אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

נורית גוברין: הספרות כמשמרת הזיכרון הלאומי - ראיון


התמונה של בן ציון יהושע

ריאיון עם פרופ' נורית גוברין

בעקבות ההוצאה לאור של מפעלה המונומנטאלי (1,888 עמ'):קריאת הדורות – ספרות עברית במעגליה: כרכים א-ב, בהוצאת 'גוונים' (2002); כרכים ג-ד בהוצאת 'כרמל' (2008), בשיתוף אוניברסיטת תל-אביב פרופ' נורית גוברין

נורית גוברין היא פרופסור אמריטוס בחוג לספרות באוניברסיטה של תל-אביב ומן החוקרים המרכזיים של הספרות העברית בדורות האחרונים. היא פרסמה עד כה שבעה-עשר ספרי מחקר וערכה שלושה-עשר. בשנת תשנ"ח זכתה בפרס ביאליק ובשנת תשס"ב זכתה בפרס ישראל אפרת. עם השלמת מפעלה הגדול על ארבעת כרכיו, הנראה כאנציקלופדיה מרשימה לתולדות הספרות העברית לדורותיה וכספר חובה לכל חובב ספרות וחוקר ספרות. ספריה פורשים מפה רחבה של חיי הספרות במרכזים הגיאוגרפיים בגולה, בארץ ישראל ובישראל, בדורות האחרונים ועד ימינו. נדונים בהם נושאים הקשורים ביוצרי המופת. ביניהם ברדיצ'בסקי, ביאליק, טשרניחובסקי, שופמן עגנון, דבורה בארון, ס. יזהר ועוד רבים. נפגשנו בביתה והצגנו לה כמה שאלות:

בית ועד לחכמי הדור

בהשתתפות י"ד ברקוביץ, א"צ גרינברג, ישראל זמורה, יעקב הורוביץ, אברהם חלפי, אנדה עמיר, ש"י עגנון, יעקב פיכמן, אברהם קריב, אליעזר שטיינמן, אברהם שלונסקי

שאלה: פרופ' נורית גוברין, אני עומד מול היבול המפואר שלך, עגלתך המלאה, ובוחן את הז'אנרים הייחודיים שבהם עסקת, את הנושאים המגוונים שבהם טיפלת. אינני יכול שלא לפנות לביוגרפיה שלך, שהרי את שקשרת בין היוצר לביוגרפיה שלו. אביך היה הסופר, המסאי והמבקר ישראל כהן, עורך 'הפועל הצעיר' וידוע שביתכם שהצמיח שתי חוקרות ספרות ידועות היה בית ועד לסופרים – באיזו אווירה צמחת? איזו השפעה הייתה לבית על עתידך המקצועי, לדמותו של אביך, לאורחים שהסתופפו בביתכם, להמשך דרכך?

נורית גוברין: בשבילי הכול מתחיל מבית ההורים. אבי ישראל כהן היה תלמיד חכם חילוני מובהק. איש רוח אמיתי. אוצרות היהדות היו פתוחים בפניו, יחד עם הספרות העברית לדורותיה. הוא שילב, מה שקראו פעם "יהדות ואנושיות". הוא היה איש ספר אמיתי. אהב ספרים וטיפח את ספרייתו הפרטית העשירה שכללה למעלה מעשרים אלף כותרים בכל תחומי היהדות, הספרות, הלשון, הפסיכולוגיה, הפילוסופיה, הסוציולוגיה לרבות נושאים מסוימים שעניינו אותו במיוחד. ביניהם: פתגמים, אוטופיות, פסיכואנליזה, מילונים. ועוד הרבה. כשהיה חוזר מעבודתו כעורך 'הפועל הצעיר' (שבועונה של מפא"י ולאחר מכן של מפלגת העבודה), עם תיק מלא ספרים ש"נתקבלו במערכת", הייתי פותחת לו את הדלת, לוקחת ממנו את התיק, מתיישבת בחדרו עמוס הספרים ובוחרת לי את מה שעניין אותי. והכול עניין אותי. קראתי הרבה ומעולם לא הוגבלתי. הייתי בת בית בעולמם של שלום עליכם בתרגום ברקוביץ, בסיפורי מנדלי, י.ל. פרץ, ש. בן ציון, אגדות 'ויהי היום' של ביאליק, אם להזכיר דוגמאות אחרות בלבד. כמו כן הייתי שטופה בקריאה של ספרות העולם שתורגמה בשפע לעברית, ועיצבה את עולמי. שאלתי ספרים "לפי הסדר במדף" מספרייתו של שכננו הסופר אליעזר שטיינמן (אביהם של הסופרים דוד שחם ונתן שחם) ומן הספרייה הפרטית ברחוב דיזנגוף בתל-אביב ליד ככר דיזנגוף. הייתי קוראת את הספר בהליכה מן הספרייה הביתה, וכמעט גומרת אותו תוך כדי הליכה. לכן הרשה לי הספרן המחמיר לקחת שני ספרים יחד בכל פעם כדי "שיהיה לי מה לקרוא". קראתי בחרדה גדולה את ספרי השואה שהחלו מתפרסמים מיד עם סיום מלחמת העולם השנייה, וחוויתי את סיוטיה. הזדהיתי עם אחי בגולה, שהכרתי אותה כל כך טוב מסיפורי העיירה ומסיפורי הניצולים, שביקרו בביתנו, וישבו עם הורי אל תוך הלילה וסיפרו וסיפרו וסיפרו. עשיתי הכול, יחד עם חברי בני כתתי, כדי לקלוט את "הפליטים" שהגיעו לבית ספרנו ולהנעים להם את זמנם. החוויה שלי, שונה בתכלית מזו "המסופרת" ברבים, על היחס העוין והמסתייג לניצולי השואה.

קריאת

קריאת הדורות – ספרות עברית במעגליה: כרכים א-ב, בהוצאת 'גוונים' (2002); כרכים ג-ד בהוצאת 'כרמל' (2008), בשיתוף אוניברסיטת תל-אביב פרופ' נורית גוברין

אהבתי לשמוע את סיפורי אבי על ילדותו בחדר, על בית הוריו ועל ההווי של העיירה יחד עם סיפוריה של אמי על ילדותה בלודז' ועל נדודיהם כפליטים במלחמת העולם הראשונה. סיפוריהם השלימו את מה שקראתי בספרים על העיירה. חייתי בשני העולמות בהרמוניה מלאה. עולמי התל-אביבי, שטוף המשחקים והווי תנועת הנוער, "התנועה המאוחדת", יחד עם עולמם של הורי בגליציה ובפולין, התמזגו יחד.

בית הורי היה, מה שקראו פעם "בית ועד לחכמים". הייתי מוקפת סופרים, משוררים, אנשי רוח ואנשי ציבור. י. ד. ברקוביץ, א"צ גרינברג, ישראל זמורה, יעקב הורוביץ, אברהם חלפי, אנדה עמיר, ש"י עגנון, יעקב פיכמן, אברהם קריב, אליעזר שטיינמן, אברהם שלונסקי ורבים רבים אחרים היו החברים של הורי. השיחות נסבו בעיקר על נושאים העומדים על הפרק, על תרבות, ספרות, ענייני היום ובעיות פוליטיות. ואני, כילדה סקרנית ומתעניינת, הייתי מקשיבה. לעיתים, גם מתערבת לצורך ובדרך כלל שלא לצורך. היכרותי זו עם הסופרים, משנות ילדותי המוקדמות, סייעה לי, מקץ שנים, להעמיק את הקשב ביצירתם. כשקראתי את היצירה, ראיתי מאחוריה את האיש. היכרות אישית אינטואיטיבית זו, סייעה לי לימים במחקרי הספרותיים. לימים ניסחתי את עקרונותיה של גישה זו במחקר הספרות. בבית הקפידו על דיבור עברי צח ומדויק.

אמי, צביה כהן לבית גורדון, למדה מילדותה בבית הספר העברי של יצחק קצלנסון בלודז' והייתה לפני עלייתה לארץ ממנהיגות "גורדוניה" בעיר זו. לאחר שנולדנו אני (1935) ואחותי (הצעירה ממני), כיום פרופ' חגית הלפרין, התמסרה לבית ולמשפחה, סייעה לאבי בעבודותיו הספרותיות, והייתה אחראית לאווירה התרבותית והספרותית של הבית.

דלתו של אבי, שהיה תמיד עם עט ביד או עם ספר שעיין בו, וכל הזמן טרוד בהוצאת "הפועל הצעיר" בזמן מדי שבוע בשבוע במשך עשרות שנים (1948 – 1970), מעולם לא נסגרה בפני. תמיד הייתה לו סבלנות אלי ואל אחותי. על כל שאלה קבלתי תשובה מפורטת ויסודית. יחד פתחנו ספרים ועיינו בהם, כדי לדעת לא רק מהי התשובה, אלא איך לגלות אותה בספרים באופן עצמאי. בבית זה טופחה אהבתי לתרבות העברית, לסופרים ולספרות, יחד עם ידיעת מקורות היהדות, וגאווה ציונית, לאומית, סוציאליסטית על החשיבות של ארץ ישראל ולאחר מכן של מדינת ישראל, להבטחת עתידו של עם ישראל. לא היו אלה מילים בעלמא, או מליצות, אלא מציאות חיים טבעית ויום-יומית.

המורים הרוחניים – ישראל כהן ודב סדן

שאלה: מתוך עיון במחקריך ניבטת דמותו של מורך ורבך – הגורו שלך – דב סדן המבקר, העורך, המשורר, הפמיניסט, הפולמוסן, איש הבדיחה והחידוד. מה מייחודו נטלת איתך להמשך הדרך?

נורית גוברין: איני אוהבת את המילה "גורו". המילה "מורה" במשמעותה האמיתית מתאימה יותר. הכרתי את דב סדן מילדותי המוקדמת, לאורך כל חייו. דב סדן היה ידידו ורֵעו של אבי מנעוריהם המשותפים בלבוב שבגליציה. לאחר מכן נמשכה מסכת יחסיהם ההדוקה בארץ ישראל ובמדינת ישראל. סדן השתתף ב'הפועל הצעיר' שערך אבי, ואני הייתי שליחה להביא ולהחזיר הגהות מבית לבית מביתנו ברחוב ריינס לביתו ברחוב פרוג בתל-אביב. המחלוקות האידיאולוגיות והספרותיות ביניהם, לא פגמו בידידות האישית. הם חלקו איש על חברו בנושאים שונים, כגון היחס לפסיכואנליזה, שסדן דבק בה בביקורת הספרות בשנות השלושים של המאה הקודמת, ואבי התנגד לה, וכגון בנושאים שונים ספרותיים ואידיאולוגיים. מחלוקות אלה התבטאו בכתב ובע"פ אבל תמיד שמרו על הקשר האישי החם ועל ההערכה ההדדית, של שני חברים "מאותו הכפר". לימים זכיתי להיות תלמידתו של דב סדן בשנותיה הראשונות של אוניברסיטת תל-אביב, והתמחיתי בכך שלמדתי איך ללמוד ממנו. וזה לא היה קל. שיחתו התפזרה, כביכול, להרבה שבילים צדדים, והיה קשה לעקוב אחר השביל המרכזי בתוך שפע האסוציאציות שהרעיף על שומעיו. שיחתו קלחה, אבל בכיתה של סטודנטים, כשהבולדוזר שבנה את הקמפוס של אוניברסיטת תל-אביב ברמת אביב בראשיתה, החריש את קולו, שגם בלעדיו לא היה רם, היה צריך אימון מיוחד כדי לשמוע אותו. פשוטו כמשמעו. הוא היה מדריכי בעבודת הגמר שלי, ולאחר מכן בעבודת הד"ר שלי (יחד עם דן מירון), והייתי עולה אליו לירושלים בכל שבוע כדי לשמוע ממנו הערות על התקדמותי בדוקטורט. גם פגישה זו היה צריך ללמוד לנצל כהלכה, שכן זמני היה מוגבל. בבית השארתי תחת השגחה שלושה ילדים קטנים, והוא היה מפליג בשיחה, והייתה סכנה שלא יגיע להערות ההדרכה על עבודתי, שלשמן נסעתי אליו. אבל לאחר שלמדתי איך ללמוד ממנו, ולקרוא את דבריו בסגנונם המיוחד, ובעיקר להבין דבר מתוך דבר, הצלחתי גם בהדרכה שנתן לי. הפנמתי את מִשנתו בראייה הכוללת שלו את הספרות העברית, כמו גם בחשיבותם של הפכים הקטנים המרכיבים אותה. בכרך השני של ספרי 'קריאת הדורות' (תשס"ב) הקדשתי שער מיוחד לתפיסת העולם הכוליית שלו, בד בבד עם פרשנותו לנושאים המגוונים בתחומי הספרות השונים. נחלתי ממנו את התפיסה היסודית שהספרות דומה ליער שיש בו עצים גבוהים ונמוכים אבל גם שיחים ודשאים. כל המערכת האקולוגית הזו חשובה להבנה כוללת של הסופרים והספרות. לכן יש להכיר את הסופרים המרכזיים, אבל גם את הסופרים השוליים והנידחים. יש חשיבות גדולה להכרת בית גידולו של היוצר ולקישור הנאות בינו לבין העולם שבו נולד וגדל. על כל חוקר להעֵז ולפתח מחשבה עצמאית בכל נושא שבו הוא עוסק. ועוד הרבה. לא רק שלא היו לי אצלו "הנחות" בגלל ידידותו עם אבי, אלא אדרבא. ידידות זו חייבה אותי להרבה יותר מאשר סטודנט "רגיל". כשהגשתי לסדן את עבודת הגמר שלי, על ראובן פאהן, איש גליציה, שטרחתי בה הרבה (1967) כתב לאבי: "היא נולדה למחקרה של ספרות". אבי שהיה גאה מאד בהכרה זו בבתו, הראה לי את מכתב זה רק מקץ שנים, שלא יגבּה לבי...

אחד הכיוונים במחקרי, בהשפעתו של דב סדן, הוא חישוף יוצרים נידחים ושוליים, הן לגופם, הן כאבן חן נוספת להשלמת תמונת הפסיפס המגוונת של הספרות, והן כאמצעי להבלטת חשיבותם של הגדולים. ביניהם: ראובן פאהן; גיטל מישקובסקי, אם להזכיר שנים מתוך רבים.

שאלה: ארבעים שנה לימדת באוניברסיטת תל-אביב עד היותך פרופ' מן המניין (1990). מחקרייך נותנים גם ביטוי לנושאים מרכזיים בתחום התרבות העברית, ביניהם: חשיבותה של הספרות כנושאת הזיכרון הקולקטיבי, חשיבותו של הלוח העברי, הצורך בשילוב הדורות, חשיבותם של עיתונים וכתבי-עת לרבות אלה שהיו קצרי-מועד; הקשרים ההדוקים בין הספרות העברית לבין ההיסטוריה הקרובה והרחוקה בגולה, בארץ ישראל ובמדינת ישראל. החיים הספרותיים על ריבוי פניהם באים לידי ביטוי בספרייך יחד עם חלקך הפעיל בהם. פילסת את דרכך בנתיבים שונים מדרכם של עמיתייך. באלו מאבקים התמודדת כדי להגן על השקפות העולם שלך שהאמינו בביוגרפיה של היוצרים ולפלס את דרכך הייחודית באותו עולם של גברים דומיננטיים ושל כמה מן הנשים מן המובילות כיום בחקר הספרות?.

להיות אישה בסגל האוניברסיטאי

נורית גוברין: כמי שחיה מילדותה את החיים הספרותיים המגוונים והכירה את הסופרים ואת שיחם, את הספרים על שפע נושאיהם ואת כל "המסביב", כלומר עריכה, הוצאת ספר, חגיגת יובל, ציון פטירה, כיבודים, וויכוחים, פרסים ומה לא... חשתי, שהספרות היא לא רק השיר או הסיפור המנותקים מיוצרם, אלא היא חלק מ"חיי הספרות" שהיא נוצרת בתוכם ומגיבה עליהם. בשנות הששים של המאה העשרים שלטה בכיפה התפיסה, של "ספרות לשם ספרות", ספרות מתוכה, המנותקת מן ההקשר הביוגראפי, ההיסטורי, החברתי, האידיאולוגי, עד כדי "סילוקו של המחבר מיצירתו". כמורה צעירה וכחוקרת מתחילה, חשתי שאין זה נכון, לפחות לא בשבילי. חשתי, שאני יכולה להבין את היצירה רק בהקשריה הרחבים, שאם אני מכירה את הביוגרפיה של היוצר, הקשב שלי ביצירה מעמיק. לפי הכלל: הכרת הביוגרפיה של היוצר אינה ערובה להבנת היצירה אבל בלעדיה תהיה הבנתה חלקית או פגומה. לימים, העזתי גם לנסח את חשיבות הביוגרפיה של היוצר לגופה. הייתה אז ריאקציה כנגד "השיטות" שייחסו שלא בצדק ליוסף קלוזנר, אבי ההיסטוריוגרפיה של הספרות העברית. טענו, שהעדיף את הביוגרפיה על היצירה, ו"תפסו" אותו בהתבטאויות מביכות בקשר להורי היוצר. במקום להעריך את הישגיו העצומים, נטפלו לחולשותיו ועשו מהם עיקר. אני לא פסלתי את זכותם של עמיתי לחשוב אחרת, ולחקור בשיטות אחרות, אבל באותה מידה תבעתי את זכותי לחקור בדרך שנראית הולמת ומתאימה לי ולנושאי מחקרי. האקדמיה, כידוע, לא תמיד סובלנית, אם לנקוט לשון המעטה, ולא פעם מי שהולך בדרך משלו, זו שאינה מקובלת באותו זמן, סובל מעריצות האופנה המחקרית השלטת. בכל אחד מן הקורסים שלי באותם זמנים, תמיד היה מי שקם ושאל: בשביל מה צריך לדעת מתי והיכן נולד הסופר? מה מוסיפה ידיעה זו להבנת הסיפור או השיר?! הייתי מחכה לאתגר זה, כדי לשכנע את הסטודנטים בחשיבותה של הכרת הביוגרפיה להעמקת הקשב ביצירה, בתנאי, כמובן, שעושים בה שימוש מושׂכל. שכל ישיר צריך בכל שיטה! לשמחתי, כל זה היום בבחינת עבר. גם מי שחונכו על השיטות הקודמות, נוכחים יותר ויותר בהכרח של שילוב היצירה בחיי היוצר, ובמחקריהם בשנים האחרונות אכן נוהגים כך, מי פחות ומי יותר. זאת ועוד. הספרות העברית בארץ ישראל ולאחר מכן במדינת ישראל, היא המשכה הטבעי של הספרות העברית שנוצרה בגולה. מבלי להכיר את ההתחלות ואת העבר, אי אפשר להבין את הספרות בהווה. לכן, באופן טבעי, עסקתי גם במחקרי וגם בהוראתי, באותן התחלות במרכזי הספרות בגולה, ובסופרים העבריים של הדורות הקודמים. ידעתי, שאם אני לא אפגיש את הסטודנטים עם נושאים אלה במסגרת לימודיהם באוניברסיטה, יש חשש, שלא יידעו עליהם כלל.

להיות אישה בסגל אוניברסיטה לא היה קל בעבר וגם לא בהווה. זה חלק מן הקושי הקבוע לא לוותר על אף לא אחד מן העולמות: אישה, רעייה, אם, ובעלת מקצוע ולשאוף למצוינות בכל התחומים. החיים מלאים פשרות, לרבות בתחום זה. תמיד צריך לוותר ותמיד חשים אשמה, מה שלא עושים. תמיד צריך לתמרן בין התפקידים. תמיד צריך בעל תומך ומבין ומשפחה אוהדת. בכך איני מחדשת דבר. כל אישה בתחומה חוותה וחוֹוָה מציאות זו. הייתי האישה הראשונה בארץ שזכתה בדרגת פרופסור מן המניין בספרות עברית. אבל זה היה תהליך מיוסר וארוך יתר על המידה. ועדות המינויים מלכתחילה, כביכול בלא יודעין, לא יכלו בלב שלם להעריך את הישגיה של אישה. גם אם לא יודו בכך, הייתה להם הסתייגות "טבעית" היסטורית ומסורתית ממנה. מאישה נדרש הרבה יותר מאשר מגבר. גם העובדה שהיא אם לילדים, עם כל מה שכרוך בכך, לא עמדה לזכותה. בכך, אולי חלה בשנים האחרונות התקדמות מסוימת, אבל לא מספקת. יעיד על כך חלקן הקטן של הנשים בסגל הבכיר של האוניברסיטאות בארץ ובעולם, וחלקן הנמוך עוד יותר בין נושאי התפקידים הבכירים ומקבלי הפרסים היוקרתיים.

מי הם ממשיכי דרכה של נורית גוברין?

שאלה: דורות של תלמידים הקמת שרבים מהם השתבצו בתחומי ההוראה במוסדות החינוך בישראל או בתחומי המחקר האקדמי, האם את יכולה להצביע היום על ממשיכי דרכך המובהקים בחקר הספרות העושים שימוש בכלים שקיבלו מידך? לא אחת הישגים מחקריים שלך מופיעים במחקריהם של חוקרים וחוקרות חדשים, לא תמיד עם הקרדיט המגיע לך - מה דעתך על כך?

נורית גוברין: מכיוון שאני אוהבת את הספרות העברית לדורותיה, חיה אותה ומרגישה בחשיבותה, אני מבקשת לחלק את אהבתי זו עם כמה שאפשר יותר לומדים, במיוחד מקרב הצעירים. העמדת תלמידים הרבה, שיכירו את הספרות העברית, והיא תהיה חלק מהם, הייתה ונשארה חשובה לי מאד. התרבות והספרות העברית הם הבסיס לקיומו וללכידותו של עם. בשבילי אין זו מליצה אלא ממשות. מתוך המאות הרבות של התלמידים שלמדו בקורסים שלי, תרתי תמיד אחר אותם יחידים נבחרים, שהם יהיו דור ההמשך של חוקרי הספרות העברית, והם שינחילו אותה לתלמידיהם. ללא דור המשך, אין עתיד. עשיתי מאמצים מיוחדים לגלות אותם ולשלוף אותם מתוך קבוצות הסטודנטים שעברו תחת ידי, ולטפח אותם כמה שאפשר. לעודד אותם להמשיך במסלול קשה, כפוי טובה ונפלא זה. לצערי, האוניברסיטאות בעבר ובמיוחד בהווה, אינן מטפחות את דור העתיד, במיוחד לא בתחום התרבות הלאומית. לא פעם, עד שמגדלים חוקר צעיר ומבטיח, מתברר שאין לו "תקן" ומסלולו נקטע. והדברים קשים, מכאיבים ומדאיגים מאד.

מורה טוב צריך ללמד את התלמיד על פי דרכו. כלומר, על פי דרכו של התלמיד. לאפשר לו להוציא מן הכוח אל הפועל את כישרונותיו, ולא לגדל "חקיינים", "ממשיכים שוטים" ואפיגונים של עצמו. תלמיד טוב צריך להכיר את תורת רבו, אבל לימים להיות עצמאי, ולהמשיך את דרכו שלו. טיפוחו וגידולו של תלמיד שגדל להיות חוקר עצמאי, הוא תהליך הנמשך שנים רבות. הוא דורש התמסרות מיוחדת וכוחות נפש מיוחדים. לא לחינם אמרו חז"ל: "בכל אדם מתקנא חוץ מבנו ותלמידו". הם ידעו על מה הם מדברים. רבים מבין תלמידי, מבלי להזכיר שמות, מאכלסים את החוגים לספרות באוניברסיטאות, אבל גם בתחומים רבים נוספים: בשירה, בפרוזה, בעיתונות, בהוצאות הספרים, בחינוך ובהוראה, בתיאטרון, ובתפקידים רבים בחברה, גם ללא קשר ישיר לספרות. ואני גאה בהם מאד. בכל זאת אזכיר שם אחד, תלמידי ועמיתי, פרופ' אבנר הולצמן, שהוא היום בין החשובים שבחוקרי הספרות העברית אם לא החשוב שבהם.

הסיפא של שאלתך גורר אותי למחוזות אחרים, של "הגינות בפרסום", שאיני רוצה כעת להיגרר אליהם. אומר רק זאת גם הפעם מפי חז"ל שהכירו היטב את טבע האדם: "כל האומר דבר בשם אומרו – מביא גאולה לעולם". לא מעטים הם אלה העושים בכתבי-אחרים כבתוך שלהם, מייחסים אותם לעצמם, ואינם מביאים גאולה לעולם. עם כל הכעס על אי הגינות זו, יש גם תחושה של סיפוק בכך, שפֵּרות מחקריך נקראים, נפוצים וחוזרים וצצים בכתביהם של אחרים.

האם 'אליק נולד מהים'?

שאלה: בספר 'במו ידיו: פרקי אליק' (1951) כתב משה שמיר הצעיר, כי 'אליק נולד מן הים'. כך נוצר דיוקנו של הצבר נטול השרשים. האם הספרות העברית החדשה נוצרה יש מאין?

נורית גוברין: הספרות העברית היא המשך מתוך שינוי. חוליות חוליות בשלשלת ארוכה ומפוארת, שכל אחת ממשיכה את קודמתה וכל אחת שונה מחברתה. גם המרד הוא המשך, גם השינוי הוא המשך. אין יש מאין בתחום התרבות, ואין מוציאים ישן מפני חדש. תרבות היא בנין הנבנה נדבך על נדבך. בלא הכרת היסודות והקומות הראשונות, אין תקומה לגגות. המאבק הבין דורי בספרות, שהוא מבורך כשלעצמו ומעיד על ספרות חיה ומתפתחת, כשהגיע לתחום הביקורת, הביא ל"ביקורת של חשבונות". ביקורת זו שהייתה אידיאולוגית ומגמתית, סילפה את דמותם של סופרי "דור בארץ" או כפי שנקראו על שם ראשיתם בנעוריהם: "סופרי הפלמ"ח" וסופרי "מלחמת העצמאות". מבקרים "דוריים" אלה ייחסו להם מאפיינים שלא היו ביצירותיהם, גימדו והשטיחו את דמותם, הפכו את הערכים הציוניים וההומניסטים בכתיבתם לחולשות ולמגרעות, ובעיקר הנחילו לדורות הבאים תדמית שגויָה ושלילית והערכה מגמדת של יצירתם. גם מי שלא קרא בה, הִרשה ומרשה לעצמו לנסח "תובנות" עליה. חוד החנית הוא המשמעות המסולפת שיצרו לפתיחה של "במו ידיו. פרקי אליק" של משה שמיר: "אליק נולד מן הים", אותו ספר זיכרון שנכתב לזִכרו של אחיו שנפל במלחמת השחרור בהבטחת הדרך לירושלים (ינואר 1948). המשפט הפותח הוצא מהקשרו, ופורש בניגוד גמור לכוונותיו, למגמות הספר ולתפיסת עולמו של היוצר. הוא פורש כהתנכרות להיסטוריה היהודית, כניתוק מן העבר, כריתת השורשים והתכחשות לזהות היהודית. בעוד, שאין דבר זר יותר למשה שמיר ולתפיסת עולמו, כבר בשלב מוקדם זה של יצירתו ולאורך כל חייו. הפסוק נותק מהקשרו, חוזר ומוטח בפי כול, ביניהם כאלה שלא קראו ולא שנו, ולרבות אלה שכן קראו ושנו, אבל ביודעין, עושים שימוש מוּטה ו"חשבונאי" בו, בשירות האידיאולוגיה שלהם, ובניגוד לכתוב. הפרק "ההתקבלות הטרגית" בכרך ד' של ספרי הוקדש לנושא זה. כל עניין "הצבר" הוא המצאה של עיתונאים, ואינו מעוגן בספרות העברית כלל. הוא מופיע בפזמון, בכרזות, בסרטי קק"ל, בפרודיות. בדרך המלך של ספרות העברית דמותו של הגיבור יליד הארץ היא תמיד מורכבת, מסובכת, מהססת מתלבטת, צבועה בגווני אפור, ואינה חד ממדית שטוחה, לרבות "אבי אבות הצבר" אורי, בספרו של משה שמיר 'הוא הלך בשדות'. זוהי דוגמה, אחת מרבות, לקריאות המוּטוֹת והעוינות בספרות העברית, שלצערי, מתרבות והולכות, ומגלות פנים שלא כהלכה בספרות בניגוד להקשריה, כוונותיה והמשמעויות העולות מתוכה. המגמות האנטי-ציוניות מתחזקות גם ב"מחקר" הספרות העברית. החוקרים קוראים קריאה "אנטי-ציונית" ובעיקר "אנטי-ספרותית" ואנכרוניסטית בספרות העברית, בניגוד לטון ולמשמעות שלה בהקשריה ההיסטוריים, החברתיים, הספרותיים והביוגראפיים. הטרמינולוגיה מגלה מייד מגמות אלה באותם מקומות ש"החוקר" מחליף את "העולים" ב"מהגרים". אבי ובני דורו לא היגרו לארץ ישראל, אלא עלו אליה עלייה אידיאולוגית מרצון, וכך גם הרבים האחרים.

'כתיבה רזה' – מהי?

שאלה: לא מעט מן הספרים היוצאים לאור בימינו כתיבתם רזה – האם הדבר נובע מניתוק הזיקה לתנ"ך?

נורית גוברין: התופעה של מה שקוראים היום "כתיבה רזה", הייתה קיימת בספרות העברית לדורותיה. ג. שופמן, שכתבתי עליו את ספרי 'מאופק אל אופק', שני כרכים המתארים את "חייו ויצירתו" (1980), היה מאבות "הכתיבה הרזה". אבל כתיבתו היא מופת לסגנון עברי, תמציתי, מדויָק, בבחינת מועט המחזיק את המרובה. כתיבתו זו מקורה בידיעה מקיפה, ובכוונת מכוון. יצירת סגנון עברי חדש, שיהיה שונה מסגנונם "הדשן" המחובר למקורות של קודמיו, מתוך תחושה נכונה שהגיבור החדש בן דורו "התלוש" חייב לדבר ולחשוב בסגנון מנותק. הייתה זו בחירה במועט מרצון, השמטה מכוונת מתוך השפע שעמד לרשותו. "סגנון רזה" שמקורו בבורות, בחוסר ידיעה ובאזלת יד, מורגש מייד, חשיבותו מעטה וחייו חיי שעה. עם זאת, יש מי שהתחילו שלא כהלכה, אבל היו מודעים לחסר זה שלהם, "עבדו על עצמם", השלימו את החסר והגיעו להישגים נאים. מצד שני, היו סופרים שהעושר הלשוני שלהם היה לרעתם, והיקשה על הקוראים במיוחד בדורות הבאים. השפע הלשוני שימש כמחסום גם בפני קוראים ידענים, והקריאה ביצירתם, של מי שבכל זאת אינו מוותר, באמצעות מילון, בעייתית ביותר בדורם ולדורות.

מספרן של הסופרות כמעט זהה למספר הסופרים

שאלה: בדורות האחרונים אנו עדים לדור של נשים סופרות שפרצו אל התודעה הספרותית וחלקן תופסות מקום של כבוד כסופרות מובילות. בהיותך חוקרת ספרות מובהקת וגם אישה – האם את מרוצה מתוצאות של תהליך מיוחד זה?

נורית גוברין: מספרן של הנשים בקרב הסופרים בעשרות השנים האחרונות, כמעט זהה לחלקן באוכלוסיה. זוהי אחת התופעות המשמחות שקרו בספרות העברית במדינת ישראל. כתיבתן מגוונת בנושאים, בסגנון, בעלילה, במשמעויות. חלקן ממשיך בנושאים "הנשיים" המסורתיים, מבלי לנסח כעת במה בדיוק מדובר, חלקן מצטרף ל"נושאים הגדולים" המסורתיים של הספרות העברית. יש מתוכן בעלות מודעות פמיניסטית מובהקת הבאה לידי ביטוי בכתיבתן הבוטה והמגמתית, ואחרות, הכותבות כנשים, משום שהן נשים, על "כל הנושאים שבעולם" לרבות הנושאים הקבועים של הספרות מדורי דורות בכלל, ושל הספרות העברית בפרט. עם זאת, עדיין מועט חלקן בין מקבלי הפרסים היוקרתיים, בין מי שמשמיעות את קולן ברבים בשאלות נכבדות, מכהנות בוועדות חשובות, מתראיינות באמצעי התקשורת בפורומים השונים.

הקול המזרחי בספרות העברית

שאלה: אנו עדים בדורות האחרונים לקול המזרחי בספרות העברית – יוצרים מבני עדות המזרח מפלסים דרכם כזרם בספרות העברית. החלוצים היו יהודה בורלא ויצחק שמי (גרשון שקד זלזל בראשון וקבע שהשני הוא סופר ערבי שכותב עברית), מרדכי טביב, עזרא המנחם. בעשורים האחרונים קמו לנו יוצרים כמו א"ב יהושע, סמי מיכאל, אלי עמיר, אורציון ישי, דן בניה סרי, בן-ציון יהושע, עודד בורלא, ארז ביטון, שמעון בלס, בלפור והרצל חקק, רוני סומק ועוד רבים וטובים. היו שלא עסקו בשורשים המזרחיים שלהם ובחרו נושאים ניטראליים. היו שניסו 'להחליק' את העלילה ולהתאימה לרצונו של הממסד הספרותי והיו שהעבירו את שדה המערכה הסוציו-אקונומי אל הספרות. לא אחת, הביקורת הספרותית ראתה בתיאור הריאליסטי של יוצרים אלה פרקי פולקלור והווי ותו לא. לאן פניה של ספרות זו? האם יש מקום לספרות העוסקת בחייהם של יהודי המזרח בארצות מוצאם, בעלייתם ובבעיות הקליטה שלהם בארץ?

נורית גוברין: הסופרים בארץ ישראל, במיוחד סופרי העלייה השנייה "האשכנזים", עשו מאמץ מכוון כדי להרחיב את מעגל הכותבים ואת מעגל הנושאים של הספרות העברית. על כך כתבתי בספרי 'העומר. תנופתו של כתב עת ואחריתו' (1980) ובפרקים מיוחדים בכרכי ג' וד' של 'קריאת הדורות'. אי אפשר ליצור סופר כהרף עין. זהו תהליך ארוך וממושך, פרי הכשרה אישית ארוכה והיכרות אינטימית עם ספרות בכלל ועם הספרות העברית בפרט. לכן, התהליך היה איטי וממושך. ניצניו החלו עם העלייה השנייה, והמשכו, עם החינוך העברי החילוני בארץ ישראל, ובמיוחד כשבני דור העליות הגדולות לארץ בשנות החמישים, גדלו ועמדו על דעתם, ותרמו לספרות העברית והישראלית את חוויותיהם מבית ההורים, מארצות מוצאם השונות וקשיי הקליטה בארץ. בכך הצטרפו למקהלה העשירה של ריבוי הקולות של הסופרים במדינת ישראל, ההופכים אותה לאחת הספרויות המרתקות בעולם. על כך, כתבתי ב"אחרית דבר": "צפור חֲלוּמָה" לספר שיריה המקובצים של ציפי שחרור 'עונה שנייה לאהבה' (2006). כל אחד מן הסופרים כותב "מנהמת לבו" ונענה ל"תביעה החברתית" רק אם היא תואמת את הלכי נפשו.

שאלה אחרונה: אינך חושבת שהגיעה השעה שיזכו אותך בפרס ישראל?

נורית גוברין: איני מאמינה למי שיאמר שאינו רוצה לקבל את פרס ישראל. כמובן, שאני רוצה. זוהי ההכרה החשובה ביותר שיכול חוקר לקבל מן החברה על הישגיו. אני מקווה שלא ירחק היום וגם אני אהיה בין מקבלי הפרס, ושאגיע אליו זקופה כשכוחות היצירה עדיין קיימים בתוכי.

המראיין: אני מודה לך על דברייך הכנים שפקחו את עינינו והציגו אותך ואת יצירתך מזוויות מגוונות.כל כתבי נורית גוברין

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת בן ציון יהושע