אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

אלחריזי - אלחרירי - השוואה


התמונה של משה גנן

השוואה בין המבוא למקאמות של אלחרירי למבוא ל"תחכמוני" לאלחריזי

השוואה בין המבוא לשירת המקאמות של אלחרירי למבוא של אלחריזי לספרו "תחכמוני"

להשוואה זו כמה פרקים:1) על ג' משוררים2) על ספרו של אלחריזי 3) המבוא של אלחרירי לספרו4) המבוא ל"תחכמוני"

מטרת מאמר זה היא השוואה בין המבוא של אלחרירי לספר המקאמות שלו לבין המבוא של אלחריזי לספרו "תחכמוני".

נקדים מלים אחדות על המשוררים.

אבו מוחמד אל-קאסם אל חרירי נולד ב1052- בבצרה, עירק, ונפטר ב1122--. היה סופר ובלשן ערבי. יצירתו הספרותית הידועה ביותר היא מחרוזת של 50 חיבורי מקאמות. קדם לו ממציא ז'אנר זה, אבו אל-פאתח אחמד אבן חוסיין אל-המדאני, מהעיר האמדן בפרס. ממנו למדו ולקחו כל המשוררים מחברי המקאמות אחריו.

יהודה בן שלמה אלחריזי, המכונה לפי הביוגרף שלו בארצות ערב בשם יחיא אבן סלימאן אבן שאול אבו זכריא אלחריזי היהודי, נולד ב- 1165 בטולדו: נפטר, על פי אלמבארכ אבן אלשאער אלמוזלי (כלומר איש מוצול), מחבר הביוגרפיה שלו[1]. הוא נפטר בעיר חלב. כגיבור המקאמות של אלחרירי, אבו זאיד, בנפשו כנראה נקשרה אף נפש אלחריזי, אף הוא הרבה לנדוד: הוא חי בערים שונות של ספרד ופרובנס, והחל מ1215 הוא יצא למסעות, על פי מקורות אחדים כדי ללקט חומר לספרו תחכמוני, בארצות המזרח. הוא הגיע למצרים, כמו ריה"ל לפניו, לירושלים ולא"י, ללבנון ולסוריה, לעירק: קשריו הטובים עד תימן הגיעו.

אלחריזי היה אמן השפה העברית, מתרגם ידוע ורב תושיות, ותרגומו למורה נבוכים של הרמב"ם – אף אם לא מצטיין בדיוק יתר, הרי שהוא מצטיין בשפתו החיה והמחיה נפשות, בניגוד לתרגומו הדקדקני, היובשני ועתיר השיממון של אבן תיבון.

ב-1205 אלחריזי נתבקש ע"י נדיבי ספרד לתרגם את 50 המקאמות של אלחרירי[2]. הוא עמד במשימה למופת. הקשיים שעמדו לפניו היו מרובים. אחרים ניסו לפניו לתרגם לעברית את המקאמות ולא עלה בידם. אלחריזי אף מזכיר אותם בשער הראשון של חיבורו, תחכמוני[3].

בין קשיי התרגום:

1) המקור מחקה עגות ערביות של מעמדות שונים, אם כי כולו כתוב בלשון קלאסית מסולתת.2) במקום משובצים פסוקים מהקוראן וכן אמרי חכמה בדואים ואחרים, אף מהתקופה הקודמת ל"נאורות":3) בשיר שפע רמזים להווי ותרבות ערב.4) יש שעשועי לשון מפולפלים, חידות, קטעים שניתן לקרוא בהם מלפנים ומאחור, ועוד חכמות ותחבולות שיריות ולשוניות, אחדות (מעטות) שגם אלחריזי לא יכול להם, כגון מלים המורכבות מאותיות מצוידות בערבית בניקוד דיאקריטי, דבר שאין לו אח ודוגמא בשפה העברית.

אלחריזי מעברת את האישים והמקומות שבחיבורו של אלחרירי – וכך נהגו בספרות עד אלישע בן אבויה, הוא פאוסט של הלוי לעטעריס, איתיאל הכושי (הוא אוטלו) ורם ויעל של שקספיר-זאליקסון וכיו"ב. הוא מעברת את כל השמות מלבד שם משורר עברי אחד – שמואל בן עדיה - שמובא על ידי אלחרירי ונשאר בידי אלחריזי בערבית – מתוך גאוות אלחריזי כי המשורר העברי נזכר אצל אלחרירי בשמו.

אלחריזי מוצא אקוויולנטים עבריים ומייהד גם את שמות המאכלים הערביים, ובוודאי ובוודאי את המובאות מהקוראן, אותם הוא מחליף בכשרון עילאי בשיבוצים תנ"כיים. כ"כ הוא מחליף את שמות הגיבורים של המקור לעבריים, ובשם אחד מהם הוא ממשיך להשתמש גם בחיבורו העצמאי, תחכמוני.

רוב התרגום אבד – כך גם המבוא שאלחריזי כנראה כתב לתרגומו – ונשמרו ממנו רק חלקים. שיטת אלחריזי בתרגום אינה אחידה – היא חופשית ומוסרת את עיקרי הדברים, או מדויקת ומילולית, לפי הצורך והעניין.

תחכמוני

עם הזמן אלחריזי ראה כי בתרגום אלחרירי נתן חילו לזר: על אף כל הערכתו לאלחרירי ולעבודתו, הוא ראה[4] כי הסכיל עשו, וגדל עוונו מנשוא, בעוזבו לחבר ספר מליצותינו והלך להעתיק בספר זולתנו כאילו אין דבר אלוהים חי בינותינו. על כן ישב המחבר לחבר ספר מליצות חדשות, מלשון הקודש קדושות, לפאר ולהלל ולקדש את לשון הקודש לתפארת, שלא תישאר בעיני משוררי ערב כנאלמת ומעיני הבריות נעלמת: כאלומות הוא אסף בו רוב תכנים וצורות, מקאמות לחקרי לב ונצורות. וכלספרו של חרירי גם בספרו 50 שערים, וחבר הקיני כלחרירי שֵׁם שָׂם בַּגִּבּוֹרִים. וכדי לאסוף חומריו וגם למצוא נדיבים הוא יצא למסע למחוזות רחוקים. וכך "תחכמוני" נראה כעין המשך ל"מחברות איתיאל", אוסף סיפורים ומהתלות וקטעים אוטוביוגרפיים וזכרי נדודים שבמרכזם – כמו אצל אלחרירי – דמות של משכיל קל דעת, חרזן, האוהב להתחפש ולהפתיע. זהו אם כן עיקר המקאמה פרי המצאת אל-המדאני שהגיע לכלל התפתחותו אצל אלחרירי: פרקי עלילה מחורזים, שגבורה המסורתי הוא אביון שדעתו מבודחת, המשתתף במסיבה ומפגין כושר שיחה מעולה. בין הסיפורים אין קשר ואין בהם התפתחות, ואפשר להחליף בלי בעיות את הסדר בין הסיפורים, ועל כן הכלל הוא שלכלל רומן אין הסיפורים מגיעים, מעלתם כמעלת סיפורי בוקצ'יו או סיפורי קנטרברי של צ'וסר או אף סיפורי אלף לילה ולילה שנוצרו בערך באותה תקופה כמו המקאמות של אלהמד'ני, דהיינו במאה ה-x ובאותו מקום – פרס. בג' אלה האחרונים – בוקצ'ו, אלף לילה ולילה, צ'וסר יש מסגרת לאוסף הסיפורים, ולפחות אצל צ'וסר נוסף אלמנט מעין-אוטוביוגרפי. אצל אלחרירי ואלחריזי אין מסגרת מאחדת כזאת, אך מתקיימים אצלם האלמנטים האוטוביוגרפיים, בעיקר בתיאור היווצרות חיבוריהם. הדמויות המזדמנות לרגל מקרה מיוחד - מגיפה, עליה לרגל – הן רבות ומגוונות מספרות אוסף סיפורים ממקורות שונים, כולל סיפורים המבוססים על נאומי תרנגול ותרנגולת משכילה כמו שעשה עגנון בסיפור התרנגול התלמיד החכם ב"הכנסת כלה". (עמו ס"א). מכל מקום זהו סוגה ספרותית נפוצה במאה ה12-13- שיסודתו אולי באוספי הסיפור הפרסי. היסוד האוטוביוגרפי ב"תחכמוני" רב מביתר היצירות שנזכרו, עד כי לעתים "חבר הקיני", הגבור, מתמזג עם המחבר, שאף הוא דמות מהדמויות במרקם הטקסט. עניין זה על כל פנים ליתר בירור צריך. בעלילה משתתפים שנים, 1) המספר, שחלקו בעלילה מועט, 2) הגיבור, חבר הקיני, המעולל תעלולים שונים – מבקש נדבות, נואם, מטיף להמון, מספר נפלאות, מאלף קופים, מתחמק מלשלם בבית היין וכיו"ב.

הקדמת אלחרירי לספרו

ואלה דברי הנעלה הנכבד שאין אשר ישוה לו אבו מוחמד אל קאסים איבן מחמד אבן אתמן אל חרירי מבצרה:

דברי המבוא של אלחרירי שבידינו מתורגמים לאנגלית. שלא כדברי אלחריזי הם אינם בצורת מקאמה או פרוזה מחורזת.

בדברי המבוא אלחרירי מודה לאללה על כי נתן חסדו ובמסגרת דברי תודה אלה הוא משבח בדברי השיר את הבהירות, את כח הבטוי, את הרוחב והשפע, ולעומתם את התמצות: הוא משבח את היכולת להימנע מסתם דברנות, שופט לכף חובה את חוסר הכישרון להתבטא באופן נאות ואת הגמגום בבטוי (shame of hesitation): הוא קורא למשורר לא להיכנע לחנופה, לא להיות מושפע על ידה: ולא לשאת בעבורה פנים.

הוא פונה בשורותיו לקורא ומבקש את סליחתו על שגגות שיצאו מתחת החרט שבידו: על מקרים בהם המשורר מתפתה להשמיע דברים דו-משמעיים או מוטעים. על כל פנים במושג "דו-משמעות" אין כוונתו לשבח וגם לא לדברי william empson: seven types of ambiguity.

המשורר מבקש בשירתו דרך מישרים, לשון-אמת ויכולת המחשה. (a speech strengthened by demonstration): דיוק והימנעות מטעויות, מקפריזות. הוא מבקש להתברך ביכולת ההסתכלות, תפיסה וכח הדמיון, הוא מבקש מהאל הדרכה ועזרה כדי להוציא את רעיוניו מהכוח אל הפועל – הכתיבה: הגנה מפני טעויות בעלילה: איפוק בליצנות: דהיינו שלא להוציא לעז ודבר דיבה רעה על אנשים נושאי הלצתו[5]: ולא לנקוט בשיר לשון נוצצת חסרת ערך, מקושטת בברק מזויף ומתרברבת: ולא לחטוא ולא להצטרך לשוב ולהצטדק: כך שהמשורר יוכל להימלט מחצי הביקורת הקשים ולעמוד מול מאשימים וגם לא ייאלץ לנוס ולברוח בחופזה או להתחטא מול האדון.

לשון אלחרירי הוא לשון תחינה וכניעות לפני אללה. הוא אף פונה למוחמד הנביא לתווך בינו לבין האל להבטחת קיום משאלותיו.

כעת אלחרירי מספר כי מישהו הציע לו לכתוב אסופות (assemblies) בשיטת המשורר בדי (ואנו נזכרים באלחריזי שנדיבי עם בטולדו הציעו לו לכתוב תרגום לאלחרירי). אלחרירי מספר שלמרות ענוותו, שכלו הדל וכוח המצאתו הקפוא ושיפוטו הקלוקל ואוצר צרותיו הוא אסף 50 אסופות כאלה, ואנו מבינים כי אף כאן אלחרירי שימש דוגמא לאלחריזי בטוויית התייחסויות אוטוביוגרפיות אל תוך המקאמות שלו, וזאת בכך שכמוהו כאלחרירי מספר כיצד הגיע לכתיבת חיבורו. 50 אסופותיו כוללות את הרציני וחי, מעודן הבטוי ומלא הכבוד: זוהר צחות הלשון ופנינים הלקוחות מפנותיה הנסתרות והנדירות ביותר של הלשון: יופי חכמתה: מלבד אשר אלחרירי מספר כיצד קישט שורותיו בפסוקים מהקוראן (במקומם אלחריזי שיבץ בכישרונו הנדיר פסוקים מהתנ"ך באופן מלא חן והומור טרי ורענן), במטונימיות - והוא מסביר בהערות כי אלה הן ביטויים בלתי ישירים, circumlocutions, כגון במקום להגיד "שמש" יאמר "הגוף השמיימי המאיר" וכיו"ב): וכן שזר אל תוך מסכת דבריו חידות וצחצחות הלשון, הידורי הטעם הטוב כגון שירים הנקראים מהפנים לאחור, חידות הלשון ודקדוקה, עיטורי נאומים ופניות apostrophe חדות, תוכחות עזות וְחֶדְוַת הצחצחות, היתולים ודברי בדיחותא: וכל זאת כאילו בפי האיש אבו זיאד מסרוג', וגם אַלחרית בן המאם מבצרה. חילופי הרקע עליו מתרחשת העלילה כוונתם להרבות את מספר הקוראים, זאת אומרת שיתפעלו מחילופי הרקע ויבואו לשמוע את השיר. ומשל אחרים, מודיע אלחרירי, הוא כלל רק שני קטעים (הענין מזכיר את הודעת אלחריזי ב"תחכמוני" כי לא לקח דבר מאחרים והכל חצב מלבו), קטעים אותם ארג אל תוך שירו ואף ביסס עליהם דברים.

אלחרירי מביע חששו כי שירו ייקרא על ידי בורים ועמי ארצות דורשי רעה שלא יבינו לרעו ולא יעמדו על חין ערכו של השיר[6]. הוא אף חושש מאנשי הדת שברוב אדיקותם העיוורת ישיגו על שירתו תחת התואנה כי אין זה יאה שיקרא בו מוסלמי אדוק. רק הנבונים יידעו כי לפניהם דבר בעל ערך המועיל לבריות. שהרי מה רע בסיפורים שיש בהם מיסוד החינוך הטוב. שהרי בידוע כי שיר טוב אין ענינו אלא לבדר ולחנך.

מכאן, שלא נוכל אלא לשים מבטחנו באל הטוב שידריך לדרך הטובה את המשורר.

הקדמת אלחריזי ל"תחכמוני".

כאמור, אלחריזי כותב את הקדמתו לספרו בצורת מקאמה, היא הפרוזה המחורזת. לאחר שיר מבוא בעל גוון אוטוביוגרפי בו המשורר שוזר דברים על מפעלותיו ומעלתו בשירה, מספר על מר גורלו בנדודיו בארצות נכר – הוא פונה לעיקר המבוא לספרו.

בראשית הדברים הוא פונה לחכמה האלוהית, הכלי באמצעותה האל ברא את עולמו. חכמה זו היא שתנחה בדרכי החיים גם את החכם.

אלחריזי פותח בשבחי הבורא והבריאה, ושפתו שפת כתר מלכות. הוא מספר במעשה מרכבה וגלגלי מעלה, בבריאת הנשמה, היא השפחה החרופה: אלמנטים אלגוריים-ארוטיים שזורים בשיר, כשהמשתתפים במעשי האהבה הם כמובן מושגים מואנשים, הגוף והנשמה, הנשמה והחכמה האלוהית, וכיו"ב. הנשמה, היא השפחה החרופה אם כן: היא זו אשר האל חצב אותה מן היסוד הקדמון, "וְיִמְצְאֶהָ הַמַּלְאָךְ עַל עֵין חָכְמָה בְּדֶרֶךְ שׁוּר[7]/ אֲשֶׁר מֵרֹאשׁ אֲמָנָה תָּשׁוּר / וַיֹאמַר לָהּ מַלְאָךְ ה': עִזְבִי יְסוֹדֵךְ אֲשֶׁר מִשָּׁם חֲצָבְתִּיךְ/שִׁכְחִי עַמֵּךְ וּבֵית אָבִיךְ[8]/וַהֲיִי לַגּוּף שִׁפְחָה נֶחֱרֶפֶת לוֹ/ כִּי הוּא אֲדוֹנֵךְ וְהִשְׁתַּחֵוִי לוֹ/ וָתֵלֵךְ וָתֵשֵׁב מִנֶּגֶד/ עַד נִבְרָא הַגּוּף וְתִלְבַּשׁ אוֹתוֹ כְּבֶגֶד/ וְהֵפִיצָה חֹם יְקוֹדָהּ בַּבָּשָׂר וּבַגֶּלֶד/ וָיֵחַם בְּשַׂר הַיֶּלֶד/ כִּי בְּחֹם הַנְּשָׁמָה יָצָא הָאָדָם מֵאַיִן וַיְהִי יֵשׁ/ מִפְּנֵי אֲשֶׁר יָרַד עָלָיו ה' בְּאֵשׁ./ וְהַנֶּפֶשׁ מִגִּזְרָהּ טְהוֹרָה נֶחְצֶבֶת / וּבְרֹאשׁ הַגּוּף כְּצוֹפָה נִצֶּבֶת / כִּי בֵּיתָהּ בְּקִיר הַחוֹמָה הִיא יוֹשֶׁבֶת[9] / … מִפִּתּוֹ תֹּאכַל וּמִכּוֹסוֹ תִּשְׁתֶּה וּבְחֵיקוֹ תִּשְׁכַּב[10]"… זאת באשר ליחס בין הגוף לנשמה: ובאשר ליחס בין הנשמה לשכל, לחכמה: "וְהַשֵּׂכֶל נָתַן לְמַעְלָה מִן הַנֶּפֶשׁ מְעוֹנָתוֹ תְּשׁוּבָתוֹ הָרָמָה כִּי שָׁם בֵּיתוֹ/ . וְהוּא כְּחָתָן יָצָא מֵחֻפָּתוֹ / וְכָל חֶפְצוֹ וּתְשׁוּקָתוֹ / לְהִצָּמֵד עִם הַנֶּפֶשׁ - חֲשׁוּקָתוֹ / וְהוּא אוֹהֵב אוֹתָהּ כְּבִתּוֹ / .. . וְאִם תִּהְיֶה טְהוֹרָה וּקְדוֹשָׁה / מַהֵר יְמַהֲרֶנָּה לוֹ לְאִשָּׁה . וְעַל עֶרֶשׂ אֲהָבִים יִתְעַלֵּס בַּנְּעִימָה / וּתְפָשָׂהּ וְשָׁכַב וְאָז הַיֵּצֶר יְהִי נִרְדַּם (!) וְלֹא יָדַע בְּשָׁכְבָהּ וּבְקוּמָהּ וְהַשֵּׂכֶל יוֹרֵנוּ דַּרְכֵי אֱלֹהִים". היחס בין הנשמה לגוף ובין הנשמה לשכל הוא אם כן אצל אלחריזי לָבוּש לְבוּשׁ ארוטי. האלגוריה הארוטית עוסקת אם כן בדברים שברומו של עולם, אלא ששפתו כה קלה עד כי ההנאה שהיא מעניקה גובלת בתחושות קלות והומור.

כמו אלחרירי, גם אלחריזי מודה לאל על חסדו ומבקשו להדריך אותו בחייו ובכתיבתו. גם הוא מבקש מאת האל לעזרו בעזרת שליחו, החכמה, "שֶׁלֹּא נִכָּשֵׁל בְּכָל אֲשֶׁר נְחַבֵּר/וְהָיָה עִם פִּינוּ בְּכָל אֲשֶׁר נִדְבָּר/ וְאַל תְּבִישֵׁנוּ בַּאֲשֶׁר נְשַׂבֵּר. הוא מבקש למצוא חן וחסד בעיני האלוהים והבריות: אצל אלחרירי יש יותר דגש על חצי הלעג של המבקרים. אלחריזי מבקש הארה אלוהית, השראה אלוהית, "נסה עלינו אור פניך/ונהיה מרצוייך ויראי שמך – דהיינו דתיים מלפנים ומלבר.

מִשֶּׁכִּילָּה אלחריזי לדבר בשבחי הבורא והחכמה ובריאת הנשמה והתחברותה הארוטית עם השכל הוא פונה עתה לְסַפֵּר כיצד החל לקנא לה' ולשפת הקודש: ולבש קנאות לאלוהי צבאות וללשון הקדש אשר היא לשון נבואות. הוא פותח קטע זה בשיר קצר ("אחבר חמודות" וגו'), גם הוא נוקט לשון הצטנעות מעט, כמו אלחרירי, בלשון "מי אנכי כי…”וגו', ותשובת ה' "כי אהיה עמך:" ויש בכך משום הגאווה על מעשה ידיו כי הוא כותב בלשון המקרא כאילו היה משה שהביא את הלוחות מעל ההר, או ירמיהו למצער, אשר ה' נגע אל פיו ויצווהו לשאת דברו. "וישלח השכל את ידו ויגע אל פי/ וקדח להבי רשפי/ " - לשון האגדה על הרצפה (=הגחל) שנגע בפי משה, אם כי בשימוש מוזר, שהרי (ספר האגדה, עמ' מה) בניסיון שפרעה ניסה את משה גבריאל דחה את יד משה אל הגחלים ומשה הכניסן לפיו והיה לכבד-פה – בעוד אלחריזי הופך את גבריאל להתגשמות השכל ששלח את ידו והפך את אלחריזי למליץ השיר.

אלחריזי מלין על מצב השפה העברית, שהרי אצל אלחרירי שפתו, הערבית, כבשה עולם והכל שולטת בכפה, והעברית שפחה חרופה, ועל אלחריזי להשיב אליה הבנים, ולהוכיח את גדולתה ברבים, ולעבוד לה בחסד וברחמים רבים: שהכל פונים אל לשונות נכר וקול הלשון העברית ניחר ונבלע בקרב הגויים ולא ניכר כי בא אל קרבם זה מכבר: כי הנה הנם עבדו ללשון קידר עד אבד בתוכם ולשון קידר היקדירתה, וכארי טרפתה עד היה למשורר כצל מות ועיפתה כי כולם מאסו לשון העבריה וחשקו לשון ההגריה וחבקו חיק הנכריה ובאשת זרים חשקו וחיקה נשקו וחשבו כי למרומים נסקו ובכל אלה התעסקו בלי לראות את חן השפה העבריה להתבונן בצחות מליה ונועם משליה כי היא ככלה תעדה כליה והמליצות מעיליה ורקח מור בשוליה ובעת תסיר צעיפה מעליה כל עין תלויה אליה. אלחריזי מספר אפוא מה הביאו לכתוב את ספרו. לשוננו אשר הייתה מחמד כל עין נחשבה לאחי קין (=הבל): אף שהיא מנגנת, מרננת, ותעיר אהבים ותבעיר להבים בשירי עגבים וניבים עֲרֵבִים במליצות בתולות לא היו לאיש בעולות וזר לא עלה על ערס יצועם (של הניבים) ואיש לא ידעם ויעירו לב נִרְדָּם בְּנִרְדָּם.

אחר דברי שבח כלליים לשפה העברית וסיימו לדבר בשליחותו ולאחר שיר קצר נוסף המשמש את אלחריזי להפריד בין הדבקים שהם פרקי שירתו במבואו ("בנפשי עברה רוח קנאות"), הוא פונה לפרק הבא, בו יצא אם כן אלחריזי בקנאתו לשמות ולפועלים להושיב את עקרת הבית אל מכונה, ולהשיב את העברית אל מעונה, והנה מצא עלמה ברה כחמה מבנות החכמה לשאוב מים וכדה על שכמה. עלמה זו היא הפעם השפה העברית: אליה הוא פונה "להשקותו מנוזלי מליצותיה (זה הנקרא נשיקה רטובה), הנוטפות מבין שפתותיה, והיא אמרה: שתה! ואש להבים משפתיי חתה/ וכמובן לפנינו אלגוריה ארוטית נוספת, בו המשורר מתנשק עם השפה העברית.

והענין בו אלחריזי מצא לה לראוי לענות הוא תרגום ספרו של ישמעאלי אחד – מספר במבואו אלחריזי, שנדיבי עם ספרד בקשוהו לתרגם להם. "כי איש חכם, ישמעאלי ממבחר המשכילים חבר בלשון ערב ספר של אמרי שפר" ובני עמנו דברו עתק עליו, דהיינו אמרו כי לשוננו קצרה ומליצתה חסרה.

כאן (אחר שורות שיר קצר נוסף השזור אל תוך המסכת: "(אוי לפתאים" וגו') עוזב אלחריזי את עניין אלחרירי ומודיע כי "על כן הוא חיבר את הספר הזה, להראות את כוחה של לשון הקודש", ומפרט את תכנו – שהוא עצום ורב, ולא אביאו כאן – "למען יהיה הספר הזה כגנה אשר בה כל המעדנים/ …ובו ימצא כל שואל משאלו" – והדברים מזכירים את החיבורים הדומים שהוזכרו, את בוקצ'ו וצ'וסר, וגם בהם מגוון דמויות וסיפורים ממקורות שונים – סיפורי אבירים, סיפורי כבוד וזימה, תעלולים ולעג או שבח על הדמויות בתוך הסיפורים ובמסגרת הנלווית אליהם.

את כל אלה מחבר המשורר במטרה דידקטית יחידה (וראה מירסקי) "ובחזון השיר נביא לגויים נתתיך " [ובכלל רמזנו כבר כי בעת כתיבת המבוא הזה היו פרקי התורה על משה פתוחים לפני אלחריזי], למען דעת הגויים כי הלשון העברית אין ערוך אליה. ו"כמה יועיל הספר הזה לאנשי כל מדינה [כלומר ליהודים בארצות פזוריהם], אשר ממצרים ועד עדינה [=בבל], אשר רבים מהם לשונם בלשון הקודש …צולעה/ וקריאתם גרועה ורעה /. אלחריזי מקווה כי הספר ילמדם שפה, רעיונות ותכנים ועד מעלת משוררים בזכותו יגיעו.

כאן עובר אלחריזי לטענה שהמבקרים משיגים עליה. בעקבות אלחרירי שטען כי את הכל הוא חצב מלבו[11] אומר גם אלחריזי כדברים הללו: אך שניהם הלכו בעקבות אלמאהדי: ואלחריזי הלך במבנה, ברעיון, בסגלו לו את חלוקת ספרו ל50 פרקים ובמבנה של שתי הדמויות, הנפשות הפועלות בעקבות אלחרירי. מירסקי משווה פסוקים ב"תחכמוני" וב"כתר מלכות" של רשב"ג ומוצא העתקות מדויקות פחות או יותר, ובמקומות בהם ההעתקה אינה ממש מדויקת ניתן לעמוד על שיטת אלחריזי בהרחבות של הטקסטים בהם הוא השתמש ואחרי קריאתם הוא הלך צמוד בעת כתיבתו. הוא עיכל את כל שמצא לפניו ראוי להיכלל בשירו ופלט מעובד ומתואם עם שירתו – ולו בהעתקה ישירה: כי ברגע שטקסט כלשהו עבר את כור ההיתוך השירי של אלחריזי הוא הפך לנכס של שירתו, שייך אליו אוטומטית ואורגנית ללא עוררין. כך על אלחריזי האומר כי דבר משל זולתו לא לקח אלא אם כן שכח. הערתו המבודחת, ועל כן מראש ארסית של שירמן לפיו כנראה אלחריזי סבל מחולשת זיכרון מדאיגה. אינה מתחשבת בקונבנציות הזמן, ואף לא בשיטת אלחריזי, המצליחה לאסף דבש מכל פרח ולהפכו לעיסה גדולה אחת של חומר טוב-טעם. ולכך אלחריזי התכוון באומרו כי דבריו ממי יהודה יצאו. שהרי מי חכם ובעל חיבורים שלא נזקק לקודמיו ולא מצא את צחות לשונם ברורים ואף רתם מדבריהם לשיריו? הן אף הברבור מאוון כך עשה שהפך את דברי קודמיו לאסוריו שהרי אין חכמה שלא קדמה לו דעת שהיתה פעם והנה אף תנ"כנו ידע לקחת צורות ואף תכני דעת מעמי כנען.

ועתה, שהוא כתב ספר משלו, הוא מביע צער על כי הוא בכלל עסק בספרו של אלחרירי, ונתן חילו לספרו של אלחרירי, שהיה עדיף לו הקדיש את אונו לחיבור מקורי, שהנה עמד כשרונו והצליח גם במשימה כזו.

בסוף המבוא אלחריזי מספר כי הקדיש את חיבורו לחכם ר' שמואל בן אלברקולי זצ"ל: ותימה יש בדבר, שהרי ידוע כי אלחריזי נדד בין ערי ערב וחיפש בכל נדיב שיתמוך בו כלכלית ובעבור כך אלחריזי יקדיש לנדיב את חיבורו. ואמנם ספרו לא היה אז עוד נפוץ ולא הכירוהו בכל אשר הלך ויכול היה להציע את ספרו לאנשים שונים שלא ידעו כי הוא כבר "מכר" את היצירה למישהו; אך אלחריזי מתלונן מרה כי אין הוא מוצא כה בנקל נדיבים יודעי ואוהבי שירה; ואם נמצא כי הוא מצא והקדיש בכל זאת את ספרו לכמה נדיבים, הכיצד הקדיש לנדיב מת או ציין כי הקדיש לנדיב מת ועל כן הציון "זצ"ל" הוא מאוחר ולא מידי אלחריזי הוא כנראה, אלא אם כן מתברר כי אף אם הקדיש את ספרו לארברקולי הרי אלברקולי כבר מת זצ"ל ועתה הוא יכול להקדישו לאחר שעוד חי, למשל לגביר ששמו מוזכר בפרק א' של השיר, והוא ר' יאשיה רב התושיה, משכיל בכל דרכיו וה' עמו, ומפתח בית דוד על שכמו. אך באמת זצ"ל היא תוספת מאוחרת ואלחריזי לא חיכה עד שמישהו מת כדי להזדרז ולהקדיש את חיבורו לנדיב חי אחר. ויש לבדוק את הדבר לגבי שמות הנדבנים על קירות האוניברסיטה.

מבנה המבוא של אלחריזי בנוי אם כן מהאלמנטים הבאים:

1) שיר מבוא – נאום גבר אשר עלה וירד.2) שבחי החכמה, חכמת הבורא שברא בחכמתו את הנפש ואת הגוף, את הנפש והשכל, הנעימים והנאהבים.3) קריאת יהודה בן שלמה לדבר באזני העם וקנאתו לשפה העברית.4) העלמה עלי עין, היא השפה העברית, אשר מפיה יהודה יינק צוף ודבש כדי לכתוב ולתרגם את אלחרירי 5) קנאת יהודה לספר עברי מקורי, שלא לתת חילו לזרים, לאלחרירי עוד אלא לחבר את ספר תחכמוני.6) ההקדשה לאלברקולי

הקדמתו של אלחריזי הולך על פי רוב אחר מבנה ההקדמה של אלחרירי – שבח לבורא, עזרת הבורא בכתיבה: סיפור התהוות החיבור, כיצד אלחרירי/אלחריזי הגיעו לכתיבה, זה שהתבקש לעשות כדוגמת בדיע, זה שהתבקש לתרגם את אלחרירי – אך התגבר כארי מעצמו לכתוב את תחכמוני: זה כדי להתחרות במשוררים קודמיו, זה כדי להוכיח את גדולת העברית ויכולתו להתמודד עם משוררי ערב: ובקווים כללים אפשר לומר כי אלחריזי הלך בעקבות אלחרירי.

בשער הראשון של ספר "תחכמוני" אלחריזי עדין עסוק בענייני תרגומו את אלחרירי ומספר כיצד התגרה בו איש לנסות כוחו בחיבור הספר כדוגמת ספרו של אלחרירי. הזר, שהוא למעשה חבר הקיני, משבח מאד את חיבורו של אלחרירי ומקל בערך השפה העברית, רק כדי לעורר את קנאת אלחריזי ולגרותו להתחרות בכתיבת ספר כמו זה של אלחרירי.

מכל מקום לעניין שאילותיו הספרותיות– מכתר מלכות, בעיקר – של אלחריזי מירסקי אומר כי באותה תקופה לא הקפידו, כי זכויות היוצרים טרם היו מעוגנות כמו היום בחוק.

עיקרי ההשוואה מעלים אם כן כדלהלן:

הערבית היא שפת העולם המיושב, היא שולטת בכפה, והעברית אינה נחשבת. אלחריזי מעריך מאד את לשון וסגנון אלחרירי והולך במודע בעקבותיו. הוא בונה את ספרו תחכמוני כדוגמת חיבורו של אלחרירי, ספר משעשע שיש לו גם מגמה ללמד: אלא שספרו של אלחריזי מבקש ללמד לא רק את היהודים ולקרבם אל הלשון, אלא גם להראות לעולם את חן ערכה של העברית, ובכך למלא שליחות לאומית הן כלפי פנים – לגרום לעברים גאווה על לשונם, אלא גם להראות לעמים את כוחה של העברית ולענות בכך ללועזים מבית ומבחוץ. ברור שאלחריזי מראה את כוחו בלשון ומוכיח את כוחה של השפה. המגמה הדידקטית של הספר אם כן משולשת: ללמד את בני ישראל כינור וקשת של שפתם ויופייה וכוחה, ללמד משוררים שירה, לקרב את עם ישראל לידיעת השפה, ללמד לגויים את כוחה ויופייה של העברית.

מקורות:

1) האנציקלופדיה העברית, ערכים לאלחרירי ואלחריזי2) פגיס, דן: חידוש ומסורת בשירת החול, בית הוצאה כתר, 19763) פגיס, דן: "פנים מתחלפות בסיפור העברי המחורז בימי הבינים" בתוך השיר הדבור על אופניו, עמ' 77-804) מירסקי, אהרון, "להקדמת אלחריזי לספר תחכמוני",הפיוט, עמ' 699-7045) שירמן, חיים, תולדות השירה העברית בספרד הנוצרית ובדרום מצרפת, עמ' 184-1926) שירמן, חיים, השירה העברית בספרד ובפרובנס, ספר שני, חלק א, עמ' 97 ולהלן.7) הקדמת אלחרירי למקאמותיו8) הערות להקדמת אלחרירי למקאמותיו9) הקדמת אלחריזי ל"תחכמוני"10) שער ראשון ל"תחכמוני"

[1] נתגלה ע"י י' סדן, "פעמים", מס' 68[2] "כי נדיבי ספרד בשמעם דברי ספר הישמעאלי תמהו עליהם, ובקשו ממני להיות ביניהם, להעתיק הספר הזה להם (דהיינו לעברית).[3] "רבים…חשבו להפוך ספר הישמעאלי הזה מלשון ערב ללשון הקודש" – עובר לפתע מעניני ספרו הוא יהודה לדבר בענין "מחברות איתיאל" – " ובאו בבגדי חול לשרת בקודש/ ובצאתם למלחמת המליצות חמושים/לא שללו כי אם אחד אחוז מתוך החמישים/כי לחוזק המליצות הספר נבהלו ויבעתו/ולקול רעמיו ואבני אַלְגָּבִישָׁיו גָּוְעוּ וַיִּצָּמֵתוּ/וירד עליהם הברד ומתו".(דהיינו נתקררה דעתם וקבלו cold feet מלתרגם את הספר).[4] הערה: מקאמות ששוזרו בטקסט הם של מחבר המאמר – עם עזרה מאלחריזי (וכן ליפך –הם מאלחריזי בסיוע מחבר המאמר).)[5] וכאן אנו נזכרים בדברי אלמבראכ על אלחריזי. לדבריו אלחריזי היה משורר רב כשרון, ושיריו הם שירי שבח ולעג: "לשונו נבזית וכוונתו רעה".[6] וכן אלחריזי החושש שלא הכל יבינו את הלשון העברית העשירה שבפיו.[7] בראשית טז,ו ויאמר אברם אל שריי, הנה שפחתך בידך--עשי לה הטוב בעינייך; ותענה שריי, ותברח מפניה. וימצאה מלאך יהוה על עין המים--במדבר: על העין, בדרך שור.[8] בראשית ב,כד על כן יעזוב איש את אביו ואת אימו; ודבק באשתו, והיו לבשר אחד.[9] יהושוע ב,טו ותורידם בחבל בעד החלון: כי ביתה בקיר החומה, ובחומה היא יושבת. – זאת כמובן רחב הזונה, ואלחריזי בוחר מהתנ"ך מובאות מתאימות לענינו.[10] בת שבע בפי נתן הנביא.[11] טענה שמקוריותה, אף כנותה, נמדדות לא רק לאור דברי פרופ' מירסקי (להלן) אלא גם לאור העובדה כי על פי מאמרה של רינה דרורי טענה זו הושמעה כבר על ידי אלחצרי לגבי אבן דרויד ש"המציא ממעינות לבו וחצב ממחצבי מחשבתו" את סיפוריו, וכן אבן שרף אלקירואני שמסר כי נסה לחבר דבר שלא הקדימו אותו בכך, רק מחשבותיו היו לעזרו, ובכלל (דרורי, עמ' 55, סוף הערה 12): "לגבי עדות אלחריזי כי 'כל עניני הספר הזה מלבבו נבראו', אומרת כי אלחריזי מחקה כאן את נוהגי המקאמה הערבית, בעיקר אלחרירי, להצהיר בהקדמה על עניין ההמצאה מהלב. ואמנם דרורי מסבירה כי זו הצבעה על עקרון פואטי של בדיון, לא התייחסות "מיתממת" למקורות ספרותיים. (ז. א. אין לקחת את הדברים ברצינות, כך נהוג לומר).

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת משה גנן