עמוס קינן: על דעת עצמו / נורית גרץ

על דעת עצמו - ארבעה פרקי חיים של עמוס קינן של נורית גרץ. הוצאת עם עובד

בתחילת שנות השישים פורסם בצרפת, ותורגם גם לעברית הספר "מנוחת הלוחם" של כריסטיאן רושפור. רכילויות ואולי יודעי דבר טענו שהגיבור הוא עמוס קינן. הסיפור היה על צעירה המצילה צעיר מהתאבדות ונרקם ביניהם קשר קשה. הצעיר אלכוהוליסט אך כנראה גם גאון (אינני זוכר במה ואינני זוכר פרטים מדויקים) אינני יודע אם כתבה אחר כך עוד ספרים, ואם כן לדעתי לא תורגמו, אך מנוחת הלוחם היה ספר מרשים ביותר. האישה שבספר הייתה בורגנית צעירה אך הדמות של הצעיר מדהימה.

אחר כך צולם סרט לפי הספר. בריז'יט בארדו הייתה הבחורה, רובר חוסין שהיה אז שחקן צעיר מתחיל שיחק את הגבר. באופן מרוחק אפשר להגיד שחוסין דמה במקצת לקינן. אך זה היה מקרי. לצרפתים היה חשוב לחבר את שני השחקנים הללו בסרט אחד.

כעת יצא לאור הספר על דעת עצמו - ארבעה פרקי חיים של עמוס קינן של נורית גרץ שהיא חוקרת ספרות ידועה אך לא רק. בחייה האישיים היא גם אשתו מזה 45 שנה כמעט של עמוס קינן. בספר שלה היא כותבת עליו. וכן, הספר מסתיים ברומן שלו עם כריסטיאן רושפור, אך לא זה העיקר. אני מניח שקשה מאוד לאישה לספר על בעלה, כשהוא לצידה, דבר המצריך זהירות רבה.

קינן ידוע כאיש לא קל בחייו. סופר ומסאי, צייר ופסל שהיה מעורב עד צווארו בפוליטיקה המעשית בנעוריו. ואכן, רבים רואים בו גאון בלתי מוכר דיו ולא מספיק מוערך בארץ.

את הספר מתחילה גרץ בסיפור קטן על קינן בן השמונים. שיצא מביתו שכח היכן הוא גר והגיע לבית שבו עברה עליו ילדותו. היא מסגירה מיד את מצבו העכשווי אך מטרת הסיפור לחבר אותו באופן מידי לתחילת חייו. לילד שהיה. הילד שכבר בגיל צעיר מאוד רצה להתחיל לכתוב והדבר הראשון שכתב הוא חלום שבו אף אחד איננו במקומו הוא מי שהוא אמור להיות. רק הבית נשאר הבית בחלום. והנה היום במצבו הירוד הוא חוזר שוב אל אותו בית ישן.

קינן נולד למשפחת לוין. אביו שהיה בנאי עלה ארצה על הרוסלאן המפורסמת באוניות. הוא היה בנאי במקצועו ואיש קשה כמו שבנו עתיד להיות בהמשך. עם הזמן כל ידידיו לגדוד העבודה חזרו להגשים את עצמם ברוסיה. הוא, שרב עם כולם ולא מצא עבודה ירד עם משפחתו לארגנטינה לכמה שנים. כשחזר העיר, הארץ, נראו כבר אחרת. הוא נפל מפיגום אחר כך נפל שוב ושבר את כתפו. חשבונות הטיפול הרפואי השאירו משפחה ענייה. אך הקושי האמיתי הוא ההעלמות של הקבוצה. הבדידות בעיר התוססת.

עמוס הקטן היה ילד פרוע. למרות שעשה צרות בבית הספר הוכר כמחונן והוקפץ כיתה. כשכולם דיברו על המלחין החשוב יעקב זעירה הוא דיבר על ולדימיר הורוביץ מנגן את ברהמס ברדיו.

בבית ממשיכים ויכוחים עם חברי הגדוד. אביו הולך ומתאכזב יותר ויותר. הקומוניזם לא כובש את העולם, לפחות את הארץ. לא זה העולם החדש אותו חלם להקים. לא כך. לא טוב לו.  עמוס מצטרף לשומר הצעיר. המדריך שלו, צעיר בשם משה שמיר. עמוס מתמכר לתנועה, הקן הופך להיות לו בית חליפי לבית שבו אביו אינו מפסיק להתווכח.

תוך כדי סיפור טיוליו של עמוס הקטן מעלה גרץ ריחות וניחוחות של תל אביב בשנות מלחמת העולם. טיול לוואדי מוסררה, לג'מוסין, שיח מוניס. שרונה שבה גרו גרמנים שגידלו לעצמם ירקות וחזירים. ללכת לחפש בוסים ( קני סוף אותם היו מיבשים ומהם היו עושים טיארות- עפיפונים של ימינו) צמחים ופרחים שהיו ונעלמו לפני שתל אביב לבשה שמלת בטון ומלט. ימים שבו אביו של עמוס הולך ומאבד ת אחיזתו במציאות ומתמלא מיני הזיות שחבריו שנעלמו קוראים לו. ואז הוא מאושפז.

כשמורה שומע את עמוס מקלל תלמיד אחר בכיתה "כוס אמק" הוא מעיר לו שגם אם הוא מקלל הוא צריך לקלל בעברית נכונה והקללה היא ערוות אמך. עמוס הקטן לא מתרשם מהתיקון.

בקן השומר הצעיר, דוד שחם אחד המדריכים שלו מזהה את היתרון האינטלקטואלי שעמוס הקטן מנסה להסתיר כדי לא להתבלט בכיוון הזה דווקא. אך מדי פעם הוא מוציא מעצמו אמירות המעידות על ידיעותיו הרבות יותר מאחרים ועל חכמתו. ואז מופיעה שורה קורעת לב ביומן: אין לי חברים, גם בתנועה אני מרגיש בודד. כולם זרים לי ואין אל מי לפנות.

זה די מדהים שבגילו הצעיר הוא כותב יומן כל כך מפורט ומדויק.

הוא אמנם מתאר את תהליך ההידרדרות של אביו, אך מה חש ילד שאביו הולך ומשתגע לעיניו, על זה אינו כותב, ואולי זו בחירה של נורית גרץ שלא להתייחס, אם כתוב, ולהשאיר לקורא להתמודד בעצמו עם מה עשויים להיות הרגשות.

שלושים וכמה שנים מאוחר יותר תתעורר בתו הקטנה לשמוע את הויכוחים שהתנהלו בביתה כשאביה, עמוס קינן, מנהל את השיחות הישנות של אביו. הנושא לכאורה אחר. עכשיו מדברים על שלום. " רק מי שמוותר על דבר יקר לו כי הצדק והשלום יקרים לו יותר, רק לו אפשר להאמין. ... יעד לאומי קובעים לפני שהטנקים באים".

מה תזכור בעתיד שלומציון על אביה המתווכח. אביו שלו נעלם הן מהיומנים והן מזיכרונו.

בתקופה ההיא עמוס הקטן מגלה את הדחפים שלו לצייר ולכתוב. הוא לומד אצל אבני ציור ומתחיל לכתוב עיתון סטירי בתנועה. חברים מתקוממים על הניסוחים, אך המדריך אומר לעמוס הקטן משפט שילווה אותו בחייו "הם לא אוהבים אותך, אך הם חייבים להקשיב לך" וכך הפך מבלתי נסבל לבלתי נמנע.

במקום ללמוד בשמינית עמוס מחליט, כמו אביו לפניו, לצאת לעבודה בבניין בלחץ הנסיבות המשפחתיות. אך הוא איננו מחזיק מעמד ומוצא עבודה בגראז' וכך הוא מעביר את יומו בשכיבה מתחת למכוניות. הוא רוצה להיות פועל טוב ששמן המכוניות מטפטף לתוך עיניו אך הוא מרגיש פועל מזויף. בבית מחכה לו הציור, הקריאה. והתנועה. וברקע כל זה כמובן נמשכת המלחמה. הגרמנים מתקרבים למצרים. החרדות בארץ גוברות.

כשמסלקים אותו מהשומר הצעיר הוא מתחבר לחוגים מרקסיסטיים של ממש. לא מרקסיזם של הילדים. הוא קורא הכל ומתעמק בכל. ובעזרת חבר הוא מגלה את ייעודו. לכתוב, בעיקר לכתוב, אך לא רק. להתבטא בצורות שונות.

החלק הראשון מסתיים עם האמונה במהפכה הגדולה. מהפכה שעמוס לוין יעזור להביא אותה. מהפכה שתשחרר את כולם מהעול.

החלק השני מתחיל ב1946. עמוס עבר לירושלים, לאוניברסיטה. אז כבר הצטרף לקבוצת הכנענים. האמונה שייוולד כאן דור חדש חופשי ממסורת הגלות מושך אותו, אך מושכת אותו יותר מיקה. אהבתו הגדולה. הימים ימי מלחמה פנימית. עמוס כמו כה רבים מכור לרעיונות הגדולים. גירוש האנגלים. הקמת מדינה. מיקה הראשונה שאומרת לו אחרי שתגרש את האנגלים תגלה שהערבים לא רוצים את הסוציאליזם שלך. הם רוצים לגרש אותך מכאן. הוא מבטל. מעניין לקרוא היום את הדי הויכוחים האידיאולוגיים הישנים ההם. רעיונות גדולים שהלכו ונשחקו. לקרוא ולחשוב שהיה נוער שזה מה שהעסיק אותו. ולא חשוב מאיזה כיוון מחשבה באו.

כנראה שבאחד הוויכוחים האין סופיים הללו שמע אותו מישהו מקורב לחוגי הלח"י. מגייס נשלח אל עמוס. לבדוק את עומק אמונותיו. עמוס שהיה עדיין מקושר לחבריו בשומר הצעיר אך כבר מאורגן בתוך הקבוצה הכנענית שוכנע להצטרף ללח"י כי נאמר לו שהנוער העברי יגובש במלחמה. משפט ששכנע אותו.

הדיברות של השומר הצעיר הנחו: לא לעשן, לא לשתות ולשמור על הטוהר המיני. עמוס פרץ את כולם. הוא כבר חבר בלח"י ומשתתף בכמה פעולות. הוא נקרע בין אהבתו למיקה שהיא חברת ההגנה ובין מסירותו לרעיון. הוא יוצא לפעולות הראשונות שלו, ירייה בקצין בריטי, שוד בנק. הוא בטוח שהמלחמה הזאת לא תגמר לעולם. ומלחמת הרעיונות בין המחתרות השונות, כשהלח"י דוגל במלחמה בכובש הבריטי ולא בערבים. הבריטים הם האויב. הם כבשו את הארץ. מיקה היפה, מיקה האהובה נעשית חברה "בהגנה" וקשה לו להידבר איתה ולא להסגיר סודות. ההגנה דורשת ממנה להתרחק ממנו, כדי שהיא תשמור על הסודות שלה.

בכ"ט בנובמבר ביום ההחלטה על חלוקת הארץ כולם יוצאים לרקוד. עמוס מרגיז אותם ושואל: על מה יש לשמוח? ארץ לא גוזרים. תהייה לכם מדינה אך לא תהייה לכם עצמאות.

לעצמו הוא חש שבגד במורשת אביו. שעזב את תנועת העבודה והצטרף ללח"י השנוא. הוא בוגד באביו. אחר כך יבגוד בלח"י כשהוא חולם על שיתוף פעולה עם הערבים ובוגד בערבים כשהוא יוצא להלחם בהם. והוא מזמזם לעצמו את השיר "אנו באנו ארצה לירות ולהיירות בה" אך הוא לא בא. הוא מכאן. בן המקום.

פעמיים נפצע עמוס ברגלו. פעם ראשונה נפלט לו כדור ופצע אותו. הפעם השנייה שהוא לא זוכר בדיוק מה קרה קרתה בהתקפה על דיר יאסין. האם פגע בעצמו בכוונה. מה באמת קרה בדיר יאסין. מה הוא ראה מה הוא שמע אחרי. איך נפגע פעמיים בפעולות חשובות.

אם פחד, אין לזה אזכור, גם לא התנגדות פנימית לפעולה עוד לפני שהתחילה.

צה"ל הוקם. המחתרות השתלבו בצבא. עמוס לוחם בקרבות רבים באזורים שונים. כמו רוב החיילים היה לו איזה דימוי פנימי על הארץ שתקום. לא משהו ריאלי ומעשי. תקום ארץ שבה כל אחד יעשה מה שהוא אוהב לעשות.

אלא שהוא מגלה מהר מאוד שהמדינה לא תגשים חלומות. "אנחנו עשינו מדינה בצלמנו ומועצות הזקנים הללו בא וגזלו אותה מאתנו"

מיד לאחר המלחמה הוא יוצר קשר עם סארטר, סימון דה בובואר, אורי אבנרי ואחרים כשמטרתו ליצור תכנית הקמת שתי ארצות לשני עמים שיכירו האחד בשני ויחיו בשקט זה לצד זה. ב1965 בעקבות חוק הפקעת אדמות יוצאים עמוס, אורי זוהר ו-יגאל תומרקין לשטח האסור כדי להפר את החוק. שוטר אחד עצר אותם והם נשפטו לשישים ימי מאסר על תנאי. הוא לא חדל מלפגוש נציגים ערביים כשהיה אסור ולא הפסיק לחלום על השינוי הגדול והמבורך שהיה צריך לקרות.

החלק השלישי מתחיל ביים שלאחר המלחמה. עמוס לוין הופך להיות עמוס קינן. הוא מתחיל לכתוב טור סאטירי עוקצני בעיתון הארץ וחותם עליו בשם "עוזי ושו"ת" טור שיהפך מיד לאחד הנקראים ביותר בארץ. שיבטא את רוח הדברים שהיו צריכים להיות ולא נהיו. פרודיות ועקיצות ויריות לכל הכיוונים. טור שיתכן ועשה את קינן לפופולארי אך לא לאהוב יותר. הטורים מרירים. דן בן אמוץ הגדיר את עמוס בעקבות הטורים" הוא קם בבוקר ומתחיל לשנוא" בימים ההם כבר נהג עמוס לבלות לילות מסביב לבקבוק הקוניאק. תחביב שילך ויתגבר.

עשרים ושלושה ביוני 1952 נעצרים עמוס וידידו מתנגדו שאלתיאל בעוון ניסיון התנקשות השר פנקס שרצה לאסור תנועה בשבת והכפייה הדתית הפוליטית התחילה להרים את ראשה בארץ. הקהל המלווה את הניידת לבית המשפט קורא עוזי עוזי. קינן ששתק בחקירה יצר את תקדים זכות השתיקה.

המשפחה שוכרת את שרותיו של שמואל תמיר, אז עורך דין צעיר מאוד. אחרי המפגש הראשון בו תמיר מתלהם עמוס מפטר אותו.

ביולי 1952 נערכה אחת מההפגנות הציבוריות הראשונות נגד חוק השבת. הפגנה שאיחדה לוחמים מכל הזרמים שהרגישו שלא זו המדינה שעבורה לחמו. ההפגנה הראשונה שהביא לתזוזה קטנה. מאחר והפגנת הימאים, או מרד הימאים כמו שכינו אותה דוכאה.

אחרי חקירה ארוכה ומשפט מיגע מזוכים שני הנאשמים מהנחת הפצצה בבית השר. אך למרות כל העדויות שהביא לזיכוי השניים מחליטה פרקליטות המדינה לערער לבית המשפט העליון שמזכה אותם גם הוא, אם כי מסיבות שונות. אך למרות הזיכוי שוקן מפטר אותו מעיתון הארץ. פרק ראשון של עוזי ושו"ת תם.

נורית גרץ איננה בטוחה כלל שזה לא היה הוא שהניח את הפצצה. היא אמורה לדעת, לא בגלל שהתוודה על הכרית בלילה. היא מכירה אותו מקרוב ולעומק. והיא יודעת מתוך היומנים שלו על הלכי הרוח שלו הכל תקופה.

"אנחנו אשמים שהמדינה נולדה, ואנחנו צריכים לדאוג לה. אלמלא אנחנו עוד היה כאן פלסטינה לא מדינת ישראל..... אני לא מתפטר, אני מגויס" כך הרגיש באותם ימים.

היו עוד התארגנויות באותם ימים. תלמידי ישיבות רצו לפוצץ את משרד החינוך, נגד חוק חינוך ממלכתי. דוב שילנסקי נתפס עם חומרי נפץ בניסיון לטרפד את המשא ומתן על השילומים. היה חשש שמפ"ם עמדת לתפוס את השלטון. תחושות שונות ומשונות רחשו בשנים הללו ואנשים רבים היו מוכנים לעשות מעשה. כולם הרגישו שקודם לכן כשנלחמו לא היה חוק, והם הלכו למלחמה כי צריך, עכשיו יש חוק אבל עדיין צריך להלחם.

האם היא מצדיקה אותו? לא. היא מתארת את להבות האש שאיכלו אותו בתוכו. שיגעון לדבר אחד. הוא לא המהפכן או האנרכיסט הראשון. וכן, זה היה הוא ששם את הפצצה. עכשיו היא כבר יודעת ממש.

החלק הרביעי מתרחש בפריז. עמוס מסתובב חסר פרוטה. גרץ עורכת כמו בסרט קלנוע כמה שורות עליו משוטט ברחובות וכמה שורות על כריסטיאן רושפור. ברור שעוד מעט יפגשו. כל מי שהיה פעם בסרט מכיר את העריכה המקבילה שעובדת נכון תמיד.

הם נפגשים. כמובן שכן, והם מתאהבים. הישראלי המתוסכל חסר הפרוטה והצרפתייה המבוגרת ממנו בעשר שנים. וכאן מתחיל הרומן של מה שייהפך ברבות הזמן לרומן "מנוחת הלוחם" שיתאר בעומק רב את החיים במחיצת אלכוהוליסט. אני זוכר משפט מהספר ההוא, כשהגיבור מסתיר את השתייה שלו ואומר לאישה, אלכוהוליסט אמיתי הוא זה שלעולם לא תראי אותו שותה, הכוס שלו תמיד תהייה מלאה ורק הבקבוק מתרוקן. הוא עובר לחיות אצלה ועל חשבונה. אהבה.

ככל שהספר שלה מתקדם בכתיבתו כך הגיבור נעשה דומה יותר ויותר לעמוס. היחסים שלהם מורכבים. הוא כבר שתיין כבד. כשהספר מתפרסם היא זוכה להצלחה גדולה, ועמוס כמו עמוס איננו יכול שלא להמשיך להיות במחתרת. הפעם בצרפת, נגד דה גול נגד מלחמת אלג'יריה. אך הוא גם כותב ומפסל.

שנים בפריז רגע לפני שנעשה גולה. כשהוא כבר מתחיל לחלום בצרפתית ומפחד לאבד את העברית הוא חוזר לארץ שלו. אבל הוא כבר לא מרגיש שייך. הוא כבר לא שייך לשום מקום. אולי רק לכריסטיאן. הוא חוזר לפריז. אך כריסטיאן כבר איננו מסורה לו כל כך הם לכאורה יחד אך לא בצפיפות כמו קודם. היא לוקחת ממנו מרחק לנשימה. וכך הוא הופך להיות הרודף. מרגע שנזנח בחלקו הוא מחפש אותה מחדש.

בסופו של דבר חזר. בסופו של דבר ח עם נורית הנמצאת אתו עשרות שנים עד היום. בסופו של דבר. בסופו של דבר אפשר להגדיר את קינן כאיש שאהב, האיש שנלחם והאיש שחלם ארץ אחת שלא הגשימה את חלומו. מעטים הסכימו אתו. הרבים דחו. אך כל זה לא חשוב היום.

מי שלא יגמור את הספר הזה עם דמעה וכאב לב על האיש הקשה הזה שזכרונו הולך ונמחק גם איננו קורא טוב ובוודאי לא אדם טוב.

הספר מלא בפרטי פרטים של מאורעות שהיו, נרשמו ונשכחו. נורית גרץ מעלה אותם מהחשיכה לתוך ספר שאי אפשר הניח מהיד. הדי המאבקים הישנים חוזרים וצפים. שמות שנשכחו או לא נודעו. חברי לח"י ואחרים. יושבי ירושלים.

עובדות חסרות הוצאו מספריו, גם אם אינם אוטוביוגראפיים. ובאיזו עדינות ויופי טווה גרץ לא רק את הסיפור אלא את החיים. את המקומות הריחות והטעמים של הימים ההם.

באיזו יכולת של התנתקות יכולה גרץ לספר את סיפורי האהבה הישנים שלו. ולא חשוב שהם נשואים כל כך הרבה זמן והעבר הוא רחוק כל כך, היא אשתו ואלו אהבותיו והיא מצליחה לדבר עליהן בלי להכניס שום דעה משל עצמה, כמו שהיא עושה בכל הספר. היא מעלימה את עצמה לחלוטין ואיננה משאירה סדקים לנסות להציץ עליה. הספר הוא על עמוס היא מכירה בערכו. היא רק הכותבת לצורך הספר.

זה ספר העומד במקום משל עצמו. הוא איננו דוקומנטרי אך הוא נוגע בדוקומנטים. לאורך הספר שוכחים שהספר נכתב על האישה שאתו, והוא כמעט אוטוביוגרפי אך אז נכנסים כמה משפטים המחזירים אותנו אל הכותבת, רק כדי להזכיר שהמחברות אולי שלו אך הכותבת זו היא, והיא מגייסת אובייקטיביות קשה לתיאור. כמה קשה להיכנס לנפשו של איש שהוא מחתרת של איש אחד כל חייו. ואם הוא יש בו גם נגיעות עמוקות בהיסטוריה המקומית הרי שאין בה שורה אחת דידקטית וכולה ראיית עולם של איש רב רבדים. איש קשה מאוד, מריר, לעתים גס. ובכל זאת כל כך מרתק.

הסיפור שסיפרתי הוא רק קו מוביל, שמץ קטן מהכתיבה המצוינת. מהתיאורים מכמירי הלב. מהציטטות של עמוס קינן. מה שכתבתי הוא רק הצל של הספר. האור בתוכו.

אני מנסה להיזכר אם קראתי בעבר ספר המתאר בצורה עמוקה כל כך את כאב הלב של אלו, לפחות חלק מאלו, שלחמו במלחמת השחרור. מלחמה שבשבילם הייתה מלחמת חלום ממנה התעוררו מנופצים כל כך. שבשבילם היא לא נגמרה. עמוס ודומיו המעטים עדיין מהלכים על בהונות בין הפגזים הישנים ההם. ישנים אך ממשיכים להתפוצץ ולהרעיש.

אינני מצליח להיזכר בספר אחר, מלבד זה של גרוסמן, שקראתי בזמן האחרון שהיה אמור להיהפך לרב מכר.