אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

דרכים חלופיות לנורמת הנוסח – סטייה, רישול או סגנונות חדשים?


התמונה של דליה וירצברג-רופא

על פי "מרים" מאת מיכה יוסף ברדיצ'בסקי ו"אצל" מאת אורי ניסן גנסין

לפני הצגת הדרכים החלופיות לנורמת הנוסח אנסה לנסח בתמציתיות את עקרונות הנוסח, שנוצרו על ידי אבי הנוסח מנדלי מוכר ספרים (שלום יעקב אברמוביץ'), והתבססו על ידי אחד העם (אשר צבי גינצברג):

1. לקסיקון מעורב מכל רובדי השפה העברית. על כך כתב ביאליק: "הוא (מנדלי. דו"ר) השיב אליה את כל הנחלות, שלקחו מידה חבריו המשכילים, ונתן לנו את 'שפת עבר הגדולה והמאוחדת'. את המקרא ואת המשנה ואת המדרש ואת ה'סידור' ואת הפיוטים ואת 'מורה נבוכים' ואת 'חיי אדם' – את כולם התיר לבוא בגבולה, אך לא כמבוא אספסוף ובליל לשונות, ולא כהוראת שעה, אלא כחטיבה שלמה והרמונית אחת, ובדרך של קבע. הוא מצא את הסינתזה העליונה ואת המזיגה האחרונה של תמציות כל הסגנונים ביחד" – כולל דפוסי דיבור מיידיש שעוברתו בניסיון ליצור "דיבור טבעי" שלא היה קיים אז כלל. על כך כתב ביאליק: "דפוס עברי נתן לכל חיי הגטו ה"ז'רגונית", וחזות של חיים ממש ל"לשון הספר" של העברית [...] שוב שבו אליה כימי קדם הצבע והטעם וריח החיים, ומנדלי עוד הוסיף עליה משלו: את הממשות הפלַסטית ואת התנועה החיה ואת העֲוָיָה [...] יש כאן מעין מעשה נסים.

2. לוגיקה בולטת באמצעות דפוסי היגיון משנאיים (ולפי ש... על כן לא... ; מי ש... סופו ש...; אבל מאחר שלא ... כי אם רק)3. ריתמוס שקול, משפטים קצרים4. ניביות מתונה (עולה בקנה אחד, להתעצב אל לבי, להכניס ללבבות, וידיו תרפינה, על ברכיו נולדו)5. מילות יחס מוצרכות לפעלים (חלק ממנגנון אידיומטי שמזהה שפה, ובשל שרירותיותו נופל קורבן במעבר בין שפות). 6. מערכת זמנים אירופאית פשוטה (עבר/הווה/עתיד).

פרק ה' מתוך "מרים"/ מיכה יוסף ברדיצ'בסקי

מיכה

מיכה יוסף ברדיצ'בסקי

המשפט הראשון: "יצחק נחמן היה מעט חרוץ במלאכתו" - שימוש בלתי שגרתי בשם התואר "מעט". הכוונה לפי ההקשר היא שיצחק נחמן היה חרוץ מאוד.

המשפט השני: "הוא היה עושה את מעשהו מעוֹמד ולא יוֹשב - ניסוח תקני צ"ל: במעומָד ולא במיושָב(ובלשון ימינו - בעמידה ולא בישיבה).

"וכחום היום והשמש בוער הסיר את כובעו..." – עירוב זמנים נחשב לסטייה מתקניות הנוסח; חסר גם סימן לשעבוד פסוקית זמן. לפי מופת הנוסח: וכחום היום כשהשמש בער(ה) הסיר את כובעו...

"הוא היה איש מוציא (=זמן הווה) רק זה שהכניס (=זמן עבר)" – ברקע מונחת תבנית לשון חז"ל (למשל: "המוציא מרשות לרשות אין המכניס בכלל" – תלמוד ירושלמי, סדר מועד, מסכת שבת). לפי הקשר זה, הוצאותיו של יצחק-נחמן הותאמו להכנסותיו, אך כדי להתאים את המשפט לסגנון הנוסח, יש להוסיף סימן שעבוד ולהאחיד את הזמנים: הוא היה איש שהוציא רק מה שהכניס.

"לו באתי לתאר את תכונתו, את התחלתו בחיים..." - בלשון חז"ל רווחים הצירופים: התחלת הספר, התחלת המרחץ, התחלת האכילה. הביטוי הנ"ל רווח היום (אולי) רק בלשון דיבור (ההתחלה שלו בחיים), וודאי שאינו נחשב לכתיבה על פי הנוסח (צ"ל: את ראשית חייו).

כאן ניתן להדגים גם עירוב חריף בין לשון עממית ובלתי מוקפדת ללשון מקראית מרוממת:

"לוּ באתי ... את התחלתוֹ בחיים, דבר נשיאתוֹ את אשת-נעוּריו..."ֹ

"להיפך ממנוהיה בנו ישראל החתן" – הזרות המורגשת במשפט זה נובעת משימוש בתואר הפועל (להיפך) במשמעות שם תואר. צ"ל: הפוך ממנו (או: שונה ממנו בתכלית היה...)

"אי-שוויון היה בתנועותיו" –התנהל בביתי ויכוח ער על משמעות הביטוי, ומסקנתי היא שהוא לוקה בחוסר בהירות. האם הכוונה היא שתנועותיו לא התאימו למידות גופו? או שהן היו מסורבלות וגמלוניות? או שהייתה בהן זרות כלשהי או מוזרות? לא ברור.

"מדקדוק למד איזה כללים בשמות ו(ב)פעלים" - כינוי השאלה "איזה" בלשון יחיד במקום בלשון רבים (אילו). זו תופעה רווחת שמקורה בלשון הרבנית - רובד המאופיין ברישול דקדוקי ובשיבוש התשתית העברית של השפה. מילית היחס הפותחת – בעייתית, אם כי ניתן להבינה כהמשך המשפט הקודם (מהתנ"ך ידע...)

"נתן-נטע מיאן בזה"–הפועל למאן מצטרף במקורות לצורת המקור של פועל אחר, הפותחת בלמ"ד היחס (למשל: מיאן לעשות, מיאן ללכת). "מיאן בזה" - צירוף אידיוסינקראטי של הפועל עם כינוי רמז הפותח בבי"ת היחס.

שר'ל עצמה הייתה ... ומעט יפה" – לפי השימוש המיוחד בשם התואר "מעט" (ר' המשפט הפותח), לא ברור אם שר'ל הייתה יפה במקצת או יפה מאוד...

"על פי מקרה, לא אדע פתרו, באו לידה שני רומנים יהודיים." - משפט זה מצוטט כאן כמין "מצבה וגל-עד" למשפטים כה רבים שעליהם עבדתי נמרצות ואשר לא זכו בסופו של דבר להיכנס לעבודה זו, משום שהתברר כי הם כשרים למהדרין... "לא אדע פתרו" נראה לי כשיבוש של "לא אדע פשרו". התברר כי "פתר" (כשם עצם) - מילה מימי הביניים, והמשפט הנ"לכולו מצוטט במילון אבן שושן כדוגמה מופתית...(!)

"בני אדם בני מזל ואנשים באים במצור" - יש כאן שימוש בלתי מדויק בביטוי "בא במצור"; לפי מילון אבן שושן, פירוש ביטוי זה (הלקוח ממלכים ב כד, י): "כותר על ידי האויב מכל צד". אבל לפי הניגוד וההשוואה ל"בני מזל" היה מתאים יותר "אנשים במצור" (לפי אבן שושן, גם: "לחץ, צרה, מצוקה").

הפסקה הארוכה למדיי שלפני המשפט האחרון נקייה כמעט לחלוטין משיבושים. תחילה התעוררה בי פליאה, אבל לאחר מכן הבנתי שיש בקטע הזה תחבולת סיפר - מבע משולב עם שר'ל – וכי כל המשפטים הם בעצם משפטים מסוגננים, מליצות נפוחות ושדופות מתוך הרומנים שקראה הנערה הצעירה. אין זה סגנונו של ברדיצ'בסקי. גודש הניביות (הבלתי מתונה כלל) אינו אופייני לסופר: "חורש עליה רעה", "מטיל עליה אימה", "על עברי פי פחת", "אין מתום בחברה", "מושך אותה בחבלי אהבה". גם הגודש של כפילויות הלשון המגחיך מעט את רגשותיה: "אין מפלט ואין מבוא", "יבוא הפודה והמציל", "תבכה ותמר", "בעוני ובמצוק", "בעושר ובהון", "כרוזן וכקצין". ה"חריגה" היחידה שמצאתי בפסקה זו היא: "כי אפסה מהם כל תקווה" – מילית יחס 'מ-' הנדירה בשימוש בצירוף זה, במקום מילית היחס המוצרכת: 'ב-' (אפסה בי התקווה).

והמשפט האחרון, זה שלכד את תשומת לבי מלכתחילה, אך מאוחר יותר נוכחתי שגם רינה בן שחר מציינת אותו בדוגמאותיה: "אמרו בעצמכם, אם מבינים בעיר לדינה ממערכת החיים" – "מ-" במקום מילות היחס המוצרכות: "את" "ב-". אולי בהשראת הניב - "הבין דבר מתוך דבר". מעניין שמילת היחס הזו חדרה ללשון הדיבור בימינו: "אני מבין מכך/מזה" או שאלת זלזול רטורית: "מה הוא מבין מהחיים שלו?"

הדגמתי כיצד ברדיצ'בסקי סוטה מנורמת הנוסח בדרכים שונות. לא נמצאו דפוסי היגיון משנאיים בולטים, והניביות הופיעה רק לצורך הגחכה. בתחילת העבודה אימצתי לחלוטין את דעתה של רינה בן שחר כפי שבוטאה במאמרה – לשונו של ברדיצ'בסקי ברומן 'מרים': "אף על פי שלשונו של הרומן 'מרים' תקנית יותר מלשון סיפוריו המוקדמים של ברדיצ'בסקי, הרי יש בה עדיין סטיות לא מעטות מכללי הדקדוק והמילון של לשון המקורות, שהן ככל הנראה פרי של קשיי ניסוח של הסופר והשתקפות הסובסטרט של דיבורו היידי ושל העברית הרבנית". ובהמשך היא מוסיפה: "ייתכן שבשלב האחרון בהתגבשות סגנונו השיג הסופר שליטה טובה יותר בלשון העברית, אף כי לא התגבר לחלוטין על קשיי הניסוח שלו (ההדגשות שלי. דו"ר).

לפי שזו הייתה גם השקפתי, רציתי לענות על השאלה המוטמעת בכותרת המאמר (דרכים חלופיות לנורמת הנוסח – סטייה, רישול או סגנונות חדשים?) בדרך הבאה: סטייה? כן! רישול? בהחלט! (כאמור, קשיי ניסוח, הסובסטרט הזר והשפעת הלשון הרבנית). אלא שאז קרו שני דברים בלתי צפויים: א. נתקלתי כזכור בפסקה ארוכה מאוד, נקייה משיבושים. ב. לגמרי במקרה התוודעתי לכתיבתו ההגותית של ברדיצ'בסקי. סגנונו שם, אך בעיקר תוכן דבריו, טרפו עבורי את הקלפים... ברדיצ'בסקי הצליח לשכנע אותי כי כל מעשיו הלשוניים נבעו מבחירה, והם משקפים סגנון אישי ייחודי. ובעצם, כדבריו:

"הסופר המקורי, שרוח אלוה בקרבו ומלתו על לשונו, אינו רק יודע את השפה ומשתמש בידיעתו, כי אם בורא אותה מחדש ויוצר אותה מחדש. לו המלים, השמות והפעלים כאבני גזית בידי האדריכל, כצבעים לצייר וככלי זמר למזמר". אביא מעט מן הדברים שחוללו אצלי את "המהפך". גם כותרת הדברים הבאים לקוחה מדבריו של הסופר:

אין הסופר מוצא שפה לפניו, כי אם בורא אותה לו או בונה אותה לעצמו(מתוך פרויקט בן יהודה: דברי ספרות - ענייני לשון/ מיכה יוסף ברדיצ'בסקי)

... בטרם היו בינינו אנשים אשר חשבו כקהלת, לא היה איש יכול לברוא אותן המלים החדשות והביטויים ... כן אתה מוצא בספרותנו החדשה. יל"ג ברא לו את שפתו [...] ואחד־העם יצר את שפתו […] בניין שפת המקרא ומליצותיה בפי לבנזון הבן היא אחרת לגמרי מאותה של האב. הסגנון התלמודי השירי בפי מנדלי הוא אחר לגמרי מאותו שבפי אלמוני, והמלים העבריות בפי ביאליק הן אחרות מאשר בפי שמעונוביץ. לא ידיעת השפה והבלשנות פּועלות בלשון, כי אם האור המושל, הזיווג הנפשי וההרכבה הנפשית אות באות, דבר בדבר, חרוז בחרוז.(ההדגשה שלי. דו"ר)

מובן שסופר כן מוצא שפה לפניו, ואין הוא פועל בחלל ריק, גם מבחינת השפה וגם מבחינת ההשפעות שהוא נתון להן, ועדיין דבריו של ברדיצ'בסקי תקפים בעיניי ואוחזים באמת החמקמקה יותר מכל ניתוח לשוני יבש.

בחלק המאמר המוקדש לאורי ניסן גנסין אנקוט גישה אחרת. אפתח בדיון כללי שיסתיים בדוגמאות מיצירתו. אל כתיבתו של גנסין התוודעתי במסגרת לימודיי בבית הספר התיכון. כל שזכור לי הוא שהאיש עורר בי סקרנות. בשנות ה-70 היה נדיר לקרוא סופר עברי כה מוערך שכתיבתו לא הייתה מגויסת לעניין הלאומי, אלא עסקה ברגשותיהם ובחיבוטי נפשם של אנשים צעירים.

גנסין - בדומה לברדיצ'בסקי ולברנר ולשאר סופרי זמנו (ובדומה גם למנדלי הוותיק יותר ולבני תקופתו) – ניהל מאבק נחוש ליצור מודל ספרותי עברי חדש מחוץ לגבולות הארץ, בשפה שלא הייתה שפתו הראשונה ובתקופה שבה העברית לא הייתה לשון מדוברת (תהליך החייאת הלשון היה בראשיתו והתרחש בארץ). הרפרטואר הישן של המודלים הספרותיים (כולל זה של ההשכלה) לא ענה על צורכי השעה, וגנסין וחבריו נאלצו למצוא פתרונות לחיבור טקסטים אשר שלא ייראו "עלובים", כפי שמגדיר זאת איתמר אבן-זהר במאמרו – הדיאלוג אצל גנסין ושאלת המודלים הרוסיים. לכל התנאים האלה קורא אבן-זהר "תנאי לחץ פעילים".

דרכו הייחודית של גנסין לצאת מבין המֵצרים הייתה אימוץ כמה מתכונות המודלים שרווחו בספרות הרוסית מזמנו של פושקין ואילך. מדובר בטכניקות ספרותיות שתכליתן היה לממש נורמה מסוימת של "הרישום הרצוי של שיחה בספרות". גנסין השתמש בארבע תחבולות עיקריות כדי ליצור סימולציה משכנעת של פעולות דיבור:

א)שימוש רב במילים תחיליות שכיחות, כגון: אבל, הרי, הנה, בכלל, ו-, נו וכו' כדי לשבור את אופי לשון הכתב ולהעניק ריתמוס ואינטונציה המחקים לשון דיבור חיה (אבן-זהר קורא למילים אלה קפ"ר מורפמי – קשר פרגמטי ריק מסוג מורפמי, כלומר: מורפמות בעלות פונקציות סמנטיות שהוטלו עליהן פונקציות פרגמטיות ריקות). למילים אלה תפקידים נוספים, כגון: אפיון דמויות, בניית מצבים וארגון קטעי טקסט. קטגוריה נוספת של קפ"רים היא צלילים אונומטופאיים המחקים מצמוץ שפתיים, צקצוק, יריקה, המהום, היסוס, צחוק וצחקוק ועוד (לדוגמה: מצ; טסס; טפו; המ; א... א...; חה-חה, חי-חי; ברר; טראח). חשוב לציין שמאחר שלא היו בנמצא קפ"רים עבריים, היה על גנסין להכריע בעצמו על אילו אלמנטים אפשר "להלביש" את הפונקציות האלה.

ב) שימוש בקיטוע ובהפסק – חיקוי של דיבור חי באמצעות משפטים אליפטיים, קיטועים והפסקים. כך נוצרים כביכול רווחי זמן ריקים מחומר מילולי - מעין אתנחתות - המבטאים היסוס, התרגשות, בלבול, התלהבות וכו'. הסימונים הגרפיים לכך הם שלוש נקודות (...) ומקפים. אבן-זהר מציין אפקט מימטי נוסף: "המחבר כאילו מצותת בחשאי ממרחק כלשהו וקולט רק קטעים מהמדובר".

בעמוד שמתוכו בחרתי להדגים את סגנונו המיוחד של גנסין - אשר ביחס אליו אני משוכנעת יותר מאשר לגבי היוצר הקודם כי מדובר בסגנון מוצק ועקבי, בעל שלמות פנימית משל עצמו - ניכרת תכונה נוספת של הדיאלוג: בניגוד לקונבנציה הספרותית שבה הדיאלוג בעצם בונה סצנה ומקדם את העלילה, אצל גנסין אין שרשור מתקדם מרפליקה אחת לאחרת. בעמוד שבחרתי נראה כיצד קבוצת הרפליקות היא בעצם הרחבה ופיצול של יחידת אמירה של גיבור אחד (זינה אדלר). העיקרון הקומפוזיציוני פה הוא סירוג הרפליקות עם קטעי סיפר קצרים במקום סדרת רפליקות רציפה.

ג) הטעמת מילים על ידי הדגשה גרפית שלהן לצורך חיזוק האפקט הריתמו-אינטונציוני.

ד) חזרה על מילים וביטויים כדי לשקף לשון דיבור אותנטית.

עמוד מתוך "אצל"/ אורי ניסן גנסין

אורי ניסן גנסין

הסטיות מנורמת הנוסח:

1. לעז

קוֹנפֵיטוֹת של דִינְג; שוֹקוֹלאדה גָלָה פֵיטֵר; צימי"ס; פפירוסות; "סצנות"; אַנטר נאוּ (entre nous); אַטאֶליאֶ

2. קפ"רים מורפמיים

הרי אלו; נו; אולי; בכלל; כבר; אבל; אבל, באמונה (נשבעת לך...); לאו; אלא מאי?; דהינו; הרי לפנינו; הרי זו; אפילו; הריני אומרת; ו-אובדת (וי"ו החיבור בדוגמה אחת מייצגת).

3. קפ"רים אונומטופאיים

בפסקה הראשונה נמנו שישה חה-חה; גם הרפליקה השנייה רצופה חה-חה; אַח; חה!

4. קיטוע והפסק

5. חזרתיות

צימי"ס, אותו צימי"ס אדוֹם; והיא אשה מצוּינה... זו מקוה לגדולות ממני!... באמונה, אשה מצוּינה...; לכשתהיי אצלנו – אַת תהיי אצלנו; אדם, שחננוֹ אלוהים בנשמה פּוֹרייה, וחזר אלוהים וחננוֹ שוב – ואותה נשמה פוֹרייה; כמה היתה ריבה זו גופא, רוחמ'קה, ריבה זו, שאַת רואה אותה יושבת פה, כמה, הריני אומרת, היתה זו טורחת וטורחת בהנאָה יתירה, טורחת ואינה פוסקת; כדבורה טרחנית זו, שטרחתה בלבד היא היוצאה לה בשׂכרה – כדבורה פשוטה, הטורחת ונותנת את דבשה ואובדת... אובדת...

6. מילים מודגשות ומוטעמות

7. מילים וביטויים בעלי ייחוד

קדמונייה – במילון אבן שושן צורה זו אינה מופיעה (יש "קדמונית"); התחילה גוחכת לה בחיבוב –תואר פועל זה אינו קיים במילון הנ"ל (יש "בחיבה" או "בחיבובין"); הרבה שלוחים למקום (רצון האל מוצא לפועל באמצעות שליחים רבים) – ביטוי שבולט בזרותו על רקע החילוניות של פטפוט הנערה; ריבה דוברת זרות (אומרת דברים מוזרים); המיה רוויה (יציר לשון ייחודי בתכלית...).

לסיכום, אצטט מדבריו של איתמר אבן-זהר: "האזוטריות של גנסין, יחידאיותו, אלמנטים תמוהים ביצירתו, זרויותיו הסגנוניות, גיבוריו הדקדנטיים ורפי הכוח, תיאורי הטבע שלו, הצחוקים והצחקוקים של גיבוריו וגיבורותיו – כל אלה מקבלים ממד שונה לגמרי כשהם מועמדים בהקשר של הספרות הרוסית [...] אז הוא הופך להיות 'בעל שורשים' (שונה מתדמית 'התלוש'; דו"ר), מעוגן במסורת ספרותית ענפה [...] אי אפשר שלא להתרשם ממיומנותו הספרותית, מהדרך המקצועית שהוא מטפל בחיבור טקסט וממודעותו העמוקה לעקרונות מפתח של הז'אנר הסיפורי. הפתרונות שלו הפכו לרכיבים סטנדרטיים שהמשיכו להתקיים בשיח פעיל בתרגום ובמקור זמן רב לאחר היעלמותם של התנאים הלוחצים. באספקלריה שלהם (הכוונה ל'דור הרוסיפיקציה השני' בראשות אברהם שלונסקי ולסופרי דור בארץ) נשקף גנסין לא אחת בפנים מעוותות".

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת דליה וירצברג-רופא