אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

ז´וזה סאראמאגו / מוות לסירוגין


התמונה של דן לחמן

ז'וז'ה

ז'וזה סאראמאגו / מוות לסירוגין. הוצאת הספריה החדשה.

בנעורי קראתי סיפור. דומני ששמו היה "המוות בעץ התפוחים" סיפר על סבא המגדל את נכדו. בחצר גדל עץ תפוחים שילדי השכונה (הכפר?) היו באים לגנוב ממנו. הסבא מקלל את העץ שכל מי שיעלה עליו לא יוכל לרדת.יום אחד המוות בא לקחת את הנכד. הסב מצליח לפתות את המוות לעלות על העץ להביא לילד תפוח אחרון לדרך. המוות איננו יכול לרדת מהעץ. ופתאום אף אחד לא מת בעולם. לא החולים, הגוססים, הזקנים, והפצועים. מכל העולם באות משלחות לדבר על לב הסבא שירחם על אלו שצריכים להפסיק לסבול. סופו של דבר הוא מגיעה להסכם עם המוות שייקח אותו במקום את הילד.נזכרתי בסיפור כי כמעט כך מתחיל ספרו החדש של ז'וזה סאראמאגו - מוות לסירוגין. איש לא מת. אינני יודע של מי הסיפור הישן ההוא. ואין לי מושג אם הגיע לאוזניו של סאראמאגו, אך הנה שנים רבות אחרי משהו דומה עולה מתהום זיכרון נשכח.מזה זמן אני מבטיח לעצמי אחרי קריאת ספר נוסף של ז'וז'ה סאראמאגו שיותר לא אקרא אותו. אני מכיר בערכו כמובן. אבל הוא התחיל לעייף אותי במקצת וחשבתי שאינני חייב לקרוא כל מלה שכתב. ובכל זאת כעת יצא לאור ספר חדש שלו ולא הצלחתי לעמוד בפיתוי. ככה זה עם סופרים גדולים.בלילה, עם כניסת הראשון לינואר אנשים חדלו למות במדינה. כל השיכורים שנהגו בשכרות ונפגעו בתאונות דרכים מחרידות לא מתו. המלכה האם שכל המשפחה המלכותית עמדה סביב מיטתה מצפה למותה בכל רגע ואולי לאיזה משפט אחרון מרהיב בחכמתו, לא מתה. בכל בתי החולים איש לא מת, לא המתאבדים ולא הגוססים. הטלוויזיה שאמונה ליצור חדשות מזמנת מיד מיני יידעונים שיסבירו. אנשים מתחילים להאמין שכל מי שמת עד אותו זמן מת כי לא היה לו כוח רצון לחיות. שר הבריאות מכריז מיד, למרות שאין לו נתונים שלא צריך להיבהל, ואנשים הרי נבהלים דווקא ממקרי מוות מרובים במלחמה או מגיפה, ולא ממצב של אין מוות.כמו בספריו הקודמים, ו"על העיוורון" יכול לשמש דוגמה מצוינת, סאראמאגו מכניס אותנו ישר לתוך הסיטואציה והשלכותיה. פתאום בוקר אחד כולם מתעוורים. פתאום ברגע מסוים בלילה המוות חדל לפעול. הוא איננו בונה את הדברים לאט איננו מסביר. בבת אחת נולדת סיטואציה קיומית חדשה. בני אדם מגיבים אליה מיד. כל אחד בדרכו. ומיד אנו כקוראים נמצאים בלב מצב חדש ומרתק.ראש הממשלה מבטיח שידאג לכל השינויים שיחולו על העם. הקרדינל מתפלץ מהשינוי. בלי מוות אין תחיה, בלי תחיה אין כנסייה. מה תעשה הכנסייה אם איש לא ימות יותר אף פעם. מה על התשובות המוכנות מזה אלפי שנים. הדוקטרינות. דברי ההרגעה למת. הרי אם אין מוות, אפשר להניח שאלוהים נגוז, ואולי לא היה.במקומות אחרים בעולם המוות ממשיך לפעול כרגיל. רק במדינה הזו הוא שובת, והאנשים, רוב האנשים מתחילים להאמין שהחיים היפים מתחילים באמת. אלמנות לא תצטרכנה לראות שוב את בעליהן הישנים. גם האלמנים לא, כמובן.בלי שאיש נתן הוראה, כמעט על כל הבתים נתלו דגלי המדינה. רק פטריוטים מרירי נפש טענו שזה עשוי להפוך לעלבון, כי אם כעת הדגלים אמורים להיות תלויים לנצח, כי הרי זה מה שמובטח כרגע, הגשמים יגרמו לדגלים להירקב והשמש תגרום לצבעים לדהות וכבוד המדינה ירד לטמיון. אסור לפגוע בדגל.את הטרוניות הראשונות מתחילים להשמיע אלו העוסקים בענייני קבורה. מה יהיה עליהם עכשיו. ממה יתפרנסו. לחיות הם ימשיכו לחיות אך מה בעניין אוכל. דווקא אלו שעבדו יד ביד עם המוות, דווקא עליהם יחול עכשיו אסון.גם בתי החולים החלו לסבול מפקק תנועה. מיטות אינן מתפנות יותר. האנשים אינם מבריאים, אך גם אינם מתים. ומה לעשות עם המיטות החסרות. איזו הערכות צריכה המדינה לתכנן עכשיו. לא רק החדרים מלאים, אלא גם המסדרונות וכבר עכשיו אין לצוות אפשרות לנוע ולהגיש סעד וטיפול נאות. ויוצא צו ממשלתי שכל החולים הבלתי מתים יוחזרו לבתיהם לטיפול על ידי המשפחות.ומה עם בתי האבות שהם הזקנים ייהפכו לצימוקים אך לא ימותו. לא תהייה תחלופה. אלו שכבר חיים בהם יישארו לעולם והעובדים לא יזכו לראות פנים חדשות. שלא לדבר על הצד הכלכלי של החלפת דייר. ואי אפשר לשלוח את הזקנים הביתה כי עם הזמן גם בני המשפחה יזדקנו ויצטרכו טיפול. בתי אבות בודדים לא יספיקו יותר. צריך לחשוב על בניית ערים שלמות שתהיינה בתי אבות ענקיים.ומי יממן את הקצבאות של כל הנכים והזקנים לעולם ועד? איזו מדינה תוכל לעמוד בזה אם הכל יום יתווספו עוד ועוד כלאה והקודמים לא ייעלמו.מה שנחשב לרגע של אושר חדש הופל להיות חלום בלהות כלכלי וחברתי. תוך זמן קצר הפירמידה החברתית תתהפך. יהיו הרבה יותר זקנים חסרי ישע מצעירים הדרושים לטיפול. מקצועות אחרים ידעכו כי הטיפול בזקנים ייהפך למשאב החשוב ביותר.ומה יקרה עם חברות הביטוח שלא יצרכו להן יותר כדי לבטח חיים. וכמובן, אם נולדת איזו אפשרות של רווחים מעניין לא ממש חוקי, עולם הפשע ייכנס וישתלט עליו. המאפיה המקומית תהייה זו שתבריח את הנוטים למות אל מעבר לגבול.כשהמדינות השכנות מוחות על גל הקבורה ההמוני בשטחן עולים קולותיהם של הפטריוטים ודורשים מהממשלה מלחמה באימפריאליסטים והכובשים השכנים שמקנאים במזל הטוב שפקד את המדינה.והמוות? האם יש רק מוות אחד. אם בני אדם לא מתים, אך בעלי חיים וצמחים כן מתים, האם אפשר להסיק מזה שיש מוות לכל מחלקה וסקציה. שהמוות איננו יחידאי. ואם אין מוות אחד אלא כמה וכמה כאלה צריך לשנות את השפה וההתייחסות המילולית. להתחיל לדבר על המוות שעד כה היה יחיד, ברבים.ומה יהיה על הערכים הנטועים בנו, אלו המכתיבים לנו לטפל היטב בזקנים ובחולים עד מותם, אם עד מותם לא יקרה. למי תהייה סבלנות לטפל בעולם בזקנים ובוודאי כשהמטפלים עצמם יזדקנו ויצטרכו לחייב את הדורות הבאים, לעולם. לכמה שנים מספיקה החמלה האנושית?הרפובליקנים דורשים שהמלוכה תבוטל. כי אין להעלות על הדעת ארמון מלא מלכים לשעבר ישישים ורפי שכל ממלאים את כל החדרים. מוכרחים למנות נשיא לראש המדינה כזה שממילא מתחלף אחת לכמה שנים.מי שמצפה להסבר "מקובל" עם גיבורים ועם סיפור ברור לא יקבל את מבוקשו. הספר הזה, הלא עבה במיוחד (212 עמודים) מחולק באופן ברור לשניים. בכל החלק הראשון אין גיבורים של ממש. יש רומן המתעסק באופן מרתק ברעיון, רעיונות אחדים, בצורה מבריקה, ואז חל שינוי. המוות מחליט לחזור לפעולה. באחת כל מה שנחשב לגן עדן עלי אדמות הופך לגיהינום עלי אדמות. גרפולוג שבדק את כתב היד במכתב ששלחה מוות ובו הודיעה על חזרתה לפעולה מגלה שתי עובדות נוגדות. מצד אחד מסתבר שהיא רוצחת סדרתית, אך מצד שני מסתבר שהיא עצמה מתה, ואין דרך ליישב את הסתירה מכתב היד.וכן, המוות היא, היא.מוות מחליטה לשנות את מערכת היחסים שלה עם בני האדם. מעתה ואילך תיתן להם הודעה של שבוע ימים על מותם כדי שיוכלו להסדיר את כל ענייניהם עלי אדמות. צוואות סליחות ומיני תיקון יחסים אחרים לפרידה.מוות, למרות הכרתה רבת השנים עם האנושות לא לקחה בחשבון את הבהלה של בני האדם שנודע להם יום מותם המדויק, שבוע קודם לכן. הם לא גמרו חשבונות, לא נפרדו, לא כתבו צוואות. לרובם קרו דברים אחרים לגמרי הקשורים יותר בהתמוטטות מוסרית. מוות התאכזבה מאוד.איך יכולים הכמרים והפסיכולוגים היודעים את יום מותם לנחם ולהרגיע את הבאים לשחר לפתחם עם חרדת המוות המדויק שלהם.עכשיו הגיע סוף סוף הזמן שייכנסו לספר אנשים של ממש, לא כמרים פילוסופים ובעלי משרות, אלא בני אדם שייהפכו לחלק מסיפור הספר. עד כאן הספר היה מבריק כאן משמתחילים להתעסק בבני אדם של ממש הספר מתחיל לעייף, לפחות אותי. קצת איבדתי את הסבלנות.סאראמגו איננו כותב סיפור סנטימנטלי כמו אותו סיפור אותו הזכרתי בתחילה. הכתיבה שלו "יבשה" ומקיפה עניינים חברתיים שינויי מחשבה עקב נסיבות משתנות וההשפעה שיש לשינוי עמוק במיוחד על כך מהלכי החיים, הפוליטיים החברתיים והדתיים. אך גם על בני אדם ככאלה. העליתי מהספר רק את הקו הכללי שלו, כמובן. כי הספר עשיר בדעות ועומק. בכל עמוד מתווכחים להם אנשים שונים בין אם בשאלות דת כלכלה חברה מוסר ופוליטיקה, ולכל אחד מהם נימוק משכנע מהצד שלו.הכנסייה זקוקה למוות. הפילוסופים זקוקים למוות. הכלכלה כמובן. אם אין מוות אין עתיד, או שאפשר לומר, העתיד כבר כאן והוא קבוע.. חלום חיי הנצח, הוא עונש נוראי אם יתגשם. האם חשוב לנסות ולנחש מניין צצים רעיונות. האם זקנתו של סאראמאגו והיחסים האישיים שהוא מפתח עם המוות נתנו לו את הרעיון וכיוון המחשבה? זה ממש לא חשוב. החשוב הוא שהאיש הזה זקן ככל שיהיה עדיין צלול מספיק כדי לכתוב ספר שכזה ששני שליש ממנו מרשימים ביותר.

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת דן לחמן