אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

החיים והספרות / מרסל רייך רניצקי


התמונה של דן לחמן

החיים והספרות / מרסל רייך רניצקי
החיים והספרות / מרסל רייך רניצקי

אוטוביוגרפיה עשויה להיות חומר קריאה מרתק. כדי ליהנות מהקריאה צריכים להתקיים כמה תנאי יסוד.

יכולת כתיבה טובה. חיים מעניינים מספיק של הכותב והאנשים אתם בא הכותב במגע במשך חייו וכמה הם מעניינים את הקורא. יצר המציצנות של הקורא הרוצה לדעת פרטים על אנשי שם כפי שהם נראים בעיני מי שהכיר אותם בנעלי הבית שלהם ולא רק בדמותם הציבורית. ואם אפשר גם כמה השמצות עסיסיות.

בכל מה שנוגע לביקורת ספרות בארץ אנחנו נמצאים במצב לא טוב. מאז מותו של פרופסור קורצוויל שהיה מפרסם ביקורות בעיתון הארץ וכל מאמר שלו היה נושא שיחה ציבורי אין לנו כרגע דמות ציבורית סמכותית שכזאת, ואני לא מדבר על כאלה המסתגרים בעולם האקדמיה, אלא לכותבים חשובים המפרסמים בעיתונות היומית. נכון שפרופסור שקד כותב לעתים רחוקות מאמר גדול, אבל גם זה לעתים רחוקות ורק על שניים שלושה סופרים שמעניין אותו לנתח. אין לנו מישהו מעורר מחשבה וויכוח. בעולם עדיין למבקרי ספרות יש מעמד נכבד בעיתונים. העובדה שמבקר ספרותי חשוב יכתוב ביוגרפיה והיא תעניין קוראים רבים בארצו מונחת כעת לפנינו.

מרסל רייך הוא מבקר הספרות הגרמני החשוב ביותר מזה חמישים שנה. כל גדולי הספרות הגרמנית נשפטו בידיו. את כולם הוא מכיר, על כולם הוא כתב.

כדי ליהנות באמת ולעומק מהקריאה באוטוביוגרפיית התרבות הגרמנית צריך להכיר אותה ולו במקצת.

רייך מצטט שורות של קלאסיקונים שבלי להכיר אותם חלק ממשמעותם בטקסט אובדת. הוא מזכיר המון שמות. כשכתב, הוא סמך על הקורא הגרמני המכיר שמות הן מהעבר הרחוק, בדרנים וזמרים כמו מרלן דיטריך, פריצי מסארי או ריכארד טאובר והן משוררים משניים שלנו אומרים פחות. אין ספק שזהו שיעור מאלף בתורת הכתיבה, בתורת התרבות ובגרימת הנאה לקוראים.

הוא נולד בפולין ב1920. מכאן יוצאים לדרך חייו. הוא מתחיל את הסיפור במפגש שהיה לו עם הסופר גינטר גראס יליד דאנציג, עיר שעברה מיד ליד בין הפולנים לגרמנים, השואל אותו באיזו ועידת סופרים:

" מה אתה בעצם, פולני גרמני או מה" ורייך עונה " חצי פולני, חצי גרמני, ויהודי שלם" אבל במחשבה שנייה עם עצמו הוא יודע שהוא איננו חצי פולני או גרמני. הוא גם לא יהודי שלם. הוא מרגיש חסר מולדת, חסר ארץ אך גם לא תלוש. המולדת שלו היא הספרות. הוא מצטט אמרה " היהודים עשו בחכמה שעזבו את כל כלי הקודש כשיצאו לגלות ולקחו אתם רק את התנ"ך. הם לקחו אתם מולדת נודדת שתישאר אתם בכל מקום"

הוא חוזר לילדותו בפולין. כילד למד לקרוא עוד לפני בית הספר ומיד גילה את אהבת הקריאה. בשל אילוצים כלכליים הוא נשלח לדודו העשיר בגרמניה, שם הוא פוגש לראשונה את החינוך הפרוסי הנוקשה בו מורה מצליף בתלמידיו. ויש לו הבחנה ש"עם התחלת הפחד הראשוני מהמקל הגרמני, הוא נמשך למחנות הריכוז הגרמניים, תאי הגזים, בקיצור פחד מפני הברבריות הגרמנית".

הוא כותב בחסכנות ורפרוף על מאורעות הילד. לא מנסה לתת לעצמו הסברים פסיכולוגיים. הוא מתאר מאורעות שהוא זוכר, בעיקר אלו הקשורים בתרבות כך שזו הולכת להיות לכאורה הביוגרפיה של התרבות הגרמנית במאה שעברה, מלבד כמובן אירועים מרכזיים שיהיו בחייו ולא יוכל להתעלם מהם. עליית הנאצים, הגירוש לגטו, הוא עובר אסוציאטיבית מזמן לזמן, אך בעיקרו הוא נאמן ללוח הזמנים. רייך מתעכב בעיקר על מה שקרא, וכבר אז אם להאמין למבוגר הכותב היום על הילד הקורא ידע להבחין בערך הספרותי של אריך קסטנר מול סופר אותו הוא מתאר כבעל תחבולות פרימיטיביות וסנטימנטליות, קרל מאי וסיפורי האינדיאנים שלו. תוך כדי גלגול שמות וקפיצות זמן הוא נזכר שהספר הפופולארי ביותר בגטו וארשה היה "ארבעים הימים של מוסה דאג" ספרו של פראנץ וורפל העוסק ברצח העם הארמני. שנים אחר כך יפגוש בקסטנר כמה פעמים. בהתחלה רייך מתרשם מקסטנר האלגנטי. אך אז הוא מגלה שקסטנר שותה. כמה שנים אחר כך, הוא מוזמן לראיין את קסטנר לטלוויזיה לכבוד יום הולדתו השבעים אלא שקסטנר כבר מבולבל לגמרי ואיננו מתפקד מילולית.

ב1933 בכיתה ז' הוא מגלה לראשונה את השינוי שחל. מנהל בית הספר אוסף את התלמידים בחצר ומספר להם שהרייכסטאג נשרף בלילה. אסור לכם לחשוב שהנציונלסוציאליסטים הבעירו את הבניין אומר המנהל. אולי דרך להעביר מסר הפוך. לאחר כמה ימים המנהל נעלם. הראשון מבין אלו שנעלמו מסיבה "פוליטית" מחייו של רייך. למרות שהוא חי בביתו של סב דתי הוא איננו הופך למאמין. הוא איננו מצליח להשתכנע בקיומו של אלוהים. "אלוהים בשום אופן איננו מציאות בשבילי, אם כבר הריהו דמות ספרותית שלא עלתה יפה במיוחד..." מכאן גם חוסר היחס שלו ליהדותו כדת.

"התעניינתי באינטלקטואל מקורי, שאת כתביו ויומניו קראתי אז, ושאני חש אליו עד היום אהדה רבה שאינה תלוית אידיאולוגיה ופוליטיקה. כוונתי לאותו יהודי אוסטרי שהצליח במה שלא הצליחו לפניו- לשנות את העולם באמצעות רומן אחד.... תיאודור הרצל היה למדינאי בלי מדינה ולנביא שהאוטופיה שלו התממשה. ב1902 הופיע הספר אלטנוילנד. הנה פרדוקס של ממש: מדינת היהודים של ימינו הייתה פעם חלק מן הספרות הגרמנית"

את התפשטות הנאציזם הוא מתאר דרך עיניו של ילד. השינויים שחלים בבית הספר ובמורים בעיקר.

בהמשך לספרות הוא מגלה את עצמת החוויה של עולם התאטרון. אלא שהתאטרון בגרמניה ניזוק עם הגירתם ובריחתם של האמנים הגדולים שרובם היו יהודים. הוא נותן רשימה של העוזבים, חלקם כבר נשכחו מהזיכרון. אך באופן מפתיע חלקם הגדול, בעיקר הבמאים הגדולים הגיעו לעבוד בישראל, רובם בתאטרון הבימה, אלא שאת זה רייך אינו יודע. השחקנית הגדולה אליזבט ברגנר אחת הבורחות הגדולות הייתה הראשונה שהופיעה בארץ בערב יחיד על טהרת השפה הגרמנית בשנות החמישים המוקדמות. הוא מנסה לטהר חלקית את שמו של גוסטף גרונדגנס, שחקן אדיר אשר ברח מגרמניה לשוויץ הן בגלל שנחשב לשחקן דקדנטי והן בגלל היותו הומו, הוא חזר לגרמניה לבקשתו של גרינג שהבטיח לו אישית את שלומו. גרונדגנס קיבל את ניהול התאטרון בברלין. עליו כתב היינריך מאן, אחיו של תומאס אחרי המלחמה את הספר, ואחריו נעשה הסרט, "מפיסטו" על האמן שמכר את נשמתו לשלטון השטן. רייך מנסה למצוא לו הצדקה בחתרנות נגד השלטון שעלתה מתוך המחזות שבחר להציג. שמות הבורחים שרייך מונה נועדו לדגדג את הגרמנים ולהזכיר להם איזו תפארת תרבותית הפסידו כשקיבלו עליהם את הנאציזם. מרסל רייך הילד מתבגר. הוא מגלה את העולם הארוטי. את האהבה. מאוחר יותר יגדיר אהבה –

"מה שאנו מכנים אהבה הוא הרגש הקיצוני שמוביל מחיבה לתשוקה ומתשוקה לתלות. הרגש שמביא את היחיד לידי שכרון חושים, מצב שעלול להגביל זמנית את כושר שיפוטו של הנפגע. שהוא אושר שמזמן סבל וסבל שגורם לאנשים אושר"

בברלין יושבים בפארק נער ונערה ומדברים על עתידם. הוא רוצה להיות מבקר ספרות היא רוצה להיות שחקנית תיאטרון. בני שש עשרה. הכל כה טבעי אלא שהם שניהם יהודים והימים לא נוטים חסד ליהודים. שנים רבות אחרי מגיע לוורשה התיאטרון של ברכט לסיבוב הצגות. הם נפגשים. היא שחקנית הוא כבר מבקר ספרות גרמנית בפולניה. איך מעבר לכל הדרמה של ההתרחשויות היסטוריות שני צעירים הצליחו להגשים חלום בלתי ניתן להגשמה לכאורה. ב- 1938 מתרחש הגירוש הראשון של יהודים פולניים מגרמניה חזרה לפולין. מרסל רייך בין המגורשים. פולין נכבשת על ידי הגרמנים ב- 1939.

רייך מתאר את תהלך היווצרות גטו ורשה. את החיים בו. הוא לא מנסה לספר סיפורי זוועה. הזעזוע בא מהתיאור היבש של היומיומי. מעניין שהוא, כאיש לא מודע ליהדותו מצליח להבחין בניתוק שבין הקהילה החרדית דתית בגטו לבין החילוניים. גם המצוקה וגם הסכנה לחייהם לא הצליחה לקרב אותם. מכיוון שרייך הוא איש תרבות הוא מספר על החיים התרבותיים בגטו. על התזמורת הסימפונית שקמה. שלוש רביעיות קאמריות שהיו בגטו. הייתה מוסיקה והיו חיי מין ואהבות. אהבות נואשות לאור המצב, אהבות בלי מחר. הוא מצליח לברוח מהגטו ולקבל מסתור בביתו של פולני, שם עוברים ימיו עד לכניסת הרוסים לפולניה. עכשיו מתחיל פרק חדש. החיים במשטר הקומוניסטי. רייך כמעט ואיננו נכנס לעולם הרגשי שלו. ייתכן שניתוק רגשי הוא זה שהחזיק אותו והצליח להציל אותו. אשתו, איתה התחתן בגטו עברה משברים נפשיים אחרי השחרור והייתה כנראה לחולת נפש, לפי תיאורו המצומצם. ואולי הניתוק הרגשי הזה הוא זה שנותן הרגשה של קור וריחוק מהכותב כמעט לכל אורך הספר. אך מצד שני יתכן שזו עמדה שנקט בכוונת כותב.

רייך מתאר מפגש עם ברכט ב- 1952 בוורשה. נאמר שהוא חולה ויקבל רק את רייך, כי כתב עליו טובות. כשרייך מגיע למלון מחכים לפני הדלת עוד כמה אנשי ספרות שגם להם נאמר שברכט יקבל רק אותם. בחדרו של ברכט על השולחן היו בננות ותפוזים, פירות שלא נראו בפולין מאז המלחמה וברכט הביא אתו כנראה מגרמניה. הוא לא מכבד את אורחיו בפרי. בשיחה אתו ברכט, בדומה לרוב הסופרים, מצטייר גם הוא כאגואיסט שרק ענייניו של ברכט מעניינים אותו. אלא שזה כבר לא חדש.

אם עד כאן רייך עסק רק בביוגרפיה המעשית שלו. חייו תלאותיו וגלגוליו במלחמה או תחת השלטון הקומוניסטי עכשיו הוא סוף סוף עוזב את פולין ונוסע לגרמניה שם יתחיל לפגוש את כל הסופרים הגדולים של תחילת שנות הששים.

הוא פוגש את היינריך בל, גינטר גראסואלזר ועוד כאלה שלא תורגמו לעברית ושמם אינו אומר לנו הרבה. הוא מתרשם מאוד מאליאס קאנטי, (שבני משפחתו חיים בארץ) שהיה נערץ בגרמניה, זכה מאוחר יותר בנובל וכמה מספריו תורגמו לעברית בשנות השמונים, אך לא זכו כאן לאותה הערצה שזכו לה בגרמניה. ישנם סופרים שהוא רק מזכיר את שמם, מאחרים שהתרשם מהם יותר הוא מקדיש איזו פסקה. בין שזה מקס פריש או צאצאי משפחת תומס מאן.

אבל רוב הדברים שיש לו להגיד על האנשים הללו לא ממש מאיר אותם באור חדש ואיננו מוסיף למה שיודעים עליהם אפילו לא ברובד הרכילותי, אלה אם כן ציוניו הבלתי פוסקים על רדיפת הכבוד העצמית של כל הסופרים היא מסוג הרכילות המתבקשת. נראה שרייך מתנאה בעקיפין בשמות הסופרים שהוא יכול למנות ככאלה שפגש אותם. למרות שהוא באמת נחשב לאישיות רבת עצמה ספרותית בפני עצמו. הוא לא רק מבקר ספרות הוא כותב ספרים על התרבות הספרותית הגרמנית לדורותיה, וכנראה שנכונה העובדה, לפי עדותו, שהצליח ליצור עניין ציבורי בסופרים החדשים הכותבים גרמנית. ולכן כנראה לא סתם הוא זוכה בכינוי " האפיפיור של הספרות הגרמנית"

אין ספק שלרייך יד קלה בכתיבה. הוא מספר מרפרף על מאורעות. לא מסביר ולא מעמיק. נותן לקורא להסיק את מסקנותיו הוא. בין אם זה על החיים בגטו וורשה, בפולין הקומוניסטית או בגרמניה.

הוא מעורר אמון רב באהבתו את הספרות. אך מבעד לשורות מתגלה איש לא קל. "לא נחמד" שעיקר סיפורו מתרחש ב " אני, עשיתי, אני אני. אני חשוב" אלא שזו מלכודת לכל מי שכותב אוטוביוגרפיה המסופרת בגוף ראשון. ועוד דבר אחד, מוכר למי שמכיר יוצרים מקרוב. רובם מאכזבים מאוד בפגישה אישית. אין קשר בין הכותב ובין אישיותו. הכותבים הגדולים גם הם " גאונים בשעות העבודה" מעבר לזה אנשים קטנים כמו כולם. יתכן שישנה בעיה בשם שניתן לספר בעברית. בעוד שבגרמנית הוא נקרא " חיי" בעברית נתנו לו את השם " החיים והספרות" וזה בעצם ספר על חייו של איש אחד, שבמקרה חי בתוך עולם הספרות, גם אם הוא אוהב אותה והיא באמת כל עולמו. מבלי שהתכוון לכך אפשר להבין בעקיפין את העובדה שאדם שסבל כל כך מהנאצים חוזר לגרמניה להפוך בה לשופט תרבותי. אמנם בפגישה עם גינתר גראס אמר שהוא יהודי שלם, הוא לא. הוא איש הספר השלם, אדם שהספר חשוב יותר מכל דבר אחר בעיניו. יותר מזהותו הלאומית לא כפולני שם נולד, ולא ליהדות שאליה איננו חש מחובר במיוחד, בסופו של דבר, הספר נקרא בעניין. הוא שוטף מאוד הוא מרפרף ומזכיר תקופות רחוקות וקרובות הן מבחינה פוליטית והן תרבותית. לבעלי עניין בתרבות רחבה הספר יהווה חומר קריאה מעניין.

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת דן לחמן