אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

יומני מסע


משה גנן's picture

קריאת יומני מסע תמיד מעוררת בי שאלות: לשם מה היומן, למי הוא מיועד? האם הוא נכתב לידיעת כלל קהל הקוראים, על כל פנים אלה שהקריאה בכגון דא עשוי לעורר בהם עניין, (למרות שהם עצמם נוסעים ומכירים ארצות: היום אין יותר גבולות ואין הדרך מטלטלת על גב סוס או רכבת רועשת וכו', והאפשרות נתונה): האם הכותב עצמו נותן בתיאורי מסעותיו דין וחשבון לעצמו, או לנכדיו שיקראו את מסעות סביהן בנחת בעוד שנים? האם הדברים נכתבים כדי להפגין ידע ויכולת, או אולי לתאר קשיים בהם הנוסע עמד? ואולי הם נכתבים לטובת אנתרופולוג כלשהו החוקר מנהגים ועמים? יבשות רחוקות? עדות על הזמן ומנהגיו?

בימים קודמים רשמי המסע נרשמו כמובן כדי לדווח על גילויי ארצות ועמים. קוק, סטנלי, אמונדסן, מאגלן, קולומבוס – אפילו יומני אניות היו אובייקטים ראויים בתחום זה, שהיה בהם עניין. יומנים של אמת ושל בדיון נכתבו – מסעות גוליבר, רובינזון קרוזו ועוד. אז לשם מה אנחנו עוד כותבים יומנים כאלה היום? ומה הם גבולות כתיבה זו? רושמים מה שמעניין את המחבר, את בני משפחתו, את האנושות כולה? הרבה מהפרטים הנרשמים הם פרי חוויה רגעית. זו במהרה עשויה לאבד את משמעותה וחשיבותה. "קמתי בחמש בבוקר": - האם ידיעת עובדה זו מקדמת את האנושות במאמציה להתגבר על קשיי הקיום? – אולי. אם נקפיד יתר על המידה נאמר כי מאומה מכל פרטי המסע אינם רלוונטיים. אין חשיבות לכיווני המסע בהם בחרנו, אין חשיבות לשעות תכנון המסע – העיקר מה בוצע, וכו'. אך אין בכך אמת – גם שעות התכנון על המתח שבהן הן מעיקרא.

נוכל לשאול, אם כך: מה הם גבולות הזמן של המסע? האם הם נחשבים מהרגע בו אנו נוחתים במטוס ביעד – או שמא קודם, עם עלותנו למטוס ותיאור צפיותינו מהמסע – או משעת היולד רעיון הנסיעה? ועד אן? עד הנחיתה חזרה במולדת, או שהמסע כולל את העיון בדואר ובחדשות שנצטברו עת היעדרנו? וניקוי האבק שהצטבר?אני חוזר לשאלה שהזנחתיה בדרך לשווא: מה הם גבולות כתיבת יומן מסע? האם מותר לרשום את הטריביאלי, המשמש עד ליום המחרת בלבד, כגון שעות יציאת האוטובוס, מספר ה-voucher ? אנו רואים לפני עיני רוחנו את הקורא – ואולי היעד הפחות מתאים לכתיבה –שיתעניין בפלאי נכר, אך לא בשאלה אם כאבה לנו באותו יום הבטן או לא. אך אפשר כי בכך לנו זיכרון יקר, הקשור דווקא בזיכרונות יקרים נוספים? מה גורם שרק בטיולים בחו"ל אני נתקף בפצעי שפתיים – לא עלינו : האם זה קורה כדי שבכל ארץ – למשל באיטליה – אוכל להפגין את אהבתי ללשון האיטלקית, למשל, או ללטינית, לצורך עניינינו זה – להיכנס לבית המרקחת הקרוב ולבקש algunas contra herpes labialis - ולקבל משחה, וזאת למרות הלשון השבורה, מחציתה לשון רופאים לטינית, או איטלקית (אני מוסיף “prego” ( ומחציתה ספרדית? אך האם אין חוויות לשון חלק מתענוגות הנסיעה? ( וניתן היה להרחיב).ברור, שאם השאלה היא מה כן ומה לא יעניין קורא, הרי האפשרויות נרחבות, ולא כאן המקום לדון בכל קשת האפשרויות. אבל אולי אין לגעת בדברים אינטימיים שקרו לנו או עוררו את תשומת לבנו במשך המסע? יש הכותבים על יפי נשות איטליה, למשל, על נשות ספרד, על רגלים חטובות.

גתה כתב את תיאורי מסעותיו באיטליה, אך לא הזכיר את אהבותיו שם ואת חוויותיו המשתקפות ב"אלגיות הרומיות" שלו. מרק טויין ערך מסע בארצות אגן הים התיכון, אך לא הזכיר כי טוב היה לו במסעותיו להיות רחוק מביתו ומשלטונה האימתנית עליו של אשתו. רק מעטים העזו לתאר בגילוי לב את הרפתקאותיהם במסע החיים (רוסו). רבים התייחסו רק למראי עיניהם, או גם לשיחותיהם עם תושבי הארצות בהם פגשו, אך נמנעו מלהפנות את מבטיהם אל עצמם ואל הקורות להם בלבבם פנימה.מה הם אפוא גבולות תיאורי המסע? הרי מאליו מובן שלא נוכל לתאר כל פרט, כל תמונה במוזיאון פראדו או הריקסמוזיאון וכו', כל אבן יפה ומעניינית בודאי את הגיאולוגים ב- narodny museum, המוזיאון הלאומי של פראג, את כל פרטי העצמות, על מידות האורך והרוחב של הדינוזאור המוצג במוזיאון העיר לונדון. הגובל – מה שעורר עניין בצופה, אולי מה שעשוי לעורר בקורא, מה שראוי שיישמר לזיכרון לעתיד, מה שנכדים עשויים לרוות ממנו נחת – מעשי הגבורה של סבה – מה שהוא והיא עשויים לחזור לקרוא בו בנחת, ליד האח, אחר שנים. כתיאורי ההרפתקאות של ניצולי השואה, הנכתבים, באופן טבעי מאד, בימינו לאלפיהם כדי להוריד משא מהלב ולמצוא שאף על פי כן אנחנו חיים עדנה, כן אותם תיאורי מסע, להבדיל, המתרבים עתה משנמצאו האמצעים, הכספיים, התחבורתיים ואמצעי הפנאי מהעבודה: הם נכתבים כדי להוציאם מהסיסטמה, לצאת כלפיהם ידי חובה ולרשום - ולשכוח אותם, שלא ישכבו כבאלסט, מטען עודף על הנשמה.ומתי ראוי לכתוב אותו יומן? האם תוך המסע? הרי עייפים בערב, ממהרים, אירועי היום תופסים את עיקר תשומת הלב ואין פנאי של ממש להתקדש לכתיבה. אין מרחק מאירועי היום. ואולי עדיף לסכם את הקורות אותנו בימים מתוך מרחק מסוים, אחר זמן, כשהרשמים שקעו ונתבהרו, אולי תוך חקירה ודרישה לפשר דברים, עיון באנציקלופדיות – אבל הרי אין אנו אנציקלופדיסטים, כל הראוי לרישום הוא רק חוויותינו, אף בלא ידע נוסף המצוי רק בויקיפדיה ובספרי מסעות של קודמינו שראו, למדו, עיכלו והבינו את הדברים לאשורם. אם כן, - טוב שאני נזכר- היו כאן כבר נוסעים לפנינו, שכתבו את שלהם – אף הם כתבו רק את שלהם – אף אם עלו עלינו בעניין, בכוח הניסוח, ביכולת להתרשם ולבחור את הראוי לרישום. אך שלנו הוא שלנו – יש או אין , יש או יהיו מתעניינים – גם אנחנו היינו שם, ולפחות הנצחנו את ביקורנו לא על הקירות, כמו שרבים עושים, ( על הקירות ועל המשקופים, על מצבות בנות אלף שנים, שכולם ידעו שיוסי כהן היה כאן ב-1955 וכו'), לא כך אפוא, אלא בספר, או, למזער, בתמונות - הכי יפה שאנו עצמנו נצייר את הנוף ואת הדמויות שראינו – ואם לא כן, שקופיות, או תמונות שחור לבן ( אבל עבר זמנן) , או צבעוניות, באלבומים יקרים, מסודרים למופת לפי נושאים, תאריכים, מקומות. דא אקע שגם השקופיות, ובודאי האלבומים תופסים מקום. הצילום הדיגיטלי פותר זאת – אלא שאי אפשר למסור את התמונות מיד ליד להנאת האורחים, כי הכל במחשב. - .

תגיות: 

Add new comment

CAPTCHA

This question is for testing whether you are a human visitor and to prevent automated spam submissions.

Fill in the blank.

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת משה גנן

.