על האתיופים, על העבים." (ע' 165.)

ד. דיסוננס תרבותי: התיאור מתמקד בעיקר – אצל אביהָּ. מצד אחד, ניתן לנסח כי "הערבי הוא האויב; לכן, גם התרבות שלו אויבת-עוינת"; ומצד שני – רגעי הנחת של אביה כאשר נמצא לו ערבי מזדמן ושוחח עִמו בערבית: "פניו היו מאירות" (ע' 165). "אבי מעולם לא הודה בקיומו של חוסר ההתאמה הזה, זה היה כמו להודות בבגידה (- - -) זה היה מעשה אנטי-ציוני לגעת בזהות המזרחית שלך" (ע' 166).

ה. זהות יהודית-ערבית: על התמזגותה עם המדבר בסינַי, ולעומתה, חבריה: תחושת עליונוּתם מול המשרת הערבי; על צביעוּת; ועל התגלית: "היה זה צבי יחזקאלי - - - שהגדיר לראשונה בפריים טיים אֶת זהותו המזרחית כיהודית-ערבית" (ע' 166). תוצאת ההשלמה עם זהותה אפשרה לה "פתיחה חדשה בשיח החברתי: שוויונית, לא מתנצלת (- - -)" (ע' 166). לא עוד מזרחית בעולם של אשכנזים, אלא יהודייה שחיה בעולם של ערבים. (ובכל זאת: בשל הסכסוך, הערבים נותרו מכרֵיה, לא היו לידידיה.)

ו. "שלא כרבים אחרים": השלב האחרון במסעה של אדמית פרא בחייה – עד הפרק הזה. יהיו שלבים נוספים, מן הסתם – בעינַי הצטיירה כאישיות דינאמית.

כאן מסופר על מפגש עם "אשכנזייה מקופחת" (ליזי דורון, "למה לא באת לפני המלחמה?") והקונפליקט הפנים-אשכנזי; כמו כן, יש מעין סקירה של שלבי ההתבוללוּת של המזרחים שנולדו כאן עם קום המדינה (דורוֹ של אביה) וחלוקתם – מחלוֹקתם – מחלוקותיהם עד היום; גם: על זעקוֹת הקיפוח; קולוֹ של הסופר אלי עמיר בספרו "יסמין" (באשר לכיבוש ירושלים המזרחית), שם גיבורוֹ חושף ומצניע את הצד המורכב של טבילת האש של ילידי הארץ המזרחים במלחמת ששת הימים, אשר כחיילים, "קנו" את מקומם, מתו כמו האשכנזים – לעומת המציאוּת שלאחר המלחמה; ולבסוף, אנו קוראים אֶת ראייתה של המחברת כסיכום אישי, אידיאולוגי, עדתי, ישראלי.

זהו טקסט שקראתי בעניין רב. טקסט בּשֵׁל.

15. דודו בוסי – ערסיוּת עם אג'נדה. (מספר בגוף i)

16. שבא סלהוב – ליל אב. (מספר בגוף i ב"לבוש" של גוף iii)

שני הטקסטים האלה כרוכים יחדיו (בלי פיתוח) מסיבה פשוטה אחת: שניהם הרתיעו אותי.

"ערסיוּת עם אג'נדה" הרתיע אֶת היהודייה שבי, גם אלמלא 'התארעה' השואה. ובכל זאת, כמה הערות – אלה שרשמתי לעצמי בשולי הדפים, בזמן הקריאה:

· דודו בוסי (או: המסַפר) מעלה לתודעה את מחנות הריכוז שהוקמו בלוב במהלך מלחמת העולם השנייה, ואת הגורל המשותף (ליהודים שם) עם יהדות אירופה – לולא הובסו כוחות רומל – היטלר באפריקה (ע' 193-4). בפיו גם טרוניה נכונה ומוצדקת כלפי מערכת החינוך, שביכרה 'לא לדבר ולא לספר על כך', כנראה.

· כמו כן, הוא מעלה מצבים, אירועים ותכנים רגשיים שהועלו בטקסטים קודמים באסופה, הנוגעים בפער העצום בין היחס השוויוני בצה"ל להתנשאות האשכנזית בחיים האזרחיים בישראל.

· יש בטקסט כמה אמירות והנחות יסוד מבוזבזות – הן הולכות לאיבוד בין יותר מדַי שורות (הטקסט ארוך שלא לצורך, הרבה ממנו מיותר לחלוטין), וחבל, כי הן נכונות מאוד. בעינַי, לפחות.

· ואסור לשכוח! הנה רואים אנו, ממש נגד עינינו, אֶת לידתו והתפתחותו של הישראלי הנוקם, וכיצד הופך להיות היהודי המכוער החדש על אדמת גרמניה. אם תרצו, 'שובו של היהודי המכוער'. (אולי הישראלי המכוער 'בלבד'? מי יודע. שנים יגידו.)

· [חבל – הוא יודע את מלאכת הכתיבה.]

"ליל אב" הרתיע את הקוראת שבי, גם אלמלא עסקתי בתחומֵי הכתיבה.

- ההערה היחידה שנפלטה מעִטי בזמן הקריאה, כהערת ביניים: "מה? 'הכתיבה כמשל'? נורא." (כי לו הכתיבה הייתה טובה – אז היה זה טקסט אחר.)

עם קוראי שורות אלה הסליחה – אינני מוכנה להגיע לבוטוּת של דודו בוסי. ואינני מוכנה לעסוק בפיתולי פיתולים, חיטובי חיטובים וריקועי ריקועים נוסח שבא סלהוב. לגבי זו האחרונה, מה שברור לי הוא – אין לי מושג איך קנתה לעצמה מקום ב"תהודות זהות" באמצעות טקסט ממין זה. לאלוהי העורכים פתרונים.

---

ולסיום: כפי שצוין עוד בתחילת הרשימה, העורכים לא מילאו את תפקידם. וחבל. חוסר האחידות (הן ברמת כתיבת הטקסטים, הן ברמת האיכויות) בולט ומפריע לקריאת התכנים.

רבקה ירון

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת רבקה ירון