אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

לוליטה כמשל?


התמונה של דליה וירצברג-רופא

יצירה "לוליטה" מאת ולדימיר נבוקוב היא מציוני הדרך בחיי כקוראת ספרות. אמנם העלילה פורשת סיפור אהבה פדופילי, אולם הגבולות בין יצירת אמנות למציאות ברורים מאוד בעיניי.

פרופ´ אדיר כהן כתב פעם על "החיים כמשל" מאת פנחס שדה: "היוצר מביא לפנינו ביצירתו אנאליזה של הנוירוזה שלו. אפשר שיהא טורח בהצנעת מחשבותיו הנסתרות טרחה מופלגת, אך לא יצליח בכך לעולם. כל יצירה וידוי היא". אין זה רלוונטי, בעיניי. דין אחד למציאות ודין שני לאמנות. נבוקוב לא היה פדופיל, ואדם לא יהפוך לפדופיל בעקבות קריאת הספר.

" לוליטה" ראתה אור לראשונה ב-1955 בפריז. ארבעה מו"לים אמריקאים סירבו להוציא את הספר לאור בטענה שקבוצות הקוראים שלהם הגיבו בקשת רגשות הנעים בין סלידה וזעזוע לבין שעמום מוחלט. נבוקוב מסר את ספרו להוצאה ושמה Maurice Girodians´ Olympia Press בפריז בחשבו שזו הוצאה מכובדת. הבחירה בהוצאה זו, שהתמחתה בספרות פורנוגרפית, הייתה מכשול נוסף בדרך ללגיטימציה של הרומן.

חלפו שישה חודשים בלי שהתקשורת הבחינה ב"לוליטה". ב-1956 המליץ העיתונאי גרהאם גרין מאנגליה על הספר בחום רב באמרו שזהו אחד הספרים הטובים ביותר שיצאו לאור ב-1955. קביעה זו קוממה בעל טור ב סנדיי אקספרס שהגיב מיד בזעם. גרין ענה לו על דפי ה ספקטטור. במדור הספרותי של הניו-יורק טיימס דווח בקצרה על ההתכתשות. "לוליטה" כונתה שם ´רומן צרפתי ארוך´, ושמו של נבוקוב לא הוזכר. שבועיים לאחר מכן הקדיש ה טיימס טור ובו נכללו ציטוט מדברי גרין. אירוע זה בישר על קיומה המחתרתי של היצירה.

בקיץ 57´ הקדיש ה- Anchor Preview בניו-יורק מקום נרחב לדיון ב"לוליטה", שכלל גם מאמר ארוך של נבוקוב עצמו על אודות היצירה. כשהוצאת Putnam הדפיסה את המהדורה האמריקאית ב-58´, כבר היה באפשרותה להתהדר ברשימה ארוכה של ממליצים מעולם הספרות. לוליטה חוללה שערורייה והקימה נגדה מחאות נמרצות. הנה דוגמה אחת:

"Lolita, then, is undeniably news in the world of books. Unfortunately it´s bad news. There are two equally serious reasons why it is´nt worth any adult reader´s attention. The first is that it is dull, dull, dull in a pretentious, florid and archly fatuous fashion, and the second is that it is repulsive".

יוסף ורהפטיג (האם השם אמיתי?) תרגם את הספר לעברית שנה אחת לאחר מכן, ב-59´. עשרים ושבע שנה לאחר מכן, ב-1986, יצאה היצירה לאור מחדש בתרגומה של דבורה שטיינהרט.

כדי להבין את מקומה של ´לוליטה´ בהקשר הספרותי יש להתוודע למושג "רומן שירי". זהו רומן הכתוב בלשון מסוגננת ביותר, בעלת רקמה צלילית-רתמית דחוסה ביותר. זו פרוזה השואפת להחליש את שרירותה של הלשון, את המקריות שלה. המילים אינן מתארגנות בכפיפות לרצף של משמעות בלבד, אלא מאורגנות בתבניות צורניות, בלתי סמנטיות, הגודשות את הטקסט בווירטואוזיות. המילים לא רק משקפות את ההתרחשות אלא כמעט קובעות אותה.

הרומן השירי מעביר פונקציות רבות וחשובות מתבניות דמויות-מציאות בעולם ההתרחשות אל עבר התבניות הלשוניות. התִבנות של הרקמה הלשונית הדחוסה בא על חשבון מורכבותה של העלילה ותפקידיה. גם הדמויות מאבדות ברומן השירי את מורכבותן הפסיכולוגית. הלשון הפיגורטיבית מושלת בעלילה ובדמויות, ונחלשות בה ההנמקות הריאליסטיות. עם זאת, גם לעלילה, לדמויות ולרצף האירועים צריך שיהיה תוקף וחיות משלהם, כדי שהיצירה תהיה שלמה.

הרומן השירי מציב בפני מתרגמו בעיות מיוחדות. עליו להתמודד הן עם שכבת המשמעות - עם החלקים האינפורמטיביים של היצירה המקורית, והן עם מישור הצליל והרתמוס הכרוכים בפונקציות אסתטיות מורכבות. בדרך כלל מנחים את המתרגמים שיקולים פרגמטיים. הנטייה היא לבחור פתרונות שישיגו אפקט מקסימלי במינימום של מאמץ. העבודה הופכת כך לקלה ואוטומטית יותר. כלומר, השאלה המרכזית היא מהי מידת המאמץ שהמתרגם מוכן להשקיע בעבודתו כדי לשמור את תכונותיה המרכזיות של היצירה המקורית.

נראה כי המתרגם הראשון לעברית בחר להתעלם מהשיריות של הרומן, ולהיחלץ מצבת עיצוב הריתמוס והמצלול. כך למעשה קילף את היצירה מערכה הייחודי. שטיינהרט, לעומת זאת, העמידה במרכז את השיריות של הרומן. היא התייחסה הן לתוכן והן לצורה. היא ראתה את מלאכת המחשבת הלשונית של הסיפור כמעשה תשבץ.

עם זאת, זכור לי כי בזמן קריאת התרגום השני נוצר אצלי רושם כאילו המתרגמת "מתחרה" בנבוקוב, מגדילה את החגיגה, ומעצימה את המשחקיות של הטקסט. ניתן להדגים זאת כבר בשורות הטקסט הראשונות. שימו לב לעיצורים L ו-T:

Lolita, light of my life, fire of my loins. My sin, my soul. Lo-lee-ta

"לוליטה, הילת ימי, להט לילותי. חטאי, חיי. לו-לי-טה"

לעתים פעלה כך אף במחיר הקבילות של הפתרונות בעברית. הנה דוגמה קטנה:" פילולות הפלא של פפה" - Papa´s purple pills (בתרגום הראשון: "גלולותיו הסגולות של אבא") נראה כי המתרגמת הקריבה את ממד הקבילות הלשונית בעברית למען מו לך ה מצ לו ל.

בהתייחסות לשני התרגומים השונים של "לוליטה" לעברית אין להתעלם מהשינוי שחל במעמדה של היצירה בזמן שחלף מהתרגום הראשון. "לוליטה" עברה תהליך קאנוניזציה מושלם. מיצירה שולית ושנויה במחלוקת ציבורית ערה היא הפכה להיות יצירת מופת מוערכת. על גב עטיפת המהדורה המאוחרת כתב עורך התרגום מנחם פרי: "אם ספרות המאה ה-20 תשאיר אחריה עשרה רומאנים גדולים - ´לוליטה´ הוא אחד מהם". תהליך הקנוניזציה גיבש את מעמדה הז´אנרי של היצירה. באחרית הדבר כתבה עליה המתרגמת דבורה שטיינהרט:

"דיברו על הפורנוגרפיה של הרומן, על הפסיכולוגיה של הומברט, על הסאטירה של התרבות האמריקאית, וכד´. וכשגילתה הביקורת את התשבץ נטתה לכיוון ההפוך, התכחשה לפאתוס של הדמויות, ובייחוד לקסמו המרתק של הומברט עצמו, ופקפקה באופן עקרוני בכל ´המציאות´ שהרומן בונה [...] רק מבקרים מעטים השכילו לעמוד על המתח שעליו מיוסדת יצירת נבוקוב, המתח של קיום הדדי בלתי אפשרי של תשבץ ואמת".

לאחרונה הייתי עדה לסערה וירטואלית שעורר הדיון ביצירה. היו שאמרו כי היא מקדמת לגיטימציה והבנה של נפש הפדופיל, וכי דמותה של לוליטה לא זו בלבד שהיא נתונה להחפצה ומשמשת ככלי למילוי תאוותיו החולניות של האשמאי המקשיש, אלא שנבוקוב אף חוטא בכך שהוא תולה בה את האחריות למצבה ומייחס לה פתיינות ופרובוקטיביות.

אני סבורה שקולות אלה חוטאים בהבנת מקומה של יצירת אמנות בשיח האנושי. הרי לא נבקר את שייקספיר על רצחנותו של אותלו הקנאי שחנק את דסדמונה. אף לא נזקוף לגנותו של דוסטויבסקי את הפיתוח הנרחב של דמותו של רסקולניקוב שרצח את הזקנה האומללה, ולא נאמר שהמחבר מעודד רציחת נשים קשישות. אלה היו רק שתי דוגמאות מקריות. האמנות היא כר נרחב לסובלימציה של כל החלקים הדחויים והכבושים של החוויה האנושית, ואל לנו לגשת אליה כשאנו אוחזים בספר החוקים או בקודים מוסריים של חיי היומיום.

לדעתי אלה הפוסלים יצירות אמנות משום שתוכנן מפר נורמות וחוקים אינם מסוגלים לעשות הפרדה בתוך נפשם הם בין בדיון לבין מציאות. אני מעזה לטעון כי ייתכן שהדיון האמנותי בסוגיות אנושיות לא-נורמטיביות יושב אצל אנשים אלה על אבק שרפה, ומצית בהם דליקות פנימיות. במקום להתמודד עם השדים מבפנים, הם מבקשים לנפץ את המראה.

עד היום נמכר הספר בלמעלה מ-50 מיליון עותקים. נעשו ליצירה שתי גרסאות קולנוע שזכו להצלחה רבה: הראשונה של סטנלי קובריק ב-1962 בכיכובו של ג´יימס מייסון, וב-1997 יצא סרטו של אדריאן לין בכיכובו של ג´רמי איירונס. "לקרוא את לוליטה בטהרן", רב-המכר של הסופרת האיראנית-אמריקנית אזאר נאפיסי, ראה אור בעברית ב-2005, ונכתב גם בהשראתו של נבוקוב.

נאפיסי מספרת כי הרומנים המערביים שקראה, כולל זה של נבוקוב, היו לה מפלט על-זמני ועל-מקומי מסביבתה המיידית, הפונדמנטליסטית והמדכאת. בספרה היא מתארת משפט שערכו סטודנטים בכיתתה שבאוניברסיטה לספר "גטסבי הגדול". במשפט הפומבי הזה ניסתה נאפיסי להראות לסטודנטים הדתיים הקיצונים ולסטודנטים השמאליים הקיצונים כי בניגוד לדעתם, "בלתי אפשרי לשפוט יצירת אמנות במונחים של תועבה, ניאוף או דקדנס. רומן במיטבו הוא ישות דמוקרטית: זהו מקום מפגש דמיוני לדמויות שונות, בעלות עמדות, חולשות, רמות מוסריות ומקורות מוטיווציה שונים".

לסיכום, איני מתעלמת מכך שנשים שחוו בילדותן על בשרן חוויות טראומטיות של ניצול מיני מצד גברים מבוגרים אינן יכולות לקרוא את היצירה בשוויון נפש. חוויית הקריאה במקרים אלה פותחת פצעים, מזניקה החוצה את כאבי הנפש, ואינה מאפשרת לכונן את הריחוק החיוני מהתכנים.

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת דליה וירצברג-רופא