אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

נאציזם - צעד ראשון ביצירת גשרים להבנת התופעה


חשיפת הרוע שבתוכינו: צעד ראשון ביצירת גשרים להבנת תופעת הנאציזם - בעקבות קריאת ספרו של ג'ונתן ליטל, נוטות החסד, הוצאת כנרת, זמורה-ביתן, 2008

אחי בני האדם,תנו לי לספר לכם איך זה קרה.אנחנו לא אחיך, אתם עונים,ואנחנו לא רוצים לדעת...... זה נוגע לכם:אתם עוד תראו כמה שזה נוגע לכם(נוטות החסד, עמ' 13)

ג'ונתן

ג'ונתן ליטל, נוטות החסד, הוצאת כנרת, זמורה-ביתן, 2008

דברי הפתיחה של ג'ונתן ליטל הם בגדר המשך לחנה ארנדט אשר נכחה בשנות ה- 60 במשפט אייכמן והבינה כי לא במפלצת מדובר אלא בפקיד אפור, בן אדם. כיוון שמעשי הרוצחים אינם שמורים רק להם עצמם,...”אילו היינו במקומם, היינו יכולים להיות כמוהם" – אמר הפילוסוף הבולגרי-צרפתי סבטן טודורוב -. לפיכך, גם אנחנו, התרבותיים והטהורים, היפים והצדיקים, נושאים בתוכינו זרעים של פורענות והרס. קשה להודות בכך. קשה להתבונן על עצמנו במראה ולראות כיצד אנו נראים לבושים מדי ס"ס. אולם עדיף להתמודד עם תסריט דמיוני כזה (אולי יגידו חסר הגיון לחלוטין), עדיפה צלילה שטחית כזאת לתוך נפשינו, על פני מחיקה והתעלמות, או הכחשה גורפת בחינת "לי זה לא יקרה".

בחודש אוגוסט 2008 חייל ישראלי ירה כדור גומי לרגלי צעיר פלסטיני כבול, כביכול על פי פקודה של מפקדו. החייל הזה בוודאי שאינו יכול להיחשב לנאצי ולא ניתן להשוות אותו לנאצים. אבל הוא ביצע מעשה חמור מאוד שמצביע על כיוון מסוים. אני מעז לדמיין שבמצב היפותטי אחר אותו חייל מסוגל היה/ יהיה למלא פקודה של פגיעה רצינית יותר באחר הקרוי אויב. אינני יודע אם פגיעה זו תהיה דווקא הוצאה להורג, אף שמקרים כאלה קרו בעבר במסגרת צבא הגנה לישראל או הגופים הצבאים שקדמו לו. זה חמור. מעשים עובדתיים אלה מקרבים אותנו לספרו של ג'ונתן ליטל. זה נוגע לנו.

אנשים טובים ורגילים כמוני או כמוך לא מסוגלים להבין כיצד אנשים טובים ורגילים כמותם הפכו למבצעי פקודות עיוורים ולרוצחים. בסופו של דבר מה שג'ונתן ליטל מבקש לומר באמצעות זיכרונותיו המומצאים של המשפטן דוקטור מקסימיליאן אואוה, קצין מודיעין ב- ס.ס., הוא שמעשי הנאצים אינם שמורים להם בלבד, אלא שגם אנחנו, אנשים רגילים, יכולים להיות מעורבים, והפעם, בצד של הרעים: כמקרבנים, תליינים ורוצחים.

אני מוסיף ואומר: יתכן כי מי שעבר עבירה מוסרית אוו חוקית כגון...גניבה, רמייה, בגדיה, ניאוף, העמדת פנים, רצח, אלימות כלפי חלשים ממנו וכו'...מי שסטה מן הדרך "הישרה והנורמלית", מי שחי בשקר, בהסתר, בפחד, בבושה, רק הוא יהיה מסוגל להתקרב לדמות של אואוה, משמע, לדמות של הנאצי, ולהתחיל להבין שגם אנחנו נושאים בתוכינו גרעינים/ זרעים/ נטיות/ הכנות רדומות של משהו דומה. אצל כל אחד מאיתנו חי האואוה שלו אי-שם בהכרתו או בתת-הכרתו, נכון ומוכן לפרוץ החוצה או נותר סמוי ורדום לכל החיים.

הקריאה בספרו של ליטל עוררה אצלי רצון לערב ולשתף את ציבור המחנכים כיוון שזיהיתי שהספר הוא חלק מהתייחסות חדשה ההולכת ומתהווה כאן ביחס לנושא השואה: "הנאצים כבני אדם" – מגדיר זאת מבקר הספרות אבי גרפינקל. המשמעות החינוכית העולה מתוך קריאת ספרו של ליטל היא, למיטב הבנתי, שכל פעילות חינוכית שנועדה ליצור היכרות עם השואה ומבצעיה, נקודת ההתחלה שלה צריכה להיות בפנייה אישית, התבוננות פנימית, חיפוש עצמי אחר הפיגומים שיכולים לתמוך ביצירת גשר אמפתי (בשום אופן לא סימפתי) בין עולמינו לבין זה של הנאצים. ומכאן שעלינו לחשוף לעצמנו את זרעי הסטייה והרוע שבתוכנו ולהשכיל להתמודד עם אותם הזרמים אצל תלמידינו. הפעולה החינוכית חייבת להיות פעולה פסיכולוגית, זהירה ומדודה, כנה ואסרטיבית. למיטב הבנתי אין מנוס ממנה אם מבקשים מפגש כן עם הנושא.

אני מבקש לטעון כי לימודי השואה חייבים לעשות ולהשאיר צלקת מוסרית בנפשם של התלמידים. מוסרית במובן האוניברסלי של המונח. הצגת המידע ההיסטורי הוא אמנם דבר חיוני שאין לשלול אותו, אך פעולה זו אינה מספיקה. מתברר כי הסברה אינה מביאה כשלעצמה לשינוי התנהגות. דרושה פרדיגמה אחרת ללימוד השואה. אנו זקוקים כחברה ישראלית להבנה אחרת: אמפתית (לא סימפתית), אישית, סובייקטיבית, קמאית, ראשונית אשר מי שלא ביצע לעולם מעשה כלשהו של סטייה בחייו לא יוכל להבין, אין לו את הכלים הדרושים להבין ולו את ראשית הסיפור, את המבוא או את ההקדמה של מנגנון הרצח. אני מעז לשער שאצל כולנו מצויות נקודות אפלות כאלה, אף כי קשה להודות עליהן בפומבי.

מנקודת מבט זו ליטל מזמין אותנו להצטרף אליו וללוות אותו במסע אל תוך העצמי. הקורא מתבקש לקיים דיאלוג עם הדמות המורכבת של אואוה. אואוה מאתגר אותנו, מציק, שואל, מסביר באדישות מצמררת, מתאר בקור רוח, מגיב ואומר לנו בין השורות: אתם חושבים שאני לא נורמלי? תסתכלו בבקשה על עצמכם. האם אתם מעולם לא שיקרתם ולא הרבצתם למישהו חלש מכם? האם אף פעם לא הפרתם אמונים? האם אתם באמת חושבים שאתם ההתגלמות של הטוב האנושי? ...וכיוון שרוב בני אדם הם אנושיים, אנושיים מדי, כדברי ניטשה, בעלי מעלות וחטאים כאחד, הרי אואוה פונה אלינו ישירות ואנו מתחילים לגלות שיש לנו שפה משותפת. יתכן כי אלה אשר רואים בספר פורנוגרפיה ועיוות, פשוט אינם מסוגלים להסתכל על עצמם מול המראה ולהודות בחולשתם.

עבורי, הקריאה בנוטות החסד הוא מעין מעשה טיפולי. לא כולם הולכים לפסיכולוג. לא כולם רפלקטיבים כלפי עצמם. רובינו אוהבים את הנורמליות, היציבות והביטחון. אנו אנשי סדר ורציונליות, סולדים מזעזועים רגשיים, בורחים מחוסר העקביות ומצביעות. אלא שאחד בפה ואחד בלב. יש אמירה נורמטיבית ויש מעשים נסתרים וסודות. גם חלומות של פרוורסיה אנו שומרים לעצמינו כי זה לא נעים לספר לכולם שאנו אנסים או רמאים.

דרושה פרדיגמה חדשה ללימודי השואה ולהתמודדות החינוכית איתה. הקרבנות זועקים אלינו: לא לשכוח ולא לסלוח. בפעילות כזאת יש להתחיל על-ידי ההתבוננות פנימית, חשבון נפש, מדיטציה. המאמץ הוא להתחיל בפעולה דיאלוגית ומשחררת, שונה מן ההכרה המדעית-אקדמית העוסקת בבירור העבר באמצעות המידע. קווים מנחים של אותה פרדיגמה חדשה צריכים לעסוק, למשל, בסוגיות הבאות:

-מהו מעשה רע ?/ מי קובע/? האם יש אמות מידה מקובלות לכל?-למה אוהבים לעשות רע? מה מרווחים מזה? האם יש גם הפסד?-מתי עשינו דברים רעים לעצמינו או לאחרים? מדוע עשינו זאת-מהם המצבים שבהם אנו מסוגלים לעשות רע למישהו אחר?-מהי בושה?-מהו שיכרון חושים?-מה זה ללכת אחרי מה שהחבר"ה עושים?

ועוד...

...אל תגידו שזה לא נוגע לכם!! ...אל תגידו שהצעה זו לא מעשית, מסוכנת. אל תגידו שאינכם מסוגלים לשאת בנטל הזה, הרי בחרתם להיות מורים ומחנכים. לימודי השואה, כמו נושאים אחרים שנלמדים בבית הספר, חייבים לנטוש את תבנית הייצוג הבלעדית של הגישה האקדמית-מדעית. זה נכון שהמידע הוא דבר חשוב ובסיסי...אבל חינוך שנשען ונשאר רק שם, הוא עשה רק חצי מן הדרך.

קריאת הספר נוטות החסד היא בגדר המלצה חמה לכל אנשי החינוך המבקשים להתמודד עם נושא השואה מתוך פרספקטיבה שונה מזו המקובלת כיום. לנסות להבין את עולמו של דר' אואוה באמצעות דבריו של ג'ונתן ליטל, אין פירושו להצדיק אותו, אלא אנחנו, כמוהו, צאצאי קיין. כל ניסיון להסביר את ההתנהגות שלנו על פי החטא הקדמון וחטאי אבותינו, סופו להיכשל. בטרגדיה של אייסכילוס הפוריות (furiot) שרוצות להעניש את אורסטה על רצח אמו, הופכות לנוטות החסד. לנו אין את הפריבילגיה הזאת ועלינו להכיר ולהתמודד עם הרוע שבתוכנו בלי לצפות לתיקון עולם או לנסים חיצוניים.

------------------------------------------------------------

דר' גדי ראונר מלמד מתודולוגיה של הוראת ההיסטוריה באוניברסיטת תל-אביב ובאוניברסיטה הפתוחהכתובת לתגובות: gadirauner@gmail.com

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת גדי ראונר