אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

עקידה - ראיון חלק ב


קטגוריה: 

עקידה - ראיון חלק א'

כשדיברנו על המרות בספרות, לא אמרנו שדבר אחד מוציא או ממיר עצמו בדבר אחר, אלא הוא בא על-ידו, בא עליו, ממיר אותו, אבל צריך לדעת מה ממיר את מה כדי להבין בכלל מה קורה. אחרת אתה מציית ומי שמציית יכול להיות שטוב לו, אבל אנחנו חיים בשלהי המאה העשרים ואנחנו לא רק מצייתים, לפחות לא רק צריכים לציית.

אילה: איפה אנחנו הנשים בכל הסיפור הזה? את ואני ונשים אחרות. האם ישנה איזו תחושה של אוזלת יד?רות: כמו שאמרתי קודם לשאלה אחרת ששאלת, אני לא חשבתי על זה כך, כי אני לא רואה את עצמי כאישה שבאה אל נשים. אבל אם את שואלת ואני מאירה את הנושא מנקודת מבט זו, הרי שאנחנו הנשים בצד. אנחנו נגַדל ואנחנו ננחם ואנחנו נבכה. אנחנו בצד. אני לא בטוחה שאני שלמה עם זה, אבל זה כך.אילה: ומה על התופעה הרווחת בימינו אלה שמערכת החינוך מנוהלת על-ידי מורות- נשים? שהן גם נשים לבעליהן, אימהות וכולי. זהו מצב היסטורי חדש בתרבות הישראלית או היהודית. איך את כמורה-אישה מסתדרת עם החומרים האלה? רות: אני לא יכולה להסתדר עם זה. מה שעולה בדעתי ברגע זה הוא שיכול להיות שמחאה ששמעת בקולי, שאני אותה לא שמעתי ולא חשבתי עליה, זו התחושה של חוסר האונים שאני לא יכולה לעשות דבר. אני לא רוצה שזה יהיה כך. לא רוצה. לא נוח לי, לא מתאים לי. אני לא חושבת שצריך ללדת ילדים ולגדל אותם מתוך ידיעה שהם צריכים ללכת למלחמה: אני גדול, אני אגדל, אני אהיה חייל. בן של אחת מחברותי לעבודה אמר לה שהוא רוצה חגיגת בר מצווה גדולה כי כשהוא יהיה גדול הוא ילך לצבא והוא לא יודע אם הוא יחזור משם. אני מניחה שהוא לא היחיד שאומר את זה או חושב כך. אין לי צל של ספק.אילה: ילדים בגיל מסוים מגלים את קיומו של המוות. בדרך כלל כאשר זה פוקד את אחד מבני משפחתם. בני שהיה בן החמש, בתקופת מלחמת ההתשה התעסק בנושא המוות. באותה תקופה אמי-סבתו נפטרה, אמר לי יום אחד: אימא , נכון שאת תמותי לפניי? בוודאי עניתי לו והוא הוסיף אלא אם כן אני אמות במלחמה. את הדו-שיח הזה אני נושאת עמי עד עצם היום הזה. אמר זאת ילד בן חמש שהיום הוא כבר גבר. שיזכה לחיים ארוכים. רות: אני יכולה רק לצטט את המשפט הנפלא של חיים גורי: " הם נולדים ומאכלת בליבם." ילד ישראלי בגיל צעיר כל-כך יודע את זה עוד לפני שהוא בכלל יודע מיהו ומהו.

אילה: מה כל הדברים האלה עושים לנשים מורות להבדיל ממה שעושים הם לבני הנוער תלמידיהם?רות: אני לא חושבת שקורה לנו, המורות, משהו משמעותי. גם אין לי שום אפשרות לדעת איך היה מלמד את הנושא מורה-גבר. אינני יודעת איך אלמד את נושא "העקידה" כאשר בכיתה יהיו הרבה יותר בנים מאשר היו בכיתה שלי השנה. אין סיכוי שזה יקרה משום שבנים לא הולכים ללמוד ספרות. כך שאין לי מה להשיב על זה. אני יכולה לומר, ואני חוששת מאוד, כי אני לא אוהבת מילים גדולות, אם אפשר לחנך בבית הספר אזי נושא "העקידה" הוא נושא מחנך. לקראת מה הוא מחנך בדיוק? או להגדיר את המושגים באופן מצומצם ומדויק, נראה לי בלתי אפשרי. הוא מחנך לדעת את עצמך ולהכיר פחות או יותר, משהו, אפס קצהו של משהו מהדברים שבתוכם אתה גדל, בתוכם חי ובתוכם אתה צריך להמשיך לחיות.

אני יכולה להגיד מה שאמרו לי פה ושם בנות תלמידות. הן אמרו שהדברים מובנים להם יותר בהשוואה לעבר. גם אותה תלמידה שלא אהבה את זה. אולם היא הבינה דברים שהיא לא חשבה עליהם קודם לכן או שפחדה לחשוב עליהם, פחדה לתת להם זכות קיום. כל מיני דברים מפחידים ומאיימים. כמו להאיר את החושך, לא שהאור משובב נפש, אם נשתמש במטאפורה הזאת. אבל לפחות לראות את הדברים מבחינה זו כי זה בנפשנו.אילה: רות, שמת לב שלא הפרדת את עצמך כמורה-אישה מתלמידיך? מהר מאוד חזרת לדבר על תפקידך כמורה וזה הקפיץ אותך לבדוק מה הדברים עושים לתלמידים. יתכן שאלו הם פני הדברים שאיך שהוא כולנו אחוזים זה בזה. ומה שקורה לתלמידים הוא מה שקורה למורים ואולי להורים. וכשהדברים קורים הם עוטפים את כולנו ואי-אפשר להפריד. אך מבחינתי נשאר עמום נושא שהזכרת שעונה על השאלה: אילו היה מורה- גבר מלמד את נושא "העקידה". ואולי גם הוא קשור לאותו מארג שכולנו אחוזים בו. זה מעלה אצלי שאלה לגבי נשיותך שלך כמורה וכיצד היא באה לידי ביטוי. האם אפשר לומר כפועל יוצא מהדברים האלה שברגע שאת לובשת את תלבושת המורה את בעצם הופכת ל-אַ-מינית? רות עונה: כן במידה רבה אני הופכת ל-אַ-מינית, על- פי הגדרתך. אני חושבת שביודעים זה מה שצריך להיות. לפחות לגבי מי שמלמד מתבגרים. לא לתת ביטוי רב מדי למה שמוגדר כתכונות נשיות כגון: להבין, להתחשב, להיות רכה, לבוא לקראת, ללטף וכל הדברים שמוגדרים באופן סטריאוטיפי כמאפייני התנהגות נשית. באופן ענייני יותר, אני לא בטוחה שזה באמת מצליח, אבל לפחות זו הכוונה. אילה: מה שמשתמע לי מכאן שבעצם את כמורה עם, קמץ בריש, לוקחת את התורה, את האתוס היהודי והאתוס הישראלי ואת מנהלת אתו דיאלוג. רות: נכון, אני מנהלת אתו איזה שהוא דו-שיח. אני גם יכולה, אם את רוצה, להגיע לאלו שהן מדרגות של הכללה. הכיתה המסוימת שאנו מדברים בה, חלק מהם ומהן לומדים תנ"ך מוגבר שעוסק באתוס ובתשתית התרבות היהודית וגם שם מלמדת אותם מורה-אישה. גם מתמטיקה מלמדת אותם מורה-אישה וגם אנגלית. אם נדבר על מה שמוגדר כערכים של תרבות, נכסי תרבות, היסטוריה, ספרות, תנ"ך מלמדות אותם נשים. אילה:האם עולה מדבריך שההפרדה בין מורה לבין אישה היא פשטנית מדי?רות: בוודאי אילה: כלומר שהתכנים ואופן הצגתם הם החשובים ולא מינו של המורה. רות:אכן כך.אילה:בואי נתבונן בדברים במימד היסטורי. בזמנו, בראשית המאה העשרים, המורה היהודי היה הרב או המלמד והוא זה שהעביר את האתוס היהודי ב"חדר", או ב"ישיבה" והנה כאן...רות: בראשית המאה העשרים, אם מדברים באופן כללי, בנות לא למדו. לפחות לא באופן מסודר ומתמשך, לא למדו. אני מתייחסת לבנות העם היהודי ולחינוך פורמאלי. בנים הלכו ל"חדר" והבת או שלמדה אצל הרֶבֶּצֶן, אשת הרב, למדה משהו או שלא למדה. כך שהשינוי הוא לא רק בכך שהמורֶה הפך להיות מורה-אישה אלא התלמידים הם גם תלמידות. העניין הפך להיות הרבה יותר מורכב, שלא לדבר שהיום לומדים דברים נוספים שמעולם לא למדו בחדר. אני לא יודעת אם זו מהפכה או התפתחות ותהליך, אבל השינוי עמוק מאוד ומהותי מכול בחינה שהיא. אימא שלי מספרת שכילדה קטנה מאוד היא הייתה הולכת אל הרֶבֶּצֶן שהייתה לה מין פימה כזו, שאימא זכרה עד ליומה האחרון. והפימה הייתה רוטטת וכך היא לימדה את הילדות לקרוא. זה היה בעשור השני של המאה העשרים. אילה: אמי לעומת זה, שנולדה באוקראינה, זכתה ללמוד ולסיים גימנסיה רוסית באותן שנים. היא הייתה מבית יהודי שהצטרף כבר לתנועת ההשכלה. רות: ואמי בפולין, לימודיה אצל הרבצן היו מקבילים נאמר לגן הילדים.

אחר כך היא הלכה לבית ספר יהודי "תרבות" וזה היה בבחינת מהפכה גדולה. למדו שם ילדים וילדות. היא הייתה מספרת על המורים, אבל ילדים וילדות למדו שם כל מיני דברים לא רק לימודי קודש. כך שצריך ללכת רחוק ולחפש את ימי הבראשית לשינוי הזה שחל בקשר לחינוך בנות. איך שלא יהיה אנחנו פוסעים על איזה שהוא רצף של שינויים.אילה: מאז ועד היום השינוי הוא עצום. אם ניקח את תפקיד האישה כפי שעוצב בתרבות היהודית וכמה הוא השתנה בתרבות הישראלית. והמציאות שאנו חיים בה כבר כמעט מאה שנה. שבה אנחנו במלחמת קיום מתמדת שאינה מסתיימת. זו סיטואציה מתמשכת, קשה, איומה ולעיתים אבסורדית. והנה פתאום הנשים לקחו לעצמן את תפקיד החינוך ובין השאר עליהן להתעמת ערכית עם ציבור של נערים ונערות במצבים אבסורדיים אנשים מגיעים לכל מיני פתרונות מגיעים להדחקה של דברים, לבריחה נפשית ובסופו של דבר יש כאלה המגיעים לשיגעון. לאיזה שהוא סוג של כניסה למציאות אחרת. איזה שהוא שיגעון שזה חלק מהפתרון שאנשים מנסים לנקוט בו כדי לפרש את המציאות ולחיות בה. אני מוכרחה להגיד שהיום אני חשה באוויר את השיגעון הזה המרחף מעלינו. בואי ונראה את המכלול הזה ואת כולנו יחד בסירה אחת. מורה-אישה, תלמידה, מורים, מורות, אבות, אימהות, ילדים, הבנים כולנו מתכנסים בבית הספר, יודעים את הבעייתיות של הגורל המשותף שלנו. איך מתמודדים בבית הספר עם ידיעת הגורל המשותף הזה? רות: שאלה מאוד קשה. אני לא יודעת מה לענות על זה. אני לא חושבת שבאיזה שהוא מקום, לפחות לאחרונה, בחנתי לעצמי ביודעין את העבודה שאני עושה מהזווית שאת מדברת עליה. אבל בית הספר, כמו שאני מכירה אותו היום, הוא מערכת שמפעילות אותה כמעט נשים בלבד. ואם דיברת על הנחלת מורשת, אז אין ספק שבמסגרת בית הספר לפחות, נשים עושות את זה, ללא ספק. אני לא יודעת אם הן עושות את זה טוב או רע, אבל הן עושות את זה. אני יודעת שאני עושה את זה. כי זו לפי תפישתי עבודת המורה. לא נוח לי הביטוי הזה, אבל מי שמלמד ספרות, עושה את אחד מהדברים שקשורים להנחלת המורשת, הוא מציג איזה שהוא רצף תרבותי. זה מה שצריך לעשות במסגרת לימוד הספרות. זה חשוב יותר מאשר כל תורת הספרות שאנחנו אמורים ללמד.

העיסוק בנושא "העקידה" מאפשר את הדבר הזה, מאפשר את הנגיעה במורשת, בפריסה שלה ובהתמודדות עם הבעיות שהיא מעלה. זה מאפשר לנגוע בתכנים, לנגוע במהות עצמה מנקודה שהיא לכאורה ניטרלית היוצאת מעולם הצורות, האמצעים והמבנים. בנושא כמו "העקידה" ניתן לעשות זאת מבלי להטיף ומבלי לעשות איזו אינדוקטרינציה. עם כל השטחיות שנוגעים קצת פה וקצת שם, אני יודעת שאינני רואה את עצמי כממונה על כל המורשת ומה שלא אעשה, לעולם לא אעשה. אני עושה את מה שביכולתי לעשות והשאר, איש צעיר העומד בראשית דרכו יבואו אליו תכנים ממקורות אחרים וממקומות אחרים. אבל איזו שהיא התחלה יש לו בבית הספר. עד כמה אני מייצגת כאן את דעת רבים, אני באמת לא יודעת. אני לא זוכרת מתי דיברתי אני או הייתי במפגש שבו מדברים על דברים כאלה בצורה מכוונת ומובנית. אילה: אני רוצה להתייחס לפסקה האחרונה בדבריך. מה שאת אומרת זה שלא יוצא לך לדבר עם חבריך וחברותיך לעבודה על הדברים? שבכלל לא מדברים בקרב המורים על כל הפרובלמאטיקה של החיים שלנו פה ואיך מתמודדים עם זה בבית הספר?רות: לא, למיטב ידיעתי. אני חושבת שזה אחד מהמחדלים הקשים של המערכת. אני לא יודעת מתי זה התחיל שנזהרים כמו מאש מנגיעה בדברים, שתיכף ומיד יש להם איזה שהוא גוון פוליטי. לא נוגעים בדברים על מנת שלא להיחשד כמישהו שעוסק בפוליטיקה. אני זוכרת מה שאמר לי ידידי, מורה לספרות, שמלמד בכיתה ריאלית שברובה נערים, שהוא גם סגן המנהל בבית ספרנו בדיוק ההיפך הגמור מהכיתה שדיברתי עליה קודם.

הוא סיפר לי שיש בכיתתו נער קפצן ואלים מילולית, המדבר באופן שאין שום אפשרות להשתיקו, אלא לזרוק אותו החוצה. אותו מורה לימד בכיתה יצירה כלשהי, שאינני זוכרת את שמה ואותו נער אלים קפץ ואמר: "למה מלמדים בבית הספר רק דברים שמאלניים כאלה, תבוסתניים כאלה?" אינני זוכרת מה הייתה היצירה, מה ענה המורה ואיך הוא הגיב לעניין, רק עצם הביקורת זכורה לי. דוגמה אחרת שעולה בזיכרוני, בכיתה י"א שאני מלמדת השנה, לימדתי משירי יהודה עמיחי. יש שם נער אחד נבון, והוא בא אלי בצניעות ובדחילו ורחימו, לומר לי שהוא למד את השיר וזה בסדר גמור, אבל הוא חושב שלשם איזון צריך ללמד משהו של אורי צבי גרינברג. אמרתי לו: " בבקשה, תביא שיר ותקרא. אני מוכנה לעזור לך להסביר את הדברים שנראים לך כחשובים שהתלמידים יידעו, אין שום סיבה שלא תעשה כן." והוא עשה את זה. הקציתי לו שיעור והוא אפילו לא היה צריך את כל השיעור כדי לומר את מה שיש לו. זה היה בכיתה י"א. כלל לא קשור לנושא "העקידה". לימדתי אותם את "אל מלא רחמים" ואת "אלוהים מרחם על ילדי הגן", שירים ביקורתיים של יהודה עמיחי. הנער הזה שאל אותי למה אינני מלמדת את אורי צבי גרינברג. אמרתי לו כי אני לא אוהבת אותו ואם אני יכולה לבחור אז אני בוחרת דברים אחרים.אילה: למה אינך אוהבת את אורי צבי גרינברג?רות: אני לא אוהבת את העברית שלו, את התפישה שלו ואת ההתלהמות שלו. הוא גדול מדי, אני לא יכולה להסביר אותו לתלמידי י"א. אם אני יכולה לבחור וזכותי המלאה לבחור, אני בוחרת ביהודה עמיחי. ישנה גם סיבה פרוזאית מאוד לבחירה זו. אורי צבי גרינברג אינו נלמד כמעט בבתי הספר, רוב המורים לא מלמדים אותו. כיוון שהתלמידים לומדים חומר כדי להיבחן בו לבגרות, חשוב לבחור בשירים שהמורים הבוחנים מלמדים אותם ומכירים אותם. כך שהסיבה היא הרבה יותר פרוזאית: מטעמים של הצלחת התלמידים במבחן, כדאי לבחור בשירים, שרוב המורים ברוב בתי הספר מלמדים. את אורי צבי גרינברג לא מלמדים מסיבה תכליתית גמורה, לא מתוך עקרונות ולא שום דבר גבוה: מורם, נעלה וערכי, אלא מסיבה של ציון בבחינת הבגרות. מלמדים את מה שמוסכם על כולם. למה זה חשוב? כי אם כולם מלמדים אז כולם יודעים גם להעריך בבחינת הבגרות את התשובה אם היא נכונה או לא. אז גם יש סיכוי שהתלמיד יקבל את מלוא הנקודות שהוא יכול לקבל, כי המורה המעריך יודע אם התשובה טובה או לא טובה. הסברתי לתלמיד זה את נימוקיי, הוא קיבל את התשובה והוא קיבל ממני רשות להציג את תפישתו והכול עבר בשלום ולא קרה שום דבר. אני חושבת שגם זו פעולה חינוכית לא פחות ממה שעשיתי במשך השנתיים בנושא "העקידה".

אילה: העברת גם לתלמידים מסר מאוד מעשי שאומר: תלמידים יקרים, תלמדו היטב את החומר שנדרש מכם לבחינה כדי שתצליחו לקבל תעודת בגרות.רות: זה לגמרי לא ספרותי, זה אולי לא לגמרי פדגוגי, זה ברמה של מה יוצא לי. ברמה הפרקטית. אילה: עכשיו עברת לפאזה אחרת לגמרי. למעשה את מדברת בשני קולות. מצד אחד את עשית צעד ייחודי בכך שהחלטת לבחור את נושא "העקידה" בשל משקלו הערכי ומצד שני את אומרת: רגע אחד, התלמיד הזה צריך לעבור את בחינת הבגרות, אז עלי ללכת עם הקונצנזוס.אני שומעת ממורות המלמדות בתיכון דאגה גדולה לכך שהתלמידים יצליחו בבחינות וזה מצדי בסדר גמור. הרבה פעמים נראה לי שיש אפילו דאגת יתר אצלן ובאיזה שהוא מקום הצלחת התלמידים משתלבת ברצונן שלהן להציג את הצלחתן בעבודתן. רות: אני חושבת שיש בזה מכל הדברים שאמרת. אם התלמידים שלי מצליחים זאת אומרת שאני מורה טובה. אני גם יכולה להיות מורה טובה אם אני רק מכתיבה להם והם משננים סיכומים והם אחר-כך כותבים את זה בבחינה.אילה: כלומר שלא יהיה שום דיון או שיג ושיח אלא פשוט העברה מכלי לכלי את החומר לבחינה. נראה לי שזו תופעה רווחת במערכת החינוך. מצטמצמים בחומר הצפוי לבחינה, לומדים בעל פה סיכומים, משננים את התשובות ולמעשה זוהי מעין למידת קופים ללא העמקה ולפעמים ללא ידיעה. רות: ביני לביני, אני לא חושבת שמורה המכתיבה סיכומים לתלמידיה היא מורה טובה וזו לא הוראה טובה, אבל זה מצליח. אם אני צריכה לשקול את ההצלחה של התלמידים שמבחינתם היא חשובה, לעומת העקרונות הגבוהים שלי, אז אני מודה שאני אעדיף את ההצלחה של התלמידים. מה גם שהמערכת תחשוב שאני בסדר. אני עדיין לא חדלתי להיאבק בתלמידים, אני לא מכתיבה סיכומים, כמעט שלא, אלא אם כן מגיעים לסוף השנה ואין זמן והחרב ממש מונחת על הצוואר. אני מנסה להביא אותם לזה שהם יקשיבו ויסכמו את הדברים תוך כדי דין ודברים בכיתה.

משנה לשנה זה נעשה קשה יותר כי התלמידים באים עם ההרגל שמכתיבים להם. הם אחר כך לומדים לבחינה ומשננים כמו תוכי ובבחינה פולטים את הפלט-קלט הזה, זה הכול. אני לא רואה בזה לימוד. אבל על זה הם מקבלים ציונים טובים. אילה: הנה הגענו לאיזה שהוא אבסורד, לאיזו שהיא התנגשות בין שני קולות העולים משיחתנו, שברובה התמקדה בתכנים וברצון אמיתי וכן שלך להעביר ערכים לתלמידיך. ויש גם בדבריך שאיפה לקשרם למציאות החברתית והתרבותית שלנו. ולאחר כל הדברים האלה עולה הוויה בית ספרית שמנותקת בעצם מאיזה שהוא עיסוק נינוח בדברי רוח, שאין בה כל אפשרות לדיאלוג שרמזת על כך קודם כשדיברת על הגילוי של התלמידה הנבונה בבחינה שבעל-פה. בעצם נראה מהמרוץ הזה שתוכנם של הטקסטים הנלמדים הוא משני והחשוב הוא שינונם והפגנת יכולת לזכור משהו מעורב, שבין הטקסט לבין פרשנותו ואפשר גם לשכוח את הדברים לאחר הבחינה. רות: מסכימה אתך. אם נחזור לשאלה הגבוהה שאת רוצה לדבר עליה ועל המצב האבסורדי וכן הלאה הרי זה חלק מהאבסורד. מי אחראי לזה? נשים או גברים או אין כל הבחנה בין נשים לגברים? זה חלק מההוויה ההישגית שאנו נמצאים בה. אנחנו חברה שנותנת תעודות. אם התעודה היא טובה, אז התלמיד הוא טוב. אילה: והאבסורד מהו?רות: אשתמש בלשונם של התלמידים: כדי להתקדם בחיים אתה צריך לעבור ממוסד למוסד. כרטיס הכניסה שלך זו התעודה. והיא צריכה להיות טובה.

ככל שהתעודה טובה יותר, כך שערים רבים יותר נפתחים לפניך.אילה: נראה לי שכללי המשחק ברורים מאוד. במשחק שותפים תלמידים, מורים והורים. כך שאי-אפשר לבוא בטענה על זה. כי הרי את מודעת לכללי המשחק. רות: אני כן באה בטענה, אבל ברמה גבוהה מאוד של עצם מבנה המערכת כולה. אם המערכת תהיה כזאת שאני אוכל להעריך תלמיד וההערכה שלי תתקבל, מבלי שיצטרכו לבדוק אותו ואותי בבחינת בגרות ארצית בקיץ, אוכל ללמד אחרת; על-פי תפישתי, על פי יכולתי, על-פי הבנתי, על-פי צרכי הקהילה וכן הלאה. כך גם תהיה שֹונוּת בין כיתה לכיתה, בין בית-ספר לבית-ספר, בין עיר לעיר ולא ימדדו את כולם באותה אמת מידה. את מדברת על אבסורד. יש משהו אבסורדי בזה שכל הילדים בכל המדינה צריכים להשיב על אותה השאלה. הם גם צריכים לענות את אותה תשובה בדיוק, כדי שכל מורה, אם נשתמש במונח המדויק, כל מעריך בחינות הקיץ יוכל להעריך, באופן אמין ככל האפשר, כל תשובה של כל תלמיד ושל כל מורה אחר. זה מביא לאיזה טשטוש גמור של משהו ייחודי הקיים במורה מסוים או בקבוצת תלמידים מסוימת או בקהילה מסוימת. זה סממן אחד של מערכת החינוך ההישגית. אולי זה חלק מהצורך של המדינה לשלוט בכל, לרכז את הכול ולפקח על הכול.

אני מדברת מהתחום שלי. לספור כמה שירים וסיפורים לימדתי ושמא חסר לי שיר אחד, לכתוב לי מכתב שאני אוסיף עוד שיר אחד לרשימה או אם יש לי רומן אחד עודף אז אני יכולה למחוק אותו מהרשימה. זו ריכוזיות מדהימה שאני לא יודעת בשביל מה ולמה היא טובה, מלבד הפגנת הכוח שהמערכת מפעילה על יחידים. אילה: זה חלק מהאבסורד מנקודת המבט של עבודת המורה. רות: זה בוודאי חלק מהאבסורד שבמבנה החברתי- תרבותי שלנו.אילה: אני מנסה לסכם את השיח בינינו עד כה. מערכת החינוך בעצם עושה שני דברים: מחנכת, מעבירה מורשת, אם נתייחס למוטיב "העקידה" שדיברנו עליו קודם. היא מחנכת את הבנים, את הגברים ללכת ולהיות לוחמים. רות: ללכת ולהיעקד.אילה: להיעקד על פי דבריך. ולפני זה יש מעבר מכשולים נוסף בדרך לקבלת התעודה.רות: לא לפני זה, במקביל.אילה: הדברים נעשים במקביל. שני דברים אלה שהזכרנו מוטלים על המורה ומכתיבים את עבודתה. אני מנסה לחשוב אם המערכת הצליחה בנקודה זו. ואני הולכת לומר לך שמהשיחה אתך עולה שהמערכת הצליחה. כמה שזה בוודאי מפתיע אותך. תראי, הנה רובם הולכים לצבא, או שואפים ללכת לצבא. השירות בצבא הוא איזו שהיא תעודת כניסה שפותחת שערים.

שאיפת התלמידים בישראל היא לעבור את תהליך הלמידה בן שתיים עשרה השנים ולקבל תעודה. חלק מצליחים. אגב, כדי להעמיד דברים על דיוקם החלק הגדול אינם מצליחים לקבל תעודת בגרות. רק שלושים אחוז מכל שנתון מקבלים תעודת בגרות. רות: בבית-הספר שלנו הנתונים הם אחרים, אינני מכירה את הנתונים הארציים. אצלנו מתוך תשע כיתות שבע או שמונה מהן מגיעות לתעודת בגרות. זה לא מדבר אלא בעד עצמו ובעד סוג כזה של בתי-ספר כמו שלנו שמוגדר כחטיבה עליונה עיונית. במידה כלשהי המערכת מצליחה להכניס אנשים לתבנית. וכדי לחזק את דבריך, אספר לך, שקראתי חיבורים של תלמידיי בבחינת המתכונת והדברים עוררו אותי להרבה מחשבות. חלקן קשורות לנושאים שאנחנו מעלות פה. הם קיבלו מאיתנו נושא לחיבור שמדבר על עמדות וציפיות מההליכה לצבא. הנושא היה לכל השכבה. התברר לי ולחברותי המורות שיש משהו משותף לכל החיבורים. אילה: האם זה קשור למוטיבציה של התלמידים לשרת בצבא?רות: אני לא זוכרת את ניסוחו של הנושא. בגדול, אכן זה קשור למוטיבציה של התלמידים לשרת בצבא. האם הצבא עושה די כדי לעורר את המוטיבציה? והאם אפשר לעשות עוד דברים על מנת להגביר את המוטיבציה לפני השירות ובמהלכו? רבים כתבו על זה, בנים וגם בנות. לי ולחברותי המורות לא ברורה התשובה. החיבורים, הדברים הכתובים היו במידה רבה דומים זה לזה. לא ברור לנו אם הם כתבו כך כי זה מה שהם חושבים שמצפים מהם שהם יכתבו או משום שזה משקף את מה שהם חושבים כנכון לעכשיו– בסוף י"ב.אילה: הרי לך מימושו של אותו אבסורד. לאור מה שדיברנו קודם: האם באמת חשוב אם בחיבור התלמיד מביע את דעתו האמיתית? או האם בכלל יש לתלמיד דעה משלו? או האם הוא כותב כפי שהוא חונך לעשות– לענות את התשובה הנכונה כפי שבית הספר מצפה ממנו?רות: זה חשוב כי זה עונה לשאלה שלך האם המערכת הצליחה או לא. המערכת הצליחה כלפי חוץ להפוך אותם לקונפורמיים. הם יודעים מה רוצים מהם והם יודעים להגיד את זה. אני קוראת לזה ברשעות הם יודעים לדקלם את מה שהם אמורים לומר ואני לא בטוחה שזו האמת כולה. הם יודעים לומר שחשוב ללכת לצבא משום שהמדינה עד עכשיו השקיעה בך ואתה צריך להחזיר לה וזו ההזדמנות. זה חשוב משום שהם מרגישים כי הם מממשים ציפיות. הנבונים שבהם מפרטים מהן ציפיות המשפחה מהם.

יש משפחות שבהן האב, הדודים והאחים הגדולים הצטיינו בצבא, הם משדרים להם ציפיות ברורות מאוד ואתה צריך להוכיח את עצמך. חוץ מזה החבר'ה, הבנות... וזה יכול להקנות לך יתרונות בחיים שלך בעתיד, כי אתה לא יכול להסתדר בחיים בישראל ללא השירות הצבאי. אם ישאלו אותך איפה היית בצבא ותגיד שלא עברת את השירות הצבאי, זה רע מאוד. שלא לדבר על זה שאם אתה מצליח לעשות בצבא משהו שיביא לך תועלת בחיים האזרחיים אז אתה בכלל... וגבריות. הם דיברו על זה ועל חברים וחבר'ה. ומה הצבא יכול לעשות כדי להגביר את המוטיבציה? ללכת לקראת, להקל, להתחשב, ולתת יותר חופשות ולשפר את האוכל ובגדים וכל מיני דברים פרוזאיים. אני לא זוכרת שמישהו כתב על חששות ופחדים אף כי הנושא מזמין את זה. אילה: שוב אני שומעת נימת ביקורת בקולך!רות: כן, זה ברור. זה ברור לגמרי. המערכת הפורמאלית שלנו אין בה מקום למשהו ייחודי. אין בה מקום למישהו שהוא קצת אחר מאשר הסטריאוטיפ המקובל של הילד, הנער המתבגר, התלמיד והחייל וכל השאר. אילה: את רוצה שהייחודי יקבל מקום במערכת הפורמאלית. אני מסכימה אתך שחינוך במהותו חייב לא רק לדאוג לעיצוב התלמיד על-פי הנורמות המקובלות על-ידי הקולקטיב. ואם החינוך הוא הומניסטי הוא חייב לתת מקום לייחודי, לפרט, לאדם שהוא ישות חד-פעמית, בעלת תכונות וסגולות משלו. איך זה ישרת את מוטיב "העקידה" או את המוטיבים האחרים שדיברנו בהם עד כה?רות: קודם כל, זה לא יפריע. משום שההנחה שלי היא שאדם צריך לדעת ואפילו בקטע המסוים הזה של הצבא שבו אין לו ברירה, כי הוא חייב לשרת. שידע את הצדדים השונים, את כל המורכבות של החובה הזאת. אני חושבת שאז האיכות האנושית תהיה שונה מזו של מישהו שהולך בתלם וממלא פקודה ומשחק "ראש קטן".

אולי אני מקשרת בין דברים שאני לא יכולה להוכיח אותם אבל זו ההערכה שלי. אילה:לסיום, בואי נחזור למוטיב " העקידה" שהתחלנו בו. נראה לי שעלו בו כל מיני שאלות ותשובה אחת שאני מצפה לה לא עלתה בדו-שיח שלנו.האם מכל מה שנאמר עולה שאנו שפוטים של איזה שהוא דטרמיניזם גורלי וכי זוהי מעין דרך ללא מוצא שעלינו ללכת בה או שניתן לשנות גורל זה? וכאן בואי ונחזור לחינוך. את בטיעוניך אומרת כי ההליכה לצבא היא כדי להיעקד שוב ושוב כמו בעקידה הראשונית. האם כך גם המערכת מציגה את ההליכה לצבא? נראה לי שהמטרה המוצהרת היא שלא להביא לעקידה.רות : שוב, זו המחשבה שלי. אם אנחנו, כלומר המורים וההורים וכל מי שרק יכול להיות שותף ב"אנחנו" הזה, נקפיד לחנך, לגדל, לייצר – במירכאות רק אנשים קונפורמיים, אז לעולם תהיה רק עקידה. הסיכוי היחיד שיכול להיות בקטע שאנחנו מדברות בו, בלי פוליטיקה, בלי סוציולוגיה, בלי כלכלה, בלי שום דבר אחר בעולם של הערכים, של האמונות, של המחשבות והדעות, אם אנשים יהיו מסוגלים לראות שהעקידה היא לא גזירת גורל שאין להימנע ממנה, אז אולי יהיו מוכנים ומסוגלים לרצות ולעשות כל מיני דברים כדי שיקרה בשנת אלפיים, בואי נגיד, מין דבר כזה שבו אלוהים יעמיד מישהו במבחן, כמו זה שאלוהים העמיד את אברהם והוא לא יצטרך לעקוד את בנו, אלא, יהיה משהו אחר. נראה לי שאנחנו עוזבות את הספרות ונכנסות לפוליטיקה. אני אומרת שהתפישה של להילחם תמיד ולא לחשוב על זה שיכולה להיות מציאות אחרת שווה בדיקה.

צריך להציע אפשרות אחרת להמשך הקיום היהודי ולא רק על " לעולם תאכל חרב".אני רוצה שאנשים ילמדו לשאול שאלות ולהילחם בעבור השאלות אלו. אילה: בואי נעזוב לרגע את הפוליטיקה ונחזור לחינוך. נראה שמה שתלמידים מקבלים בבית הספר התיכון שחשוב לעשות בגרות ואתה חייב ללכת לצבא. המשמעות היא להיות תלמיד טוב ולהיות חיל טוב, להיות לוחם. האם מהשילוב של השניים המשמעות של לוחם זה להיעקד?רות: אני לא יודעת. את הדברים האלה קשה מאוד לסכם ולתמצת בתשובה אחת. אבל אם תמיד צריך לצאת למלחמה והמלחמה לא תיגמר אז... נכון שיש כאלה החוזרים מהמלחמה ולאחר מכן הם חוזרים והולכים למלחמה הבאה ואם לא הם אז בניהם ובני בניהם. אני הייתי רוצה, אולי זה חלום באספמיה, שבקטע הזה של דעות ונכסי תרבות עם הפנים לעתיד, שאנשים ילמדו לשאול שאלות ולהילחם בעבור השאלות שלהם לא רק להיות חייל טוב אלא גם אחרי שהיית חייל טוב, תהיה גם אזרח טוב. לא רק אזרח שעושה את מה שאומרים לו אלא גם שואל שאלות ונלחם על דברים אחרים. יכול להיות שכל ההוויה שלנו כאן תיראה אחרת.אילה: מדבריך עולה כי יש קונפורמיזם חזק מאוד בכל הקשור לחינוך הלוחם. את מטילה ספק בנחיצותו? רות: זו שאלת הביצה והתרנגולת. האם לעולם צריך להילחם? זו שאלה של תפישת עולם. אם תפישת העולם שלנו היא שעד עולם אי אפשר יהיה לחיות פה בשלום, לא משנה מה שנעשה, תמיד צריך יהיה להילחם אז זה גם מה שיקרה במציאות. זה תלוי במורה המלמדת ומקנה.

אם המורה תצליח לא רק להנחיל מורשת אלא גם ללמד את דרך החשיבה ששואלת שאלות, המתייחסות לא רק לגבי מה שהיה אלא גם לגבי מה שיש בהווה, להרגיל ולהשגיר חשיבה כזו כך שיהיה מותר לשאול שאלות אלה. יכול להיות שיהיו דברים אחרים פה. זה לא יקרה היום, זה לא יקרה מחר, זה תהליך של שנים. אילה: לדעתך צריך לשפר את רמת המורים/ המורות כדי להביא לשינוי? האם נכונה ההנחה כי משכורות טובות יביאו למערכת מורים או מורות טובים יותר? עדיין מאוד מעניין שמורות נושאות היום את החינוך על כתפיהן ואני לא מוכנה לקבל שרק העניין של הכסף ישנה פה. אני רוצה להזכירך שהיום אנו בעיצומה של שביתת מורים. הם שובתים בדרישה להעלאת שכר. האם העלאת השכר תגרום לשינוי?רות: העלאת השכר ועוד כמה דברים פרוזאיים כגון: חדר עבודה, כיתה בת שלושים תלמידים לכל היותר, זה הכול בבחינת חזון אחרית הימים. אז המקצוע יהפוך למכובד יותר. כמו בכל מקצוע מכובד אחר תהיה חלוקה מאוזנת של עובדים: נשים וגברים ואז לא יהיה המצב שבו אישה נושאת בכל הנטל האבסורדי הזה של הנחלת ערכים, חינוך והתמודדות עם כל השאלות הקשות האלה, אלא יהיה זה הרבה יותר מאוזן כמו שבחיים הדברים מאוזנים. במשפחה יש אבא ואמא, כך גם במערכת החינוך צריכה להיות דמות גברית ודמות נשית. אז היכולת של התלמיד לקבל משהו שלם יותר תהיה פשוטה הרבה יותר, בריאה והרבה יותר נכונה. שלא לדבר על זה ששכר גבוה יותר יביא למערכת אנשים טובים יותר.אילה: רות, נראה לי שהדו-שיח בינינו לא רק שלא הסתיים אלא הוא הולך ופורש חוטים סמויים וגלויים הנשזרים לרשת רבת משמעויות. לעתים אני נאיבית לחשוב ששיחה יכולה להביא לשינוי מציאות. אך מה שקרה לי כאן אתך זה שהבנתי שבעצם שיחה בין שניים, במקרה זה שתיים, יוצרת מציאות. מהי המציאות שאני מדברת בה? שמתקיימת בינינו שיחה שיש בה דיאלוג. מבחינתי זה משהו שמעורר תקווה.

תגיות: 

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת