אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

אבא קובנר: הכרך שנשרף


היה או לא היה? האם היה כרך שלישי לטרילוגיה "פנים אל פנים" של אבא קובנר?

א. "המשלש המתוכנן".

"המשלש המתוכנן" הוא ביטוי עברי ייחודי שטבע החוקר דן מירון - מי שעוסק ביצירתו של אבא קובנר כבר שנים הרבה - לביטוי הלועזי "טרילוגיה". מקובל על החוקרים והעוסקים בתחום, ולא רק על הפרופ' מירון - שאכן התכוון המשורר והסופר אבא קובנר, להמשיך ולפרסם כרך שלישי, לאחר השניים שפרסם, לטרילוגיה שלו "פנים אל פנים". כזכור לקורא, ואני מצטט מתוך דבריו של דן מירון: "...אחרי הופעת "המפתח צלל" (שהיא הפואמה השלישית שפרסם אבא קובנר), שקע קובנר בעבודתו על הרומן "פנים אל פנים", ששני כרכיו (מתוך "המשלש המתוכנן") ראו אור, הראשון ב-1953, והשני ב-1955. לפרק זמן ארוך כאילו הושעה עיסוקו בשירה, אף כי הקשרים התמטיים, ואפילו הצורניים והסגנוניים, בין כרכי הרומן לפואמות שקדמו להם היו הדוקים. בשנת 1961, לאחר שהתעייף קובנר מן הרומן, וחזר אל השירה...", עד כאן הדברים של מירון מתוך "בשולי הכרך", שהוסיף לכרך הראשון של "כל שירי אבא קובנר", הוצאת מוסד ביאליק, 1996.

בדברים הבאים אנסה לצייר את סיפורו האפשרי של הכרך הנעלם, ולהראות שביטויו של הפרופ' דן מירון "ולאחר שהתעייף קובנר מן הרומן" - אינו מקיף את כל ההליך המעניין אך הבלתי ידוע ברבים, של סיום כתיבת הפרוזה הרומניסטית של קובנר, זו שעסק בה למן ראשית שנות החמישים, ועד סופה העצוב בקיצה של שנת 1956.

השאלה הראשונה שעולה היא אם כן, מה קרה לכרך השלישי של הטרילוגיה? מדוע לא נכלל ב"פנים אל פנים"? כזכור לקורא, נדפסו רק שני הכרכים "שעת האפס" ו"הצומת". האם באמת הבטיח המשורר לכתוב ולפרסם כרך שלישי? ואם באמת כתבו, מה עלה בגורלו? ומדוע לא נדפס עד היום? ויותר מכך, רשאים אנו לשאול האם נותר בעיזבונו של המשורר כתב היד "האבוד"? ואם לא, האם נותרו סימנים או שיירים או שרידים אחרים מכתיבתו זו? שהרי היה זה יותר מסתם "משלש מתוכנן", כלומר טרילוגיה שהוא תכנן. זה היה "משלש מובטח". ורבים מקוראי הפרוזה של קובנר, ומקוראי הפרוזה העברית הצעירה, שלאחר מלחמת הקוממיות, ציפו ל"משלש" זה בקוצר רוח, כמובטח.

פרק הזמן הקצר הזה, של ראשית שנות החמישים עד אמצען, היה ככל הנראה הפרק היחיד בחייו של קובנר כיוצר, שהקדיש לכתיבת הפרוזה הרומניסטית שלו. אפשר שצודק כאן דן מירון, שהייתה זו תקופת מעבר קצרה, בין השלמת גל הפואמות הראשון שלו, לבין התכשרותו לקראת גל הפואמות הבא, שהופיע מאוחר יותר, החל מאמצע שנות ה-60. קשה לדעת היום, האם היה זה רק פסק זמן מתוכנן, שייחד המשורר ליצירת הפרוזה שלו; או שבאמת הייתה זו הזדמנות שלא תשוב יותר בחיי היצירה שלו: לנצל את משבר הכתיבה הזמני שלו, לאחר שהשלים את הפואמות הראשונות, ולנסות את כוחו, לראשונה - ולצערנו גם לאחרונה - בכתיבת פרוזה סיפורית.

המשבר בכתיבתו של קובנר נבע מכמה גורמים, וכבר עמדו עליהם חוקרים אחדים. אני משער שאולי, בין השאר, נבע המשבר גם מחילופי הפואטיקה של הדור, :חילופי גברי" משמעותיים מאד: שינויי הטעם שהביאו נתן זך, יהודה עמיחי, ואחרים לשירה העברית; וקובנר, עם משוררים גדולים אחרים מבני דורו, הוכרח לעבור משבר אישי חריף בשל חילופי טעם אלה. המשבר היה כל כך חריף, עד שנשקלה אצל אחדים מהמשוררים הפסקת הכתיבה, כדי שיוכלו להסתגל בקצב משלהם אל הלשון החדשה. רק ההסתגלות הזו של קובנר, שהייתה מאוחרת יחסית, היא שאפשרה לו להשתחרר מלשון הפואמות הראשונות שלו, לשון כבדה, ארכאית, אנכרוניסטית, וליצור לפתע שירה לירית ייחודית, שראשית פרסומה בספר שיריו "מכל האהבות", שיצא לאור בשנת 1965.

כדי להבין את השאלות בדבר גורלו של הכרך השלישי, כדאי להעיף מבט מעט כללי יותר על חייו ויצירתו של המשורר באותן השנים. מאד ייתכן שהייתה לו הרגשה חריפה של התמסמסות מואצת של העבר הקרוב. החוויות העזות של היציאה מאירופה ההרוסה, הלחימה ביערות, השמדת גטו וילנה , והפרשה הקצרה אך המתסכלת של חבורת "הנקם" - החלו ל"התנדף" מעצמן באווירת הארץ האינטנסיבית והקדחתנית.

וכאילו לא די בזמן החולף שהחל להשכיח אותן, באו שלוש שנים מאד מאד דחוסות ומרוכזות, של הקמת המדינה והמלחמה הקשה שבאה בעקבותיה, מ-1946, שנת הגיעו ארצה, ועד תום המלחמה ב-1949. אבל גם חוויות התשתית של מלחמת הקוממיות כבר החלו להישכח במהירות, ב"יום השני", או "בבוקר שלמחרת" הקמת המדינה. אפרוריות הקיום והצרות הרבות של ביסוס המדינה הצעירה, עם המאבקים הפוליטיים האלימים שניהל בן-גוריון נגד יריביו שמשמאל, ובהם תנועת השומר הצעיר ומפ"ם, שאבא קובנר השתייך אליהן, תנועות שהיו שותפות מלאות של בן-גוריון רק מאתמול - איימו להשכיח לגמרי את השנים הדחוסות שבהן מילא המשורר - מרצונו או אנוס על פי סדר המאורעות - תפקידים מכריעים בכמה זירות. בזירת המחתרת בגטו, בזירת הלחימה הפרטיזנית ביער, בזירת נסיונות הנקם בגרמנים ובזירת הלחימה בדרום הארץ של חטיבת "גבעתי".

ניתן להניח שאבא קובנר, בשבתו אל כתיבת הטרילוגיה שלו "פנים אל פנים" הונע בין השאר על ידי הרצון העז להציב זיכרון עולם, חי דובב ומעוצב, לשנים המכריעות שנדחסו אל חייו בתוך פחות מעשור. וכך, בין אם מתוך הריק האמנותי שנתאפשר לו שלא בטובתו, בשל המשבר החריף שבכתיבת שירתו; ובין אם מתוך בחירה והתקדשות לנושא הזיכרון החומק, חרף התביעות המתמידות של היענות לשירתו הדוחקת עליו - מצא לו קובנר את "הסדק" הצר שבין הזמנים, כמה שנים אלה של פרישה מאונסת מן השירה, ושל התמסרות לפרוזה הרומניסטית.

סדק צר זה הסתבר בדיעבד כיחיד בחיי האמנות והיצירה שלו, והוא לא ישוב עוד בחייו לכתיבה מסוג זה.

כך כתב את שני הכרכים הראשונים מתוך "המשלש המתוכנן" שלו. לא כאן המקום לעמוד על זיקתו של קובנר לטרילוגיות מפורסמות בתולדות הספרות האירופית, שמהן הושפע בנעוריו. כגון "מלחמה ושלום" של טולסטוי, וכגון הטרילוגיה של הסופר הפולני הנריק סנקבייץ "באש ובחרב". וכגון "המבול" או "פאן וולדיובסקי". וכגון הטרילוגיה של שלום אש "פעטערבורג", "ווארשע", ו"מאסקווע". אבא קובנר שלט וקרא בכל שלוש הלשונות הללו, רוסית פולנית ויידיש עוד מילדותו. ויום יבוא תקוותי, וחוקר צעיר ומסור יגלה אותן לפרטיהן. אך לעניינינו חשוב לציין שהוא כנראה רצה מאד להשלים מפעל ספרותי גדול, שתהא בו "השלימות המושלמת". ושהטרילוגיה, כמו מבנים משולשים אחרים באמנות, מבטאת אותה בנאמנות.

אלא שהדברים לא עלו כל כך פשוט. תכונות החידוש שמתוך שאיבה מתוך המקורות, שציינו את שירתו המקורית, לא עמדו כל כך לפרוזה שלו. ובעצם ניתן לומר שאין היא ניצבת בראש יצירות הפרוזה של הדור. ועוד אנו צריכים לזכור ששני הכרכים של "פנים אל פנים": "שעת האפס" ו"הצומת", יצאו רק שנים ספורות לפני "ימי צקלג" למשל, של ס. יזהר. יצירה כבירה בפרוזה, שהציבה התייחסות שונה לחלוטין לדרכי העיצוב וללשון העיצוב של מלחמת הקוממיות.

האם חש אבא קובנר עצמו, לאחר פרסום שני הכרכים הראשונים, שאין כתיבת "המשלש" עולה בידו כפי שציפה? האם הסיק מדברי הביקורת הספרותית, שבחלקה אמנם שיבחה את עבודתו, אך בחלקה גם הסתייגה ממנה באופן די חריף, שעליו לעצור לשהות קצרה? לחשוב, לשקול, להעריך מחדש, בטרם ישוב אל שולחן עבודתו להשלים את כתיבת הכרך השלישי? האם החליט אז, לאחר פרסום הכרכים הראשונים, שעליו להפסיק או לשנות את כתיבתו?

הוא היה בעל חוש ביקורת עצמית מפותח, ויש להניח שידע לשפוט את יצירת עצמו בכל החומרה הראויה. ואם אפשר לומר שלאחר שסיים את הגל הראשון של הפואמות שלו נקלע למשבר בשירתו, הרי בכתיבת הפרוזה שלו יצא ישר מתוך מצב משברי. ולא הייתה בה שום בשורה חדשה: לא בשורה צורנית ולא אחרת. חלק מהמבקרים הטיחו בו שהוא פשוט ממשיך את כתיבת "הנוסח" הריאליסטי המוכר והשדוף. מעין כתיבה נוסחית מיושנת, כתיבה מוכרת וידועה, שרק כישרונו חריפותו והבחנתו האמנותית הן שהצילו את כתיבתו מלהיחשב מסורבלת ומאכזבת מייד עם הופעת הספרים.

ובכל זאת, על פי העדויות החדשות שבידנו, הוא לא עצר. הוא המשיך בכתיבה שקדנית של החלק השלישי של "המשלש". כנראה, כפי שתכנן, אך בהחלט אפשר שתוך שינויים מסוימים, שאליהם הגיע, אם מתוך עצמו ואם מתוך הערותיה התובעניות של הביקורת. קוראיו הנאמנים, אלה שעקבו אחרי גיבורי שני הכרכים הראשונים, ציפו להמשך. הציפייה להמשך הייתה גם נחלתם של מבקרים ועורכים מהעולם הספרותי, בעיקר ממחנה השמאל, המקורב למפ"ם ולתנועת השומר הצעיר. כך שלמרות הביקורת ולמרות ההסתייגויות הרי שבאופן מאד כללי אפשר אולי לומר שהייתה הסכמה והיה רצון של הקהילה הספרותית, לראות את אבא קובנר משלים, כמובטח וכמתוכנן את "המשלש המובטח".

 

ב. "ארגנטינה, ברזיל ולבסוף שוויץ..."

שני הכרכים הראשונים של הטרילוגיה היו המושגים של אותם הימים, ראשית שנות החמישים, הצלחה מסחרית ממשית. כמה וכמה הדפסות נדפסו משניהם, והיה ביקוש רב לספרים גם מצד מוסדות המדינה, כמו משרד החינוך, מרכז הספריות הציבוריות ועוד. גבורתם הנחושה של מגיני קיבוץ נגבה, ויוצאי הפרטיזנים המנסים להשתלב בחברה הישראלית החדשה, תפסו את ליבם של הקוראים. במיוחד בקיבוצים, אך נמצאו להם קוראים רבים גם בחוגי השמאל בערים, וקוראים אחרים שמצאו עניין בהם. פרשת קיבוץ ניצנים במלחמה, אותה פרשה אומללה שליוותה את קובנר בשנים מאוחרות יותר, עוד לא תפסה אז תאוצה, ולא העיבה עדיין על סיפור חייו. וכל כמה שטרחו מבקרים מסויימים לעשות הפרדה בוטה בין "שירתו" של קובנר ל"פרוזה" שלו - לא המעיטו את מספרם של המשחרים לסיפור מלחמת הקוממיות. סיפורה של חטיבת "גבעתי": בני הקיבוצים הוותיקים, מתנדבי מושבות הדרום, בני השכונות הקטנות והדלות של תל אביב, וניצולי התופת באירופה.

אבא קובנר לא השיב מעולם, ככל הידוע, תשובה ברורה וחד משמעית, האם כתב או לא כתב את החלק השלישי של הרומן, ואם כתב, מה עשה בו. הוא סתם ולא פירש, ולא סיפק את סקרנותם של עיתונאים סקרנים, מבקרים וקוראים טרחנים וסתם מעוניינים. במשפחתו טוענים, שהוא פשוט אמר כמה פעמים שהכרך השלישי, אם באמת היה כזה - "הושמד". ואין מוסיפים פרטים מועילים, היכולים לסייע בשפיכת מעט אור על הפרשה. אך יש בהחלט טעם בשאלה, מדוע "הושמד"? באילו נסיבות "הושמד"? ובעיקר: על מה נסב הכרך השלישי, בטרם "הושמד"? האם ניתן להניח שהוא כתב בו על אפשרות הגשמתו של משטר סוציאליסטי בארץ, לאחר המלחמה? האם כתב בו על הקיבוץ, כזירה מיוחדת, שבה מתפתחת "קומונה של אמנים"? האם המשיך וגלגל את גיבוריו מן הכרכים הקודמים, אל איזה סיום אוטופי בכרך השלישי?

ואולי מותר לשאול גם יותר מכך: האם ניסה לצייר בו, או לחזות, את גורל ישראל בשנים הבאות? כלומר, אלו המתחילות מאמצע שנות החמישים והלאה? האם שיקע בו את תפישותיו המיוחדות לגבי גורל העם היהודי שנשמד? או לגבי לשון היידיש, שהייתה כל כך יקרה לליבו? האם אפשר שהוא פרש בספר את גירסתו שלו, המקורית, המלאה והבלתי-מקוצרת למה שמכונה "פרשת ניצנים"?

שלל האפשרויות, שאף אחת מהן לא אושרה, אך גם לא נסתרה, של תוכן "הכרך הנעלם", יכול ממש לסחרר את ראשו של כל קורא עברי, שיצירתו של קובנר קרובה לליבו.

לאחר הפסח, באפריל שנת 1955, יצא אבא קובנר למסעו הבלתי-נשכח אל היבשת הדרום-אמריקאית ואל יהודיה. המסע כלל הרצאות ומפגשים עם חניכי תנועת הנוער של "השומר הצעיר", ועם ארגוני שמאל יהודיים אחרים הקרובים למפ"ם. עד מהרה הפך מסע ההרצאות למסע ניצחון מהמם של המשורר היהודי בין הקהילות היהודיות של אמריקה הלטינית. מן העדויות שבידנו עולה, שכתב היד של הכרך השלישי, או פנקס רשימות הצמוד לו, היה בידיו של קובנר במשך כל מסעו.

המסע היה מעייף ואפילו מפרך. ממש כשם שהיה מוצלח. אבל אבא קובנר המשיך לכתוב טיוטות במהלך נסיעותיו האינסופיות ברכבות, בחדרי המלונות, ובמועדוני "השומר הצעיר" שבהם התארח במהלך הסיור. הוא לא נח מכתיבתו, כך עולה מן העדות שאספנו לאחרונה, אפילו לאחר שסיים ימים קשים במיוחד במהלך המסע. הוא חלף את ארגנטינה לאורכה ולרוחבה, והמשיך לאורוגווי השכנה. וסיים את מסעו, שלימים תתחוור חשיבותו ליצירתו השירית, בגל הבא של הפואמות, במפגש מרגש ומדהים עם תרבותה הפאגנית של ברזיל.

כל מי שקרא את הפואמה יוצאת הדופן שלו, "אדמת החול" 1961, יכול בנקל להבין איזו חוויה מסעירה עברה על המשורר, בעת ששהה בצפון-מזרח ברזיל. האם נכון יהיה לשער, שבמהלך נסיעתו "המטריפה" נשא עימו כל הזמן את צרור הדפים של "הכרך הנעלם"? ואיך נוכל לדעת מה כתב בחניות המעטות במסעו: ראשי דברים לפואמה חדשה, שטרם נולדה, או נוספות לפרקים המצטברים של החלק השלישי של הטרילוגיה?

בתום סיורו המתיש, בן ארבעת החודשים בדרום-אמריקה, יצא אבא קובנר בדרכו חזרה. קודם לאירופה, לצרפת, לשליחות קצרה מטעם התנועה, ומשם לחודש של הפוגה, החלמה ומנוחה בשוויץ. הצטרפו אליו לחופשת ההתאוששות וההבראה בשוויץ אשתו ויטקה החולה, ובנו הקטן מיכאל. בהרים השלווים של שוויץ, בסוף הקיץ של שנת 1955 השלים כנראה את הכתיבה הראשונה של החלק השלישי. מן העדות שבידנו עולה, שבמהלך כל התקופה הזו שנמשכה גם עם שובו לארץ, הייתה נימה אופטימית ברורה בדבריו המקוטעים והמרומזים על כתב היד. הדברים הסתדרו כמו שקיווה וכמו שתכנן. גם הקיץ הדחוס, האינטנסיווי והמתיש שבילה בנסיעות, לא עיכב את מהלך הכתיבה. אלא אולי אפילו להפך, סייע בדרכים שלא נוכל אף פעם לדעתן במדויק, להשלמת הכתיבה הראשונה.

סופרים רבים העידו בביוגרפיות שלהם, שדווקא המסעות, הריחוק מביתם, השהייה במקומות זרים - דווקא אלו חידדו וזירזו את כתיבתם. גם משוררים רבים העידו, אם ביצירתם ממש, ואם בזכרונותיהם, שבדרך ההיפוך, בתוך זירה שהייתה זרה להם ונכרית לחלוטין, ורחוקה מזירת המולדת, דווקא שם הם התמלאו בכוחות יצירה מחודשים וזכו להתחיל או להשלים יצירות ספרותיות חשובות.

ואף שאדמות החול והלס של גבעות "הדרום", זירת הקרבות של חטיבת "גבעתי" במלחמה, היכן שהשקיע את כל אונו הרוחני בעת הקרבות האינטנסיוויים, לא הייתה "זירת מולדתו" האמיתית, הרי כל מי שקרא ביצירתו של קובנר יודע ומכיר את מערכת היחסים המופלאה שיצר בין "שתי המולדות" שלו. מערכת סבוכה שהוא שב אליה מפרק לפרק, גם בחייו גם ביצירתו, ונתן לה בכל פעם צורה שונה ומבע שונה.

ואפשר מאד שגם המפגש המהמם והמוחץ שלו, עם יהדות ארגנטינה אורוגווי וברזיל, שנהרה בהמוניה לחזות בו ולשמוע את דבריו של "המשורר, הפרטיזן, לוחם 'גבעתי'", היה לו חלק בגיבוש וזירוז הכתיבה של הספר הנעלם. יהודי דרום-אמריקה נתנו לו המון כבוד, והרעיפו עליו הרבה חיבה והרבה אהבה.

בשבילם, אז בקיץ הרחוק ההוא של שנת 1955, שהיה בעצם חורף ביבשת הדרומית, כמו בשביל יהודים רבים המקומות שונים בעולם - אבא קובנר היה שילוב מובהק וחד פעמי של יוצא השואה ונביא התקומה. של אחד שגח ממש מתוך הר-הדמים של "בדמיך חיי", אל גבעות הלס והחול של גבעות הדרום, שבהן הוכרע גורלה של המדינה הצעירה לחיים. לזמן קצר, לתקופת חודשי ביקורו, הוא נתן להם לפתע טעם של גאווה לאומית, של תקווה, ושל הרגשה שהקורבנות העצומים שידע העם היהודי לא היו לחינם.

היו בין היהודים הצעירים שפגשו בו לראשונה בדרום-אמריקה, כאלה שהגיעו ארצה בשנים מאוחרות יותר. הם דבקו בו גם בארץ. שיחרו לפתחו, האזינו בשקיקה לדבריו ולא החמיצו שום הופעה שלו באמצעי התקשורת. כגון הופעתו המרשימה במשפט אייכמן בירושלים, שנים מעטות לאחר סיורו ביבשת. אחדים מהם גם ניסו להתקרב אליו ממש, ביקרו אצלו בקיבוצו, וניהלו אתו במשך שנים ארוכות דיאלוג מתמשך, שראשיתו באותם ימים של התרוממות הרוח העצומה שהביא אליהם בשנת 1955.

לא הייתי מאריך בתיאורים הללו, אלמלא הטענה שנשמעה בביקורת הספרות, לאחר שיצא הכרך השני של "המשלש המתוכנן" - "הצומת" - שחלה מעין "חסימה" בכתיבת הפרוזה הסיפורית של קובנר. ושיש כנראה למחברו קשיים לא פעוטים בהשלמת הטרילוגיה.

לדעתנו הצנועה, ובהתאם לעדויות החדשות שהגיעו אלינו, לא חלה שום "חסימה" בכתיבתו. ושום עיכובים בלתי מתוכננים. עוד לא היו אז ימי "רבי המכר" כבימינו, והציבור לא היה שותף, לאנסו או להנאתו, בכל פרטי ההתקשרות שבין המולי"ם לסופריהם. ואם היה מישהו מעוניין שדבריו יגיעו אל המחבר, דברי שבח על הכרכים שכבר יצאו, או דברי כמיהה לכרך השלישי, העומד לצאת - ודאי אמר לו אז זאת ישירות. אם בשיחה אישית, ואם במכתב אישי, ואם בגלוית דואר, שודאי אבדה כבר מזמן...

שום דבר בשלהי שנת 1955 לא בישר על קשיים צפויים של אבא קובנר בהשלמה המובטחת של ספרו. ושוב, להזכירנו, לא היו אז "מועדוני קוראים" מסודרים, ולא סקרי דעת קוראים, ולא רשימות שבועיות של רבי המכר. ואי אפשר היה לעמוד במדויק על יחסו האמיתי של ציבור הקוראים אל הסופר ואל הספר. אבל היו מדורי ספרות מאד ערניים ופעלתניים בעיתונות היומית. והיו מדורי סאטירה עוקצניים בכתבי העת הספרותיים. והיו בתי קפה שוקקים של אמנים בכל תחומי התרבות. והייתה "אליטה" ספרותית, ותיקה ומוכתרת, של צמרת היוצרים בספרות העברית החדשה. אבא קובנר היה מעורה היטב, מחובר כמו שצריך אל חבורת היוצרים בני דורו, שיותר מן הכל חיברה ביניהם החוויה המשותפת של שנות הלחימה במלחמת הקוממיות. והוא שנתן מחילו גם לשירה העברית בת הזמן, והפואמה שלו "פרידה מהדרום", 1949, כבר הפכה לאחד מספרי השירה המוערכים של התקופה, החל גם לתת מחילו לכתיבת הפרוזה הרומניסטית של העת. הוא היה יותר מדי מוכר ומפורסם מכדי שעניין "החסימה" בכתיבתו לא יתפשט בציבור. ולא מצאנו לכך שום סימן ועדות.

כך שלפי העדויות שבידנו, השקפה כזו על הסיבות להפסקת כתיבתו היא מופרכת לחלוטין. לא "חסימה" כזו או אחרת, ולא הפסקה בשל אלם ספרותי כזה או אחר הם שגרמו לאי הופעתו של הכרך השלישי. הסיבות להעלמותו של כתב-היד הנן שונות לחלוטין. 

ג. "היכן אנו בעולם?"

החודשים האחרונים של שנת 1956 היו גדושים באירועים מסעירים בארץ ובעולם. בסוף אוקטובר פרצה מלחמת סואץ, ובאותה העת בערך פלשה ברית המועצות להונגריה, והכניעה ברגל דורסנית את המרד ההונגרי. אבא קובנר עבר את שני האירועים הללו בצורה מאד קשה ואיטנסיווית. הוא ממש נקרע באותם הימים בין המאורעות המסעירים.

ובסופו של התהליך, לאחר הישיבה הדראמטית של הועד הפועל של הקיבוץ הארצי השומר הצעיר, שנערכה בקיבוץ מעברות בימים האחרונים של חודש נובמבר 1956, הוא נקלע למצוקה אישית ונפשית קשה מאד. מצוקה שאולי יש בה מעט כדי להסביר את הגורמים שהביאו אותו לשריפת כתב היד הנעלם, החלק השלישי של הטרילוגיה "פנים אל פנים".

לפי העדויות שבידנו, לאחר שובו משהותו הקצרה בשוויץ, שם עלתה בידו כנראה להשלים סופית את כתב היד, הוא חזר במצב רוח אופטימי, והוא עבד על השלמת ספרו בכל הזמן שחלף. יש להניח שהוא כבר החל בגישושים, אולי אפילו בצעדים ממשיים, כדי לפרסם את הספר. לא הייתה לו בעיה של עורך, הוא עצמו נחשב לעורך מעולה, גם בשביל אחרים. לא הייתה לו בעיה של בית הוצאה. הוצאת "ספרית פועלים", שהוציאה זמן קצר קודם לכן את שני הכרכים, "שעת האפס" ו"הצומת", החשיבה את הרומן כולו, על שלושת חלקיו, כ"רומן הדגל" שלה באותן השנים. לא הייתה לו בעיה של מימון, היה ברור שהספר יוצא על חשבונה של ההוצאה, כלומר על חשבון הקיבוץ הארצי, שיישא ובכבוד, בהוצאת הפקת הספר.

ואז, בהפתעה כמעט גמורה, נחתו עליו שני המאורעות הדראמטיים הללו. ופתחו מחדש אצלו "פצעים מדממים", שאולי מעולם לא הגלידו באמת. החרדה העצומה שלו למדינת ישראל הקטנה והמאוימת לא הרפתה ממנו. מאז הימים הקשים של פלישת הצבא המצרי, ומאז הימים שהוא, עם לוחמי חטיבת "גבעתי", עצרו בקשיים עצומים את הטורים המצרים שהיו בדרכם לתל אביב.

הוא מעולם לא שכח עד כמה היה דק ושביר המחסום העלוב של קומץ ישובים מכותרים וחטיבה לוחמת אחת, מותשת וקטנה. אפשר למצוא ביטוי לחרדה הזו, בתוך יצירותיו השיריות ובתוך הכרכים הראשונים של הטרילוגיה. ואפשר כמובן למצוא ביטוי קיצוני לחרדתו זו ב"דפים הקרביים" שכתב בעת הקרבות. אותם "דפים קרביים" שלימים הפכו נושא לביקורת נוקבת כנגדו. החרדה הקשה לגורל המדינה הקטנה ויהודיה לא תניח לו גם בעתיד. ויש לנו עדויות מעניינות, עד כמה היה חרד ערב מלחמת ששת הימים. שלא לדבר על מה שעבר עליו, לפי עדות בני המשפחה ומכרים קרובים, ואולי לא מצא בטוי הולם ביצירתו, בחודשים הקשים של מלחמת יום הכיפורים.

הפלישה הסובייטית להונגריה, מעשי האלימות הקשים והטבח האכזרי במתקוממים ההונגרים, פתחו מחדש את הצלקות המכאיבות שנשא אתו עוד מימי קרבות הפרטיזנים ביערות של ליטה ורוסיה הלבנה. הוא ניהל בשעתו, סמוך לעלייתו ארצה ומעט אחר כך, מערכה פוליטית כנגד ראשי הקיבוץ הארצי ופעיליו, כדי שיכירו באנטישמיות המרושעת של המשטר הקומוניסטי. הוא הובס אז במאבקו בתוך התנועה. הורחק ממרכזי ההכרעה והעשייה הפוליטית של תנועתו. אך לא חזר בו מדעותיו.

ועכשיו, בשלהי שנת 1956, חזר אליו הכל: האטימות הרוסית המפחידה, הטמטום והרשעות של המשטר, הרצחנות הדורסנית, הכל כפי ששמע העולם וגם ראה, בשידור כמעט ישיר, מרחובות בודפשט הבוערת. בפעם האחרונה בחייו הוא ניסה לערער על סמכותם של המנהיגים המוכרים של מפ"ם והקיבוץ הארצי, ולהביאם לידי הכרה והודאה ברורה בזוועות המשטר הסובייטי. אך גם הפעם הוא לא הצליח, ונחל מפלה מידי הממסד הוותיק. מפלה מכאיבה שהייתה בה אפילו מעט השפלה. חזיון מכאיב שבא לידי ביטוי צורב בישיבה הסוערת ההיא, של הועד הפועל, שנערכה בקיבוץ מעברות.

לפי העדות שבידנו, הוא נתקף בקדחת התרגשות גדולה, שאחזה בו ולא הניחה לו בשל שני האירועים המסעירים. הגחמה ההיסטורית, שדחסה את שניהם בעת ובעונה אחת, הכבידה מאד את ידה על אבא קובנר באותם ימים. ומי שיודע כיצד נוהגים משוררים חרדים בימי חרדה אשר כאלה, ודאי יבין למה אני מתכוון. ניתן אולי להניח שחשבונות מחשבונות שונים נערכו במוחו הקודח באותם ימים מסוערים. כולל גם חשבון דרכו הספרותית. האם תהא זו השערה רחוקה, אם נניח שהכרך הנשרף של הטרילוגיה, נכתב דווקא על החיים העתידיים בקיבוץ ובמדינה? על "החיים החיוביים", לפי תפיסת הימים ההם, ואולי גם על החיים העתידיים של העם היהודי בכלל? שהרי אצלו כל המעגלים היו מחוברים ומהודקים ללא אפשרות הפרדה: המעגל העברי עם המעגל הישראלי ועם המעגל היהודי. ואם בנה בשני הכרכים הקודמים של הרומן את "התשתית הקיומית" של העם המתחדש; ואם ייחד את שני הכרכים הראשונים ל"נושאים הגדולים" של "בדמיך חיי", הרי רק הגיוני הוא לשער בזהירות הדרושה כמובן, שאכן היה תוכן הכרך הנעלם תוכן עתידי במובן כלשהו. ובמידה כזו או אחרת לא התייחס אל מה שהיה ולא אל מה שהווה - אלא אל מה שיהיה.

אולי אפילו תוכן המשיק לגבולות האוטופיה החברתית והלאומית. אפשר להניח, שהוא המשיך וניהל את גיבורי "הצומת" ו"שעת האפס" מן החורבן והשואה, מן המצור והאיום של מלחמת הקוממיות, מעמידת הגבורה של קיבוצי הדרום וחטיבת "גבעתי" - אל העולם החדש שראוי שייבנה בישראל החדשה. האם נבהל מ"יום הקטנות" האפרורי, שהציף את המדינה, וגרם לסופרים בני דורו לכתוב, ממש באותם ימים, רומנים מפוכחים ואירוניים על הפער המתרחב שבין החלום למציאות? קשה לדעת, מה גם שהוא לא הקל על המתעניינים, ולא הותיר אחריו שום סימן, שום עדות, לתוכנו האפשרי של הספר. 

ד. "הדיקטטור הגדול".

ב- 25 לנובמבר שנת 1956 נערכה הישיבה הסוערת והגורלית לגבי קובנר, של הועד הפועל של הקיבוץ הארצי בקיבוץ מעברות. הדראמה הכפולה, שבאה לידי גילוי בישיבה המיוחדת הזו, ראויה למחקר נפרד ומקיף מידיו של היסטוריון בקי. ראשי הקיבוץ הארצי ומפ"ם התכנסו לישיבה של חשבון נפש אישי ופוליטי. חשבון קשה וכאוב, שכן ההיסטוריה ומהלכה המהיר דחקו את התנועה למצב של אלם, של התגוננות מביכה ופחד מפני שבירת האיקונות המקודשים. מתנועה מובילה, שיש לה יומרות לחזות את העתיד, הפכה תנועת "השומר הצעיר" באותם ימי נובמבר אחרונים של 1956 לתנועה מצטדקת, מתגוננת ונבוכה עד עמקי הווייתה. תנועה אחוזת חרדה גדולה שמא איחרה את הרכבת הנכונה אל עולם המחר....

אבא קובנר הגיע אל הישיבה מתוח ונסער, וקרוב להתפוצצות מרגשות, כתוצאה מכל המתח והחרדה שעברו עליו מאז התרגשו המאורעות. לעומתו הגיעו המנהיגים הוותיקים, ובעיקר מאיר יערי, נחושים בדעתם "שלא לשפוך את התינוק עם מי-הגיגית...". כלומר לא להתנתק מהעולם הקומוניסטי, חרף הדיכוי האכזרי של המרד ההונגרי. ובאשר לשאלה הגדולה האם צריך היה להצטרף למלחמת סיני, דיברה ההנהגה בקול מתון: מאיר יערי תמך כרגיל בעמדותיו של בן-גוריון, ויעקב חזן, גם הוא כרגיל, ניסה להתנגד להן תחילה, אבל השלים עימהן מחוסר ברירה.

שוב בא לידי ביטוי חריף, כמו בישיבות קודמות בעבר, הניגוד המושחז בין המשורר חד הלשון חד העין וחד הלב, המנסה להבין "היכן אנו בעולם הזה?" - לבין מנהיגים משופשפים ומנוסים שמטרתם אחת: להוציא את התנועה שלימה, גם מהמשבר הכפול הנוכחי.

על מה שהתרחש בישיבה ההיא בקיבוץ מעברות יש עדויות שונות ואפילו סותרות לא במעט. אך לפי העדות שבידנו, אבא קובנר אכן נטל חלק פעיל, תוקפני ולא מתפשר, בסדר היום של הישיבה. עד שהורחק והובס בידי המנהיגות הוותיקה. הוא הגיע דחוס עד להתפוצץ ברגשות של חרדה וזעם ואפילו מחאה, וניסה להדביק בהן את באי הישיבה. ויותר מכך, להעביר אליהם את הרגשת הדחיפות ההכרחית שבשינוי הקו הפוליטי הישן. הוא באופן אישי עבר ממש משבר ומהפך אישי חריף בתוך כמה ימים. הוא התנגד בתחילה, בכל נפשו, מתוך חרדה קיומית חדה, לפתיחת מלחמת המנע נגד הצבא המצרי בסיני. אבל לאור הניצחון המדהים הוא שינה בתוך ימים ספורים את דעותיו. ממש כפי שעשו אז, באותם ימי אופוריה רחוקים, כמה וכמה אישים במחנה השמאל. וכדאי כאן להביא משהו מדבריו, כדי לעמוד על עומק הזעזוע שאחז בו: "...חשתי שמה שעומד להתרחש - זה שואה גדולה בתולדות ישראל (!), ותהיתי איפה היא מפלגתי... סבור הייתי כי מפלגתי חייבת לצאת לרחובות. אחרי ליל נדודים העליתי על הנייר שתי שורות ובם (!) כתבתי: 'על דעת עצמי ועל דעת רעי שימותו עם שחר - אל תצאו למלחמה הזאת' לעשותם כרוז ברחובות. אך הנה פתחתי את הרדיו והזמן פלש לחדרי, וחבריי סיימו את המלחמה..."

ובהמשך דבריו הוא אומר עוד: "... היום, אחרי מערכת סיני, אני מהרהר: אם הייתה זאת שעת אפס - לא אדע, אבל מה פירוש שעת אפס בלי שעת כושר, אני יודע...". והוא מוסיף עוד יותר: "... אחת לאלף הייתה לנו הזדמנות כזאת, להלחם במלחמת הגנה - עם בעל ברית בעל שיעור קומה.

ואם הצלחנו להגיע להישגים אלה, בלי חורבן והרס, אגיד: בין מלחמת הגנה מאד צודקת על חורבן ערינו, ובין מבצע אשר בנסיבות פנטסטיות-פוליטיות נתאפשר לנו לבצעו - אני בוחר בשני!..."

הוא הרחיק לכת מההנהגה המסתייגת. עבר עליו משבר קצר וחריף מאד, והוא קם למחרתו מפוכח, ותומך נלהב במהלכי מלחמת סיני. גם את צעדו הקיצוני הזה לא יכלה הנהגת הקיבוץ הארצי ומפ"ם לקבל, והוא חטף על כך כהוגן בתשובות חריפות ואף קנטרניות מאגף השמאל שהשיב לדבריו המתלהמים.

דווקא ידידו, מגינו וסניגורו, שמעון אבידן, נשא דברים מפוכחים בגנות המלחמה ובזכות השלום. וביקר קשות את מהלכי מבצע סיני, שהביאו לדעתו רק הצלחה צבאית קיצרת מועד, אבל דחו את השלום. שמעון אבידן הוא גם שדחק בו במשך שנות כתיבת הטרילוגיה, שיחדל כבר מכתיבה על "מה שהיה", ויכתוב גם על "מה שיהיה!". שיוביל כבר את גיבורי שני הכרכים הראשונים "אל עתיד חיובי". כמובן, ברוח "הריאליזם הסוציאליסטי" בנוסחו המרוכך והישראלי. חבל שאיש כמו שמעון אבידן, שהיה נקרע בכל פעם בין קרבתו והערכתו לקובנר, ובין נאמנותו לתנועה, לא השאיר לנו פרטים שהיו יכולים להועיל כאן בהסרת הלוט מעל תעלומת שרפת הכרך השלישי של "פנים אל פנים", והשמדת כתב היד.

דבריו המתלהמים של קובנר בעניין היחס לברית המועצות והעולם הקומוניסטי לאחר דיכוי המרד ההונגרי, היו קשים אף מדבריו על מלחמת סיני. לפי העדויות שבידנו, הוא גילה מלכתחילה יחס אוהד מאד למתקוממים ההונגרים, וכינה אותם אפילו "האחים שבבודפשט". אבל כנראה שנזהר יותר בביטויים שהביא בפני הציבור, ולא היה גלוי כל כך, כמו שנהג בהזדמנויות פרטיות. בדיון הקשה שהתפתח, הוא פרץ אל הבמה ואמר בין שאר דבריו: "... אין לכנס ישיבה הדנה בסעיפים כל כך חשובים" והתכוון בכך כנראה שללא הכנה מספקת לישיבה שבמהלכה יותן גם למתנגדים שכמותו להביא את דברם, ואת עמדתם הסותרת את עמדת ההנהגה, ולהביאם בפני כל חברי התנועה - הרי שאין לכנס בכלל את הישיבה. והוא הוסיף: "... לשווא ציפיתי לשני דברים קטנים: מה אנו מציעים להסדר הבעיה? וכן ציפיתי לשמוע - היכן אנו בעולם הזה...".

וכשהתלהט הדיון, ואנשים הפריעו לו, קראו לו קריאות ביניים מעליבות, הוא אמר: "... יש המייעצים לשים פדות בין רוסיה המעצמה - ובין רוסיה הבונה את הסוציאליזם..." הוא לא יכול היה בשום אופן לקבל הפרדה אבסורדית שכזו. לשון הקצרנות היבשה והנייטרלית, העילגת והמדלגת, שנרשמה באותה ישיבה היסטורית, אפילו היא אינה מצליחה כאן, לאחר שנים רבות כל כך, לכסות על הדראמה שהתרחשה בחדר האוכל הקטן והדחוס של קיבוץ מעברות, בליל הסתו ההוא, בסוף נובמבר 1956.

בדין וחשבון מפורט יותר, מצאתי נוספות מדבריו: "... כלום באמת לא ידענו על גורלם של סופרי יידיש? של אישי המהפכה ]היהודים[?? הייתה לווית כבוד של רייק, אבל של סלאנסקי - טרם היתה...", הוא התכוון כאן למשפטי פראג הזכורים לשמצה. עד שהוא ממש מזדעק: "... כיצד נאלח (!) הדור לרגלי דיקטטורים קטנים, שהיו הדום לדיקטטור הגדול?...", שנאתו לסטאלין, אבי אבות הטומאה הייתה ממש גורפת, וזה עוד טרם גילה העולם את הדו"ח של הועידה העשרים!

והוא ממשיך וקורא למנהיגי הקיבוץ הארצי לגלות הבנה ואהדה אל המתקוממים ההונגרים: "... לדידי, מוקד כל הזעזוע העובר על העולם המהפכני - הוא על גדות הדנובה... כיצד עומדים רבבות פועלי הונגריה בקור וברעב משביתתם מול הטנקים הסובייטים?... מי שאינו מתקומם נגד הדבר הזה, שהוא קורא לו טרגדיה, ואינו קורא לו טבח! מי שמצדיק את הדין על טבח הונגריה - מצדיק את הדין על השמדת ישראל!..." עד כדי כך היו הדברים פתוחים והדוקים בנפשו הנסערת.

ה. "אין ספר, שרפתי אותו".

ישיבת הועד הפועל במעברות לא קיבלה כמובן את דעותיו. מאיר יערי, יעקב חזן וחברים אחרים השיבו לו בחריפות, אפילו בבוטות, הסתייגו מרעיונותיו הקיצוניים כביכול. אך נזהרו בכבודו, שלא לדחוק אותו אל מחוץ למחנה. אך הוא, כמו בתקופות אחרות בחייו, נשאר לפתע לבדו. אף על פי שנדמה היה, גם אז וגם במקרים אחרים שבהם התעמת עם ההנהגה, שיש לו תומכים רבים, הוא נותר כמו תמיד ללא "דיוויזיות" של ממש. הוא שב לביתו, נסער ונרגש, ונאלץ להתמודד לבדו עם כל כובד תסכולו ומרירותו.

תנועת השומר הצעיר, הקבוץ הארצי על מוסדותיו, מפלגת הפועלים המאוחדת - כולם לא יכלו להסכים עם דעותיו "הימניות" כביכול, "הלאומיות" כביכול, "האנטי סובייטיות" כביכול. התנועה לא יכלה להסכים עם תביעותיו הקיצוניות, להתנערות מוחלטת מ"עולם המהפכה" הסובייטי, ולא עם תמיכתו המוחלטת במחייבי "מבצע קדש". גם רגישותו המיוחדת, "רגישות המשוררים שאין מושלה", גם היא לא הובנה כראוי בלהט הוויכוח הפוליטי. ובדומה למשוררים גדולים אחרים בשעתם, כמו נתן אלתרמן וכמו אמיר גלבע, הפך הוא עצמו "בשר גופו של המשורר", ובשר יצירתו - לטרף מדמם לחרדותיו שלו האיומות, שלא מצא להן משכך.

מה קרה לו בחדר עבודתו, שבשולי החורשה העבותה, "בקצה המחנה" של קיבוץ עין החורש, כששב קודח מהישיבה הלילית הקשה בקיבוץ מעברות? האם החליט ממש באותו הלילה, טרוף וכנוע לרגשי מפלתו הציבורית, או באחד הלילות הסמוכים לו - להתנכל ליצירתו הוא? לבשר הכתוב מבשרו? האם אז החליט לשרוף את כתב היד של החלק השלישי של הטרילוגיה שלו? של "המשלש המתוכנן", שהיה כאמור כבר בגדר "משלש מובטח"?

קשה לדייק עד כדי כך, ולומר בדיוק באיזה לילה ובאיזו שעה הושמד כתב היד. אבל ניתן לשער שהדבר אכן קרה באחד הלילות שבאו לאחר ישיבת הועד הפועל של הקיבוץ הארצי. קשה לדייק עד כדי כך ולומר בדיוק האם שפך חומר הצתה על התיק או התיקים שבהם היה מוכל כתב היד. האם קרע את הדפים ושרפם בתוך חבית מתכת חצויה, ששימשה לו לשרפת האשפה ליד צריף עבודתו? או שמא שרפם בתוך ערמת גזרי אקליפטוסים שאסף מהחורשה? או אולי באמת "השמיד" את הספר בדרך אלימה אחרת?

מפני שלפי העדות שבידנו, הוא נראה ליד המדרגות של בית הקיבוץ הארצי הישן, ברחוב איתמר בן אב"י בתל אביב, כמה ימים לאחר הישיבה המרה ההיא. הוא היה מתוח, חיוור, ועצבני מאד. וכשנשאל ישירות, על ידי מקורב שידע היטב שכבר השלים בהצלחה את כתיבת הכרך השלישי: "ומה עם הספר, אבא? מתי יצא לאור?" - הוא השיב לחוץ ונרגש במיוחד: "אין ספר." אמר, ולא הישיר מבטו אל השואל, ידיד מקורב וזוכר. "אין ספר. שרפתי אותו".

"המשלש המתוכנן" בא אל קצו מוקדם מדי. הוא לא זכה להגיע אל סיומו המתוכנן. אבא קובנר, ברגע של ייאוש קודר, כתוצאה מהצטברות הרסנית של אירועים קשים, שגרמו אולי לחשיפת "הצלקות" הדקות מ"פצעיו המדממים", וחשפו לפתע מה שחשב שלעולם לא ייחשף שוב, השמיד במו ידיו את כתב ידו. הוא לא חיכה לימים אחרונים, ולא העביר מסרים לתלמידים נאמנים, או לבני משפחה מסורים. הוא לא נזקק לשליחים ולא לממלאי רצונו. במו ידיו עשה את המעשה, והשאיר את שוחרי יצירתו תוהים ומקשים עד היום, כארבעים וכמה שנים לאחר המעשה.

מה היה שמו של הכרך הנעלם? ומה היה תוכנו? ולאן גלגל את גיבוריו, שעשו עם קוראיהם דרך ארוכה מכרכי "הצומת" ועד "שעת האפס"? האם באמת הציע בספר שנשרף "עולם של מחר" בדיוני, שלפתע, לאור האש העצומה שנתלקחה בעולמו, בסוף שנת 1956, הבין שמה שבדה והניח בספר היה רחוק מדי, טוב מדי, אופטימי מדי, חיובי מדי - מן העולם האכזר שחשף אל מולו שוב את ציפורניו?

תהא סיבת השריפה אשר תהיה, ויהא הכתוב בספר הנשרף אשר יהא, "פנים אל פנים" נשאר בתולדות הפרוזה העברית החדשה כ"משלש מתוכנן" שלא התממש. ויצר בכך טיפוס ייחודי של טרילוגיה, שבה הספר השלישי, הספר החסר, הוא רק בבחינת געגוע. טרילוגיה שחלקה השלישי, המשלים, שהופך אותה למעשה אמנותי מושלם, יחסר בה לתמיד.

"אשנב ההזדמנויות" הצר והקצר, שנפתח ביצירתו של אבא קובנר ליצירת פרוזה סיפורית וכתיבה רומניסטית - נסגר לתמיד. הוא לא שב מאז לכתוב פרוזה סיפורית ורומניסטית. שוחרי יצירתו יכולים אולי להתנחם בכך, שממש באותם ימים קודרים של סוף שנת 1956, אפשר וכבר היה עסוק בכתיבת טיוטות ראשונות לפואמה המופלאה שלו "אדמת החול".

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת אלישע פורת